ספוטלס 4: פרפר בענבר

פרק 1 בובת הזכוכית

כרגע שוב הפלתי את הכוס שלי בלי להתכוון. זה עדיין קורה — אבל פחות. מדי פעם הידיים שלי רועדות בלי שליטה, וכל מה שאני מחזיקה מתרסק, ניתז, מתפזר על הרצפה, וסטיילס אוסף ומנקה אחריי, כמו תמיד.

"אני מצטערת," אני אומרת בלי להסתכל עליו.

הוא מנגב בזהירות את שלולית הזכוכיות ומיץ הענבים מאריחי הרצפה, ומחייך את החיוך המתוק והריק מתוכן שהוא תמיד שולח אליי. הוא נראה דהוי, כמו עיני התכלת שלו. "זה בסדר; הכול טוב. השיש הזה עבר דברים גרועים יותר."

אני ממלמלת עוד התנצלות, ומביטה מבעד לחלון הגדול שמאחוריו. צלליות רפאים של אורנים מכוסים בשלג מקיפות את הטירה. אי־אפשר לראות מכאן את הים הבלטי, אבל הוא שם, מאחורי העצים, מקיף את האי. אבא שלי שלח אותי לכאן כדי לנוח כי הוא אומר שזה מקום שקט; מקום שיעזור לי למצוא את עצמי שוב. "אי לאיילנד," הוא אמר, וצחק מהבדיחה של עצמו. אבל כשאני בדיכאון, וזה קורה לעיתים קרובות יותר מכפי שאני רוצה להודות, אני חושבת שהעולם שלי הצטמק לסלע באורך קילומטר וחצי.

"איילנד, את עדיין איתי?"

אני מרימה את המבט אל סטיילס ומהנהנת מתוך הרגל, אבל האמת היא שלרגע לא זיהיתי אותו. כלומר, זיהיתי, אבל את הקול שלו, או ליתר דיוק — את המבטא שלו. הוא סיפר לי פעם שהוא נולד במקום בשם דנטון, בג'ורג'יה, עיירה שהזמן זולג בה לאט ואנשים מחזיקים את המטבעות שלהם חזק וסוחטים אותם עד תום. הוא אמר שהוא חי שם שש־עשרה שנים, צד שׂלווים, הבריז מהכנסייה וחיכה שמשהו יקרה — לדבריו, שאר העיירה עדיין מחכה. כל מה שנשאר לו מעיר הולדתו הוא שמץ מבטא שגורם לו למשוך את המילים ומכביד מדי פעם על ההגייה שלו. זה בסדר; אבל בכל פעם שהוא פותח את הפה, המוח שלי כאילו מצפה למשהו נוסף, למישהו אחר, עד שהתחושה נעלמת ואני נזכרת שזה רק סטיילס.

לא יודעת; זה רק אחד מהדברים הרבים שלא בסדר אצלי. נראה לי שאני עדיין במצב די דפוק מאז התאונה שלי. אני מרגישה איטית ומבולבלת רוב הזמן. כולם אומרים לי שזה בסדר, ששמונה חודשים הם לא הרבה זמן בשביל להתאושש מהטראומה שעברתי, שזה יכול לקחת שנים. אני מקווה שלא. בספטמבר מלאו לי עשרים ושש, ואני מעדיפה לא להישאר ילדה בשיקום עד סוף חיי.

אחרי שהוא מסיים לנקות את הכתם הוורדרד האחרון שנותר, סטיילס לא מבזבז זמן. הוא חוצה את המטבח, פותח את המקרר ומוציא שוב את בקבוק המיץ. הוא מזכיר לי רובוט גדול: הבנאדם בנוי כמו הטרמינייטור, והוא אף פעם לא מתייאש או מאבד ריכוז. אני מפילה את הכוס שבה הוא שם את התרופות שלי? הוא יביא עוד אחת. אף פעם לא ניסיתי, אבל אני די בטוחה שאם אפיל אותה עשר פעמים, הוא יכין חדשה עשר פעמים. תמיד אותם מכנסי בד אפורים, חולצה לבנה ועניבה שחורה, כל יום; תמיד אותה תספורת קצוצה בלונדינית שאני חושדת שלא צומחת לעולם. יכולתי להתלונן שהוא גם נראה בן ארבעים כל יום, אבל זה יהיה לא הוגן: אני לא מכירה אותו כל כך הרבה זמן.

