האמת חייבת להיאמר

השיא עוד לפנינו

ב־19 באוגוסט 2011, בשעה 7:30 בבוקר, הגעתי להחלטה הסופית: אני חייבת לברוח על חיי. לבשתי את החזייה הנוחה ביותר שלי ואת המכנסיים שישבו עליי הכי טוב. רציתי לנעול נעליים שילוו אותי במסע חזרה לישראל, אבל חששתי שזה יעורר חשד ולכן בחרתי בסנדלים פתוחים. לתיק הגב הכנסתי את המחשב ואת כל הספרים שהבאתי מהארץ, אולם השארתי את יתר הבגדים והחפצים שלי, מזוודה מלאה שמעולם לא קיבלתי חזרה. ירדתי מהקומה השנייה ואמרתי לבת הזוג שלי שקיבלתי טלפון מהקונסוליה הישראלית בשיקגו — מישהו ביטל להם הרצאה במפתיע והתבקשתי להחליף אותו — זה ייקח כמה שעות ואספיק לחזור לארוחת הערב שבה היא ומשפחתה עתידים לחגוג עם הדודים שמגיעים מקליפורניה. היא ואימהּ הסיעו אותי לתחנת הרכבת באחד הפרוורים של שיקגו, נופפתי להן לשלום ונכנסתי פנימה לרציף. רק כשהרכבת התרחקה מהתחנה פרצתי בבכי שהמשיך גם לאחר שעליתי לרכבת נוספת שלקחה אותי לדאון טאון של שיקגו. כל הנסיעה חששתי שחגי (שם בדוי) לא יחכה לי בתחנה כפי שהבטיח, אולם הוא המתין לי במקום שקבענו ויחד צעדנו לקונסוליה הישראלית.

רציתי לצאת משיקגו מהר ככל האפשר וחגי והבוסית שלו מצאו לי טיסה שיוצאת למדריד כשלוש שעות מאוחר יותר, אחריה תכננתי לעלות על טיסה לישראל. חששתי להתקשר לחברת התעופה ולבקש לשנות את התאריך של כרטיס הטיסה שהיה ברשותי, שמא השינוי ייוודע לאביה ששילם על הכרטיס, וחגי הסכים לנסוע איתי לשדה התעופה כדי לשנות שם את הפרטים, סמוך למועד ההמראה.

לפני שעזבתי את הקונסוליה, קצין הביטחון הישראלי שראה אותי ממררת בבכי נתן לי את כרטיס הביקור שלו והבטיח לעזור לי אם תתעורר בעיה בשדה התעופה. הוא גם המליץ לי לחזור לארץ ולנתק את הפלאפון ואמר שהכול יהיה בסדר. מעולם לא השתמשתי בכרטיס שנתן לי, אבל הוא שמור אצלי עד היום כדי לזכור לאיזו נקודת שפל הגעתי בחיי.

כעשר דקות לפני העלייה למטוס היא התקשרה. פחדתי מאוד אפילו שידעתי שזה לא רציונלי והיא כבר לא תספיק להגיע לשדה התעופה ולעצור בעדי. ייצבתי את קולי והבטחתי לה שאני כבר מסיימת את ענייניי בקונסוליה ואחזור ברכבת לארוחת הערב. מאז ועד היום לא ראיתי אותה, ושוב לא ביקרתי בשיקגו. עשרים וארבע שעות מאוחר יותר, סמוך לכניסת השבת, נחתי בנמל התעופה בן גוריון בישראל. איש לא חיכה לי באולם קבלת הפנים וגם לא הייתה לי דירה שאליה אוכל ללכת, אבל זוג חברות מתל אביב הזמינו אותי לשבת, ונסעתי אליהן במונית.

