כתוב בספרים

א 1. מ"עם הספר" לעם שיש לו ספרים

לכתוב על תולדות תרבות הספר1 של עם ישראל מראשיתה ועד ימי הביניים פירושו לכתוב לא רק על היש, אלא גם — ואפילו יותר — על החסר. האם מדובר בתרבות שמיעטה בכתיבת ספרים או שחלק ניכר מהספרים שנכתבו אבד ואפילו שמם אינו ידוע? בספר מקבים ב מסופר שיהודה המכבי "אסף את הספרים אשר נפוצו ונפוצו בשערוריית המלחמה והם למשמרת בידינו ואם נכספתם להם שלחו נא אלינו ושלחנום לכם" (ב: 15-14) בלי לציין איזה ספרים נאספו, ונחמיה עצמו מעיד רק שמצא את "סֵפֶר הַיַּחַשׂ הָעוֹלִים בָּרִאשׁוֹנָה." (נחמיה, ז:5).

המקרא מספר על סופרים שפעלו בתקופת בית ראשון, ואף נוקב בשם כמה מהם, אבל מקשה על ההבחנה בין סופרים שמלאכתם כתיבת תעודות רשמיות, איגרות וכדומה, לבין סופרים בדרגות שונות של מיומנות ב"מלאכת סופרים" (scribal craft), ובין סופרים "יוצרים", שהיו חלק ממסורת ספרותית שצמחה בהדרגה אך לא נוכל לשחזר את ראשיתה ואת התפתחותה. המקרא גם אינו מציין אם היו סופרים שכתבו טקסטים שלא הוכנסו אליו וגם הממצאים הארכיאולוגים לא מוסיפים לידיעתנו כי בארץ ישראל לא התגלו יצירות ספרות, "ספריות" ובתי אולפנא לסופרים כפי שהתגלו ברחבי המזרח הקדום. הטענה שהיו אוספי ספרים בחצר המלוכה ובמקדש (ושאפילו היה בו סקריפטוריום), נשענת על הדוגמה של תרבויות המזרח הקדום,2 ועל ההנחה, שיש בה מן השכל הישר, כי ממלכות יהודה וישראל לא היו שונות בעניין הזה ממלכויות אחרות בנות הזמן; כלומר, שתרבותו של עם ישראל בתקופת בית ראשון לא הייתה תרבות חפה מספרים, ושלא כל הסופרים פעלו בחצר המלוכה או במקדש.

חקר המקרא עסוק מראשיתו, בשלהי המאה ה־17, בשיג ושיח אינסופי בשאלות מתי, איך ובידי מי נכתבו ונערכו ספרי המקרא, ותאוריות חדשות מוסיפות להופיע חדשים לבקרים. ההתכנסות סביב השאלות הללו מובנת מאליה, ולא רק בשל המעמד שלו זכה המקרא, אלא גם מאחר שרק הספרים הכלולים בו נותרו מתקופת בית ראשון. עם זאת, ההתמקדות בשאלות אלה מקבעת את ההנחה שבכל התקופה הזאת לא נכתבו גם טקסטים אחרים, ושעם ישראל הקדום אכן היה, כמאמר הקוראן, אַהְל אל־כִתאב, "אנשי הספר" (או "עם הספר") — עם של ספר אחד. לא ידוע מתי התאזרח הכינוי "עם הספר" בתרבות היהודית, ואיתו הכינוי "ספר הספרים" — אבל דומה שלא לפני המאה ה־19.3 הכינוי מופיע בפעם הראשונה באנגליה בתקופת המהפכה הפוריטנית בשיר של כריסטופר הארווי (Harvey) משנת 1640:

The Bible; that's the Book. The Book indeed,

The Book of Books…

It is the Book of God. What if I should

Say, god of books?4

ובמאה ה־19, כנראה בתיווך הגרמנית, הוא נקלט והשתרש בשיח היהודי כחלופה ל"תנ"ך", "מקרא" או "כתבי הקודש". השם הזה מכיר כמובן בעליונותו של המקרא על פני כל הספרים האחרים, אך בד בבד מכיר בקיומם ובערכם של אלה.

כאן צריך לעצור ולשאול אם היו בממלכות יהודה וישראל התנאים המתאימים להתפתחותה של תרבות ספר. כלומר, שיהיו בה סופרים, שלפחות חלק מהחברה יהיה אורייני — "יודע ספר" ושהספרים יהיו נגישים לו. אשר לעניין הראשון, יש הסוברים שלא רק המעמד העליון באוכלוסייה היהודית היה אורייני ("יודע ספר", literate), אלא מדובר, בעיקר בסוף התקופה, גם בציבור הכללי. כך, לפי אהרן דמסקי, בשלהי תקופת המלוכה הייתה החברה הישראלית יודעת ספר (textual society); "שבה כתב וספר לא היו מוגבלים לחוג הסופרים ולעילית, אלא היו נחלתן של שכבות רחבות בעם".5 חוקרים אחרים מציעים תמונה מוגבלת של אוריינות, אך בכל אופן, מדובר בהשערות שלא תמיד מבחינות בין היכולת לקרוא כתובות, תעודות ואיגרות מצד אחד, ויצירה ספרותית מצד אחר.

זאת ועוד, התאוריות העוסקות ב"ביוגרפיה" של ספרי המקרא ומציעות שחזור של השלבים השונים של הכתיבה והעריכה (reworking) של כל טקסט מקראי, מעלות את השאלה איך הגיע כל שלב כזה לידי הקוראים. הרי כדי שהטקסטים הכלולים בחמשת חומשי תורה, בנביאים ראשונים ובחלק מנביאים אחרונים, יגיעו לקהל קוראים — לבני השכבות העליונות, ובוודאי לעם הפשוט — צריך היה להעתיק אותם. מכיוון שלא היה אפשר להוסיף גלוסות מקומיות בשולי מגילת הפפירוס או הקלף,6 צריך היה בכל שלב ושלב להעתיק מחדש את כל הטקסט כדי להנגיש את "המהדורה המתוקנת" לקוראים.7 אולם המקרא אינו מעיד על העתקות, וגם לא על קריאה אינדיווידואלית של אלה שהנביא ישעיהו קורא להם "יודעי ספר",8 אלא על הקראה בציבור: כך, יאשיהו שולח את חלקיה הכוהן, אחיקם בן שפן, עכבור בן מיכיה ושפן הסופר לקרוא את "ספר התורה" שהתגלה במקדש: "לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת־יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד־הָעָם, וּבְעַד כָּל־יְהוּדָה, עַל־דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא, הַזֶּה". (מלכים ב, כב:13), ויהושפט שולח שרים, לוויים וכוהנים "וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם" (דברי הימים ב, יז:9-8).9 במילים אחרות, האדם הממוצע נזקק למתווכים (intermediaries) בינו ובין הטקסט.

