לנוקס
התחלתי לצעוד בחזרה לטירה ותהיתי אם לעבור קודם כול בחדרי המגורים שלי או ללכת היישר לחדר האוכל הראשי. הסתכלתי על המעיל ועל המגפיים שלי ומחיתי את לחיי. גב כף ידי התמלא בבוץ, בזיעה ובדם, ונתזים של כל השלושה הכתימו גם את חולצתי.
אם כן, אלך היישר לחדר האוכל. שכולם יראו.
עשיתי את דרכי אל הכניסה המזרחית, באזור שהשמירה עליו היתה הרופפת ביותר בטירת ווֹסינוֹ. למען האמת, גם שאר הכניסות לא היו מאובטחות במיוחד.
בהיעדר תיאור מוצלח יותר, ווסינו היתה טירה יד שנייה, שממלכה נשכחת נטשה אותה, ואנחנו הכרזנו עליה כעל ביתנו. התחזוקה שלה היתה מינימלית, שהרי היא היתה אמורה להיות משכננו הזמני.
כשנכנסתי ראיתי את קאוואן בראש השולחן. אמא שלי, כמו תמיד, ישבה לצדו.
איש אף פעם לא הצטרף אליהם. אפילו אני מעולם לא קיבלתי מהם הזמנה.
שאר אנשי הצבא ישבו איש איש כרצונו והתרועעו עם בעלי דרגות לא רשמיות.
ברגע שנכנסתי ופסעתי בקור רוח למרכז החדר כשמפרק כף ידי מונח על ניצב החרב, משכתי את תשומת לבם של הנוכחים. השיחות נהפכו ללחשושים, והאנשים מתחו את צוואריהם כדי להיטיב לראותני.
אמי היתה הראשונה שהבחינה בי. עיניה הכחולות־אפורות סקרו אותי בזעף. כשאנשים הצטרפו לשורותינו, ננטשו הבגדים המפוארים לטובת מדים פשוטים, ולרובם כמעט לא נותרו חפצים אישיים. אמא הפיקה מכך תועלת — מדי יום היתה יורדת לאכול בשמלה שמישהי אחרת בטירה לבשה פעם. היא היתה האישה היחידה בטירת ווסינו שהיתה לה הפריווילגיה הזאת.
לימינה הסתיר הגביע של קאוואן את פניו בשעה ששתה. הוא הטיח את הגביע על השולחן, מחה את זקנו הסבוך בשרוולו המלוכלך, נעץ בי מבט ונאנח בכבדות.
"מה זה?" שאל והצביע על בגדי המוכתמים בדם.
"שלושה אנשים ניסו לעזוב אותנו הבוקר," הודעתי לו. "אולי כדאי שתשלח עגלה לאסוף את הגופות לפני שהזאבים יטרפו אותן."
"זה הכול?" שאל קאוואן.
זה הכול?
לא. זה לא הכול. זה היה המעשה האחרון בשורה של מעשים שנעשו לטובת אנשינו בשמו של קאוואן. מעשים שעשיתי כדי להוכיח את עצמי. הנה אני, עומד בבגדים מגואלים בדם ומחכה שהוא סוף־סוף — סוף־סוף — יכיר בי.
עמדתי על שלי ודרשתי שיכיר במאמצי.
"אני חושב שזה די מרשים, להכניע לבד שלושה מגויסים צעירים ומאומנים היטב, בחושך; לשמור בסוד את המיקום ואת הכוונות שלנו, ולצאת מכל זה בלי שום שריטה. אבל אולי אני טועה."
"אתה טועה לעתים קרובות," הוא רטן. "טריסטה, תגידי לבן שלך להירגע."
מבטי נדד אל אמי, אבל היא המשיכה לשתוק. ידעתי שהוא טומן לי מלכודת — זה היה אחד מהתחביבים האהובים עליו ביותר. ובכל זאת, כמעט נפלתי בפח. ניצלתי הודות להמולה שנשמעה מהמסדרון.
"פנו דרך! פנו דרך!" פרץ נער אל האולם בצעקות.
לצעקה הזאת היתה משמעות אחת — המשימה האחרונה נגמרה, וכוחותינו חזרו.
הסתובבתי וראיתי את אולדריק ואת נושאי כליו נכנסים לחדר האוכל. כל אחד מהם גרר מאחוריו שתי פרות.
