אנשי הלילה

1 הצלת חיים בוב מצא את הכלב יומיים אחרי חג המולד. שקט מוחלט שרר בלילה הקר בשכונה השקועה בהנגאובר ונפוחה מגזים. זה עתה סיים את משמרת ארבע־עד־שתיים הרגילה שלו בבר של דודנו מארב ב"פְלֶטס", חלק העיר שהיה פעם בִּיצה, שם הוא עובד כברמן כבר קרוב לעשרים שנה. הלילה היה המקום שקט מתמיד. מילי ישבה במקומה הקבוע בפינת הבר, על כוס של "טום קולינס", לוחשת מדי פעם לעצמה או מעמידה פנים כצופה בטלוויזיה, ובלבד שלא תיאלץ לחזור לבית האבות באדיסון גרין. הדודן מארב עצמו קפץ לביקור ונשאר זמן־מה. הוא טען שבא לבדוק את הקבלות, אבל ישב רוב הזמן בתא פינתי בירכתי החדר, עיין בטופס המרוצים שלו או שלח מסרונים לאחותו, דוטי. סביר להניח שהם היו מקדימים לסגור אלמלא התקבצו חבריו של ריצ'י וילן בקצה השני של הבר, הרחק ממילי, והעבירו את הערב בשתייה לחיי חברם שנעדר זה זמן רב, ומן הסתם כבר לא היה בחיים. היום לפני עשר שנים בדיוק יצא ריצ'י וילן מהבר של הדודן מארב בכוונה להשיג קצת מריחואנה או קצת קראק (חבריו חלוקים בדעותיהם בעניין זה), ומאז נעלמו עקבותיו. הוא הותיר אחריו בת זוג, בן שגר עם אמו בניו־המפשייר וריצ'י מעולם לא ראה אותו, ומכונית שמחכה במוסך להתקנת ספוילר חדש. וכך ידעו כולם שהוא מת — ריצ'י החי לעולם לא היה נוטש את מכוניתו; הוא אהב את המכונית המזוינת אהבת נפש. מעט מאוד אנשים קראו לריצ'י בשם שנתנו לו הוריו. כולם הכירו אותו בתור "ימי הזוהר". זאת כיוון שהוא לא הפסיק לדבר על השנה שבה שיחק פוטבול בתפקיד קוורטרבק בבית הספר התיכון של איסט בַּקינגהם. בתפקידו כשחקן המרכזי בהתקפה הוביל את קבוצתו בשנה ההיא לתוצאת שיא של 7:6, תוצאה שלא הייתה בגדר חדשות מרעישות אלא אם כן הסתכלת על מצבה של הקבוצה לפני אותה שנה ומאז ועד היום. וכך התקבצו בבר של הדודן מארב חבריו של "ימי הזוהר" הנעדר־זה־זמן־רב־ונחשב־למת — סאלי, דוֹני, פול, סטיבי, שון וג'ימי — שצפו בטלוויזיה וראו איך קבוצת הכדורסל "מיאמי היט" מריצה על המגרש את ה"סֶלטיקס" של בוסטון. בוב הביא להם את סיבוב המשקאות החמישי מבלי שהתבקש ועל חשבון הבית, אחרי שמשהו קרה במשחק וכולם הניפו את ידיהם וגנחו או צרחו. "אתם זקנים מדי, לעזאזל," צעק שון אל המרקע. פול אמר, "הם לא עד כדי כך זקנים." "רונדו פשוט חוסם את לברון עם ההליכון המזוין שלו," אמר שון. "והדפוק ההוא, איך קוראים לו, בּוֹגאנס? יש לו חוזה פרסום לתחתונים סופגים למבוגרים." בוב הניח את המגש העמוס לפני ג'ימי, נהג של אוטובוס להסעת תלמידים. "ומה אתה אומר עליהם?" שאל אותו ג'ימי. בוב חש שפניו מאדימות, כמו ברוב המקרים שבהם אנשים פנו אליו ישירות והוא הרגיש מחויב להחזיר להם תשובה ישירה. "אני לא מתעניין בכדורסל." סאלי, שעבד כקופאי בכביש אגרה, אמר, "אני לא יודע על שום דבר שבו אתה כן מתעניין, בוב. אתה אוהב לקרוא? לצפות בסדרה הרווק? להציק להומלסים?" הבחורים פרצו בצחוק ובוב חייך חיוך מתנצל. "המשקאות על חשבון הבית," אמר. הוא פנה