אין במקרא דברים בשבחי ספרים כמו שנמצא בספרויות המזרח הקדום, כמו בתעודה המכונה פפירוס צ'סטר ביטי 4 (Papyrus Chester Beatty Iv) שנכתב בתקופה הרעמססית (1100-1300 לפנה"ס) ובה נאמר על הסופרים המלומדים כך:

הם לא עשו להם פירמידות מנחושת ומצבות מברזל,

הם גם לא יכלו להשאיר ילדים כיורשים

אשר יבטאו את שמותיהם;

הם עשו להם יורשים בספרים ובהוראות שחיברו...

הספר גורם לזכירתו [של הסופר] בפיו של הקורא,

יעילה היא מגילת פפירוס יותר מבית בנוי [...]10

כאמור, ענייני אינו בביוגרפיה של המקרא, אלא בשאלה אם היו בתקופת בית ראשון טקסטים אחרים מלבדו. דמסקי היה ער לשאלה זאת ולכך שממלכה אינה יכולה להתקיים ולתפקד בלי ידע שימושי בתחומים שונים. לכן הוא מרחיב וכולל תחת המונח "סופר" לא רק "פקידים", אלא גם מהנדסים, בעלי ידע במתמטיקה גבוהה ובגאומטריה, קרטוגרפים ועוד,11 אבל שוכח, לדוגמה, את הרפואה ואת האגרונומיה, ומובן שאינו יכול להצביע על קיומם של ספרים בנושאים האלה. במילים אחרות, כל ניסיון למצוא רמזים לקיומם של ספרים כאלה בתקופת בית ראשון הוא ניסיון סרק, אבל אין סיבה להניח שלא היו כאלה, ולא רק אנאלים (ספרי השנים, כמו ספר דברי ימי מלכי יהודה וספר דברי מלכי ישראל) שאבדו אולי משום שלא יוחס להם ערך כמו לטקסטים המקראיים בני הזמן.

בימי הביניים היו אנשי ספר יהודים שהרגישו שיש צורך להסביר את החסר הזה, וכך כתב יהודה הלוי בספר הכוזרי: "ובאמת, שרשי כל החכמות וכלליהן העתקו מאתנו אל 'הכשדים' בראשונה, ואחרי כן אל 'פרס ומדי', ואחרי כן אל 'יוון', ואחרי כן אל 'רומא', אך מפאת רוחק הזמן וריבוי המעתיקים לא הוזכר בספרי החוכמות כי הועתקו מעברית" (הכוזרי, מאמר שני, סן). לשאלת הכוזרי איך אבדו הספרים ומה שנותר הם דברים מקריים שהשתמרו בתלמוד, עונה ה"חבר" (היהודי) כך: "כי שומרי הספרים ההם היו רק יחידים בקרב העם, אחד תוכן, אחד רופא, ואחד מנתח, למשל; וכשאומה מדלדלת יאבדו ממנה בראשונה המעולים בבניה, ורק אחריהם יאבדו ההמונים; כך אבדו מקרבנו יחידי הסגולה ואיתם חוכמותיהם, ולא נותרו כי אם ספרי התורה שכל העם צריך להם ורבים מקבליהם, המרבים להעתיקם ולהשגיח עליהם" (מאמר רביעי, ל-לא). לפי הלוי, הבלעדיות הזאת אינה מבחירה, אלא תוצאה של נסיבות שהביאו לאובדן הספרים, וכך הפך עם ישראל ל־Textual community של טקסט אחד, סמכותי ומקודש. יהודה הלוי לא היה נדרש לאפולוגטיקה הזאת אם לא היה סובר שחיסרון של ספרים הוא "חסר תרבותי". פתרון אחר למלא את הריק היה, כפי שנראה בהמשך, להמציא ספרים או נכון יותר, כותרי ספרים, וכך לברוא ארון ספרים עברי קדום מדומיין.

המצב השתנה בתקופה ההלניסטית שבה גדל מאוד מספרם של יודעי ספר, ושבה באה לעולם תרבות ספר יהודית בעברית וביוונית. בתקופה הזאת הושלמו העריכה של המקרא והקנוניזציה שלו, אבל נכתבו גם ספרים אחרים. כך כותב פלוויוס יוספוס במאה הראשונה לספירה:

