להציל את ריין

1 לבבות של תקווה גיל חמש

״אימא?״

הצצתי ברווח הצר שבין הדלת והמשקוף. החדר היה חשוך.

לא פחדתי מהחושך, אבל פחדתי מהמשמעות שלו.

אימא אהבה חושך רק כשהיא ישנה או עשתה את הדברים הרעים, ומאחר שכבר לא היה בוקר, כנראה היא עשתה את הדברים הרעים.

אבל אולי לא. אולי היא חולה. לבילי כאבה הבטן כשראיתי אותו לפני כמה ימים, אז אולי גם לה כואבת הבטן.

״אימא?״

נכנסתי אל החדר באיטיות כדי להסתכל עליה על המיטה וצחקקתי כי היא נראתה ממש מצחיק. חולצת הפיג׳מה שלה הייתה הפוכה והיא שכחה ללבוש מכנסיים.

״אימא, אני רואה לך את התחתונים,״ לחשתי תוך כדי שצחקתי בפראות. ״אני רואה לך את הטוסיק.״

היא נחרה אל הכרית. היא נשמעה כמו חזרזירה, ואני צחקתי שוב ואז השמעתי קול של חזיר.

״סולג׳ר?״

או־או.

סבתא עלתה במדרגות, וידעתי שהיא תכעס אם תראה את אימא ישנה אחרי שכבר נגמר הבוקר.

יצאתי מהחדר במהירות וראיתי את סבתא. היא חייכה אליי חיוך גדול, רצה אליי והרימה אותי בזרועותיה.

״מה אתה עושה כאן? מצאת את אימא?״ שאלה.

הנהנתי וחיבקתי את הצוואר של סבתא. ״אימא ישנה.״

זה לא מצא חן בעיני סבתא. הפנים שלה נהיו מקומטות וכועסות, כמו בפעם ההיא כשהפלתי את ״מלך האריות״ אל האקווריום שלה.

״אימא ישנה, הא? אולי כדאי שנעיר אותה, אתה לא חושב?״

חשבתי על זה ממש טוב.

אם אימא ישנה כי היא עשתה את הדברים הרעים, סבתא תצעק. היא תספר לסבא וגם הוא יצעק, ואימא תצעק בחזרה, ואני אצטרך להתחבא כי אני לא אוהב שהם צועקים.

אבל אם אימא ישנה כי כואבת לה הבטן, היא תמשיך לישון כי השינה עוזרת כשלא מרגישים טוב.

אז טלטלתי את הראש.

״לא,״ אמרתי והקשתי באצבע על האף של סבתא. ״הבטן של אימא כואבת.״

״אה, באמת?״

הנהנתי ממש מהר. ״באמת. גם לבילי כאבה הבטן כשהייתי אצלו. אימא שלו אמרה שאולי הוא חטף וירוס, אז נראה לי שגם אימא חטפה את הווירוס של בילי.״

הפנים של סבתא כבר לא היו מקומטות. עכשיו היא נראתה עצובה, כאילו היא רוצה לבכות, ולא נראה לי שזה מוצא חן בעיניי.

משכתי לה את השפתיים וניסיתי לגרום לה לחייך שוב.

״אימא בהחלט חטפה וירוס,״ מלמלה סבתא בקול שקט, ואני שמחתי כי צדקתי.

ואז היא באמת חייכה, ואני הרגשתי טוב שוב. כי זה קרה בגללי.

״בוא, איש קטן שלי,״ היא אמרה ולקחה אותי בחזרה לכיוון המדרגות. ״בוא נלך להכין עוגיות, טוב?״

״כן!״ הרמתי אגרופים באוויר כמו סופרמן.

״פצפוצי שוקולד?״

טלטלתי את הראש.

סבתא נראתה מופתעת.

״לא?! אבל אתה אוהב פצפוצי שוקולד!״

״אני רוצה להכין עוגיות שיבולת שועל היום.״

״באמת?״

היא לא האמינה. סבתא ידעה שאני לא אוהב שיבולת שועל.

״כן.״ שרבבתי את השפה התחתונה כי עכשיו הייתי עצוב, אפילו שלא ממש הבנתי למה. ״זה הסוג שאימא הכי אוהבת.״

ואז גם סבתא נהייתה עצובה שוב, אבל היא הנהנה. ״טוב, סולג׳ר קטן. נכין עוגיות שיבולת שועל בשביל אימא.״

גיל שש

סבא חצה את הסלון בטיסה והשמיע קולות של מטוס. הזרועות שלי היו פרושות לצדדים, וסבתא צחקה בזמן שהניחה עוד קישוט על עץ חג המולד.

זה היה העץ הכי גדול ומנצנץ שראיתי בחיים, וידעתי שסנטה יאהב אותו וישאיר לי הרבה, הרבה מתנות.

