המנחשים

1

הנהר זרם לשני הכיווּנים. הזרם נע מצפון לדרום, אבל הרוח נשבה בדרך כלל מדרום, והריצה במים הירוקים הארָדיים אדווֹת בכיווּן הנגדי. פִּרכה לא אפשרית לכאורה זו, הנראית לעין ונעשית אפשרית, עדיין ריתקה את מוֹראג, גם לאחר שנים של צפייה בנהר.

כבר התפזר ערפל השחר, ואוויר הבוקר מלא סנוניות, והן מנמיכות לעוּט מעל לנהר כל כך, שלפעמים כנפיהן נושקות למים, ומיד הן מלַליינות ומסחררות את דרכן כלפי מעלה שוב. מוֹראג צפתה והשתדלה להימנע מלחשוב, אבל התכסיס הזה לא צלח.

פּיק הלכה לה. בוודאי יצאה בלילה. היא השאירה פתק על שולחן המטבח, שהוא גם שולחן הכתיבה של מוֹראג, ותחבה את דף הנייר לתוך מכונת הכתיבה, כדי שתמצא אותו מוֹראג לבטח.

אנא אל תתעצבני, אימא. אני מסוגלת לדאוג לעצמי. נוסעת מערבה. לבדי, על כל פנים לפי שעה. אם יטלפן גוֹרְד, תגידי לו שטבעתי ואני צפה לי במורד הנהר, מוכתרת באצות ובצְדַפְנוּנים מתים, כמו אוֹפֶלְיָה.

טוב, אין אלא לזַכּות את הנערה הזאת בכמה נקודות על סגנון הכתיבה. שאוּב במקצת, אולי, אבל נניח לזה. ריבונו של עולם, זה לא מצחיק. פּיק בת שמונה עשרה. בלבד. עודנה בוסר. לא, בעצם היא לא כך. אילו רק לא הייתה הפעם האחרת שפּיק הלכה לה, אותה עת צרה ממש. זה לא יקרה שוב, לא כמו מה שהיה אז. מוֹראג בטוחה למדי שזה לא יקרה. לא בטוחה דייהּ, מן הסתם.

עבודה רבה לפניי, רבה מכדי לחרוד לפּיק. בת מזל שכמותי. יש לי עבודתי להסיח את דעתי מחיי. אצל בת ארבעים ושבע אין זה מצב עניינים נורא כל כך. לולא הייתי סופרת, אולי הייתי שרויה בצרות צרורות היום. אל תזלזלו במקצוע.

מוֹראג קראה את המכתב של פּיק שוב, עשתה קפה, וישבה והביטה החוצה. הנהר נע לו לאטו, פניו קמוטות ברוח הקלה, וכל קפל של מים מותווה בפעולת השמש. ברור שהנהר אינו קמוט ואינו קפלוּלי כלל – מילים מוטעות, שמשתמע מהן משהו לא נוזלי, כגון עור, משהו שאינו מתקיים לאורך ימים, שהוא טרף לגיל. אילו הונח לו לנהר לנפשו, קרוב לוודאי שהיה מוסיף לנהוג כמנהגו ככה, מעמיק לזרום, עוד מיליון שנה או כגון זה. לזה לא יניחו לקרות. לפנים, בימים משכּבר, הייתה מוֹראג סבורה שאין רע יותר מלרצוח אדם. עכשיו ראתה גרוע מזה ברציחת נהר. מה פלא שהילדים רואים את עצמם כאילו הם ילדי האַפּוֹקָליפְּסה.

אין סירות היום. כן, יש אחת. רוֹילַנד יצא לדוג זאבי מים. בן שבעים וארבע השנה, רוֹילַנד זה. הראייה שלו איומה, אבל הוא עקשן מכדי להרכיב משקפיים. פלא שהוא מסוגל להוסיף לעבוד. ברור שעבודתו אינה תלויה בכושר הראייה, אלא באיזו ראייה אחרת. ראיית המנַחֵש למצוא מים. לבה אומר לה למוֹראג תמיד שהיא עומדת ללמוד ממנו דבר של חשיבות גדולה, משהו שיש בכוחו להסביר הכול. אבל הדברים נשארים בתעלומתם, עבודתו שלו, עבודתה שלה עצמה, הדורות, הנהר.

מעבר לנהר אגודות של ערבוֹת רכונות בירקוּת כסוּפה אל הנהר, ובגבן זעים זיע קל האדרים והאלונים הגדולים, הרוֹגַע הירוק כהה הענקי שלהם מוחרד רק מעט ברוח. השנה נבלו בוּקיצות רבות יותר, עצמות יבשות, שלדים אפורים של עצים. במהרה לא יישארו בוקיצות עוד.

הסנוניות צללו בסחרור מעל למים, הֶבזקים של כנפיים שחורות כחולות ונוצות חזה זוהרות. איך אפשר ללכוד את הצבע הזה במילים? כעין האפרסק הוורוד, אבל זה נשמע נדוש, ואינו מדויק גם הוא.

היה זמן שנראָה לי שהמילים יש בכוחן לעשות הכול. קסמים. כשפים. אפילו נסים. לא ולא, רק מפעם לפעם.

הבית נראה שקט מדי. טחוב. למטבח אותו ריח של חלב חמוץ ולחם עבש הזכור למוֹראג מילדותה והוא שנוא עליה. אבל אין כאן לא חלב חמוץ ולא לחם עבש – הכול בוודאי הזוי בראש, נאצל מריקנותו של הבית. עד זה לא כבר היה הבית מלא, לא רק פּיק אלא אָ־אוֹקֵי סְמית ומוֹדי והחבורה שלהם שהנפשות בה מתחלפות אבל היא גדולה תמיד. בשנה שגרו הסְמיתים פה התהלכה מוֹראג קרועה בין חיבה לזעם – איך אפשר לצפות מאדם שיעבוד בבית משוגעים שכזה, והנה היא מאכילה אותם כולם, פחות או יותר, ושום כסף לא ייכנס אם היא לא תשוב אל מכונת הכתיבה. עכשיו רצתה, כמובן, שיהיו כמה מהם פה שוב. אמנם הם גרים רק מעבר לנהר, עכשיו שיש להם ביתם שלהם, והם מבקרים לעתים קרובות, אז אולי די בזה.