"ברשותנו לא נמצאים רבבות ספרים חסרי התאמה החולקים זה על זה [כפי שיש ליוונים], אלא רק עשרים ושניים ספרים, שבהם נכתב על כל אירועי הזמן [שחלף], והם נאמנים עלינו בצדק [...] אומנם מאז ארתכסרכסס12 ועד זמננו נכתבו עוד מיני ספרים, אך אף אחד מהם לא נמצא ראוי לאימון כמו הספרים הקודמים" (פלוויוס יוספוס, נגד אפְּיון א, 9).13 לפי זה, המעמד הסמכותי של המקרא כהיסטוריה של עם ישראל נובע מכך שהוא הספר היחיד המספר עליה, וכי מאז שנכתב ונערך, איש לא העז להוסיף ולגרוע ממנו. כמו כן, לפי יוספוס, אחרי חתימת המקרא נכתבו עוד ספרים, ומאז התקופה הפרסית (שיבת ציון) ועד ימיו נכתבו "עוד כל מיני ספרים". במילים אחרות, יוספוס מבחין בין חיבורים היסטוריים ל"מיני ספרים" אחרים שאין הוא מוסר מה תוכנם. בד בבד הוא כותב ביוונית ספרות היסטורית המיועדת לעילית הרומית. את נגד אפיון הוא מפנה לפטרונו הבלשן מרקוס מטיוס אפאפרודיטוס (Marcus Mettius Epaphroditus), איש אלכסנדריה ועבד לשעבר שהתעשר והייתה בבעלותו ספרייה בת 30 אלף ספרים. אפשר להסיק שיוספוס הכיר בחשיבות הספר מכך שדאג שמלחמת היהודים יועתק בעותקים רבים, מהם נתן לאספסינוס, טיטוס ולהרבה רומאים שהשתתפו במלחמה, וגם מכר עותקים רבים ליהודים קוראי רומית (חיי יוסף, סה; נגד אפיון א, 9). ואולם, הוא אינו מזכיר בנגד אפיון אפילו אחד מ"כל מיני הספרים" שנכתבו בתקופת הבית השני, תקופה של יצירה ספרותית מסוגות שונות שחלקה נשמר. המחקר עוסק בכמאה חיבורים שנכתבו בין 300 לפנה"ס למאה לספירה, שחלק ניכר מהם השתמר בידי הכנסייה הנוצרית, ומחלק נותר רק שם היצירה. לא ידוע כמה קוראים היו להם, וייתכן גם שמספרם היה גדול ממאה. בכל מקרה, מדובר בטיפה בים לעומת הספרים שנכתבו במרחב הכותב וקורא יוונית (שגם מהם אבדו הרבה).

די אם נזכיר את "הספרייה" בקומראן, את הספרות האפוקריפית והפסבדו־אפוקריפטית ואת הספרות היהודית ההלניסטית:14 ספר היובלים, ספרי המקבים, חכמת שלמה, משלי בן סירא, כתבי פילון, ספר יהודית, ספר טוביה, החיבור ההיסטורי של יוסטוס איש טבריה (שאבד) ועוד. כל אלה הם ספרים בעברית וביוונית בסוגות שונות: חוכמה ומוסר, היסטוריה ורומנים היסטוריים, מחזות15 שכתבו סופרים יחידים, או ספרות כיתתית שמחבריה אנונימיים המזכירה ספרות מיתולוגית ומדגישה את ערך הספר העובר מדור לדור. בספרות האפוקריפית הזאת, מחברי הספרים הם דמויות מיתולוגיות: בספר חנוך הראשון מקבל חנוך מאביו הזקן "את תורת כל נמסרות בספר ובמשלים אשר ניתנו לו ויאספם יחד למעני", והוא מוסר אותם לבנו מתושלח: "ועתה מתושלח בני על־אלה אספר לך וגליתי לך הכול ונתתי לך ספרים על כל אלה ואתה בני תשמור את הספרים מיד אביך למען תמסרם לדורות עולם" (חנוך א, פב).16 בספר השני חנוך מדבר 30 ימים ו־30 לילות על דברי המלאך אוריאל, ואחר כך יושב פרק זמן דומה ומעתיק את הדברים ל"שלוש מאות ושישה ושישים ספר": "ועתה חנוך את אשר ראית בשמים ואת אשר ראית בארץ ואת אשר כתבת בספרים את כל אלה לברוא בחכמתי בינותי... ונתת להם את הספרים הכתובים בידך וקראו אותי הבורא הכל והבינו כי אין עוד מלבדי. ומסרו את הספרים הכתובים בידך בנים לבנים ודור לדור ומשפחה למשפחה" (חנוך ב, י-יא, צא-צב).17 לפי ספר היובלים חנוך היה —"ראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר ומוסר חכמה [...]" (ד:17).18

בהמשך לכך, לפי ספר הרזים מהמאה השלישית לספירה עברו סודות האזוטריקה בכתב מנח לאבות, מהם למשה וממנו לנביאים ולחכמים, עד שהגיעו לשלמה: "ויגלו לו ספרי הרזים והשכיל למאוד בספרי בינה ומשל בכל חפצו כל הרוחות והפגעים המשוטטים בעולם ואזר והתיר ושלח ובנה והצליח מחוכמת הספר הזה, כי הרבה ספרים נמסרו בידו וזה נמצא יקר ונכבד וקשה מכולם".19 לפי הכתוב כאן שלמה קיבל בשרשרת מסירה כתובים קדומים, אבל לא הוסיף להם משלו.

המחברים נדרשו לדאוג להעתקת ספריהם, ואולם הטענה כי מערכת של כתיבה, העתקה וסחר כפי שזו התקיימה במרחב ההלניסטי והרומי, התקיימה גם במרחב קורא העברית והארמית, נשענת על אנלוגיה שאין לה ביסוס.20 אין לשלול, כמובן, שהיו עוד ספרים שהגיעו לידי קוראים בדרך כזאת או אחרת. ואף שמספרם של יודעי קרוא עברית, ארמית ויוונית (באלכסנדריה) גדל במשך התקופה כתוצאה מהקמת "בתי ספר לתינוקות" (ירושלמי, כתובות ח, יא; בבלי, בבא בתרא כא ע"א),21 לא כולם נמנו עם ציבור קורא הספרים.