***

הכרנו באוניברסיטת ברנדייס שליד בוסטון, שבה שהיתי כשנה במסגרת לימודי דוקטורט במימון של קרן פוּלבּרַיִט. בחנוכה, לאחר כשלושה חודשי היכרות, טסנו לביקור אצל הוריה בשיקגו, ושם לראשונה מתוך התקף של זעם היא זרקה כוס שהתנפצה לרסיסים על הרצפה. זה הדליק לי משהו במוח, והרגשתי תחושה של בית. חוויתי אלימות בילדות, וכשהכוס נשברה הרגשתי שאני נמצאת במקום מוכר ושאני יודעת מה עליי לעשות וכיצד אפשר להרגיע את ההתקף. בהמשך האלימות הלכה וגברה, בעיקר לאחר שהיא עשתה עלייה ובאה לגור איתי בישראל: קריעת בגדים, בעיטות, שריטות, שבירת הזגוגית של המקלחון, טלטול המחשב שלי מעבר לחלון הפתוח כשהיא מאיימת להשליך אותו עם קובצי הדוקטורט שעליהם עבדתי שעות ארוכות. בפסח, כשנסענו לבקר חברה בקיבוץ בעמק יזרעאל, נוצר איזה ויכוח סתמי, ובתגובה היא הזיזה בפראות את ההגה של המכונית באחד מהעיקולים של כביש 65, ותזוזה נוספת של ההגה הייתה עלולה להוביל למותנו. כשעה לפני הכנסת ספר תורה לעילוי נשמת סבי ואבי, לאחר שכולם יצאו כבר מבית אימי והלכו לבית הכנסת, היא קרעה את בגדיי ושרטה את פניי, ונאלצתי לחפש חצאית בארון של אחת מאחיותיי כדי שאוכל להגיע לאירוע. מייד לאחר מכן, במהלך הנסיעה לבית הכנסת, הצעתי לה שניפרד, אמרתי שאי אפשר להמשיך כך. היא שחררה את חגורת הבטיחות, פתחה את דלת המכונית בזמן שאני נוהגת, הטתה את גופה כלפי חוץ, ואיימה לקפוץ. הבטחתי לה שלא ניפרד לעולם.

חודש וחצי לאחר מכן טסנו לבית הוריה בפרוורי שיקגו לחופשה בת שישה שבועות. בשבוע הראשון היא דחפה אותי מכיוון הרגליים אל כביש סואן, דחיפה שקשה להתנגד לה, ונאלצתי להתחנן על חיי. ביום רביעי בצוהריים, כשבוע לאחר שהגענו לשיקגו, היא אסרה על אימהּ לתת לי את המפתחות למכונית, וכשהאם התעלמה מדרישתה וניגשה לתת לי אותם בכל זאת, כך שאוכל להגיע לחנות של אפל ולתקן את המחשב, היא החלה לדחוף אותה. אביה ניסה להגן על אימה, והיא החלה להכות אותו, ושניהם התגוששו בסלון. זו הייתה הפעם הראשונה בשנה הארוכה שהסתכלתי על ההתנהגות האלימה שלה מהצד, כשאני לא חלק מהסיטואציה, ואז הבנתי שאני אולי לא אשמה בכל זה.

בלילה, כשהיא והוריה ישנו, התגנבתי לקומת המרתף והתקשרתי לבקש עזרה. בבוקר החברה שאליה פניתי עדכנה אותי שהיא דיברה עם חגי שנמצא בשיקגו, והוא מוכן לעזור לי. אני הכנתי את התיק לבריחה, אולם עוד התלבטתי — חרדתי מהנתק ורציתי למצוא פתרון אחר. שאלתי אותה אם היא מוכנה לבוא לטיפול זוגי. בתגובה היא ניסתה לחנוק אותי. הבנתי שאין לי ברירה.