והלך, מתעלם מהדיבורים שנמשכו מאחורי גבו. פול אמר, "ראיתי בחורות — כוסיות אמיתיות — מנסות לשכנע את הבחור הזה לדבר, אבל זה לא הלך להן." "אולי הוא מתעניין בבחורים," אמר סאלי. "הוא לא מתעניין בשום דבר." שון נזכר בנימוסיו. הוא הרים את כוסו והחווה בה אל בוב, ולאחר מכן אל הדודן מארב. "תודה לשניכם." מארב, שעמד כעת מאחורי הבר ועיין בעיתון הפרוס עליו, חייך והרים את כוסו בתשובה, ולאחר מכן שב לקרוא בעיתונו. גם שאר הבחורים נטלו את כוסותיהם והרימו אותן. שון אמר, "מישהו מתכוון לומר כמה מילים על הבחור?" סאלי אמר, "לחיי ריצ'י 'ימי הזוהר' וילן, בוגר מחזור 1992 של בית הספר התיכון 'איסט בַּקי' ובן זונה מצחיק. ינוח בשלום על משכבו." השאר מלמלו בהסכמה ולגמו מכוסותיהם, ומארב ניגש אל בוב שפרק את הכוסות מהסיבוב הקודם מהמגש לכיור. מארב קיפל את העיתון וסקר את הבחורים המתגודדים בקצה האחר של הבר. "אתה כיבדת אותם בשתייה על חשבונך?" שאל את בוב. "הם שותים לחיי חבר שמת." "הבחור מת לפני כמה, עשר שנים?" מארב נדחק לתוך מעיל העור שלבש תמיד, מדגם שהיה באופנה בעת שהמטוסים פגעו במגדלי התאומים בניו יורק ויצא מהאופנה עוד לפני שהם התמוטטו. "בנקודה מסוימת צריך להמשיך הלאה ולהפסיק לנצל את המנוח כדי לקבל שתייה בחינם." בוב שטף את הכוסות לפני שהכניס אותן למדיח ולא אמרדבר. הדודן מארב עטה את הכפפות והתעטף בצעיף, והביט אל מילי היושבת בקצה האחר של הבר. "ואם כבר מדברים על זה, אנחנו לא יכולים להמשיך להרשות לה לשבת בכיסא הזה כל הלילה ובסוף לא לשלם על המשקאות שלה." בוב הניח כוס נוספת על המדף העליון של המדיח. "היא לא שותה הרבה." מארב קירב אליו את ראשו. "ובכל זאת, מתי קיבלת ממנה כסף בפעם האחרונה? ואחרי חצות אתה מרשה לה לעשן כאן — אל תחשוב שאני לא יודע. זה לא בית תמחוי, זה בר. היא משלמת את החוב שלה עוד הלילה או שהיא לא נכנסת הנה עד שתפרע אותו." בוב הביט בו ואמר בקול נמוך, "כל החוב שלה מסתכם במאה דולר." "מאה וארבעים, ליתר דיוק." מארב פנה לצאת מהבר ונעצר ליד הדלת. הוא הצביע על קישוטי החג התלויים על החלונות ומעל לבר. "אה, ועוד משהו, בוב. תסלק את הקשקושים האלה של חג המולד. כבר עשרים ושבעה בחודש." בוב אמר, "ומה עם 'חג המולד הקטן'?" מארב בהה בו לרגע. "אני אפילו לא יודע איך לענות לך על זה," אמר והסתלק. אחרי שהמשחק של ה"סלטיקס" הגיע לסופו, העצוב כמו המתת חסד של קרוב משפחה שאף אחד לא מצטער עליו במיוחד, התפזרו חבריו של ריצ'י וילן ובבר נשארו רק מילי הקשישה ובוב. מילי השתעלה בכבדות, שיעול מחרחר של מעשנים ותיקים, בעת שבוב טאטא את הרצפה. היא המשיכה להשתעל והפסיקה בדיוק כשנראָה שהיא עומדת להיחנק למוות. בוב ניגש אליה עם המטאטא. "את בסדר?" מילי הניפה את ידה בביטול. "בסדר גמור. אני אשתה עוד כוסית." בוב נכנס אל מאחורי הבר. הוא לא היה מסוגל לפגוש את עיניה, לכן נעץ אותן בשטיח הגומי שכיסה את הרצפה. "תצטרכי לשלם לי עליה. אני מצטער. ומילי?" — לבוב