תפילת נשים

פתח דבר למהדורת העשור לספר

"הספר תפילת נשים נתן לי את תחושת השייכות, את הקשר לעולם היהודי. פתאום לא הצטרכתי להתנצל כשרציתי להתפלל". מילים אלו שאמרה לי לפני עשור מיכל מודעי ז"ל, נשיאת הכבוד של ארגון ויצ"ו העולמי, ממש לאחר הוצאת הספר תפילת נשים, מהדהדות מאז בראשי.

איך מסכמים עשור של אין-ספור מפגשים בעקבות הספר? של שיחות דמיוניות עם הכותבות העלומות? של רגעים מרגשים ושיחות כואבות עם נשים וגם גברים בישראל ומחוצה לה? של דיונים ארוכים על תפילה, על האומץ לכתוב אותה, על המבוכה לפגוש בה ועל חזרתה של התפילה אחרי שנים של הדחקה וגם בושה?

איך מספרים על מסע של געגוע לאמא ולסבתא, ולא רק לתפילותיהן, אלא לכל עולמן? לעולם אשר נדחק ונשכח (ושמא הושכח) במירוץ החיים ובעידן החילוניות; לעולם אשר הוצג כמנוגד להוויה הישראלית והציונית; לעולם שבו הדמעה איננה אות לחולשה, והפנייה לעזרת שמַיִם איננה סימן למיושנות?

געגועים. זהו, ככל הנראה, כוחו של הספר. היותו מלבה תחושה לא ברורה של היכרות קדומה ולא הגיונית, שלא ניתן להגדירה במילים, עם התפילות ועם סיפורי החיים. דרך הגשתם בספר העניקה תחושת שייכות והמשכיות גם לקהלים שמעולם לא הורגלו בתפילה ושהסידור היה מבחינתם סוג של נעלם, ואולי גם של איום. הגעגוע התעורר בין אם הסבתא היתה יהודייה אדוקה מעיירה חסידית בפולין, ובין אם היתה חברה בקיבוץ חילוני בארץ ישראל.

במבט לאחור, אני יודעת שהמנוע למסע המפרך שהוליד את תפילת נשים, המסע אחר תפילות הנשים ודמויות יוצרותיהן, נבע מחוסר מנוחה רוחני בקרבי. לא יכולתי להמשיך בלי למצוא מענה לשאלותי. הרי לא ייתכן שנשים יהודיות בשרשרת הדורות שלפני לא שאלו, לא יזמו ולא יצרו חלופות, לא התמודדו עם מצוקות שמהן הוטרדתי אני.

ואכן, באסופת התפילות ובדמויות הנשים היוצרות יש מענה, הסבר והצעה להתמודדות על-דורית, נצחית. שלושה הסברים בלטו בשיחותי עם קוראות וקוראים בהרצאות ובמפגשים: געגוע אל עולמן של סבתא ושל אמא, רצון להתחבר אל עולם היהדות, והזדהות עם האומץ לחבר תפילה אישית.

ד"ר נסים ליאון, מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה של אוניברסיטת בר אילן, דן בהרחבה במקומו של הספר באורתודוקסיה המודרנית בישראל,1 וטוען כי את הצלחת הספר תפילת נשים, ואת הדרך שפרץ, יש לבחון בכלים סוציולוגיים. ליאון מציע שלושה הסברים סוציולוגיים לאופן שבו התקבל הספר.

האחד - "מחאה רכה", בלשונו: נשים דתיות שרכשו את הספר ומקפידות להשתמש בו באירועים שונים, כיוון שהוא נתפש בעיניהן כסמל לדתיות שאיננה צועדת בנתיב המקובל, אולם איננה חותרת תחת המקובל.

השני - מה שהוא מכנה "פוליטיקת ההעצמה של האישי אל מול התבניות הקולקטיביות השמרניות לרוב": השימוש בספר הוא עשייה דתית אישית שאינה נובעת מן הנוסחאות הקולקטיביות. "לא תכני הספר, על התפילות המכונסות בו, הם העומדים כאן במרכז ההשראה של הפעולה האישית", גורס ליאון, "כי אם הספר עצמו והעובדה כי מי שערכה אותו ודאגה להוציאו לאור היא אישה."

ההסבר השלישי מכונה בפי ליאון "החתירה תחת הפוליטיקה של הגבולות". הספר מאפשר את הכנסתן של הנשים אל עולם בית הכנסת, ללא ניסיון לערער על ההיררכיה הקיימת. "עד היום ניסתה הפעולה המגדרית הרדיקלית לשנות את עזרת הגברים, אם באמצעות השתלבות שוויונית בה ואם באמצעות חיקויה. כעת יכול ואנו צופים לכיוון ניסוחה של אלטרנטיבה מרתקת המושכת תשומת לב אל המתרחש בעזרת הנשים."

את מה שליאון מנתח בכלים אקדמיים של סוציולוג, זכיתי אני לראות ולהרגיש בצורה אנושית בלתי אמצעית. כך למשל נשמעה תגובתה של ר. מקיבוץ בצפון:

בזמן עיון בתפילת נשים, נזכרתי כי אמי - ילידת איטליה - אומרת במוצאי שבת, בזמן שהגברים הולכים לבית הכנסת, תפילה שלמדה מאמא שלה:

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב

שְׁמֹר אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל דַּרְכּוֹ

יוֹם שַׁבָּת קֹדֶּשׁ כִּי פָּנָה,

הֲכֵן עָלֵינוּ הַיָּמִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ

לְשָׁלוֹם, לְחַיִּים, לִבְרָכָה, לְפַרְנָסָה, לְכַלְכָּלָה,

לִרְפוּאַת הַגּוּף וְלִרְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ,

לִמְחִילַת עָווֹנוֹת וּלְכָל רֶוַח טוֹב,

אָמֵן סֶלָה.