הלב שלי מחסיר פעימה לנוכח המחשבה המעיקה. אני כן. הכרתי אותו כמעט כל חיי, מאז היום שאבא שלי שכר אותו כדי לטפל בי. שומר ראש, מטפל, אח סיעודי... חבר, אולי?

איך אני יכולה לדעת? אני לא זוכרת כלום.

◊ ◊ ◊

סטיילס תמיד כאן, בטוב וברע. הוא לצידי כשאני מתעוררת בלילה בצרחות, כי אני חושבת שאנחנו עדיין באפריל ואני טובעת במים האפלים של האוקיינוס השקט. הוא היה לצידי גם ממש בהתחלה, כשמסוק הביא אותי לאִינְגוֹלְווינְלִינָה. הראש שלי עדיין היה חבוש אחרי ניתוח הגולגולת שהציל את חיי, ומפרק יד שמאל שלי היה מרוסק לגמרי ונאלצו לקבע אותו בלוחית פלטינה.

במובנים רבים, זה היה היום הראשון של חיי, או לפחות הראשון שאני זוכרת. אני לא אוהבת לחשוב על זה; אין שום מילה שיכולה לתאר את ההרגשה הזאת — להתעורר בוקר אחד במיטה בחדר בית חולים לבן, ולגלות שהזיכרון שלי לטווח ארוך מחוק לחלוטין. "אבודה" זה אפילו לא בכיוון.

אני יודעת איך קוראים לי, אני יכולה לצחצח שיניים, אני יודעת מה זה חישוב מטריצות וג'אווה סקריפט ומה ההבדל בין תות שדה לפטרייה, ואני מבינה הרבה שפות, ביניהן מעט פינית, אבל גם צרפתית, אפריקנס ואפילו יפנית — את זה גיליתי לפני כמה שבועות כשקראתי את התווית של קופסת מאצ'ה במטבח.

אבל אין לי מושג איך רכשתי את המיומנויות המוטוריות האלה ואת הידע הכללי שלי, ואני לא יודעת כלום על העבודה שלי, על שנות הקולג' בניו יורק, על הילדות שלי — שבה למדתי את כל השפות האלה בנסיעות ברחבי העולם עם אימא שלי, לפני שהיא מתה ועברתי לגור עם אבא שלי — מאהבי עבר, חברות שנשכחו... כל זה הלך לאיבוד. אני טריטוריה שהמפה שלה ריקה. אני יודעת רק את מה שאבא שלי וסטיילס סיפרו לי. וכך, יום אחר יום, אני אוספת כל זיכרון, כל אזכור חולף של אירועי עבר, ושוזרת אותם כמו פנינים על חוט כדי להשיב לעצמי את חיי.

אבל אני מודה שסטיילס שותף גם לתקופות הטובות, והייתי אומרת שהיום הזה די טוב: בעוד שבועיים נחגוג את חג המולד, אני מרגישה צלולה והרגליים שלי יציבות. אני חושבת שמצבי משתפר.

אני יושבת בשיכול רגליים על ספה עתיקה בריפוד ברוקד אדום בסלון ומפשפשת בקופסת הקרטון שהוא הוריד מעליית הגג. אתה צוחק עליי. אני מרימה שרשרת אורות כסופה שראתה ימים טובים יותר ומקמטת את המצח. יש גם שבעה כדורי זהב מרופטים, ופסלון מלאך אחד שהפאה והכנפיים שלו נשרו מתישהו במהלך ארבעים השנים האחרונות, ועכשיו הוא נראה כמו חולה סרטן בחלוק לבן.

אני מעקמת את הפרצוף. "זה הכול?"