כשהגעתי לארץ הייתי רדופת פחדים שהיא תחזור ותנסה לפגוע בי. במשטרה הגשתי תלונה על אלימות, ובבית המשפט קיבלתי מהשופטת צו הרחקה שאוסר עליה, אבל גם עליי, ליצור קשר זו עם זו במשך 180 יום. היא ניסתה להתקשר אליי עשרות פעמים, ואף יצרה קשר עם בני משפחתי ועם חברותיי, אולם התעלמתי מכל הטלפונים. כשלושה שבועות מאוחר יותר, בשעת לילה מאוחרת כשהייתי מוצפת בבדידות ובחרדה, עניתי לה בטלפון. היא ביקשה שנחזור להיות בקשר, שהיא תשתנה ותעשה כל מה שצריך. בלילה בקושי נרדמתי, פחדתי מהבדידות ומהבעיות הכלכליות, אבל גם הייתי חרדה מהחזרה לקשר איתה. בבוקר התקשרתי לקו החם של מרכז הסיוע לאלימות במשפחה, והעובדת סוציאלית אמרה לי שאם נחזור יהיו לנו ימים טובים, אבל מהר מאוד גם האלימות תשוב ותהיה אף קשה יותר — בת הזוג כבר יודעת שאני עלולה לברוח, וכשתרגיש שאני עומדת לעשות זאת התגובה שלה עלולה להיות אלימה ביותר ומסוכנת. היא המליצה לי לקבל את ההחלטה כחלק מטיפול פסיכולוגי מעמיק יותר, וכשבועיים לאחר מכן נכנסתי לפגישה במקלט לנשים מוכות בתל אביב. בסיום שיחה של שעתיים עם העובדת הסוציאלית הראשית של המקלט היא אמרה לי שלפי הניסיון שלה יש סיכוי גדול שלבסוף איכנע, אפר את צו ההרחקה ואחזור להיות איתה בקשר, ועובדה שעניתי לה כבר בטלפון. הבטחתי לה מכל הלב שזה לא יקרה, אבל ראיתי בעיניים שלה שהיא לא מאמינה לי ולו לרגע. חזרתי לבית, שכבתי על המיטה ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אדבר איתה שוב גם אם אצטרך למות בשביל זה.

מעולם לא החלפתי איתה מילה נוספת, אולם הבעיות שלי היו גדולות הרבה יותר מזה. מדי יום ראשון הלכתי למטפלת מומחית לטראומה ולאלימות וזו הייתה חוויה נוראית, אבל שם הדברים התחילו להתבהר. בילדותי חוויתי אלימות, השפלה והתעללות שהשפיעו עליי בבגרות. הנה אני ילדה בת שבע או עשר שמתקפלת על הרצפה מפני שמישהו בועט בי בעיטות כואבות בגב ובבטן, ומישהו אחר צועק ברקע "תפסיק, בסוף תהרוג את הילדה". הנה אני בת 12, 14, 16 כשאני שומעת "המורה בבית הספר אוהבת אותך, אבל אם היא הייתה מכירה את הפרצוף האמיתי שלך, היא לא הייתה יכולה להסתכל עלייך"; או "שבת שעברה לא היית בבית, והיה כל כך טוב בלעדייך". והנה אני בליל הסדר, כבר בוגרת — בת 21, בורחת במדרגות לקומה השלישית כי מישהו רוצה להרביץ לי. הוא מכה על הדלת ואני מפחדת שהיא תישבר ונמלטת מהקומה השלישית לגג, ומקווה שלשם לא יתאפשר לו להגיע. אחר כך כל בני המשפחה יושבים לאכול את ארוחת החג, אבל אני חוששת לרדת למטה ונשארת רעבה בחדרי. רק כששעון השבת יכבה ויהיה חושך בבית ארד למטה לחפש לי משהו לאכול, ואז אסתובב בבכי ברחובות ירושלים ואחפש לעצמי נחמה ושקט.

לאורך השנים הדחקתי את האירועים האלה כאילו הם מעולם לא התרחשו, וכך יכולתי לקום בבוקר, ללכת לבית הספר ולתפקד כרגיל. אם הייתי מודעת לכל הטראומות הללו בזמן שהן אירעו, הייתי מתקשה ללמוד, לבצע את המשימות ולהתנהל כנדרש. ההדחקות האלו, שהצילו אותי בילדות ואפשרו לי לתפקד כמעט כרגיל, פגעו בי בבגרותי. הן לא נמחקו או נעלמו, אלא נשארו חבויות בגופי ובראשי והפכו אותי לאדם חרדתי שכל היכרות אינטימית מציפה אותו בתחושת נזקקות ובפחד קיומי, בלי יכולת להבין מדוע זה בכלל קורה. ההדחקות האלו גם אפשרו לי להיות במערכת זוגית שבה יש אלימות בלי להיות מודעת לה באופן מלא, וגם יצרו אצלי תחושות קשות של אשמה ובושה שלא הצלחתי להסביר. ג'ודי לואיס הרמן, המומחית הגדולה לטראומה, טוענת שילדים יכולים להדחיק טראומות ילדות, אולם בעשור השלישי והרביעי לחייהם הטראומה תחזור לחייהם בדרך זו או אחרת, ואז הם צריכים להפסיק להתכחש לאירועים הקשים שקרו, להבין אותם, ולבסוף גם להשלים איתם.1