משהו בדבר הליכתה של פּיק, לבד מעצם יציאתה לדרך, לא היה מוכרע ומיושב ברוחה של מוֹראג. עצם הדבר שפּיק הולכת מַערבה? כן. מוֹראג שמֵחה ולא בטוחה גם יחד. מה יחשוב אביה של פּיק, אילו ידע? טוב, הוא לא יֵדע, והוא לא זכאי כל כך לשפוט ממילא. האם תלך פּיק אל מָנָוָקה? ואם כן, האם תמצא שם משהו שתהיה לו משמעות בעיניה? מוֹראג קמה, חיפשה בכל הבית, ומצאה לבסוף את מבוקשה.

התצלומים האלה מן העבר לא ניאותו בשום פנים ללכת לאיבוד. מוזר, במשך השנים השתדלה גם השתדלה לאבד אותם, או דימתה שהשתדלה. היא נהגה בהם רשלנות, תחבה אותם למזוודות שנפתחות לעתים רחוקות, או למגרות שִידה מלאות לבנים שכּלה שימושם, למטה מכבודה היה להכניס אותם לדבר מסודר כמו אלבום. דחוסים היו בתוך מעטפת מָנילה מרופטת נושנה שנתן לה קְריסְטי פעם אחת כשהייתה ילדה, וכתוב עליה "מַקְוויטי את פֶּרל, פרקליטים לערכאות גבוהות ונמוכות, מָנָוָקה, מָניטוֹבָּה". בוודאי מצא אותה קריסטי במזבלה – ב"חצרות המִטרד" כמו שנקראה זו, איזה שם שלא ייאָמן, כשנותנים את הדעת על מה שמשתמע מזה. הנייר החום העבה הסריח מעט כשנתן לה קריסטי אותו, ריח קלוש, ספֵק חרא ספֵק אֶתֶר מתקתק של פירות מקולקלים. הוא אמר למוֹראג שהיא יכולה לשמור בה את התמונות שלה, והיא לקחה אותה, אמנם מתוך תיעוב, כי לא הייתה לה מעטפה אחרת לאותם תצלומים חטופים מעטים בעלי ערך שהיו לה אז. והיא לא הבינה שאילו השליכה אותם מיד אז, הייתה גולגולתה נמצאת מעטפה חזקה למדי להחזיק אותם.

אני שומרת אותם, כמובן, מפני שמשהו בתוכי אינו רוצה לאבד אותם, ואולי אינו מעז. אולי הם הטוֹטֵמים שלי, או שהם מכילים חלק מנשמתי. כן, ואולי אינם אלא בדיוק כמַראיתם – ערבוביה של תצלומים ישנים שאני עתידה לגרור אתי ביגיעה גם כשאהיה אישה זקנה, ואֶלפּוֹת אותם בידיי כשאכּנס או אדָחף לתוך "בית האבות של צבא הישועה" או לכל מקום שימצא אותי מותי.

מוֹראג סידרה את התמונות בסדר כרונולוגי. כאילו אמנם יש סדר כרונולוגי כלשהו, או סדר כל עיקר, אם בזה ידוּבּר. היא לא בטוחה אם בני האדם בתצלומים האלה הם אגדות שהיא רק חלמה אותן לפנים, או שמא הם ממשיים ככל אדם שהיא מכירה עכשיו.

אני שומרת את התצלומים לא על שום מה שרואים בהם, אלא על שום מה שחבוי בהם.

תצלום:

האיש והאישה עומדים עמידה נוקשה מעבר לשער. שער חווה רחב מאוד של מתכת כהה, וישן, כמו שניכר מכפיפוּתו והתקערוּתו. האיש לא נוגע באישה, אבל הם עומדים סמוכים זה לזה. היא צעירה, לבושה שמלת כותנה מודפסת (את הדגם קשה לראות) שנראית גדולה ממידת גופה הרזה. ממבט ביתר עיון אפשר לראות שגופה הדק, הכחוש כמעט, מתעבה באזור הבטן. שׂערה קצר, צמרירי ורך, בלונדי כנראה. ראשו של האיש רכון מעט, והוא מגחך במבוכה גלויה אל רַשם הדמויות העומד לא נראֶה ולא מצולם בצדו הקרוב של השער. האיש נראֶה בראשית שנות השלושים לחייו. הוא גבוה, ומן הסתם חזק, מבנה גופו צר אבל שרירי. שׂערו שחור וסתור מעט, כאילו סרק אותו לאחור באצבעותיו לפני רגע. ברקע הרחוק, בקצה הדרך, רואים מִתווה עמום של בית, בן שתי קומות, עשוי כמין תיבה מרובעת, ועל חסרון החן שבו מכפרות במידת מה מרפסת ומדרגות בחזיתו. אשוחיות שחורות גבוהות עומדות בצד הבית. ברקע הרחוק יותר נראֶה מבנה מוּצל, אולי זה האסם. קוֹלין גאן ואשתו לוּאיזה עומדים כאן תמיד, באמצע שנות העשרים של המאה העשרים, מחייכים את חיוכיהם המתוחים, זוקפים את תצלומי הצבע החום של עצמם, הדהוי עכשיו, מקווים לטוב, ביתם החוּם וחוותם החוּמה עומדים הָכֵן בגבם, עיניהם נשואות אל מה שיהיה, בלי לדעת את מזג האוויר של שמַים או נפש לעתיד לבוא.