קאוואן גיחך בקול, ואני זזתי הצדה והבנתי שהרגע שלי חלף.
אולדריק היה כל מה שקאוואן חיפש. רחב כתפיים וכנוע. שערו החום הפרוע צנח על מצחו בשעה שכרע ברך, בדיוק באותו מקום שאני עמדתי בו לפני רגע. מאחוריו עמדו שני חיילים נוספים, אלה שבחר לצאת איתם למשימה שלו. הם היו מכוסים בבוץ אדום, ואחד מהם היה חשוף חזה.
שילבתי את זרועותי על חזי ובחנתי את המחזה שמולי — שש פרות בחדר האוכל.
אולדריק היה יכול להשאיר אותן בחוץ, אבל הוא ידע מן הסתם שזה ללא ספק השלל הגדול והטוב ביותר שנתפס אי־פעם באחת המשימות האלה.
הגרוע ביותר? גופה בשק יוטה.
"קאוואן הגדול. הבאתי איתי שישה ראשי בקר לצבא דהריין. אני מציע לך את מנחתי, בתקווה שהיא תוכיח שאני ראוי ונאמן לך," אמר אולדריק בראש מושפל.
כמה אנשים הריעו בהכרת תודה על המזון. כאילו יהיה בכך די להאכיל אפילו קומץ מאיתנו.
קאוואן קם ממקומו וניגש לבחון את הפרות. לאחר מכן טפח בידו על כתפו של אולדריק והסתובב אל הנוכחים. "מה אתם אומרים? המנחה הזאת מוצאת חן בעיניכם?"
"כן!" צעקו כולם. כלומר, כמעט כולם.
קאוואן צחק במלוא גרונו. "אני מסכים. קום, אולדריק. שירת היטב את עמך."
מחיאות כפיים הדהדו באולם, והאנשים התאספו סביב אולדריק ואנשיו. ניצלתי את ההזדמנות להסתלק משם. יכולתי רק להניד בראשי ולתהות ממי הוא גנב אותן. ביני לבין עצמי רציתי לנזוף בו על שהוא מרוצה כל כך מעצמו, אבל אז הסתכלתי על חולצתי, הזכרתי לעצמי מי אני והנחתי לזה.
זאת רק עבודה, ועכשיו היא הסתיימה ואני יכול ללכת לישון קצת. כלומר, אם האישה היחידה שחשובה לי בטירה הזאת תרשה זאת.
פתחתי את דלת חדר השינה שלי, וחוֹחַ התחילה מיד ליילל.
צחקקתי. "אני יודע. אני יודע." ניגשתי למיטה שלי, שהיתה מוצעת ברישול, וליטפתי את ראשה.
את חוח מצאתי כשהיתה גורה. היא היתה פצועה ונראה שהלהקה שלה נטשה אותה. אם יש מישהו שמבין את זה, זה אני. שועל אפור מצוי הוא חיה לילית — עובדה שלמדתי בדרך הקשה — אבל היא תמיד קמה מרבצה בהתלהבות כשאני נכנס לחדר.
היא צנחה שוב על המיטה וחשפה את בטנה. גירדתי אותה והסרתי את לוחות העץ שעל החלון.
"סליחה," אמרתי לה. "פשוט לא רציתי שתראי אותי עם חרב. לא ככה. עכשיו את יכולה להסתלק אם את רוצה."
היא נשארה על המיטה בזמן שהתבוננתי בבבואתי במראה הקטנה השבורה שעל שולחני. מצבי היה גרוע משחשבתי. מצחי היה מוכתם בבוץ, ועל לחיי היו נתזי דם. נשמתי נשימה עמוקה וטבלתי מגבת באגן המים שלי כדי למחות מעלי את כל מה שעשיתי.
חוח פסעה כעת על מיטתי הלוך ושוב, ויכולתי להישבע שהיא מסתכלת עלי במבט מודאג. השועל האפור הוא ממשפחת הכלביים. היו לה חושים של זאב, ולא היה לי ספק שהיא מריחה עכשיו את כל מה שיש עלי. היתה לי הרגשה שהיא יודעת בדיוק איזה מין בן אדם אני ומה בדיוק עשיתי, אבל מכיוון שהיתה חופשייה ללכת ולבוא ותמיד חזרה, קיוויתי שהיא לא מאשימה אותי.
האמת שזה לא ממש שינה. בכל מקרה האשמתי את עצמי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.