״אני יודעת שכיף להיות מטוס, אבל נראה לי שמישהו צריך לישון קצת,״ אמרה סבתא, וידעתי שהיא מדברת עליי.

״לא!״ צעקתי והשתדלתי בכל הכוח לא לפהק. ״אני צריך להישאר ער בשביל סנטה!״

סבא הוריד אותי והתכופף לטפוח לי על הסנטר. ״אה, אבל אם תישאר ער סנטה לא יבוא.״

לא שלטתי בזה. פיהקתי פיהוק גדול בפה פעור כמו של אריה, וסבתא צחקה שוב.

״מה דעתך שסבא יטיס אותך למעלה ויעשה לך נחיתה רכה ונעימה במיטה?״

הסתכלתי על העץ והייתי קצת עצוב. אם אלך לישון אני לא אדע אם הוא מצא חן בעיני סנטה, ואם הוא אהב את הנצנצים שעזרתי לתלות על הענפים. אבל כבר הייתי ממש ישנוני, ואולי הוא לא יבוא אם אישאר ער?

אז שרבבתי את השפה והנהנתי, וסבא צחק, הרים אותי שוב וטס במעלה המדרגות ולאורך המסדרון אל החדר שלי.

הדלת של אימא הייתה פתוחה והיא לא הייתה בחדר.

היא לא הייתה שם כבר הרבה זמן.

סבא הניח אותי על שמיכת המיקי מאוס שלי וכרע לצד המיטה. הוא חייך, ואמרתי לו שבעיניי הוא ממש דומה לסנטה. זה שימח אותו, והחיוך שלו נהיה עוד יותר גדול.

״אתה חושב?״

הנהנתי. ״כן. כי יש לך זקן לבן ארוך ומשקפיים.״

״נראה לך —״ סבא התקרב מאוד ופער את עיניו, ״שאולי אני סנטה?״

לא הצלחתי להפסיק לצחוק. ״לאאא!״

״אה, לא? ולמה לא?״

״כי אתה לא שמן!״

סבא צחק. תמיד אהבתי את הצחוק שלו. הוא לא נשמע כמו סנטה, אבל הצחוק שלו שימח אותי באותה המידה.

״אתה יודע, אם אתה וסבתא תמשיכו לאפות כל כך הרבה עוגיות אני אהיה שמן בסוף. ואז אני אוכל להיות סנטה?״

חשבתי על זה אבל אז נדתי בראשי. ״אין לך איילים.״

״אולי סולי ירצה להיות האייל שלי.״

״סבא,״ רטנתי וטפחתי בידיי על שמיכת מיקי מאוס הרכה שלי. ״סולי לא יכול להיות אייל. הוא כלב.״

״המממ,״ סבא הניח יד על הסנטר ועצם עין אחת. ״נראה לי שאתה צודק. אני לא ממש עונה על הדרישות.״

לא ידעתי מה זה אומר, אבל הסכמתי איתו בכל זאת.

ואז שאלתי, ״אימא חוזרת הביתה בקרוב?״

עבר הרבה זמן מאז שראיתי את אימא. שמעתי את סבתא אומרת משהו לסבא על זה שהם יאספו אותה בעוד כמה שבועות, אבל לפני כמה זמן זה היה? מתי נגמרים כמה שבועות? ולאן היא הלכה בכלל? אף אחד לא הסכים לספר לי, וזה העציב אותי.

סבא נאנח ואמר, ״בקרוב, חבר.״

״איפה היא?״

״היא יצאה לטיול קטן, אבל היא תחזור בקרוב.״

״אבל לא לחג המולד?״

הוא נאנח שוב וטלטל את הראש. ״לא, לא לחג המולד. לא השנה.״

אימא תחמיץ את סנטה ואת העץ ואת חג המולד, ועכשיו רציתי לבכות. ואם סנטה לא ידע איפה היא? ואם היא לא תקבל מתנות? ואם היא לא תקנה לי כלום אפילו שהיא הבטיחה שהיא תקנה?

״היי, היי, היי.״ סבא ניגב דמעה שזלגה לי על הלחי. ״אימא תחזור ממש בקרוב. היא פשוט הייתה צריכה לנסוע לכמה זמן, אבל אני מבטיח שהיא תחזור כמו חדשה, בסדר?״

״א...אבל אם סנטה לא ימצא אותה?״

״אוי, חבר,״ עכשיו סבא נראה עצוב כשהניח את ידו על הראש שלי. ״הוא תמיד מוצא, ואני בטוח שהוא יביא לאימא את המתנה הכי טובה בעולם.״

לא ידעתי מה זה יהיה, אבל חשבתי על זה עד שנרדמתי. אולי זאת תהיה כבאית או ארמון או ספינת פיראטים ענקית. אלה הדברים שהייתי רוצה לקבל, ואולי גם אימא תרצה אותם.