התחשק לתקוע לעצמו כדור בראש המזוין, כל־כך הוא התבייש להיות חלק מהמין האנושי ברגע זה — "אני חייב לבקש ממך שתפרעי את החוב שלך." "אה." בוב השתהה מעט לפני שהביט בה. "כן." מילי התחילה להתעסק בתיק הספורט שהביאה איתה בכל ערב. "כמובן, כמובן. אתה מנהל כאן עסק. כמובן." תיק הספורט היה ישן ומרופט, הלוגו על צדו כבר דהה. היא פשפשה בו בקדחתנות. היא הניחה על הדלפק שטר של דולר ומטבעות בסך שישים ושניים סנט. פשפשה עוד קצת ושלפה מהתיק מסגרת ישנה ללא תמונה. היא הניחה אותה על הבר. "זאת מסגרת כסף מחנות תכשיטים ברחוב ווֹטר," אמרה מילי. "רוברט קנדי קנה שם שעון לאתל אשתו, בוב. היא שווה לאמעט." בוב אמר, "את לא שמה בה תמונה?" מילי הביטה בשעון התלוי על הקיר מעל לבר. "התמונה דהתה." "שלך?" שאל בוב. מילי הנהנה. "ושל הילדים." היא חזרה להביט בתיק וחיפשה בו עוד משהו. בוב הניח מאפרה לפניה. היא הרימה אליו את עיניה. הוא רצה ללטף את ידה — מחווה מנחמת לאות שהיא לא לבדה לגמרי — אך העדיף להשאיר את המחוות האלה לאנשים אחרים, לדמויות מהסרטים, אולי. בכל פעם שבוב ניסה לעשות משהו אישי כל־כך, זה יצא מביך. וכיוון שכך, הוא פנה להכין לה עוד כוס משקה. בוב הגיש לה את הכוס. הוא נטל את שטר הדולר מהבר וניגש אל הקופה הרושמת. מילי אמרה, "לא, קח גם את..." בוב העיף בה מבט מעבר לכתפו. "זה בדיוק כמה שצריך." בוב קנה את בגדיו — חולצות טריקו, מכנסי ג'ינס, חולצות פלנל — בחנות הכולבו "טַרגט", בערך פעם בשנתיים; הוא נהג באותה שברולט אימפלה ישנה מאז שאביו נתן לו את המפתחות ב־1983, והספידומטר עדיין לא הגיע למאה אלף קילומטרים משום שהוא אף פעם לא נסע בה לשום מקום; לא היו לו חובות על הבית והארנונה הייתה בדיחה, כי מי לעזאזל רוצה לגור כאן? כך שהיה לבוב דבר אחד שאף אחד לא היה מעלה בדעתו, והדבר הזה היה הכנסה פנויה. הוא הניח את שטר הדולר במגירת הקופה הרושמת. הוא תחב את ידו לכיסו, שלף צרור שטרות והחזיק אותו לפניו בזמן שקילף ממנו שבעה שטרות של עשרים דולר כל אחד והוסיף אותם למגירה. כשהסתובב חזרה, ראה שמילי אספה את המטבעות ואת המסגרת והחזירה אותם לתיק הספורט שלה. מילי שתתה ובוב גמר לנקות וחזר אל מאחורי הבר לקול שקשוק קוביות הקרח בכוס שלה. "שמעת פעם על 'חג המולד הקטן'?" שאל אותה. "בטח," ענתה. "הוא חל בשישה בינואר." "אף אחד לא זוכר אותו יותר." "בזמני הייתה לו חשיבות," אמרה. "אבא שלי חגג אותו." נימה נוגה של רחמים נשמעה בקולה. "אבל אתה לא." "לא, אני לא," אישר בוב וחש בציפור כלואה המרפרפת בחזהו, חסרת אונים, מחפשת פתח מילוט. מילי ינקה ממושכות מהסיגריה שלה ופלטה את העשן בהנאה. היא השתעלה עוד כמה פעמים ומעכה את הסיגריה במאפרה. היא לבשה את מעיל החורף הבלוי שלה ודידתה אל הדלת. בוב פתח לה אותה, שלג קל ירד בחוץ. "לילה טוב, בוב." "תלכי בזהירות," אמר בוב. "שימי לב לקרח." השנה נפל העשרים ושמונה בדצמבר על יום פינוי האשפה בחלק זה של ה"פלֶטס", והאנשים