הוא מגיב בחיוך מתנצל. "אני חושב שלאחד מאנשי האבטחה יש גם עץ אשוח קטן מפלסטיק בחדר שלו."

"אוי נו, בחייך..."

הכול באשמת סטיילס. הוא זה שאמר, "היי, בואי נקשט את עץ חג המולד," ואני אמרתי, "בסדר." אבל מתברר שאבא שלי ואני מעולם לא חגגנו כאן את חג המולד. זה היה יכול להיות המקום המושלם בשביל זה, אבל כנראה אף אחד לא גילה לו שסנטה בכבודו ובעצמו גר בפינלנד: תשעה־עשר חדרים ושום זכר לקישוטים. שום קופסא מסתורית שנשכחה פעם בעליית גג מאובקת, שום כלום, אפס. אני מאוכזבת, אבל קשה לומר שאני מופתעת. אבא שלי הוא לא בדיוק טיפוס חובב הנאות.

אז אנחנו עומדים בסלון ועוברים על האפשרויות שלנו מתוך השלל הדל שסטיילס הצליח למצוא. אני אוהבת את החדר הזה, את חיפויי העץ הכהים, את העובדה שכולו ספוג בניחוח עשיר ומעושן שמגיע מאח ענקית. רוב הטירה נבנתה במאה השבע־עשרה, והכול בתוכה נשמר בקפידה, החל משטיחי הקיר המכסים את הקירות ועד לכורסאות הברוקד הרכות. בזמן שהלהבות מכלות בול עץ באח בקולות נפץ חרישיים, החיוך הרגיל של סטיילס מתחלף בשפתיים קפוצות. כעס? רגש די קיצוני יחסית אליו.

הוא נאנח. "איילנד, הרעיון שלך עם נייר הטואלט ונייר האלומיניום... אני לא בטוח לגבי זה."

"אבל אתה הצעת שנקשט את העץ," אני עונה.

הוא משלב את זרועותיו מעל העניבה השחורה של היום. "יש לי רעיון יותר טוב: אני אשלח מישהו העירה למצוא קישוטים."

אני יודעת מה הוא עומד להגיד, אבל קופצת על ההזדמנות בכל זאת. "אז אולי פשוט תיקח אותי לשם ואני אבחר בעצמי? יהיה נחמד לנשום קצת אוויר צח."

השפתיים שלו יוצרות את המילה לא עוד לפני שאני מסיימת לדבר.

הפעם, אני מחליטה לא לוותר. "אני רוצה לדבר על זה עם אבא שלי. אני מבינה שקיבלת הוראות, אבל אני רוצה להזכיר לך שאני בן אדם מבוגר."

סטיילס מחייך אליי בעדינות אין קץ... ומניד את ראשו לשלילה. "איילנד, את יודעת מה דוקטור בנטסן אמרה, אסור לך להתאמץ." הוא משתתק ופולט אנחה ארוכה. "באמת שאני לא רוצה לראות אותך מתמוטטת באמצע שוק חג המולד."

"אבל אתה אומר את זה על כל דבר," אני מתפרצת בתגובה. "תמיד מוקדם מדי בשביל... בשביל כל דבר, ואני נובלת כאן." התסכול והטינה שאני מנסה לרסן כל הזמן מתגברים בתוכי, ואני מתאמצת לשטוח את טיעוניי בשלווה. "אני צריכה לראות אנשים. אני מסתובבת במעגלים, אין לי חברים, אף אחד לא התקשר אליי אחרי התאונה, לאף אחד לא אכפת!"

הוא פולט אנחת צער. "את מתגעגעת לג'וי?"

אני לא חושבת שהוא עושה את זה בכוונה, אבל הוא יכול להיות אכזרי לפעמים. כאילו שהוא יודע באופן לא מודע על איזה כפתור ללחוץ כדי לגרום לי להתפרק. אני מנסה לספוג את המכה ולשמור על קור רוח, אבל אני כבר מרגישה שהפנים שלי מתכווצות, ודמעות מטשטשות את הראייה שלי.

"אני בכלל לא זוכרת אותה..." אני מתייפחת.