מוֹראג גאן נמצאת בתמונה הזאת, מוסתרת מאחורי כיעורה של שמלת הבית הזולה של לוּאיזה, נסתרת בתוך בשׂרה של אִמהּ, לא נראית. מוֹראג עדיין קבורה חיה, הקבורה הראשונה, עודנה דג קטן, מחוּברת בלי מחשבה אל החיים, מוחזקת בחיים על ידי חוט אחד ויחיד.

תצלום:

הילדה יושבת על המדרגות הקדמיות של הבית. אין לה עוד שמנמנוּת העולל שהדעת נותנת שהייתה לה פעם, אבל מבנה גופה מוצק כשהיא כבת שנתיים. שׂערה שחור וישר, כמו השׂער של אביה. פניה רציניות, אבל לא עצובות דווקא. אולי היא שקועה במחשבות היא לובשת שמלת כותנה פשוטה בעלת שרווּלים מנופחים ואבנט, שהיא או מישהו אסף אותה בהצנעה מסביב לברכיה. על ידה יושב כלב מעורב מגחך ולשונו משורבבת לו מפיו.

הכלב, כמו שאין לנחש מן התמונה, שמו סְנאפּ, קיצור של סְנאפְּדְרָגוֹן.1 הוא הולך אחרי מוֹראג כה וכה בחצר תמיד, ופוקח עליה עין. כלב בעל מזג נעים, נוח ונינוח, אפילו פעם אחת לא נשך לעבר מישהו, על אף שמו. הוא היה נושך לעבר גנבים או שודדים אילו היו כאלה, אבל אין, אף פעם. אִמהּ של מוֹראג נותנת לסנאפּ לישון בחדר של מוֹראג, לארוֹח לה לחֶברה, יש בני אדם שלא היו מרשים לכלב לישון לרגלי מיטה, אבל לאמהּ של מוֹראג לא אכפת, כי היא יודעת שמוֹראג רוצה שסנאפּ יהיה אתה כדי שתראה את עצמה בטוחה. אמהּ של מוֹראג אינה מן האימהות שצועקות על ילדים. היא גם לא מתבכיינת בקול תלונה. היא לא דומה לפְּרין.

כל זה מטורף לגמרי, כמובן, ולא נכון כלל. או אולי נכון ואולי לא. אני זוכרת את עצמי מחברת את הפרשנות הזאת, בביתם של קְריסטי ופְּרין.

תצלום:

הילדה, בת שלוש, עומדת מאחורי שער החווה הכבד, המסורג בתיל, ומביטה החוצה. בעל המצלמה עומד לא נראֶה בצד האחר. הילדה צוחקת, במשובה, עושה הצגה שטוּתית, מציגה לקהל של אדם אחד, לצלם התמונה.

לא רשום בתמונה שלאחר שאביה של מוֹראג מצלם את התמונה, הוא שואל אותה אם היא רוצה שהוא יעזור לה לטפס על השער. לאביה לא אכפּת כלל לעזור לה. יש לו זמן תמיד. אביה עומד אפוא על ידה ומרים ומושיב אותה על מרומי השער, ומחזיק בה שלא תיפול. היא נתלית על כתפו ומניחה את פניה על יד צווארו. ריחו חמים וטוב. נקי. ריחות של סבון ועשב. לא של זבל בהמות. הוא לא מסריח אף פעם מחרא של סוסים, אף על פי שהוא חוואי. אביה של מוֹראג מוריד אותה מעל השער, והם נכנסים אל ביתם. הבית ענקי, מלא פינות מוזרות ומקומות לסייר בהם. אפילו חדר אכילה יש בו, עם רהיטים טובים, מזנון ושולחן עגול גדול. בני משפחת גאן אוכלים בחדר האכילה שלהם בכל יום ראשון בלי יוצא מן הכלל. יש ארון מתחת למדרגות הקדמיות, ומוֹראג זוחלת לתוכו כשהיא רוצה למצוא אוצר חבוי. הארון הולך דרך ארוכה אל העָבָר וגובהו יש בו רק כדי לאפשר לה לעמוד. בתוכו יש ערמות של ספרים שהיו שייכים לפנים לאָליסְדֵייר גאן, סבהּ של מוֹראג, שבא הנה לפני זמן רב ובנה את הבית והתחיל את עבודת החווה בזמן שבוודאי לא היה פה כלום חוץ מעשב הביזוֹן ואינדיאנים. לספרים כריכות עור, וריחם ריח רִתמה, אבל טוב יותר, והשמות כתובים באותיות זהב. עוד יש בארון הזה אגרטלים וצלחות שמצוירים עליהם חרציות כתומות ופרחי אמנון ותמר סגולים, ושמלות ישנות, ארוכות, של קטיפה כחולה ומשי כעין השזיף עם תחרה על השרווּלים, והן שבריריות ומרשרשות. כמה עכבישים ונמלים גרים בארון, אבל מוֹראג לא מפחדת מהם, ולא משום דבר בבית הזה. זה מקום מבטחים. שום דבר נורא לא יכול לקרות פה.

אני לא זוכרת מתי המצאתי את זה. אבל אני זוכרת את זה בבהירות רבה. כשאני מסתכלת בתמונה ויודעת מה חבוי בה. בוודאי בדיתי זאת לאחר זמן רב, זמן רב רב לאחר שקרה דבר נורא.

תצלום:

הילדה רוכנת החוצה מחלון, חלון הקומה העליונה. היא מחייכת כלפי מטה אל האדם עם המצלמה. פניה שלווֹת, רוגעות, שערה השחור גזוז בקפידה, מגיע רק עד גובה תנוכי אוזניה.