הוציאו מזמן את הפחים שלהם אל שפת המדרכה לקראת הורקתם בבוקר. בוב צעד על המדרכות בדרכו הביתה, וסקר בתערובת של שעשוע וייאוש את מה שהשליכו האנשים לפחי האשפה שלהם. צעצועים רבים כל־כך נשברו מהר כל־כך. דברים רבים כל־כך הושלכו על אף היותם תקינים לגמרי, רק משום שהוחלט להחליפם. מצנמים, טלוויזיות, תנורי מיקרוגל, ציוד סטריאו, בגדים, מכוניות ומטוסים ומשאיות צעצוע ענקיות, כולם מופעלים בשלט רחוק וזקוקים בסך הכול לטיפת דבק כאן, לפיסת סלוטייפ שם. וזאת לא הייתה שכונה אמידה כלל וכלל. בוב כבר איבד את המעקב אחרי כל הפעמים שבהן מריבות קולניות על כסף הפריעו את שנתו בלילות, כבר לא זכר את הפנים הנפולות מדאגה של כל אלה שעלו לרכבת התחתית בבוקר, דפי מודעות הדרושים של העיתונים לפותים בכפות ידיהם המזיעות. הוא עמד מאחוריהם בתור ב"קוטג' מרקט" בעת שמימשו את תלושי המזון שלהם, ובבנק בעת שפדו את המחאות הבטחת ההכנסה שלהם. חלקם עבדו בשתי משרות, חלקם יכלו להרשות לעצמם לשכור דירה רק הודות לסעיף 8 לחוק הדיור, המחייב בעלי בתים להקצות חלק מדירותיהם לאנשים מעוטי יכולת בשכר דירה מופחת, וחלקם הטביעו את יגון חייהם בבר של הדודן מארב, עיניהם בוהות בנקודה מרוחקת, אצבעותיהם לופתות את ידית ספל הבירה שלהם. ולמרות כל זאת הם קנו וקנו. הם בנו פיגומים של חובות, ודווקא כשנדמָה שהמבנה כולו עומד להתמוטט תחת כובד משקלם, הם קנו מערכת רהיטים לחדר המגורים בתשלומים, והעמיסו עליו גם אותם. וככל שתאוות הקנייה שלהם הייתה גדולה, הצורך להשליך לפח היה גדול לא פחות. ערמות הזבל שראה שיקפו מעין התמכרות אלימה, הן נתנו לו תחושה של קלקול קיבה ממזון שלא היה צריך לאכול אותו מלכתחילה. בוב — שהיה מודר גם מהפולחן הזה בשל בדידותו, בשל חוסר יכולתו לקרב אליו מישהו שימשיך להתעניין בו גם מעבר לחמש הדקות הראשונות של שיחת חולין — חטא לפעמים בחטא הגאווה בזמן ההליכות הללו, התברך בלבבו ביכולתו להימנע מהצריכה חסרת האחריות הזאת, כי לא חש כל רצון לרכוש את מה שמנסים לדחוף לו הטלוויזיה והרדיו ולוחות המודעות וכתבי העת והעיתונים. קניות לא יקרבו אותו אל מה שהוא רוצה באמת, והוא רק רצה לא להיות לבדו, אך ידע שבעניין זה שום ישועה לאתבוא. בוב גר לבדו בבית שבו גדל, וכאשר נדמָה לו שהבית בולע אותו עם הריחות והזיכרונות והספות הכהות שלו, ניסיונותיו להימלט ממנו — אל הפעילויות הכנסייתיות, הפיקניקים של המועדונים החברתיים ואירוע נורא אחד שיזמה איזו סוכנות שידוכים — עלו בתוהו ורק פתחו מחדש את הפצעים, שהחלמתם נמשכה אחר כך שבועות רבים. הוא כעס על עצמו בגלל התקווה שטיפח. תקווה מטופשת, לחש לפעמים לקירות חדר המגורים. תקווה מטופשת, מטופשת. אך למרות זאת היא הוסיפה לקנן בתוכו. בחשאי, רוב הזמן גם בחוסר תוחלת. תקווה חסרת תקווה, חשב לפעמים והמחשבה גרמה לו לחייך, ואנשים ברכבת התחתית תמהו מה לעזאזל גורם לבוב לחייך. בוב הברמן המוזר, הגלמוד. בחור חביב למדי, תמיד אפשר לסמוך עליו שיעזור לך לפנות