כשהתעוררתי, ירדתי במדרגות במהירות עם סולי עוד לפני שסבתא וסבא התעוררו כדי לבדוק אם סנטה בא, וגיליתי שכן. ערמה ענקית של מתנות הייתה מונחת מתחת לעץ בניירות עטיפה צבעוניים ומנצנצים, ואני קפצתי על המדרגה האחרונה כשראיתי את זה. אפילו הגרביים שהיו תלויים על האח היו מלאים — גם הגרב של אימא!

״תראה, סולי, מתנות!״ לחשתי בקול רם. ״בוא נבדוק אם סבתא וסבא התעוררו.״

הסתובבנו, טסנו בחזרה במעלה המדרגות והתפרצנו אל החדר של סבא וסבתא. הם רטנו ונהמו כשקפצתי על המיטה וזחלתי ביניהם.

״סנטה בא!״ קראתי וקפצתי במקום.

״שמעת את זה, סבתא?״ מלמל סבא שנשמע ישנוני מכדי להתרגש. ״סנטה בא.״

״שמעתי,״ ענתה סבתא בעיניים עצומות עדיין.

״בואו נלך לפתוח את המתנות!״ המשכתי לקפוץ.

״סולג׳ר, מה דעתך ש —״

״די, סבתא. נוכל לישון אחר כך,״ אמר סבא, שכבר יצא מהמיטה ולבש את החלוק האדום־ירוק שלו. ״רוצה שק קמח, סולג׳ר?״

אף פעם לא אמרתי לא לשק קמח.

ירדנו למטה, סבתא דידתה בעקבותינו וסולי קפץ סביבנו, ואז פתחנו מאות מתנות. אני קיבלתי הרבה דברים מגניבים, כמעט את כל הדברים שביקשתי מסנטה. אבל אחרי שכל המתנות נפתחו והרצפה הייתה מכוסה ניירות עטיפה, הסתכלתי על כל הצעצועים החדשים שלי והרגשתי כאילו אני עומד לבכות.

״היי, מה קרה, חבר?״ שאל סבא.

לפעמים שיקרתי לסבא וסבתא. ידעתי שזה לא בסדר, אבל לפעמים נראה לי שזה הדבר הנכון. לא שיקרתי כשאמרתי, ״אני מתגעגע לאימא.״

סבתא הסתכלה על סבא, וחשבתי שאולי גם הם יבכו. אבל הם לא בכו.

במקום זה סבתא אמרה, ״אתה יודע מה, איש קטן שלי? נראה לי שהגיע הזמן שתיתן לאימא את המתנה שלך.״

הזדקפתי במקום ושאלתי, ״מה?״ כי המתנה היחידה שהייתה לי בשביל אימא הייתה עיפרון חדש שקניתי ביריד חג המולד בבית הספר, ואיך אני אמור לתת לה אותו אם היא לא כאן?

היא הרימה את הטלפון מהשולחן שלצד הכורסה שלה ולחצה על כמה כפתורים. עדיין לא ידעתי מה היא עושה או איך אני אמור לתת לאימא את העיפרון הוורוד המנצנץ שבתיק שלי אם היא לא כאן, אבל אז היא אמרה כמה דברים בטלפון ושאלה אם היא יכולה לדבר עם דיאן מייסון. דיאן מייסון היה השם של אימא, ופתאום ממש, ממש שמחתי. שמחתי יותר מאשר כשפתחתי מאות מתנות.

״היי, מתוקה. חג מולד שמח,״ אמרה סבתא וחיוך התרחב על פניה המקומטות. ״כן, הוא ממש כאן. את מוכנה לדבר איתו? בסדר.״

ואז היא העבירה לי את הטלפון ואמרה, ״אימא רוצה לדבר איתך.״

לא הצלחתי להפסיק לטלטל את הרגליים כשלקחתי את הטלפון והצמדתי אותו לאוזן. ״היי אימא!״

״היי, אהוב שלי!״ היא נשמעה שונה מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותה. היא נשמעה טוב — שמחה ומתוקה כמו מיליון חתיכות מרשמלו. ״חג מולד שמח!״

״סנטה הצליח למצוא אותך?״

״אה, כן, מתוק. הוא בהחלט הצליח. ברור שהוא מצא אותי.״

זה כל כך שימח אותי. כי אפילו אם אני לא מצאתי אותה, סנטה בכל זאת ידע לאן ללכת. התברר שסבא צדק — היי, מה אתם יודעים. אולי הוא יכול להיות סנטה למרות הכול.

״מה הוא הביא לך?!״

״אוי, מתוק,״ היא אמרה והיה נדמה לי שאולי היא בוכה. לא אהבתי שאימא בוכה. ״הוא הביא לי את המתנה הכי טובה בעולם.״

זה לא נשמע לי הגיוני בכלל. אם זאת המתנה הכי טובה בעולם, למה היא בוכה?