כאן צריך להזכיר שהאוכלוסייה דוברת היוונית בארץ ישראל יצרה תרבות ספר משלה, שהייתה שונה לגמרי באופייה מתרבות הספר היהודית והתפתחה אחרי הכיבוש הרומי, ובעיקר אחרי התפשטות הנצרות בארץ ישראל מהמאה הרביעית ואילך. ומהמחברים אזכיר רק את הסופר הפורה בן המאה השלישית לפנה"ס מניפוס (Menippus), יוצר הסוגה המכונה "הסטירה המניפאית".22

*

העולם קורא היוונית והרומית תיאר את תרבות הספר שלו ואת מעמדו, ואביא כאן לכך שתי דוגמאות. הראשונה היא "הספרייה החיה" של אתנאוס. "כל פעם שאנחנו יושבים לאכול, זה הזמן שבו כולנו מרבים לפטפט", אומר אחד מעשרים וארבעה המסובים בסעודה שעליה מספר אתנאוס מנאוקראטיס (Naucratis, עיר נמל בשלוחה המערבית של הדלתא של הנילוס) במכתב לידידו תימקרטס, סעודה ארוכה שנמשכה כמה ימים. אתנאוס הוא בן סוף המאה השנייה ותחילת המאה השלישית לספירה שהתיישב ברומא. בספר סעודת\משתה חכמים (Deipnosophistae) שנכתב ב־223 לספירה לערך (ותורגם ללטינית בשנת 1556), מרבים המסובים בשתייה אבל דעתם נשארת צלולה והוויכוחים לא הופכים לקטטה. הם מדברים על יינות, על מיני דגים ואופן הכנתם (ועל מוכרי הדגים הנכלוליים בשוק),על מיני לחמים, על משתאות שנערכו במקומות ובזמנים אחרים, ועוד. ואולם, הספר הוא הרבה יותר מספר קולינרי. הוא קליידוסקופ עשיר של היבטים רבים ושונים של החברות והתרבויות היוונית, ההלניסטית והרומית, והשיחות עוסקות, בין היתר, בהיסטוריה, פילולוגיה, עבדות והומוסקסואליות. בד בבד, הספר פורש את העולם הספרותי העשיר של התרבויות האלה: המסובים בסעודה שנערכה בווילה של המלומד ופטרון האומנות הרומי פוליביוס ליוויוס שהכנסת האורחים שלו "גרמה לכולם להרגיש שרומא היא מולדתם", מצטטים מתוך כשמונה מאות סופרים וכאלפיים חמש מאות יצירות. אחד מהם אף מתפאר שקרא שמונה מאות מחזות מתקופת הקומדיה האתונאית האמצעית (Middle comedy) כלומר, מהדורות שההתפרסמו בתקופה שבין מותו של אריסטופנס (385 לפנה"ס) להופעתו של מנאנדרוס (נולד ב־342 לפנה"ס). רוב רובם של היצירות הנזכרות במהלך הסעודה הארוכה אבד, אבל הציטוטים מהן לא רק מעידים על תרבות ספרותית גדולה בתחומים רבים ומגוונים, אלא גם שהיצירות האלה היו זמינות לקוראים ברומא כמה מאות שנים אחרי שחוברו.

לא נדע אם הייתה לאתנאוס ספרייה משלו, כמו שהייתה, לדוגמה, לעבד המשוחרר אפאפרודיטוס בן המאה הראשונה לספירה, שעליו מסופר שהחזיק בביתו ספרייה בת שלושים אלף ספרים (מגילות למעשה), או כמו ספריית אולפיאן (Ulpian) שהקים הקיסר טריאנוס ברומא בשנת 114 שהתבססה על ספרייתו הפרטית של אחד אפארואידס, שהגיע מתראקיה לרומא, גם הוא עם כ־30 אלף ספרים. ואולי אתנאוס ישב בספרייה הפרטית של המארח, שלפי תיאורו הייתה גדולה ביותר. בכל מקרה, באתנאוס אי אפשר לחשוד שלא קרא את הספרים הנזכרים בסעודה. ראיה לכך היא שאחד מבאי הסעודה, או נכון יותר, אתנאוס עצמו, מתנצל שאינו מדייק בציטוט כי קרא את המקור מזמן.

זה אינו הספר הראשון שבו סעודה היא במה לשיח (קדמו לו כתבי אפלטון, קסנופון ופלוטרכוס), אבל אין דומה לו בספרות העולם לדורותיה בשפע המובאות ממחזות, שירה, חיבורים היסטוריים וספרי בישול (שחלקם המצאה ספרותית) הגודשות אותו, בצד לא מעט מעשיות, אנקדוטות והלצות. במילים אחרות, יש בו מכל טוב. נכון הכינוי שניתן לו "ספרייה מהלכת", ונכון יותר לכנות חיבור זה "ספרייה חַיה": לא רק ספרים נוטלים חלק בסעודה, גם דמויות ספרותיות הופכות לדמויות אמיתיות ומשתתפות בסעודה ובחילופי הדברים.

הסעודה המדוברת לא התקיימה באמת, ואתנאוס מייחס לדוברים — פילוסופים, מוזיקאים, בלשנים, רופאים ואחרים — זיכרון מופלג, שמאפשר להם "לשלוף" ממנו את הציטוט המתאים, ולאמיתו של דבר מייחס גם לעצמו זיכרון יוצא דופן, וכמובן ידע עצום. ואולם, האם תהייה זו טעות לדמיין אותו יושב בספרייה ונעזר באוסף הספרים שברשותו כדי לכתוב? כך או כך, השיחות עוברות מנושא לנושא, ומדובר לדובר (כדי לא להכביד על הקורא איני מציין את שמות הדוברים, היצירות ומחבריהם, וחוטא בהוצאת דברים מהקשרם), ולכן מי שנדרשו לספר, אם כדי לדון במבנה שלו ואם כדי להפיק ממנו מידע רב ערך שנמצא רק בו, התמקדו בדרך כלל בנושא אחד. הלילה יירד, נאנח אחד מהחוקרים, לפני שאצליח אפילו לסקור את שלל הנושאים.

לקולינריה, כאמור, יש מעמד מרכזי בספר, והמספר מתייחס לאוכל ברצינות לא פחותה ממחברי ספרי הבישול, השפים הידוענים ומבקרי המסעדות בימינו. המסובים דנים בטיבם ובמעלתם של המאכלים ובדרך הכנתם. כך, לדוגמה, נידון המתכון להכנת דג אדום (tainia) המופיע בספר הבישול הראשון שכתב מיתאוכוס (Mithaecus) איש סיציליה בן מהמאה החמישית לפני הספירה, ועולה השאלה אם הוספת גבינה מועילה לתבשיל או מקלקלת אותו. מחבר ספר הבישול הזה גם ניסה לייבא את מומחיותו לספרטה וגורש ממנה כדי שתבשיליו לא יקלקלו את האוכל הספרטני. עוד אוסיף ואציין, לתשומת ליבם של הקרניבורים את אזהרתו של אחד הדוברים כי אכילה מופרזת ואכילת בשר מביאים לדלדול השכל והנפש.