את השלג משביל הגישה או יכבד אותך במשקה. בחור טוב בעצם, אבל ביישן כל־כך שחצי מהזמן אתה לא יכול לשמוע מה הוא אומר, אז אתה מוותר, מברך אותו בניד ראש מנומס ופונה לדבר עם מישהו אחר. בוב ידע מה הם אומרים עליו, ולא יכול להאשים אותם. הוא היה מסוגל להביט על עצמו מבחוץ ולראות את מה שראו הם — אפס מאופס, אדם שאינו חש בנוח בנסיבות חברתיות, שמפתח בלי שום סיבה טיקים עצבניים כמו מצמוץ תכוף מדי ומטה את ראשו בזוויות מוזרות כשהוא חולם בהקיץ, מסוג האנשים שלידם כל האפסים האחרים נראים קצת יותר טוב. "יש בלב שלך כל־כך הרבה אהבה," אמר האב ריגן לבוב בפעם שבה נשבר בזמן הווידוי ופרץ בבכי. האב ריגן לקח אותו אז אל חדר תשמישי הקדושה ושם כיבד אותו בכמה כוסיות של ויסקי משובח מבקבוק שהטמין על מדף נסתר בארון הגלימות. "כל אחד יכול לראות את זה, בוב. ואני מאמין ומקווה שאיזו אישה טובה, אישה יראת שמים, תבחין בה ותרצה אותה." איך מספרים לאיש האלוהים על עולמם של גברים? בוב ידע שכוונותיו של הכומר טובות ושהוא צודק, בתיאוריה. אבל הניסיון לימד אותו שנשים אמנם רואות את האהבה בלבו, אך הן מעדיפות לב שנתון באריזה קצת יותר מושכת. והבעיה היא לא רק בנשים, היא גם בבוב עצמו. הוא חושש לשהות בקרבת דברים שבירים. כבר שנים אינו סומך על עצמו בעניין זה. הלילה בוב נעצר על המדרכה. הוא חש את השמים השחורים כדיו מעל לראשו, את הקור המקפיא את אצבעותיו, ועצם את עיניו כנגד הלילה. הוא רגיל לזה. הוא רגיל לזה. זה בסדר גמור. אתה יכול להתיידד עם זה, כל עוד אינך נלחם בזה. ובעומדו כך בעיניים עצומות, שמע את הקול — יבבה רפה מלוּוָה בגירוד חלוש ובנקישות מתכתיות חדות יותר. הוא פקח את עיניו. פח אשפה גדול ממתכת עם מכסה כבד סגור בקפידה עמד בהמשך המדרכה מימינו, במרחק כחמישה מטרים. הפח הזדעזע מעט באורו הצהוב של פנס הרחוב, ותחתיתו התחככה במדרכה. בוב התקרב אליו ושמע שוב את היבבה, קולו של יצור הנושם בשארית כוחותיו, ופתח את המכסה. היה צריך להזיז כמה דברים כדי להגיע אליו — מיקרוגל חסר דלת וחמישה כרכים עבים של דפי זהב, הישן מביניהם משנת 2005, שנערמו על גבי מצעים מלוכלכים וכריות מעופשות. הכלבלב — קטן מאוד או עדיין גור — רבץ בתחתית הפח וטמן את ראשו במרכז גופו כשהאור נפל עליו. הוא פלט יבבה חרישית והצטנף לכדור מהודק יותר, עיניו עצומות כמעט לגמרי. יצור כחוש ועלוב. בוב יכול לראות את צלעותיו מבעד לעורו. הוא יכול לראות גלד גדול של דם קרוש על אוזנו. לכלב לא היה קולר. צבעו היה חום וחוטמו לבן. כפותיו נראו גדולות מדי לגופו הקטן. הוא ייבב כשבוב הושיט את ידו ואחז בעור הרפוי של צווארו ומשך ושלה אותו מהפרשותיו. בוב לא הבין הרבה בכלבים, אבל ידע שבדבר אחד אינו טועה — הכלב הזה הוא בוקסר. ובלי ספק גור, שעיניו החומות נפערו לרווחה וננעצו בו בעת שהחזיק אותו לפניו. במקום כלשהו, ידע בוודאות, שני אנשים מתעלסים עכשיו. גבר ואישה. חבוקים ודבוקים. מאחורי אחד מהתריסים הללו הצופים אל