״איזו מתנה?״

״הוא הביא לי שיחת טלפון ממך!״

״אבל... אבל —״ נשכתי את הציפורן והסתובבתי כדי שסבא וסבתא לא יראו אותי כי חשבתי שאולי גם אני אבכה. ואז שאלתי, ״למה את עצובה?״

״אה, לא, סולג׳ר,״ אמרה אימא. ״אני לא עצובה. אני שמחה. אני כל כך שמחה. אני אוהבת אותך, ואני מבטיחה שכשאני אחזור הביתה, הכול יהיה יותר טוב. אני אהיה יותר טובה. אתה תראה. אני אהיה האימא הכי טובה בעולם, כי זה מגיע לך, כי אתה הילד הכי טוב שיש. בסדר?״

היא שרה את השיר על השמש שהיא תמיד שרה לי, ואני ניסיתי להבין מה המשמעות של כל זה. היא כבר האימא הכי טובה בעולם, ואם היא כל כך שמחה, למה היא בוכה?

אבל אם היא אומרת שהיא שמחה ושהכול יהיה טוב כשהיא תחזור הביתה, החלטתי להאמין לה.

כי זה מה שתמיד עשיתי.

האמנתי לה.

גיל שמונה

עדיין היה קצת שלג על האדמה, אבל הציפורים שרו בעצים והשמש הייתה חמימה. סבא אמר שזה סימן שהאביב מגיע, וזה היה מגניב. באביב הייתי יכול לבלות יותר בחצר האחורית עם סולי. יכולתי לרכוב על אופניים ולישון באוהל של בילי ולצאת להליכות עם סבתא. וידעתי גם שמרגע שהאביב מגיע, לא ייקח הרבה זמן עד שהקיץ יתחיל, וכל כך אהבתי את הקיץ. טוב, לא אהבתי שחם כל כך, אבל בקיץ לא הייתי צריך ללכת לבית הספר, ויכולתי לצאת לדוג עם סבא.

ממש אהבתי את הקיץ.

אבל הקיץ לא הגיע עדיין. זה היה חודש פברואר, והיה לי קר. אבל זה היה יום ההולדת שלי, כך שזה היה יום טוב. אפילו שעדיין היה קצת שלג על האדמה.

״סולג׳ר!״ סבתא עברה במהירות על פני דלת הכניסה והחזיקה מגש קאפקייקס שהכינה לאורך כל הבוקר. ״לא אמרתי לך לאסוף את הלגו שבסלון? החברים שלך יגיעו בכל רגע.״

אופס.

חלמתי בהקיץ בזמן שבהיתי בשלג מבעד לחלון הגדול שבדלת וחשבתי על כל הדברים שרציתי לעשות כשהקיץ יגיע, ושכחתי לאסוף את הצעצועים.

״סליחה, סבתא,״ אמרתי ומיהרתי לאסוף את חתיכות הפלסטיק הקטנות אל הדלי שהיא הרשתה לי לשמור בסלון.

״זה בסדר,״ היא אמרה בצחוק קצר ועצרה אותי כשהניחה את ידה על המצח שלי. היא כרכה את הזרוע שלה סביבי ונישקה אותי על הראש. ״אתה די מתרגש, הא?״

״דא!״

לא זכרתי מתי בפעם האחרונה אירחתי חברים בבית — אולי אף פעם? בדרך כלל הלכתי אל חברים, או שנפגשנו בפארק או בקניון או בספרייה. סבתא אמרה שהיא לא אוהבת לארח, סבא אמר שהוא לא רוצה לשמוע את סבתא מתלוננת על האירוח, ואימא לא אמרה שום דבר בנושא אף פעם.

חוץ מזה, היא בדרך כלל הייתה בעבודה או בילתה עם חברים או יצאה לעוד טיול.

נראה לי שהיא הייתה עסוקה מדי בשביל להיות מוטרדת מענייני אירוח.

בכל מקרה, כשסבתא שאלה אם אני רוצה מסיבת יום הולדת בבית התרגשתי מאוד. רציתי כל כך להראות לבילי, מאט ורובי את החדר שלי, את משחקי הווידאו והלגו. והיה לי ברור שהם יחשבו שסולי הוא הכלב הכי מגניב בעולם.

טוק־טוק!

״אני אפתח!״ צעקתי וקמתי מהר כל כך מהרצפה עד שהגרביים שלי החליקו על לוחות העץ.

סבא נכנס אל החדר וצחק כשהוא ראה אותי מועד על רגליי השמאליות. ״לאט־לאט, חבר!״

אימא של בילי אספה גם את מאט ורובי בדרך. היא ניצבה מאחוריהם בפתח הבית עם ערמת מתנות עטופות בידיה, וחייכה אליי.

״היי סולג׳ר! יום הולדת שמח!״ אמרה בפנים קורנות משמחה.