הנה לדוגמה מתכון לארוחת דגים בקומדיה "המסוגרים" מאת סוטאדס בן המאה הרביעית, שהוא פרודיה על טבחים ו"תרבות האוכל":

תחילה נטלתי חסילונים. טיגנתי אותם לגמרי. אחר כך אחזתי בדג־כלב גדול; את חלקו האמצעי אפיתי ואת היתר בישלתי לאחר שריסקתי לתוכו תותי עץ. עכשיו אני מביא שני נתחים גדולים מאזור הראש של דג אפור בתוך קדרה גדולה, מוסיף להם קומץ נבטים, זרעוני קימל, מלח, מים וקצת שמן זית. אחר כך קניתי דג באס יפהפה. הוא אמור להיות מבושל במי מלח עם שמן ונבטים, לאחר שאגיש את הצלי על שיפוד. קניתי דגי מולית יפים וקיכלים יפים וזרקתי אותם, כמות שהם, על גבי גחלים, והוספתי אורגנו למי־מלח עם שמן. מעבר לכך גם השגתי דיונונים ותמנונים. הדיונון מעודן מאד כשהוא ממולא בשר, וזרועות התמנון רכות כשהן צלויות. לאלה התאמתי רסק של ירקות טריים מכל סוג. אחרי אלה הגיעה מנה מטוגנת, והוספתי לה רוטב שמנוני...23

האם הספר הוא מפגן של name dropping, שבו יצירות מתקופות שונות נשזרות יחד, ואתנאוס כתב אותו רק כדי להציג את בקיאותו? דומה שלפנינו קבוצה של "מהגרים" מהמרחב דובר היוונית לרומא, והיצירות שנכתבו ביוון מאות שנים קודם לכן, לא רק דרמות אלא גם חיבורים היסטוריים, משמשים להם כטריטוריה משותפת. ואולי מדובר בסאטירה על חיי המותרות והנהנתנות של החברה הרומית, והמסובים נזכרים בימים הרחוקים שבהם החברה הרומית הייתה חברה שמסתפקת במועט; חברה שהעדיפה מים על יין והורים שלחו את ילדיהם לישון אחרי ארוחה קלה — אידיאליזציה של העבר מפי מי שאוכלים דגי ים ודגי אגם ממגשים של כסף בווילה של הפטרון העשיר ומלינים על מוכרי הדגים הנכלולים בשוק הנוהגים לרמות את הקונים, למכור להם דגים רקובים ולגזול את רכושם? ובכן, לא מעט סאטירה ופרודיה יש בספר, למשל, על נושא אקטואלי תמיד כמו פרזיטיות וחנפנות שמתוארות כמקצוע ואומנות. אף ש"חיי החנפן פורחים לזמן קצר" הריהו כתולעת החודרת לגופו של אדם, משתכנת בו, ומכלה אותו. אבל לפעמים יש בהם תועלת: פרזיט אחד שדד ידיד של הרודן פונטוס והאשים ידיד אחר שלו בשוד, אבל הרודן לא הוציאו להורג באומרו שרודן צריך נבל לימינו.

אנציקלופדיה גרמנית תיארה את משתה החכמים כספר הסתום ביותר שנכתב אי פעם, שאי אפשר "לאכול"" אותו. לא נדע לומר כמה קוראים היו לו בשעתו, אבל אין ספק שאלה שסיימו לקרוא חלק מהספר (ואולי רשמו לפניהם כמה מתכונים), נצרכו להתבסם מכוס יין ולסעוד את ליבם בארוחה טובה לפני שחזרו "לבלוע" עוד מנה.24

הדוגמה השנייה היא פוטיוס (Photios, 810/20-893) , הזכור בתולדותיה של הקיסרות הביזנטית כמדינאי, כפטריארך האקומני של קונסטנטינופול כארבעים שנה לסירוגין, וכתאולוג שתרם לפילוג (סכיזמה) בכנסייה הנוצרית: הכנסייה המזרחית הפכה אותו לקדוש ואילו הכנסייה הקתולית נידתה אותו. לצד כל אלה הוא היה גם מבקר הספרות הראשון בהיסטוריה.

בשנת 855, כשעמד פוטיוס לצאת בשליחות דיפלומטית לבירת האימפריה העבאסית, הוא הכין לאחיו רשימה של ספרים מומלצים שקריאה בהם תקל עליו את פרידתם. פוטיוס, המעיד על עצמו שכבר בנעוריו התמכר לספרים, הכתיב לאחד ממזכיריו תקצירים של 279 ספרים, רובם בנושאים דתיים אבל גם הרבה חיבורים היסטוריים ומעט ספרות יפה. זו לא הייתה רשימת כותרים גרידא אלא רשימה מוערת. לפעמים לא הסתפק בתקציר וסיכם באריכות את התוכן, חיווה דעה על המבנה והסגנון וחרץ משפט בתוספת התנצלות: אם בעת הקריאה ימצא אחיו שהסיכומים אינם מדויקים או שטחיים, הרי זה משום שכתבם מהזיכרון.

יומן הקריאה הזה, שתחילה נקרא רשימה ותיאור של הספרים שנקראו, קיבל לימים את השם Bibliotheka ("ספרייה"). סדר הספרים היה שרירותי ופוטיוס לא כלל בה הרבה מן הספרים הקנוניים שהכיר כל משכיל ביזנטי.