הרחוב, שטופים אור כתום. בוב יכול לחוש שהם שם, עירומים ומאושרים. והוא עמד כאן בקור, מחזיק כלב מת למחצה שנועץ בו עיניים. המדרכה המכוסה קרח הבהיקה כמו שיש מלוטש והרוח הייתה אפלולית ואפורה כמו שלג בוצי. "מה אתה מחזיק שם?" בוב סב לאחור והביט לכאן ולכאן על המדרכה. "אני כאן למעלה. אתה מחטט בפח האשפה שלי." היא עמדה על המרפסת הקדמית של הבית התלת־קומתי הקרוב אליו ביותר. היא הדליקה את האור במרפסת ועמדה יחפה, רועדת מקור. היא תחבה את ידה לכיס הסווצ'ר עם הברדס ושלפה חפיסת סיגריות. היא בחנה אותו בעת שהציתה סיגריה אחת. "אני מחזיק כלב." בוב הרים אותו להראות לה. "מה?" "כלב. גור של בוקסר, אני חושב." היא השתעלה ופלטה קצת עשן. "מי זורק כלב לפח אשפה?" "זה נורא," אמר. "נכון? הוא מדמם." בוב התקדם צעד אחד לעבר המדרגות והיא נרתעה לאחור. "אתה מכיר מישהו שאני מכירה?" בחורה עירונית, אין לה שום כוונה להפסיק להיזהר מאנשים זרים. "אני לא יודע," אמר בוב. "מה עם פראנסי הודג'ס?" היא הנידה את ראשה. "אתה מכיר את משפחת סאליבן?" זה לא צמצם את האפשרויות. לא בסביבה הזאת. כאן כל אבן שזורקים פוגעת באיזה סאליבן. עם שישיית בירה בידו, קרוב לוודאי. "אני מכיר המון סאליבן." זה לא מקדם אותו לשום מקום, הגור מביט בו, רועד מקור אפילו יותר מהבחורה. "היי," אמרה, "אתה שייך לקהילה הזאת?" "לקהילה הסמוכה." הוא רמז בראשו שמאלה. "סיינט דוֹם." "מבקר בכנסייה?" "כמעט בכל יום ראשון." "אז אתה מכיר את האב פיט?" "פיט ריגן," אמר. "בוודאי." היא שלפה טלפון נייד. "מה שמך?" "בוב," אמר. "בוב סַגינוֹבסקי." היא הרימה את הטלפון וצילמה אותו. הוא אפילו לא ידע שזה עומד לקרות, אחרת היה מעביר קודם את אצבעותיו בשערו. בוב המתין בעת שהיא נסוגה אל מחוץ לאור עם הטלפון צמוד לאוזנה האחת ואצבעה אל האחרת. הוא בהה בגור. הגור בהה בו בחזרה כתוהה, איך הגעתי הנה? בוב נגע בחוטמו באצבע המורה שלו. הגור מצמץ בעיניו הגדולות. למשך רגע שכח בוב את כל חטאיו. "התמונה שלך נשלחה כרגע," אמרה הבחורה מהחושך. "לאב פיט ולעוד שישה אנשים." בוב בהה נכחו בחושך ושתק. "שמי נדיה," אמרה הבחורה כשחזרה אל האור. "תעלה איתו הנה, בוב." הם רחצו אותו בכיור של נדיה, ניגבו במגבת והושיבו אותו על שולחן המטבח. נדיה הייתה נמוכת קומה. סביב בסיס צווארה הייתה כרוכה כחבל צלקת בולטת, אדומה כהה, דומה לחיוך של ליצן קרקס שיכור. היו לה פנים זעירות מלאות, מצולקות חטטים, ועיניים קטנות עגולות. הכתפיים המשופעות התמזגו עם הזרועות. המרפקים דמו לפחיות בירה מעוכות. קווצות שיער צהבהב הסתלסלו משני צדי פניה הסגלגלות. "זה לא בוקסר." עיניה סקרו את פניו של בוב לפני ששבה והניחה את הגור על שולחן המטבח. "זה אמריקן סטפורדשייר טרייר." בוב ידע שהוא אמור להסיק משהו מטון דיבורה, אך לא ידע מה בדיוק, לכן לא אמר דבר. היא שבה להביט בפניו כששתיקתו התארכה יתר על המידה. "אמסטף." "זה אמסטף?" היא הנהנה וניגבה פעם נוספת את הפצע בראשו