״רוצים לראות את החדר שלי?״ שאלתי בהתרגשות והתעלמתי מאימא של בילי ומהמתנות שהחזיקה.

סבתא הופיעה מאחוריי, הניחה את ידיה על הכתפיים שלי ומנעה ממני ללכת. ״חכה רגע, ילד יום הולדת. מה אומרים?״

ההתרגשות זרמה בגופי במהירות והגיעה לכל קצות האצבעות. בקושי הצלחתי להישאר במקום. אבל נאנחתי ונזכרתי שאני אמור להיות מנומס, אז הסתכלתי על אימא של בילי ומלמלתי, ״תודה.״

״בשמחה רבה,״ היא אמרה בחיוך הכי יפה שראיתי אי פעם.

אימא של בילי לא הייתה כמו אימא שלי. היא הייתה דומה יותר לסבתא. היא אפתה עוגיות והכינה ארוחות ועשתה כביסה. היא הביאה קופסאות אוכל לבית הספר וליוותה טיולים כיתתיים. לפעמים תהיתי איך זה כשיש אימא כזאת, אבל אף פעם לא חשבתי על זה יותר מדי.

לפחות עד עכשיו.

״לורה, תרצי להישאר?״ שאלה סבתא את אימא של בילי. ״אנחנו מגישים פיצה וקאפקייקס, אם את מעוניינת.״

אימא של בילי נדה בראשה והעבירה את המתנות אל ידיה המקומטות של סבתא. ״יש לי כמה סידורים לעשות,״ אמרה, ואני חשבתי שלאימא שלי אף פעם אין סידורים. זה היה התפקיד של סבתא. ״אבל אני אחזור בעוד כמה שעות ואקח את הבנים למסיבת פיג׳מות בבית שלי, למקרה שסולג׳ר רוצה להצטרף.״

הסתכלתי על סבתא בעיניים מלאות תקווה. ״אפשר, סבתא?״

״נדבר על זה, בסדר?״ היא ענתה ואז הסתכלה שוב על אימא של בילי. ״אני אודיע לך.״

אימא של בילי הנהנה ונישקה את בילי על קצה הראש. הוא גלגל עיניים ואמר לה שתלך כבר. תהיתי אם היה רוצה שהיא תלך אם היא הייתה הולכת מרצונה לעיתים קרובות, כמו אימא שלי.

סבתא סגרה את הדלת כשאימא של בילי פנתה בחזרה אל המכונית שלה, ואז החברים שלי, סולי ואני רצנו כמו עדר פילים במעלה המדרגות אל החדר שלי. צדקתי — החדר שלי מצא חן בעיניהם. הוא ממש מצא חן בעיניהם, ושיחקנו לפי התור במשחקי וידאו עד שהפיצה הגיעה.

סבתא קראה לנו לבוא לאכול, ושוב שעטנו במדרגות כמו עדר פילים. סבתא אמרה לנו לשטוף ידיים לפני האוכל, החברים שלי הסתדרו בטור לפני הכיור במטבח ואני הכרזתי שממילא יש לי פיפי.

עליתי אל חדר האמבטיה עם הסבון עם הריח הנעים — בשירותים שלמטה היה סבון עם ריח של טלק, ושנאתי טלק. הדלת הייתה סגורה, וזה היה קצת מוזר כי סבתא וסבא תמיד אמרו להשאיר אותה פתוחה אלא אם כן מישהו בפנים. ואם סבתא וסבא למטה ואימא בעבודה, מי יכול להיות בפנים?

אולי מישהו שכח להשאיר את הדלת פתוחה.

אז סובבתי את הידית, גיליתי שהדלת לא נעולה, והתנשמתי בהפתעה כשמצאתי את אימא עומדת מול הכיור עם בקבוק כדורים בידה. היא הסתובבה בזמן שהכניסה משהו לפה ומיהרה לבלוע.

״ס...סולג׳ר!״ צעקה בכעס, עיניה הצטמצמו והלחיים שלה האדימו בזמן שהכניסה את הבקבוק אל הכיס. ״מה נסגר! אתה אמור לדפוק על הדלת!״

מיהרתי להתרחק כמה צעדים לאחור. ״ס...סליחה. אני מצטער.״

הלב שלי דפק כל כך חזק ומהר. מה היא עושה בבית? היא אמורה להיות בעבודה. בגלל זה היא לא יכלה להיות במסיבה שלי. לפחות זה מה שהיא אמרה, אז... מה היא עושה כאן עכשיו?

״היי, חבר, אל תשאיר את החברים שלך ככ —״ סבא הפסיק לדבר כשראה את אימא בחדר האמבטיה. ״דיאן, מה את עושה כאן? את לא אמורה להיות בעבודה?״

אימא העבירה במהירות את מבטה ממני אל סבא. ״אני, אממ, ס...סיימתי מוקדם.״

״טוווב.״ סבא דיבר באותו הקול שבו השתמש כשאמרתי לו שאכלתי את כל הברוקולי בארוחת הערב אתמול והוא ידע שנתתי הכול לסולי.