התמונה לא מספרת שמוֹראג רכונה מחלון חדר השינה שלה עצמה, חדר לא קטן מדי אבל גם לא גדול מדי. יש בו שידה לבנה שמסביב לתחתיתה כרוך וילון מרופט שצבעו ירוק עלים חיווריין, ומתחתיה יש סיר לילה לבן (מנקים אותו יום יום) בשבילה, להשתמש בו בלילה אם היא צריכה. זה יופי, כי פירוש הדבר שהיא לא צריכה לצאת אל בית השימוש שבחצר האחורית בלילות החורף. גם מיטה צבועה בצבע לבן יש שם, עם כסת נחמדה, פרחים ירוקים וּורודים על רקע לבן, תפורים ביד עדינה מאוד, אולי של סבתא אחת.

אני זוכרת שהסתכלתי בתמונות, בתמונות האלה, שוב ושוב, ובכל פעם נדמָה לי שאני זוכרת קצת יותר. החווה בוודאי לא הייתה שווה אגורה שחוקה בעת ההיא. כבר התחילו הבצורת, והשפל הכלכלי.2 למה זה בתמונות האלה אני מחייכת לעתים רחוקות כל כך? מצב רוח חולף? או בא בירושה? בזיכרונותיי הבדויים אני רואה את אבי מחייך תמיד, אולי מפני שלאמתו של דבר חייך לעתים רחוקות. הוא מחייך בתמונה היחידה שיש לי ממנו, אבל זה היה אל המצלמה. קוֹלין גאן, שאבותיו באו אל הארץ הזאת לפני זמן רב כל כך, מסאתֶרְלַנד, אולי בימי פינוי ההרריים,3 והייתה בהם עצבות ונטייה לקפידה ולזעף. האם אפשר לבער זאת אֵי פעם?

תצלום:

שׂערה השחור הישר של הילדה יורד לה עד כתפיה עכשיו, והיא בת ארבע. היא יושבת כיאות על המושב לפני פסנתר קיר מיושן גְבַהּ גב. עיניה תלויות בדפי התווים שלפניה, ומן המילה "הוורדים" הנראית עליהם בעמימות אפשר לשער שזה השיר "הוורדים של פּיקארדי". מוֹראג לובשת אפודה מקושטת כנראה ברקמת צמר, מן הסתם פרחים, וחצאית שברור שהיא של אריג צמר משובץ. ידיה נחות קלות על הקלידים וכפות רגליה אינן מגיעות אל הדוושות.

הריכוז שלי מעיד כמדומה על עניין, ואפילו על התלהבות. עדיין איני יודעת שאני לוקה בקוצר ראייה חמור, ושעליי לעיין היטב כדי לראות משהו בכלל.

יספר נא התצלום את מה שמאחוריו. קודם שנישאה הייתה אִמהּ של מוֹראג מורה לפסנתר במָנָוָקה. עכשיו היא מנסה ללמד את מוֹראג לנגן, ומוֹראג אכן אוהבת את השיעורים והיא מיטיבה ומהירה מאוד לקלוט איך עושים זאת. הטרקלין לא נועד לשימוש יומיומי, אבל מוֹראג ואִמהּ נכנסות אליו הרבה בשעות המִנחה. השטיח כחול אדמדם, מדוגם בציפורים שכנפיהן ענבר, אפור מַאדים, ושָני. על הפסנתר עומדת כוס אדומה מלאה דגניות, ועץ זעיר מאוד של נחושת, ופעמונים קטנים מחוברים אליו. כשמגביהים את מושב הפסנתר עד הסוף, ומַרפים חיש מהר, הוא מסתובב ויורד עד הסוף שוב ואַת מסתובבת עליו. אמה של מוֹראג לא מנגנת פְּלוֹנְק פְּלוֹנְק פּלינְקֵטי פְּלוֹנְק של מוסיקת בית ספר של יום ראשון, אלא קָליל קליל, קליל קליל.

ובזה מסתיימים הזיכרונות האלה, הבדויים כל כולם. אני לא זוכרת את עצמי משגיחה שאני בודה אותם, אבל זה מה שבוודאי קרה. לאחר כמה זמן? אצל קריסטי, כמובן, כשהשכבתי את עצמי לישון. לאמתו של דבר אני לא זוכרת כלל את פניהם של הוריי. כשאני מסתכלת עכשיו בתצלום האחד שלהם, אין אלה פנים שאני יכולה לשייך אותם למישהו שהכרתי מעודי. שנים ארוכות לא הטריד אותי הדבר. למה זה הוא מצער אותי עכשיו? למה זה אני רוצה שהם יוחזרו אליי? מה נוכל אמי ואני לומר זו לזו? אני עכשיו עשר שנים גדולה ממה שהייתה היא כשמתה – והיא נראית לי צעירה כל כך, לא מנוסה כל כך.

תצלום:

הילדה עומדת בין האשוחיות בצדו של הבית. היא לובשת סרבל ושערה הארוך פרוע. בת חמש היא עכשיו, או קרוב לזה. היא ממצמצת בעיניה מעט, כנגד השמש המכאיבה, ומשתדלת להחזיק את עיניה פקוחות כדי שתהיה תמונתה נאה, אבל היא מתקשה בזה. ראשה רכון מעט, והיא מגחכת לא בשמחה אלא במבוכה, כמו קוֹלין גאן בתמונה הראשונה.