של הגור. מישהו חבט בו בכוח, הסבירה לבוב. כנראה עד אובדן הכרה. חשב שהגור מת וזרק אותו לפח האשפה. "למה?" שאל בוב. היא הביטה בו ועיניה העגולות התרחבו והתעגלו עוד יותר. "סתם ככה." היא משכה בכתפיה והמשיכה לבדוק את הכלב. "עבדתי פעם בבית מחסה של 'צער בעלי חיים'. אתה מכיר את המקום ההוא בשוֹמוּט? כעוזרת לווטרינר? לפני שהחלטתי שזה לא בשבילי. היו לנו קשיים עם כלבים מהגזע הזה..." "איזה קשיים?" "קשיי אימוץ," אמרה. "קשה מאוד למצוא להם בית." "אני לא מבין הרבה בכלבים. אף פעם לא היה לי כלב. אני חי לבדי. פשוט עברתי במקרה על־יד פח האשפה." בוב נתקף צורך עז להסביר את עצמו, להסביר את חייו. "אני פשוט לא..." הוא שמע את הרוח המנשבת בחוץ, שחורה ומקרקשת. טיפות גשם או ברד ניתכו על החלון. נדיה הרימה את כפתו השמאלית האחורית של הגור — שלוש הכפות האחרות היו חומות ורק זו הייתה לבנה עם כתמים ורדרדים. היא שמטה את הכף כאילו הייתה נגועה במחלה מידבקת. היא חזרה להביט בפצע בראשו ובדקה את האוזן הימנית שבקצה שלה הייתה חסרה חתיכה, כפי שהבחין בוב רק עתה. "טוב," אמרה. "הוא יישאר בחיים. אתה תצטרך ארגז ואוכל ועוד כל מיני דברים." "לא," אמר בוב. "את לא מבינה." היא הטתה את ראשה ונעצה בו מבט חודר שהעיד כי היא דווקא מבינה טוב מאוד. "אני לא יכול. אני רק מצאתי אותו. התכוונתי להחזיר אותו." "למי שהכה אותו וזרק אותו לפח הזבל בהנחה שהוא מת?" "לא, לא, לרשויות, משהו כזה." "כלומר, ל'צער בעלי חיים'," אמרה. "אחרי שהם ייתנו לבעלים שלו אפשרות לתבוע אותו חזרה בתוך שבעה ימים, הם..." "לאיש שהכה אותו? הוא יקבל הזדמנות שנייה?" היא נעצה בו מבט זועף והנהנה. "אם הוא לא ינצל אותה" —היא הרימה את אוזנו של הגור והציצה פנימה — "יש סיכוי שהקטנצ'יק הזה יוצע לאימוץ. אבל קשה למצוא לאמסטפים בית. ברוב המקרים?" היא הביטה בבוב. "ברוב המקרים הם מורדמים." בוב חש בגל העצב הגואה ממנה ומיד בוש ונכלם. לא היה ברור לו איך, אך הוא גרם כאב. הביא קורטוב ממנו לעולם. הוא אכזב את הבחורה הזאת. "אני..." פתח. "אני רק..." היא הרימה אליו את עיניה. "סליחה?" בוב הביט בגור. עיניו היו טרוטות מהיום הארוך שעבר עליו בפח האשפה ומהפציעה שגרם לו מישהו. אך הוא הפסיק לרעוד. "את יכולה לקחת אותו," אמר בוב. "אמרת שעבדת שם פעם. את..." היא הנידה את ראשה. "אני לא מסוגלת לטפל אפילו בעצמי." שוב הנידה את ראשה. "אני עובדת קשה מדי. ובשעות מטורפות, בנוסף לכול. בלתי צפויות." "את יכולה לתת לי זמן עד יום ראשון בבוקר?" בוב לא ידע איך יצאו המילים הללו מפיו, כי לא זכר שניסח אותן בראשו או אפילו חשב עליהן. הבחורה בחנה אותו בחשדנות. "אתה לא אומר את זה סתם? מפני שככה יהיה לי טוב, אם הכלב הזה עוד יהיה פה ביום ראשון בצהריים הוא יעוף החוצה." "אז סיכמנו על יום ראשון." בוב אמר את המילים מתוך שכנוע פנימי עמוק שחש בפועל. "יום ראשון, בוודאות." "באמת?" "באמת." בוב חש מסוחרר. הוא חש קליל כמו נוצה. "באמת."