בִּזְכוּת אַבְרָהָם

בִּזְכוּת יִצְחָק

בִּזְכוּת יַעֲקֹב.

אומרות תפילה זו בניגון מיוחד שלוש פעמים, ובכל פעם מחליפים את השורה האחרונה: "בזכות יצחק" ו"בזכות יעקב".

היום, במבט לאחור, אני מגלה שחיזקתי את הגשר שמאפשר לנשים בנות דורנו להתחבר אל העולם הנשי היהודי שנשכח מאחור. זה היה עולם שבו אשה לא נדרשה למהפכה כדי להתפלל תפילה אישית. היא לא נזקקה לשם כך לאישור מסמכות הלכתית. היא עשתה זאת בזמן הדלקת נרות שבת, כשעמדה לבשל לקראת שבת,2 או לפני לידה.

בדורות האחרונים תפסה התפילה המסורתית את מקומה של התפילה האישית עד כדי כך, שהתפילה האישית נאסרה. אני גדלתי בידיעה שאין תפילות - אלא אלו שבסידור. שנים חלפו עד שהבנתי שתפילותי האישיות מותרות ואל לי להסתיר אותן או להתבייש בהן. עד שנזכרתי בטבעיות שבה סבתי התפללה תפילות אישיות, גם בבית וגם בבית הכנסת. היא לא התביישה. היא ידעה שמותר ואף ראוי. אולי זאת הסיבה שעם פרסום הספר נחשדתי על ידי חלקים מן הציבור הדתי כמי שמתכוונת להחליף את סידור התפילות, הספר הוחרם על ידי קהלים שונים ואני עצמי הודרתי.

זה השתנה. הגעגוע ניצח. תפילות הנשים חזרו. החששות התפוגגו וההבנה התגברה. בבתי כנסת רבים ומגוונים ניתן לחוות היום בטקסי בר-מצווה את השתתפות האם המתפללת מעזרת הנשים, את המילים מפעם ב"תפילת אם בשעת טקס קבלת מצוות של בנה" שכתבה פאני נוידא3, או את "תפילת אם" שניסחתי אני וכללתי בספר התרמיל היהודי, ושנוספה עכשיו גם לתפילת נשים. בבתי היולדות ניתן למצוא עותקים של הספר, לרווחת היולדת שמבקשת להתפלל תפילה "בטרם לידה" או לשאת "תחינה ליולדת". לפני החופה מתפללות אין-ספור נשים את "תפילת האם ביום נישואי בתה".

כאילו נפתח סכר של נהר, מאז פרסום הספר תפילת נשים יש פרץ יצירה של ספרי תפילות עם דגש אישי. יתר על כן: תרבות שלמה נוצרה סביב עולם התפילה האישית. אנשים ונשים מלחינים תפילות, מעלים מופעי תפילות, ממחיזים תפילות ועוד. פריחא בת רבי אברהם, שמעטים ידעו מיהי עד שפרסמנו מפיוטיה, מופיעה היום על פוסטר של משרד החינוך.

בבתי ספר ובמוסדות חינוך רבים, גם בחינוך הדתי וגם בחילוני, יש היום חדר תפילה. זהו חדר שקט ונוח לישיבה, עם ספרייה שכוללת ספרי שירה ותפילה, שבו התלמידה או התלמיד מוזמנים לשבת עם עצמם, להגות, להתבונן ולהתפלל לבד, ללא הדרכת מבוגר.

מה בכל זאת חסר, כך נראה, בספר תפילת נשים המקורי?

נשים חולות לא מצאו בו תפילה לרפואתן שלהן. היו בספר תפילות של אם לרפואת בנה, של אשה לרפואת אישהּ, אבל לא של אשה לרפואת גופה. כבר בספר מנהג נשים כללנו את תפילתה של רינה צביאל שבט ז"ל, "תפילה לרפואה", ואנו מביאים אותה גם במהדורה זו של תפילת נשים.

קיבלתי גם עשרות פניות מנשים שחיפשו תפילות לקראת קבלת תפקיד חדש, לקבלת תואר מתקדם, לקראת משימות מורכבות, שלא תארע תקלה בדרכן המקצועית. מעניין, שמול דרישה רבה זו, כמעט שלא הגיעו אלי תפילות להצלחה מקצועית. הצעתי לנשים אלו לקרוא את שירת דבורה, מנהיגה מימי שפוט השופטים.

דפנה מאיר, שנרצחה בפיגוע על סף ביתה בעתניאל בינואר 2016, עבדה במחלקה הנוירוכירורגיה בבית החולים סורוקה. דפנה, שגילמה באישיותה את התואר "אחות רחמנייה", כתבה בעבור עצמה את "תפילת האחות", שבה אנו פותחים את תפילות ל"הצלחת אשה בעבודתה".

דברי אישהּ של דפנה, נתן, באזכרה לזכרה, מסבירות יותר מכל את כוחה של התפילה האישית: "דפנה ואני... הערכנו ואהבנו עשרת מונים את שיח הלב. נוגע, ישיר ואמיתי. הָביאו אתכם רק את הלב. דברו מתוכו, הַשמיעו את שירו, וכך נחבר ונאחד את כולנו לדיבור אחד ולב אחד".

עליזה לביא

ירושלים, פסח תשע"ו

אשמח לקבל מידע, תפילות ועדויות.

כתבו אל Aliza.Lavie@gmail.com

בקרו באתר Alizalavie.com