וזאת לדעת, האשוחיות האלה שם הן בעצם ולאמתו של דבר גבוהות כמו מלאכים, מלאכים שחורים אולי, הענפים והמחטים הקשות החדות שלהן כמעט שחורים, רק לא באביב, כשהמחטים החדשות נובטות רכות וירקרקות. העשב שם אינו גדל כראוי תחת העצים, אבל מוֹראג הייתה הולכת אל שולי הדרך ותולשת אַגרוֹפּירוֹן זוחל גבוה כמוה, שכבר התחיל להתייבש בחום, ונושאת את העשב הזה מלוא זרועותיה ומפזרת ושוטחת אותו תחת האשוחיות. קירות מעוֹנה, בית משׂחקיהָ, היו שורות יחידות של אבנים שמצאה על הדרך המחורצת המאובקת. אצטרובלי אשוחיות נשוּרים ושינָנים ויערת בר ובַּקיית בר ורוּדה ואַסתֵרי בר היו הרהיטים – כיסאות, שולחנות, צלחות. כולם נועדו ליצורים הסמויים הגרים בבית אִתה. פֵּאוֹנִי. רוֹזָה פּיקארְדי.4 הבוֹקֵר ג'וֹק. אימא שמֵי תכלת. אבא אסם אוּרווה. ארבעים ותשע הזקן. מקצת השמות מקורם בשירי זמר שבוודאי שמעה, "הבוקֵר גֶ'ק", ו"טביעתה של 'ארבעים ותשע' הישָנה" – השיר הזה היה יפה במיוחד, גם אם היו אי דיוקים במילים ככל שאולי הצטרפו לה בראשה במשך השנים.

חֹרֶף, לַיְלָה קַר שֶׁל סַעַר, שִׁטָּפוֹן,

בְּמוֹרַד הַקַּו צוֹרַחַת רוּחַ הַצָּפוֹן,

נֶפֶשׁ אֵין עַל הָרְצִיף;

רַק יַמַּאי אַמִּיץ עוֹמֵד עִם חֶמְדָּתוֹ חַסְרַת הַיֶּשַׁע,

עֶצֶב אֶת עֵינָהּ מַצְעִיף,

כִּי מַפְלִיג הוּא בִּישָׁנָה זוֹ "אַרְבָּעִים וָתֵשַׁע".

אָז נָשְׁקָה לוֹ: "שׁוּב אֵלַי מַהֵר, אָהוּב יָפֶה."

דֶּמַע כָּל כֻּלָּהּ הָיְתָה נִשְׁטֶפֶת

לוּ יָדְעָה שֶׁבִּסְפִינָה זוֹ הַנִּטְרֶפֶת

בְּחִיר לְבָּהּ, בָּבַת עֵינָהּ זֶה, יִסָּפֶה.

וכן הלאה. אני זוכרת את השיר מלאחר זמן, אבל בוודאי הוּשר לי כשהייתי קטנה. מי היה שר לי? אולי היה לנו רדיו. מאַיִן השמות האחרים אני לא יכולה לשער. לבדי שיחקתי רוב הזמן, כי היה ללכת רחוק מדי כדי למצוא ילדים אחרים. לא נראֶה לי שהיה אכפת לי. נוח היה לי בבני משפחת בית האשוחיות שלי, שאת כולם הכרתי בתור בני אדם בעלי צביון אישי מובהק משלהם (כלשון האמירה היומרנית הבאה לתאר סיפורת כהלכתה). דברים מוזרים ומופלאים היו קורים להם. הסוס המנומר של הבוֹקֵר ג'וֹק השליך אותו פעם אחת אל גיא, כמו ב"ג'ו הוא ילד רע קטן, והוא לא יהיה רע עוד", והוא בוודאי היה הולך לעולמו לולא רצה המקרה ורוֹזה פּיקארדי ואני בנינו, מתוך אינטואיציה נהדרת, ספה של אזוב בדיוק במקום הנכון.

פעם אחרת נכנסנו פּאוֹני ואני, אף על פי שאימא שמֵי תכלת הזהירה אותנו שלא לעשות זאת, לתוך מעלית של ממגורת דגן נטושה, מאות מילין גובהה, וגרו בה רק עטלפים ודרקונים ודוּבי הקוטב, במפלסים נפרדים, העטלפים הכי גבוהים, ולאחר שעמדנו בסכנות רבות הצלחנו לגלות מטמון של יהלומים ואבני אודם (שידוע עליהן שהן אדומות אף על פי שלא ראיתי אבן כזאת) ואזמרגדים (שנראה לי שצבעם הוא אותו סגול חיווריין הדוּר ונאה של כרכומי הערבה שמצאנו באביב עוד קודם שנעלם השלג האחרון).

אני זוכרת את הנפשות הדמיוניות האלה היטב יותר משאני זוכרת את הוריי. ואני עצמי, איזו נפש אני? ארבעים ותשע הזקן עישן מקטרת ולפעמים ירק כדורית רוק ענקית לתוך המרקקה המקומית (מילה שמצאה חן בעיניי, אף על פי שלא ראיתי מרקקה עד אז, ושיוויתי אותה לעיניי דומה לסיר לילה, אבל נכבדה ומקושטת יותר). פֵּאוֹני, לא פלא הוא, שׂערה היה בלונדי מתולתל, ההיפך משׂערי שלי, ושפתיה ניצת וֶרד, מתוקות כמו של הבובות הלא מוּשׂגות שבקטלוג של [מרכול] "איטוֹן". רוֹזה פּיקארדי, האֲני האחר שלי, מן הסתם, הייתה חסונה מעט יותר. היא עשתה מעשי גבורה, הרגה דרקונים ודובי קוטב, והייתה בת זוגו של הבוקֵר ג'וֹק. שלא כגברת שבשיר, רוֹזה פּיקארדי לא הייתה יכולה בשום פנים להיאנח ולגווֹע לה ברוֹך –

אֲהוּבָתְ מְחַכָּה לְ, גֶ'ק,

הִיא אוֹתְ לֹא שׁוֹכַחַת,

תַּחַת שָׁמַיִם כְּחֻלִּים תָּמִיד

בָּעֲרָבָה הַנִּדַּחַת.