שנאתי ברוקולי, אבל סבתא כל הזמן הכינה אותו בשבילי.

לא הייתה לי שום כוונה לאכול ברוקולי אי פעם.

״מה זה?״ הוא הצביע על מכסה הבקבוק הלבן שהזדקר מתוך הכיס שלה.

אימא טלטלה את הראש ושילבה את זרועותיה על החזה. ״יש לי כאב ראש.״

״אה, כן? אז מה לקחת?״

״משהו נגד כאב ראש.״

״תני לי לראות.״ סבא הושיט את ידו וחיכה שאימא תעביר לו את הבקבוק.

זה לא מצא חן בעיניי. זה לא נראה טוב. הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ ושאימא עומדת לצעוק. ראיתי את זה בפה הכועס שלה ובפניה האדומות.

״אולי פאקינג תתעסק בעניינים שלך?״ היא צעקה, ושוב הוכיחה שצדקתי.

סבא לחץ לי את הכתף. ״סולג׳ר, רד למטה ותאכל פיצה עם החברים שלך. תגיד לסבתא שתעלה לפה.״

״אבל... אבל יש לי פיפי,״ אמרתי ופתאום הרגשתי שאני שוב בן חמש, ולא בן שמונה. ילדים בני שמונה לא אמורים להישמע כאילו הם עומדים לבכות.

״תעשה פיפי למטה,״ פקד סבא.

השפה התחתונה שלי התחילה לרעוד כמו תינוק מטומטם. ״א...אבל, אבל, אבל —״

״פאק, סולג׳ר! למה אתה כזה?! עוף מכאן כבר!״ צעקה אימא והצביעה על המדרגות.

העפתי מבט אחד בעיניה הכועסות ואז רצתי.

ירדתי בריצה במדרגות אל השירותים עם הסבון בריח טלק, טרקתי את הדלת מאחוריי והתפללתי שהחברים שלי לא שמעו את אימא צועקת עליי. הייתי בטוח שאימא שלהם לא צועקת עליהם. הייתי בטוח שאימא שלהם לא רבה עם סבא וסבתא שלהם.

עשיתי פיפי ושטפתי ידיים בסבון המגעיל וקיוויתי שהחברים שלי לא ישאלו למה אימא שלי צועקת עליי ביום ההולדת שלי. בעיקר כי הייתי נבוך, אבל גם כי לא היה לי מושג למה היא צעקה.

״למה אתה כזה?!״

כזה איך? מה עשיתי? רק אמרתי שיש לי פיפי.

ניגבתי את העיניים, פתחתי את דלת השירותים וכמעט התנגשתי בסבתא.

״לך לאכול את הפיצה שלך, סולג׳ר,״ היא אמרה ומיהרה לעלות במדרגות.

סבא ואימא עדיין צעקו אחד על השני בקומה העליונה, והצטערתי שהחברים שלי באו בכלל.

אבל אכלתי פיצה ודיברתי עם החברים שלי, והם לא התנהגו אליי מוזר או משהו. אפילו שסבא וסבתא היו למעלה הרבה זמן וידעתי ששלושתם כועסים משום מה. אבל לא נראה שבילי, מאט ורובי מודעים לכך או שזה מעניין אותם. וכשסבתא ירדה בסופו של דבר, היא אמרה שהגיע הזמן לשיר ״יום הולדת שמח״ ולאכול קאפקייקס.

אימא לא ירדה למטה.

אימא לא שרה.

אימא לא קיבלה קאפקייק.

בטח אימא של בילי שרה ואכלה קאפקייק ביום ההולדת שלו. בטח אימא של בילי לא צעקה עליו כי היה לו פיפי. הייתי עצוב כשפתחתי את המתנות והסתכלתי על החברים שלי הולכים. סבתא שאלה אם אני רוצה לישון אצל בילי. היא רצתה שאלך אליו כי זה יום ההולדת שלי ומגיע לי ליהנות עם החברים שלי, אבל אני לא רציתי.

במקום זה הלכתי אל החדר שלי עם סולי והרגשתי כמו ילד בן חמש ולא בן שמונה כי בכיתי אל הכרית עד שנרדמתי וחלמתי שאני יוצא להליכות עם סבתא והולך לדוג עם סבא.

״סולג׳ר? סולג׳ר, תתעורר, שמש שלי.״

פקחתי מעט את העיניים וראיתי את אימא כורעת לצד המיטה שלי ושרה את השיר שלה על השמש. היא בכתה אבל גם חייכה, והחזיקה בידה קאפקייק עם נר בוער במרכזו.