פוטיוס חיבר את ה"ספרייה" כשלוש שנים לפני שהתמנה לראשונה לפטריארך. אין לדעת אם הוא נתן את כתב היד להעתקה או שמישהו שאל אותו מאחיו ומסר אותו למעתיק, אך בכל אופן החיבור הועתק וכך לא אבד בפורענויות שעברו על קונסטנטינופול. המחקר הביבליופילי שהתחקה אחר גלגולי עותקיו של המסמך אינו יודע לומר איך הגיע לאן שהגיע. אך יש לשער שהפטריארך פוטיוס עצמו, שחיבר בין היתר דרשות, חיבורים תאולוגיים והקדמה לקובץ החוקים של הקיסר בזסליוס הראשון (מי שקבע שגם הקיסר כפוף לחוקים שהוא עצמו חוקק), לא עמד מאחורי ההפצה של אותה רשימה מוערת, שהרבה מהספרים הנזכרים בה אבדו והיא המקור הבלעדי לדעת על קיומם ועל תוכנם. לא פחות מכך, היא עדות ראשונה במעלה ל"הומניזם" הביזנטי, לתרבות הספר במאה התשיעית ולרשת של "שוק הספרים" במרחב הים תיכוני. על מה המליץ? שני תיאורים ארוכים הקדיש לרומן (האבוד) דרמטיקון מאת אימבליקוס, שעלילתו מוכרת לנו רק מהתקציר המפורט שלו, ולאתיופיקה מאת הליודורוס, המתואר כהרפתקת אהבים החוטאת למוסר. הסגנון של אימבליקוס שוטף, כותב פוטיוס, ולכן יש להצטער שלא ניצל את כישרונו ומרצו לנושאים רציניים במקום לכתיבה ילדותית. על ספרו של הליודורוס הוא כותב שזהו סיפור דרמטי שסגנונו מתאים לתוכנו — פשוט ומלא חן, נוטה לשפה פיגורטיבית וקלה להבנה המבטאת בחיוניות את העלילה המשופעת תהפוכות דרמטיות, ומציג תשוקה להקפדה על התנהגות נכונה. יש לשער שהיו ברשות פוטיוס גם רומנים אחרים שאינו מזכיר, כמו דפניס וחלואה מאת לונגוס (תרגום יורם ברונובסקי, הוצאת בבל), קלירואה מאת כריטון (תרגום שמעון בוזגלו, הוצאת אוניברסיטת תל אביב) ועוד רבים מסוגם, שנכתבו מהמאה השנייה ואילך והיו חלק מארון הספרים של הביזנטי המשכיל ונחשבו ראויים לקריאה למרות הצנזורה הדתית. אפשר ללמוד על כך מצוואה שכתב אציל ביזנטי מאמצע המאה ה־11 שתרם למנזר שהקים כמה ספרים, ובהם אותו אתיופיקה של הליודורוס. בסוגת המסעות הדמיוניים המליץ פוטיוס על הפלאים שמעבר לטולה מאת אנטוניוס דיוגנס בן המאה השנייה (שגם תוכנו ידוע רק מהתקציר). הספר הזה, הוא כותב, מענג מאוד, ועל אף שעלילתו מיתית ופנטסטית, מוסר ההשכל שלו הוא שרשע שנחלץ מעונש פעמים רבות סופו להיענש ואילו ישרי דרך ייוושעו לבסוף גם כנגד כל הסיכויים. מן הקורפוס הגדול של הסאטיריקן לוקיאנוס מסמוסטה (192-120) הפנה פוטיוס את אחיו לדיאלוגים עם המתים. קוראים נוצרים בדורות קודמים נרתעו מהסאטירות הארסיות לטעמם, ואילו פוטיוס ראה בלוקיאנוס מי שהטיל ספק בפולחן האלים, כזבי המגיקונים ויומרת הפילוסופים ושם אותם ללעג. הפגם היחיד שמצא פוטיוס בלוקיאנוס היה שאין הוא מגלה באיזו דת הוא עצמו מאמין. בין הדברים התמוהים המופיעים ברשימת ההמלצות של פוטיוס ישנו הטקסט שכתב על ספרו של "יוספוס היהודי" על אסונות היהודים (מלחמת היהודים). אחרי שהוא מפליג בשבחו של יוספוס כסופר, פוטיוס מספר על אדם בשם ישו בן אנאניאס (חנניה), שהתנבא במשך שש שנים ושמונה חודשים על חורבן ירושלים ואף שנענש במלקות חזר על דבריו, ובעוד הוא קורא "אבוי לעיר" פגעה בראשו אבן מבליסטרה רומית והרגה אותו. סיפור זה תמוה לא רק בגלל ששלושה אנשים בשם אנאניאס נזכרים במעשי השליחים אחרי צליבתו של ישו, אלא גם מפני שפוטיוס אינו מפנה את תשומת ליבו של אחיו לקרוא את קדמוניות היהודים של יוספוס, שבספר 18, פרק ג' "מעיד" על האמינות של הסיפור הנוצרי על חיי ישו. בד בבד, דבריו מלמדים שהאוטוביוגרפיה של יוספוס, חיי יוסף, היא חלק מקדמוניות היהודים ולא חיבור עצמאי. על ההיסטוריון היהודי יוסטוס איש טבריה, יריבו של יוספוס, הוא כותב שחיבורו תולדות מלכי היהודים25 הוא תיאור תמציתי המתעלם מהרבה מאורעות, אבל עיקר חטאו בכך שהוא מבטא את הסרבנות המוטמעת ביהודים, "העם שלו הוא [יוסטוס] שייך", ולא מזכיר את בואו של ישו המשיח והניסים שחולל. "נאמר עליו שהרבה מתיאור המאורעות בספרו הוא בדיה, בעיקר שהדבר נוגע למלחמת היהודים והרומאים וכיבוש ירושלים". פוטיוס גם ממליץ לאחיו לקרוא את "פילון היהודי", ומספר כי בעת שהגיע פילון עם המשלחת היהודית לרומא הוא פגש שם את פטרוס והתיידד איתו, וכן הוא מציין כי הקריאה האלגורית של פילון במקרא השפיעה על אבות הכנסייה, והתיאור שלו את הכללים שלפיהם חיו האיסיים והתרפויטים (פילון, על חיי העיון) אומצו על ידי תנועת הנזירות הנוצרית. שני עותקים של הספרייה היו בין 482 כתבי היד שהביא הקרדינל בסריון (Bessarion) מביזנטיון לרפובליקה הוונציאנית בשנת 1468. פוטיוס, שבצד היותו מדינאי ותאולוג (וקדוש של הכנסייה האורתודוקסית) ומי שחיבור שכתב תחת הכותרת "לשימוש ביתי" היה למקור חשוב, ולפעמים יחידי, לספרות קלסית ולספרות נוצרית שאבדו, גם קלע לטעמם של קוראים חדשים מאות שנים אחר כך. אך כיום לא רבים מבקרי הספרות היודעים שפטריארך ביזנטי מהמאה התשיעית הוא אביהם הקדמון.