לא. רוֹזה פּיקארדי ראשה קבוע לה היטב על כתפיה. לא לה נועד מות קדושים מעונים, ולא קבר במקום שיללת הקוֹיוֹט לבדה משמיעה שם הספד עצוב. רוזה בדיוק שָם היא, ועושה את שלה ברוב מרץ ועזוּז.

האם יש ללמוד מזה דבר על הוריי, או רק שאני נולדתי ורוחי מלאה דם? אני אכן נולדתי ורוחי מלאה דם. זה עולה לי מחיר. אני משלמת דרך האף. כמו שאומרים. וגם, כמו שאפשר להוסיף, דרך הראש, הלב, והכּוּס.

משפחת בית האשוחיות הופיעה מן הסתם סמוך לזמן שחלתה אמי. העניין כולו היה שקט כל כך. בלי כל דרמה חיצונית. כך היה הנוהג, שם. אבל אני זוכרת זאת, את הכול. יש אירוניה קלה בעצם הדבר שזה הזיכרון הראשון של בני אדם ממשיים שאני יכולה להיות בטוחה בו, אם גם לא בטוחה לגמרי, גם מפני שאני רואה בו דברים שאינם כדרכם של דברים, דרכי ההבעה של הזכירה, דרכים שאינן דרכיה של בת חמש, כאילו בזיכרון הזה הייתי גדולה (והמילים היו גדולות) יותר מאשר בכמה מן הזיכרונות הבאים כשהייתי בת שש או שבע, וגם מפני שהיה על מה שקורה לי עצמי בלבד. מה קרה לכל אדם אחר? מה קרה באמת בחדר השינה שבקומה העליונה? לא – בשני חדרי השינה. הוא הועבר אל החדר הנוסף. בני אדם אינם יכולים כנראה להיות חולים כל כך יחד על מיטה אחת.

סרט מבנק הזיכרון: הָיֹה היה

הגברת פֶּרְל מן החווה הסמוכה באה אל ביתה של מוֹראג. אישה זקנה היא, זקנה זקנה באמת, נמוכת קומה ועור פניה קמוט לחישורי דוּר, אבל היא לא שחוחה כלל. פניה שזופות, ולכן היא נראית נקייה. היא מכינה את ארוחת הערב ומרשרשת לה כה וכה במטבח. התנור השחור גדול ורחב וענקי – אַה, אבל טוב וחם. אמנם קיץ עכשיו, והתנור חם מדי. מוֹראג צריכה לרחוץ את ידיה. המשאבה מביאה את המים אל הכיור, אבל צריך להפעיל אותה צ'וֹנְק צ'וֹנְק צ'וֹנְק, ומוֹראג אינה גדולה דייהּ לעשות זאת. הגברת פֶּרל צ'וֹנְקְצ'וֹנֶקֶת את המשאבה, והמים פורצים בקילוחים. מוֹראג לוקחת רסיס של סבון "פֶלְס נַפְטָא" ורוחצת את ידיה. לארוחת הערב. זה מה שצריך לעשות.

"איך זה שאַת פה, גברת פֶּרל?"

"אימא שלך ועכשיו גם אבא שלך קצת חולים, חומֶד," הגברת פֶּרל אומרת בנעימה מעשית, "ואני רק באתי לעזור. את ואני נאכל ארוחת ערב עוד רגע, אז רוצי לך לשחק, ואני אקרא לך כשהיא תהיה מוכנה. את בוודאי רעבה, אֶה?"

מוֹראג לא עונה. היא מנסה להגיע אל ידית המשאבה כדי שתוכל לרחוץ את ידיה. ילדה בת חמש היא אמנם כבר גדולה, אבל היא לא גדולה דייהּ. הגברת פֶּרל נחלצת לעזרה.

"נראֶה לי," מוֹראג אומרת, "שאני אעלה למעלה רגע לראות את אימא ואת אבא."

משהו קורה. מוֹראג מרגישה במשהו, אבל היא מתקשה לשער מה זה. הגברת פֶּרל משתדלת להיות אדיבה. מוֹראג מבוהלת, ובטנה כואבת. אם תאכל משהו, תקיא.

"לא, חומֶד," הגברת פֶּרל אומרת, "את לא עולה למעלה. ככה, ילדה טובה. ד"ר מַקְלָאוּד עומד לבוא עוד מעט, והוא לא היה רוצה שתלכי ותטרידי את הורייך עכשיו, כשהם לא מרגישים טוב כל כך, לא כן?"

"אני רוצה לראות את אימא," מוֹראג אומרת. "אני עולה לראות אותה בזה הרגע. אני לא אשאר הרבה, גברת פֶּרל, אני מבטיחה."

אבל הגברת הגדולה תופסת את מִפרק ידה של מוֹראג קודם שמוֹראג מספיקה להחליק ולחמוק. ידיה של הגברת פֶּרל חזקות מאוד, דומות למלכודת של עכברים או סנאיות ערבה או משהו, מן המכרסמים.

"לא, את לא עולה," הגברת פֶּרל אומרת בתוקף. "הם חולים מכדי לראות אותך, כרגע, מוֹראג. הם לא רוצים לראות אותך."

"מאַין לך לדעת?" מוֹראג צועקת. "את לא יודעת כלום על זה! הם רוצים כל כך! תַרפי ממני!"

הגברת פֶּרל אינה מַרפה. ואז מכוניתו של הד"ר מַקְלָאוּד נכנסת בקולות פיצוץ אל החצר. הוא איש גבוה בעל שׂער חוּם וחיוך. מוֹראג אינה בוטחת בשום אדם שמחייך.

"שלום, מוֹראג."

היא ממאנת לדבר אתו, או לחייך. היא לא תעמיד פנים ששום דבר לא קורה.

"הכול בסדר," הרופא אומר. "יהיה בסדר. אל תדאגי."