״לא חשבת שאני אתן לך ללכת לישון בלי לשיר לך שיר יום הולדת, נכון?״

התיישבתי באיטיות, שפשפתי את קורי השינה מעיניי ושאלתי, ״למה רבת עם סבתא וסבא?״

היא נאנחה וטלטלה את ראשה. ״כי שוב פישלתי, מתוק שלי. אני... אני צריכה למצוא עבודה חדשה, והיה לי כאב ראש ולקחתי משהו שלא הייתי צריכה לקחת כדי להעביר אותו. אתה יודע, את הדברים הרעים. אבל אני הולכת להתנקות, בסדר? הבטחתי להם, ואני מבטיחה גם לך. הכול יהיה יותר טוב.״

היא תמיד הבטיחה. אבל בניגוד להבטחות של סבתא וסבא, אימא לא התאמצה לקיים הבטחות.

״טוב, אימא.״

״עכשיו —״ היא הציצה בשעון שלה וחייכה, ״אחת־עשרה ואחת־עשרה דקות, מתוק שלי. שינית לי את החיים בשעה הזאת לפני שמונה שנים. באותו יום אמרתי לך שאתה תציל אותי, ואני עדיין מאמינה בזה. באמת שכן. אתה תציל אותי, נכון, מתוק שלי?״

לא ידעתי על מה היא מדברת. הייתי בן שמונה. הייתי רק ילד, לא סופרמן. איך אני אמור להציל מישהו? למה היא מתכוונת?

אבל לא טרחתי לשאול כי לפעמים היה עדיף לתת לה לדבר, אז זה מה שעשיתי.

״כן, אימא.״

״עכשיו תבקש משאלה, שמש שלי. משאלה טובה, בסדר?״

אז עצמתי עיניים, ביקשתי שהיא תקיים את ההבטחה הזאת וכיביתי את הנר, ואז הסתכלתי על העשן המסתלסל עולה אל התקרה ונעלם בחושך.

גיל אחת־עשרה

תיבת הדיג של סבא נפתחה בחריקה וחשפה את אוסף המצופים והקרסים שלו. בשנה שעברה ובכל שנה לפני כן הוא לא הרשה לי לגעת בהם בעצמי. הוא אמר שאני קטן מדי. שאני עלול להיפצע. אבל עכשיו הוא הראה לי איך לחבר את הקרס לחוט ולהניח פיתיון בעצמי.

״תראה אותך,״ הוא אמר ועיניו העייפות נצצו בגאווה כשנעצתי בקלות את הקרס בתולעת המתפתלת.

לא נדקרתי אפילו פעם אחת.

״מגניב.״ חייכתי כשבחנתי את העבודה שלי.

סבא הניח יד על הכתף שלי ולחץ אותה. ״בקרוב כבר לא תצטרך אותי.״

הגאווה שלי נעלמה פתאום והתחלפה בעצב וחשש לא מוכרים ובלתי מוסברים. סבא של בילי מת לפני שנתיים, ומאז הייתי מודע במיוחד לעור המקומט של סבא ולשערו הלבן. הוא כבר לא היה מהיר כמו בעבר, והתלונן על הברכיים שלו בכל פעם שעלה או ירד במדרגות. ביצעתי מטלות רבות יותר בבית כי סבתא התעקשה שסבא כבר לא יכול לבצע אותן, וזה לא מצא חן בעיניי.

לא מצא חן בעיניי שמתים לא חוזרים, ושכל מטלה שסבא לא יכול לבצע מקרבת אותו לרגע שבו הוא כבר לא יחזור.

מה אני אעשה בלעדיו?

אולי אם אבצע את כל המטלות הוא לא ימות בכלל.

״היי, חבר. אתה מתכוון להטיל את החכה או מה?״

כחכחתי בגרון והדחקתי את כל המחשבות על מוות וזקנה. סבא לא עומד למות. הוא בסדר גמור. עכשיו הוא כאן ליד האגם, כמו בכל קיץ, ואנחנו דגים כמו שעשינו תמיד. שום דבר לא ישנה את זה לעולם.

אז נעמדתי על המזח, הטלתי את החכה אל המים וסירבתי להתייחס לעובדה שהוא יושב כי קשה לו לעמוד.

דגנו במשך שעות, עד שהיו לנו מספיק דגי בס שנוכל להקפיא ולאכול לאורך חודש יולי כולו. אספנו את החפצים שלנו וחזרנו אל הטנדר שחנה במגרש החניה המכוסה חצץ. בדרך חזרה הביתה שמענו את גרייטפול דד וג׳ורג׳ הריסון ועצרנו להמבורגר ושתייה במקדונלדס. סבא הסתכל עליי ממושב הנהג וזווית הפה שלו התעקלה בחיוך שעורר בי תחושה מוזרה ומבולבלת.

״מה?״ שאלתי לפני שנגסתי בהמבורגר שלי.