"לא על האשליה שהרע נוצח מבוססת ההחלמה, אלא על הידיעה שהרע לא ניצח לגמרי, ועל התקווה שאהבה משקמת עשויה, בכל זאת, להימצא בעולם".2

שנתיים לאחר מכן אמרה לי המטפלת במפגש האחרון שלנו שהיא לא בטוחה שאצליח לגלות בזמן שאני נמצאת שוב בזוגיות אלימה. חברה קרובה רמזה לי גם היא שככל הנראה לעולם לא אצליח לנהל חיים זוגיים נורמטיביים, ושייתכן שאעשה תמיד בחירות מוטעות בזוגיות. הדברים שלהן הדהדו את מה שהרגשתי גם אני — שלעולם לא אצליח לצאת מזה ושאין לי דרך לשנות את הדפוסים שהביאו עליי הרס. באותם ימים יצאתי מזוגיות כושלת נוספת שבה היו בעיקר התעללות נפשית ומילולית, והסתובבתי ברחובות העיר מיואשת מעצמי, לא יודעת אם אי פעם אצליח לבנות לעצמי חיים נורמליים. באותה תקופה קראתי טור בעיתון שבו נכתב שרבי נחמן מברסלב מאמין שאדם נבחן במספר הפעמים שהוא התחיל מחדש.3 לפעמים אין כמעט שום סיכוי להצליח, והייאוש הוא כה גדול עד שקשה מאוד להמשיך ולהתעקש, להמשיך ולנסות מהתחלה. נשבעתי לעצמי שאתחיל מחדש כל כמה שיידרש ממני, וגם אם אמות בבדידות בגיל שמונים, לפחות אדע שעשיתי כל מה שיכולתי. זה הדבר היחיד שבשליטתי — להמשיך ולנסות.

כשנה מאוחר יותר התברר לי שכל האחרים טועים וגם אני — כי אני מצליחה להשתחרר מהשדים הקשים, שחרור שמספיק לפחות לניהול חיים נורמליים וטובים. לראשונה בחיי אני מצליחה להיות בזוגיות שיש בה תמיכה ואהבה ואין בה שמץ של אלימות, והצלחתי לקטוע סוף־סוף את המעגל. החרדות שלי לא נעלמו, אני עדיין בן אדם קצת יותר חרדתי מיתר בני האדם, ואני נכנסת לפעמים ללוּפּים של חרדות שגורמים לי סבל, אולם מצבי השתפר, יש לי יציבות בחיים ומשפחה שיצרתי, ואני יכולה להתמודד עם החרדות בצורה טובה יותר מאי פעם. המאבק הזה היה אולי הקשה בחיי, ולא האמנתי שאנצח בו, אבל הבטחתי לעצמי שפשוט אמשיך לנסות.

כתיבת הספר הזה הייתה גם היא אחד המאבקים הקשים בחיי. בשבע השנים האחרונות צמצמתי לאפס כמעט את הבילויים ואת המפגשים החברתיים, ועשיתי הכול כדי להרוויח מספיק כסף במינימום שעות עבודה ביום, ואת רוב הזמן שלי הקדשתי לכתיבתו של ספר זה. במשך השנים הללו התייסרתי רבות בשאלה אם אצליח להתפרנס כשאוציא את הספר לאור, שכן ידעתי שיהיה עליי להתפטר ממקומות העבודה הנוכחיים שלי במשרד החינוך כדי שאהיה חופשייה לכתוב את האמת. נוסף לכך, הוטרדתי מכך שאולי לא אמצא הוצאת ספרים שתהיה מוכנה לפרסם את רעיונותיי הלא־שגרתיים או שלמרות כל ההקרבה, בסופו של דבר, לרעיונות שלי לא תהיה כל השפעה, ושאאבד הרבה מאוד ללא תמורה. אבל החלטתי לצאת למסע.