וזה לא היה משנה אם הייתי זוכרת, כי היא מתה.

ג'וי, השותפה שלי לדירה והחברה הכי טובה שלי בניו יורק. אולי החברה היחידה שלי, כי נראה שכל השאר נטשו אותי. נפגשנו בקולג', גרנו יחד, עשינו יחד הכול. כמו, למשל, לצאת יחד לחופשה בכיפת פוסידון, אתר נופש טרופי חלומי בפולינזיה הצרפתית. מתחת לכיפת זכוכית מרהיבה... שקרסה אחרי שאיזה טרוריסט מטורף שאני כל הזמן שוכחת את השם שלו הפציץ אותה. אני אצטרך לשאול את סטיילס.

כל מה שאני זוכרת מסתכם בכמה קטעים, הבזקים וחלומות חסרי פשר שמזכירים לי שזה אמיתי, גם אם אין לי במה להיאחז מלבד כמה צורות מטושטשות שנעות כמו גלים בתוך הערפל שבמוחי. אני יודעת שג'וי בלונדינית, ושהכיפה קרסה באפריל. עבורי, הדברים האלה לא מתבטאים כאמיתות עובדתיות אלא כחוויות חושיות, דברים שנחקקו בליבי, בעצמותיי. תווים מתוך היצירה חליל הקסם של מוצרט שאולי הקשבתי לה אז, הצרחות והאימה שחשתי כשהזכוכית נסדקה. אני עדיין שומעת אותם, מרגישה את זה.

אני לא זוכרת כלום ממה שקרה לפני כן. הפנים של ג'וי הן מושג מופשט שמבוסס על תמונות שאבא שלי הראה לי. הוא סיפר לי על השבוע שהיא ואני בילינו יחד בכיפה. היו לו גם תמונות שלי, אבל לא זיהיתי את עצמי. אני עדיין לא מזהה: אני לא מסתכלת במראה כי הבחורה שמסתכלת אליי בחזרה מערערת אותי. היא בקושי מגיעה לכתף של סטיילס ונראית צעירה מעשרים ושש, מה שגרם לי לפקפק בגיל שלי ברגעי הבלבול הגרועים ביותר. הדמות שלה חיוורת, כחושה, ויש לה רווח בין השיניים הקדמיות ועיניים חומות עגולות שנראות לי גדולות מדי — כנראה בגלל העיגולים הכהים שמתחתיהן. הדבר היחיד שמקשר בינינו הוא הגלים הערמוניים שנופלים על כתפיה. אני מרגישה את משקלם גם על כתפיי; אני ממש יכולה להשפיל מבט אל החזה שלי ולראות תלתלים רפויים נצמדים לשמלת הצמר שלי.

ככה אני יודעת מי אני, ואני צריכה להיות אסירת תודה על כך, כי לפי האמ־אר־איי שדוקטור בנטסן הראתה לי, האונה הרקתית האמצעית שלי עשויה עכשיו מעוגת ספוג וקונפטי.

אני משפילה מבט אל הידיים שלי. חשבתי שמצבי הולך ומשתפר, אבל עכשיו אני מנסה נואשות להיזכר בפרצוף של ג'וי, והן רועדות שוב, רטובות מהדמעות שזה עתה ניגבתי.

כף ידו של סטיילס מחליקה במורד גבי ומשאירה אחריה שובל של צמרמורת. ברובד המודע אני מבינה שהמגע שלו עדין, תמים, אבל המצוקה שלי לא מכירה פורקן אחר מלבד כעס: אני דוחפת אותו ממני ביד רפה. הוא בקושי זז. גופו המוצק ממש נעוץ ברצפת השיש.

"זה בסדר, איילנד..." הוא מושיט שוב את ידו, הפעם בזהירות רבה יותר. קולו עוטף אותי כמו שמיכה חמה, מקהה את חושיי. הפעם אני מרשה לזרועו לעטוף את כתפיי, אולי כי אני יודעת שאין טעם להילחם בו. "בואי. אני אתן לך משהו כדי שתוכלי לנוח קצת לפני ארוחת הצהריים."