לא אנשים כאתנאוס, פוטיוס ואספני ספרים אחרים היו מושא לעגם של הפילוסוף לוקיוס אניוס סנקה ולוקיאנוס מסמוסטה, אלא מי שהתחזו לאוהבי ספרים בהנחה שבעלות על ספרים היא ביטוי למעמד וליוקרה. בחיבור על שלוות הנפש (De Tranqullitate Animi), ההוגה הרומי סנקה (4 לפנה"ס – 65 לספירה) מטיל ספק בערך של ספרים ובתועלתם — 40 אלף הספרים בספרייה של אלכסנדריה נאספו רק לראווה — ומלגלג על בורים שרוכשים ספרים כדי לקשט בהם את קירות הבית ולמלא בהם ארגזי ספרים המגיעים עד התקרה.26 בפרודיה "הבער הקונה הרבה ספרים" (Adversus Indoctum et libros multos ementem) מלגלג לוקיאנוס מסמוסטה (בצפון סוריה) בן המאה השנייה, על המתחזים לאוהבי ספרים בהסתמך על המלצות אחרים. הם תמיד נראים אוחזים ספר, בלי שידעו מה תוכנו. אפילו יניחו בשנתם ספר מתחת לכר אין פירוש הדבר שיש להם יחס לספר: הם חמורים נושאי ספרים.27

אפשר להציע סיבות שונות להופעת היצירה היהודית הענפה בתקופה הזאת, אבל כאמור, מדובר ביבול ספרותי רחוק מרחק עצום מיבול הספרויות היוונית, ההלניסטית, הרומית והביזנטית; יבול החסר כמה מהסוגות המרכזיות בספרויות האלה, ולא היה מוכר למחברים היהודים בני הזמן. פילון אינו מכיר את הספרות היפה בת הזמן ולא את היצירה המדעית רבת ההיקף באלכסנדריה ההלניסטית. לכן כשפילון מבקש להלל את ה"חוכמה" של עמו, הוא פונה לשלמה, אבל גם אז הוא מתאר את היקף חוכמתו של שלמה בלי להזכיר ספרים (שכביכול) כתב.

התרבות היהודית בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית לא הייתה אפוא תרבות ללא ספרים, ואולם היא לא הייתה תרבות ספר. גם בתקופה הזאת אין זכר לספרייה בירושלים (לבד אולי מספרייה במקדש והספרייה של הורדוס במצדה)28 כמו שהיו בהרבה ערים הלניסטיות ורומיות, גם לא לאוספי ספרים, ספריות פרטיות וסחר בספרים, כפי שהיה במרחב הדובר יוונית. גם בדורות הבאים אין עדות כלשהי לקיומה של ספרייה בירושלים, לבד מה"ספרייה" של הבישוף אלכסנדר במאה השלישית לספירה. אין גם זכר לספרות בענייני מדע — שימושי ותאורטי כאחת — כמו זאת שנוצרה באלכסנדריה ההלניסטית והרומית. למרות זאת, אין ספק שגם התרבות והחברה היהודית בתקופות המדוברות נזקקו לידע נגיש בתחומים האלה, ואין תרבות שבשלב זה או אחר של התפתחותה אינה זקוקה לידע כזה, שלא אחת היא משלימה אותו מתרגום.29

1 ב"ספר" הכוונה לטקסט הכתוב על מגילת פפירוס או על קלף, בדרך כלל איגרת או תעודה: "וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ עַל־מְגִלַּת־סֵפֶר" (ירמיה, לו:ד); "וַיִּכְתֹּב יֵהוּא סְפָרִים וַיִּשְׁלַח שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב, י:1) ועוד. "סופר" הוא בעל תפקיד בחצר המלוכה: "וַיְהִי, כִּרְאוֹתָם, כִּי־רַב הַכֶּסֶף, בָּאָרוֹן; וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ, וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ, אֶת־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית־יְהוָה" (מלכים ב, יב:11).

2 מבין הספרים על ספריות בעולם העתיק אזכיר שניים: Kim Ryholt and Gojko Barjamovic (eds.), Libraries before Alexandria: Ancient Near Eastern Traditions, Oxford University Press, 2019; Yun Lee Too, The Idea of the Library in the Ancient World. Oxford, 2012.

3 לא נדע מתי הכינוי "עם הספר" התחיל להופיע בתרבות היהודית. ראו אצל Guy G. Stroumsa, “Early Christianity – A Religion of the Book?” in Margalit Finkeknerg & Guy G. Stroumsa (eds.), Homer, the Bible, and Beyond: Literary and Religious Canons in the Ancient World, Brill, Leiden, 2002, 153–173.

4 הציטוט לקוח מתוך: Christopher Hill, The English Bible and the Seventeenth-Century Revolution, Penguin Books, 1994, 3.

5 אהרן דמסקי, ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה, מוסד ביאליק, 2012, וראו את רשימת הביקורת של יורם כהן, "כתיבה, קריאה ואוריינות במזרח הקדום", קתדרה 152, 2014, עמ' 182-167. לדעה אחרת ראו: Ian M. Young, “Israelite Literacy: Interpreting the Evidence Part I,” Vetus Testamentum, 1998, I, 239–253, II, 408–422; William M. Schniedewind, How the Bible Became a Book: The Textualization of Ancient Israel, Cambridge University Press, New York, 2004.