כשהוא חוזר ויורד, הוא והגברת פֶּרל נכנסים אל הטרקלין (זה חדר המגורים שאיש לא גר בו; הוא מיועד להופעה מהודרת), וסוגרים את הדלת. מוֹראג שומעת את קולותיהם, אבל לא את דבריהם. ואז ד"ר מַקְלָאוּד הולך לו. שום דבר אחר אינו קורה לא באותו היום ולא בלילה.

הימים נסרכים ועוברים לאִטם, והגברת פֶּרל עודנה שם. בכל בוקר היא מרססת את גרונה של מוֹראג בחומר צהוב דביק, ואומרת שזאת תרופה טובה שנתן ד"ר מַקְלָאוּד. מוֹראג ישֵנה במטבח עכשיו, והגברת פֶּרל שוהה בחדר של מוֹראג למעלה.

בעלה של הגברת פֶּרל הֶנְרי בא בכל בוקר ואוכל עם הגברת פֶּרל ועם מוֹראג. הוא זקן. הוא חולב את הפרות. פעם אחת הוא שואל אם מוֹראג רוצה ללכת אתו אל הרפת, לראות אותו חולב את הפרות.

"לא," היא אומרת.

לא "לא, תודה". וצר לה שנהגה בגסות. אבל שנואים עליה מר פֶּרל והגברת פֶּרל, מפני שהם שם.

בלילות לא נשמעים קולות מלמעלה, על כל פנים לא קול שמוֹראג יכולה לשמוע, כי המדרגות עולות מן הטרקלין, ודלת המטבח סגורה ונעולה בלילה כדי שמוֹראג לא תשוטט לה לקומה העליונה. ואז לילה אחד הגברת פֶּרל שוכחת לנעול את הדלת.

ד"ר מַקְלָאוּד היה בערב ההוא, ומוֹראג נשלחה החוצה לשחק אחרי ארוחת הערב, כשכבר כמעט החשיך. פניה של הגברת פֶּרל נראו מפוחדות כשהשכיבה את מוֹראג לישון, אבל היא לא אמרה כלום.

מוֹראג לבדה בחושך. התנור מלחש מעט, ונאנח כשהאש דועכת. מוֹראג קמה ומנסה את הדלת, והיא נפתחת אל הטרקלין. היא עומדת יחפה, הלינוֹלֵאוּם קריר למגע עורה, והיא מאזינה.

מלמעלה נשמע קול. בכי. בכי? כן בכי. אבל לא בכי של בני אדם. כמו של משהו אחר. היא לא יודעת מה. קוֹיוֹטים. היא לא יודעת אלא שזה קולו של אביה. לא נשמע צליל מקולה של אמה, אין קול כלל.

אחוזה אֵימה מוֹראג אצה לשוב אל המטבח כמו תיקָן – היא תיקן; היא מרגישה כמו תיקן, תיקן חופז ורָץ.

למחרת בבוקר הגברת פֶּרל לא משוחחת עם מוֹראג. לא ביום ההוא. ולא ביום הבא. אבל לבסוף. מתי?

"מוֹראג, חומֶד, הם עברו," הגברת פֶּרל אומרת, ומסמיקה, כאילו נתפסה בשקר, "אל ארץ טובה יותר, אנחנו יודעים."

לא נראֶה לה למוֹראג שהם הלכו אל מקום טוב ממשי. היא יודעת שהם מתים. היא יודעת מה פירוש מתים. היא ראתה סנאיות ערבה מתות, דרוסות בגלגלי מכונית או ירוּיוֹת, והמעיים שלהן מחוצים ומותזים באדום על הדרך.

"אני רוצה לראות אותם! אני מוכרחה!"

"מוטב שלא," הגברת פֶּרל אומרת בתקיפות. "בואי, בואי, חומֶד. תבכי לך."

ולכן מוֹראג לא יודעת כמה מן המעיים שלהם מוטלים צנופים כמו נחשים אדומים על הסדינים. היא לא בוכה, לא אז. ידיה הגלדניות וחזה השטוח של הגברת פֶּרל חונקים אותה ומעוררים בה בחילה, והיא הודפת מעליה את הכוונה הטובה. היא מביטה בלי מצמוץ, כמו גוזלים שניסו לעוף ונפלו מן הקן והם רק בוהים.

"את באמת ילדה גיבורה," הגברת פֶּרל אומרת. "כן, את גיבורה באמת."

שתיקה שוררת בכּול מסביב, ואז הגברת פֶּרל אומרת עוד דבר.

"זה היה השיתוק, יקירתי. שיתוק ילדים."

מוֹראג לא שמעה עד כה לא את המילה שיתוק ולא את המילים שיתוק ילדים. היא שואלת, והגברת פֶּרל אומרת לה שזאת מחלה שחולים בה ילדים בדרך כלל.

הענפים הנמוכים והגדולים ביותר של האשוחית שלוחים כלפי מטה ונוגעים באדמה, ומעמידים מערה, מחסה קטן שאף אחד לא יכול להציץ לתוכו. היא לא עושה כלום. הבוקֵר ג'וֹק ורוֹזה פּיקארדי והאחרים אינם פה עכשיו. הם הלכו להם. לעולמים. פעם אחת ולתמיד.

מוֹראג מדברת בתוך ראשה. אל אלוהים. היא אומרת לו שהכול באשמתו, ולכן היא כועסת עליו כל כך. כי הוא לא שווה כלום, לכן.

אבל אם זה היה שיתוק ילדים, למה הם ולא היא? הלוא היא הילדה פה.

למחרת מוֹראג עולה לקומה העליונה ומסתכלת בכל חדרי השינה, בזהירות, אבל כולם נעלמו ואינם. נמוגו. היא לא ראתה שמוציאים אותם.

"חומֶד, בואי הנה רגע," הגברת פֶּרל אומרת.