הוא שלח את זרועו והניח אותה על משענת המושב שלי. ״לא נראה לי שסיפרתי לך כמה אני גאה בבחור הצעיר שאתה הופך להיות.״

״אה —״ הסתכלתי על ההמבורגר שבידיי ומשכתי בכתפיים. ״תודה... נראה לי.״

סבא צחק, אחז לי בעורף וניער אותי קצת. ״אני מתכוון לזה, סולג׳ר. סבתא ואני... ניסינו כל כך לפעול נכון איתך ועם אימא שלך. ואני יודע שעשינו טעויות — ברור שכן. אלוהים, עשינו הרבה מאוד טעויות. ולפעמים אני בכלל לא בטוח שעשינו את הדבר הנכון. כלומר, היו כמה פעמים שאני... אתה יודע מה? לא חשוב.״

הסתכלתי על הגוש העיסתי של גבינה ובשר וחסה והרגשתי מבולבל עוד יותר. ״מה?״

״כלום. זה לא חשוב. אני רק אומר שבהתחשב בכל הגורמים, החיים היו יכולים להיות יותר גרועים — הרבה יותר גרועים. והעובדה שאתה ילד כל כך חכם ומתחשב וטוב אומרת לי שגם אם לא תמיד קיבלנו את ההחלטות הנכונות, אף פעם לא טעינו במה שנוגע אליך. וזה לא מעט בכלל.״

סובבתי את הראש והסתכלתי עליו. שכחתי לגמרי מההמבורגר שבידי, אפילו כשחתיכות חסה נפלו לי על הברכיים. ידעתי על מה הוא דיבר עכשיו — על השתייה של אימא. על המסיבות שאליהן היא יצאה והאנשים שאיתם היא בילתה. על הטיולים שאליהם סבא וסבתא שלחו אותה. על העבודות שהיא מצאה ואז איבדה כעבור זמן קצר. ועל הכדורים שהיא לקחה מארון התרופות של סבתא ואלה שהיא השיגה ממקום אחר כלשהו. הם עשו מה שיכלו כדי לעצור את זה, כדי לתקן את זה, אבל בעיקר כדי להגן עליי, להשאיר אותי אצלם ולדאוג שלא אגיע אל המערכת — כמו ששמעתי אותם אומרים כשחשבו שאני לא מקשיב. לא ממש ידעתי מה המשמעות של כל זה, אבל אם הכוונה היא שאני גר איתם ולא עם אנשים זרים, גם אני שמחתי שהם עשו כל מה שיכלו כדי לדאוג שזה לא יקרה.

״אני אוהב אותך, סולג׳ר,״ אמר סבא ולחץ לי על העורף בעדינות. ״אני אוהב אותך כנכד, אבל אפילו יותר מזה — אני אוהב אותך כמו בן. אתה תמיד היית — ותמיד תהיה — הבן שלי. ו... בכל מקרה, אני —״ הוא כחכח בגרון, הסיט את פניו, הוריד ממני את היד והניח אותה על ההגה. ״רק רציתי שתדע את זה.״

הרגשות שלי היו בליל מעורפל ומבולבל. לא ידעתי למה הוא אומר את זה עכשיו, או למה המילים עוררו בי צורך לבכות, או למה תחושת בחילה הלכה והתעצמה בבטן שלי. עטפתי בנייר את חצי ההמבורגר שנשאר וזרקתי אותו בחזרה אל השקית של מקדונלדס כשנסענו הביתה. ניסיתי להבהיר לעצמי את הסיבה לכל הרגשות שסערו בתוכי, אבל זה היה חסר טעם. לא הייתי מסוגל. היו לי יותר מדי דברים לארגן ולברור, כמו מגירת הגרביים המבולגנת שלי — סבתא קראה לה מקרה אבוד, והיא צדקה.

אז הנחתי לזה, התמקדתי בברוס ספרינגסטין ששר ברדיו ובקולה שממנה לגמתי עד שנעצרנו על שביל הגישה שלנו. עזרתי לסבא להוציא את צידנית הדגים מתא המטען ושלפתי את תיבת הדיג שלו מהמושב האחורי.

ואז, כשהתקדמנו לאורך שביל הבטון אל פתח הבית, הוא תפס את החזה שלו בידו והתמוטט לרגליי.

״סבא!״ צרחתי, זרקתי את תיבת הדיג הצידה ונפלתי על הברכיים לצידו. ״סבתא! סבתא, תעזרי לי!״

אבל כל הצרחות שבעולם, כל השיחות למוקד החירום, כל התחנונים ומלמולי אני אוהב אותך לא מנעו ממנו למות מולי לפני שהאמבולנס הגיע ולקח אותו. כך שהמוות שלו היה האסון הנורא הראשון שהכה בחיי.

לפחות לא הייתי טיפש מספיק, אפילו בגיל אחת־עשרה, לחשוב שזה יהיה האסון האחרון.