6 על ההגבלות הטכניות של כתיבה במגילות, שלא אפשרו להוסיף קטע שלם למגילה שכתיבתה הושלמה ראו עמנואל טוב, "כתיבה ושכתוב במגילות קדומות", מגלות ג, 2005, 204-191. וראו גם מנחם הרן, "מלאכת הסופר בתקופת המקרא: מגילות הספרים ואביזרי התקופה", תרביץ כרך נ, 1981-1980, 87-66.

7 ראו Karel van der Toorn, Scribal Culture and the Making of the Hebrew Bible, Harvard University Press, Cambridge, Mass, 2007. וראו יונתן בן־דב, "דת הספר: מסדנת הסופר אל החזון השמימי", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כ, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"ע, 259-237.

8 "כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הספר [סֵפֶר] לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא." (ישעיה, כט:12-11). כלומר, הנביא מבחין בין יודעי קרוא שאינם מבינים את המסר של הכתוב, ובין אלה שאינם יודעים לקרוא.

9 אפשר שדברי ירמיהו "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים." (ירמיה, ח:8) הם עדות לפולמוס על מציאת הספר והאותנטיות שלו.

10 נילי שופק, "קנון וקנוניזציה במצרים העתיקה", בתוך משה סלוחובסקי ויוסף קפלן (עורכים), ספרים ואוספי ספרים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2006, 31-15.

11 אהרן דמסקי, ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה, מוסד ביאליק, 2012,

204-200. וכך, לדוגמה, אנו למדים שהנביא יחזקאל "קיבל הכשרה בבתי הספר של הכוהנים שבירושלים, שם למדו את יסודות והאדריכלות והקרטוגרפיה" (עמ' 204) וששלמה המלך שלח "סופרים" למצרים כדי ללמוד את ספרות החוכמה המצרית.

12 הוא ארתחשסתא הראשון (424-465 לפנה"ס) שבימיו הגיע נחמיה ליהודה (כנראה בשנת 445 לפנה"ס).

13 תרגם אריה כשר, מרכז זלמן שזר, תשנ"ז.

14 מהספרות הזאת אזכיר את הפרשנות על חוקי משה מאת אריסטובלוס, בן המאה השנייה לפנה"ס, ואת והאפוס על שכם של תיאודוטוס. ראו יהושע גוטמן, הספרות היהודית ההלניסטית: היהדות וההלניות לפני תקופת החשמונאים, מוסד ביאליק, 1969 (הדפסה שנייה), 261-186. חלק מהספרים שרדו בכתבי אבות הכנסייה.

15 מהמחזות שכתב יחזקאל הטרגיקן נשתמר רק חלק מהמחזה (ביוונית) יציאת מצרים. ראו את תרגומו של שלמה שפאן באדר היקר: דברי ספרות ומחקר מקדשים לשמואל אבא הורדוצקי, דביר, תש"ז.

16 א' כהנא, הספרים החיצוניים, כרך ראשון, מהדורת 1978, ירושלים, עמ' עה-עו.

17 שם, עמ' קטז-קכא.

18 ספר היובלים, מבוא, תרגום ופירוש כנה ורמן, יד יצחק בן־צבי, 2015, 195.

19 מרדכי מרגליות, ספר הרזים הוא ספר כשוף מתקופת התלמוד, ירושלים, 1966.

20 ויזה כותב: “Analogy suggests that many Jewish works circulated widely, throughout Palestine and even, perhaps, the diaspora”. See Michael O. Wise, “Accidents and Accidence: A Scribal View of Linguistic Dating of the Aramaic Scrolls from Qumran”, Abr-Nahrain, Supplement 3, 1992, 159–160.

21 ירושלמי מגילה ג, ד מספר שבירושלים לפני החורבן היו "ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות", שבכל אחד מהם היה "בית ספר ובית תלמוד". מדובר כמובן באידיאליזציה של העיר, אבל היא מלמדת על הערך הגדול שניתן ללימוד ובתוך כך לימוד הקריאה.

22 על כך, ועוד, למדתי מספרו של יוסף גייגר, אהלי יפת: חכמי יוון בארץ־ישראל, יד יצחק בן־צבי, 2012.

23 תודתי לפרופ' גבריאל צורן על תרגום המתכון.

24 David Brund and John Wilkins, Athenaeus and his World, 2000; Barry Baldwin, “Athenaeus and his Work”, Acta Classica, 19, 1976, 21–42

25 ירון דן, "יוסף בן מתתיהו ויוסטוס מטבריה", בתוך: אוריאל רפפורט (עורך), יוסף בן מתתיהו: היסטוריון של ארץ־ישראל בתקופה ההלניסטית והרומית, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 1982, 78-57. במקור כרוניקון של [ה]מלכים היהודים [הערוך] לפי הגניאולוגיות שלהם.

26 בתוך סנקה, על החיים המאושרים, תרגם אברהם ארואטי, הוצאת נהר, 2010.

27 Lucian, Vol. VIII, ed. T. E. Page, LCL., 1969 edn, 173–212. הדימוי של בַּעַר מתחזה מופיע במשל של ממשיל המשלים הרומי פידרוס (Phaedrus) בן המחצית הראשונה של המאה הראשונה, Asinus ad lyram (החמור והנבל). בספרות היהודית מופיע בספרו של יהודה אלחריזי (1235-1170) ספר תחכמוני: "ועשיתי לאיש מרבה לקנות ספרים / והוא מן הכסילים והבוערים... / והוא מרבה קנות ספרי תעודות / וידמה בם חמור נושא ספרים" (מהדורת יוסף יהלום ונאויה קצומטה, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2010, 557.

28 Y. Hirschfeld, “The library of King Herod in the Northern Palace of Masada”, Scripta Classica Israelica, 23, 2004, 69–80

29 עוד בנושא ראו: Judith Herrin, Byzantium: The Surprising Life of a Medieval Empire, 2008; Aubrey Diller, Photius ‘Bibliotheca’ in Byzantine Literature, 1962.