מוֹראג ניגשת אליה, באי רצון.

"תקשיבי, מוֹראג," הגברת פֶּרל אומרת, מתוך נקישת שיניה התותבות, ואז היא מכסה את פיה בידה. "את הולכת לגור אצל מר לוֹגאן והגברת לוֹגאן, יקירתי, במָנָוָקה. אצל קְריסְטי לוֹגאן, זאת אומרת. הוא היה בצבא עם אבא שלך, חומֶד, והוא ופְּרין הציעו לקחת אותך, כשראו שאין פה שום קרובים אחרים שלך. הם לא מה שקוראים זוג אמיד, אבל הם חביבים, ואין להם ילדים משלהם. אני בטוחה שאת תסתדרי אתם יופי, כשתתרגלי לזה. כמה יפה וחביב שהציעו זאת."

מוֹראג לא אומרת כלום. כבר היא למוּדה שאַת לא יכולה להתווכח כשאת ילדה. את לא יכולה אלא להמתין עד שלא תהיי ילדה עוד.

למר לוֹגאן ולגברת לוֹגאן יש מכונית ישנה רעועה, שחורה ומטרטרת, כמו רכב קבורה של ליצנים.

הם נוסעים, והגברת פֶּרל עוצרת את המכונית על הדרך, סמוך מחוץ לגדר, וחוזרת.

"רק רגע אחד."

מוראג לא מביטה לאחור, אבל היא שומעת את הנקישה המתכתית של שער המשק בסגירתו. סגוּר.

אני בוכה עכשיו, אלוהים אדירים, ואני לא יודעת כמה מן הזיכרון הזה קרה באמת וכמה רקמתי אני לאחר זמן. נראֶה לי שכך ממש אני זוכרת אותו, ואף על פי כן בכל פעם שאני נזכרת בו – האם יש בו פרטים חדשים או שונים?

שיתוק ילדים – כך קראו לפּוֹליוֹ אז.

את הקרקע ואת הבית ואת הרהיטים היה צריך למכור כדי לשלם את המשכנתא, סיפר לי קריסטי לאחר שנים, אבל הֶנרי פֶּרל הצליח לסלק בחשאי את הפסנתר וכמה חפצים אחרים ולהעבירם לביתו שלו, והוא מכר אותם בשקט כשיכול לעשות זאת, ואיש מאלה שידעו על כך בסַאוּת וָצַ'קְוָה או במָנָוָקה לא הלשין עליו. את הכסף הפקיד בחשבון בנק על שמי לקבלו כשאהיה בת שמונה עשרה. הוא מת בדלקת הריאות כחמש שנים לאחר מכן. לכן לא הזדמן לי לומר לו משהו על זה, כשגדלתי דיי.

זה כל מה שהיה לומר עליהם, על הוריי. קריסטי גרר אותי פעם אחת לראות את המצבה שלהם בבית הקברות של מָנָוָקה כשהייתי בת שמונה או עשר. לא רציתי ללכת, וכמעט לא הסתכלתי במצבה, ומיאנתי לשים על אבן הגרניט האפורה את אגודת הגלדיולות בצבע האפרסק (הנבולות למחצה כמובן, אחת מפעולות ההצלה של קריסטי). קריסטי הזדעף, אבל לא אמר כלום. אני רגזתי כולי על שהכריח אותי ללכת. ועכשיו אני לא יודעת אם על קריסטי זעמתי, או עליהם מפני שהלכו להם, או שמא רק פחדתי ולא ידעתי שאני פוחדת. עכשיו הייתי רוצה לראות את הקבר הזה, רק פעם אחת, אף על פי שהיטב אני יודעת שלא יוכל לספר לי כלום.

האם כעסו עליי לעתים קרובות, או רק לפעמים? האם הרגיש אבי שהוא הצליח בחייו, או שהוא אובדן גמור, או האם הרגיש במשהו בכלל? האם שמחה אמי לראות אותו כשנכנס בשובו מן האסם, או שמא אמרה בלבה – או בקול רם – שהיא נישאה לפחוּת ממנה? האם קיבלה אותו ברצון במיטה, או שמא עשתה לה הֶרגל להתהפך על צדה ולמלמל שיש לה כאב ראש? האם היה סבור שהיא הזיוּן הטוב ביותר שהיה לו מעודו, או שמא חשק את שיניו בטינה כבושה בקושי על קרירותה. אין לדעת. ממילא מה זה חשוב עכשיו?

הם נשארים צללים. שני צללים חומים על תצלום ישן, שני צללים נעים בקושי בראשי, צללים שאת מעט המילים והמעשים הנותרים שלהם בדיתי אני. אולי איני מבקשת לי אלא את סליחתם על ששכחתי אותם.

אני זוכרת את מותם, אך לא את חייהם. ואף על פי כן בתוכי הם, זורמים להם לא ידועים בדמי, ונעים לא מוּכרים בגולגולתי.

1. לוע ארי גדול – שם של צמח, ולא, כמשתמע לכאורה מן השם "סנאפּ", תנועת נשיכה מאיימת של כלב.

2. השפל הכלכלי הגדול שהחל בצפון אמריקה ב1929 ונמשך בשנות השלושים.

3. בשני העשורים הראשונים של המאה התשע עשרה היה בסקוטלנד פינוי כפוי של תושבים הרריים, בייחוד ממחוז סאתרלנד, לטובת בית אצולה שחמד את אדמותיהם; בתיהם נשרפו ונהרסו, ורבים מהם אולצו להגר – לִגְלוֹת בעצם – לצפון אמריקה ולאוסטרליה.

4. במקור Rosa Picardy, ובפי הילדה זה כנראה שיבוש של השם הנזכר למעלה "הוורדים של פיקארדי" (Roses of Picardy), שיר פופולרי מימי מלחמת העולם הראשונה.