ספרי תמה תמימה

 פרק ראשון הילדות בתימן

"אני את סבא שלך הכרתי כשהיינו ילדים קטנים בתימן. הוא בא לגור אצלנו אחרי שאמא שלו מתה. אמא שלו — נָדְרַה, ככה קראו לה. זה בעברית כוכבה — היא הייתה האחות של אבא שלי, דוד. אני בכלל לא ידעתי לא על נדרה ולא על הבן שלה, עד שאבא בא איתו יום אחד".

סבתא יושבת מול המצלמה שלי וסבא לידה, מקשיב לסיפור חייו. אני טובעת בתוך עיניו האפורות־ירוקות ומצליחה לראות אותה.

נדרה, נערה בהירת עור ולה עיניים ירוקות. הנסיכה הקטנה בבית. בת יחידה בין אחים רבים. הצעות שידוכים רבות והזמן אוזל. שלא יראו, שלא יחשקו, שיופיה לא יסגיר אותה לידי אחד החיילים.

ומה ראתה בסאלם סאלם? אף אחד לא ידע. הריח שנשא איתו לכל מקום הבריח את כולן. סוחר דגים היה, מכפר קטן ורחוק על חוף ים סוף. סאלם סאלם קנה מהדייגים הערביים את הדגים הקטנים, ארז אותם היטב ויצא למכור בכפרים הרחוקים מן הים. הסחורה היתה טובה אבל הריח רע, וכיוון שדבק לגופו — דבק לחייו, ושונה שמו לוזיף, על שם אותו דג קטן ומסריח. היה צועד מרחק רב ונהנה מהמסע, מהמפגש עם האנשים השונים. אך כשהביט אל תוך עיניה של נדרה כשקנתה מרכולתו, לא יכול היה שלא לומר:

"העיניים שלך מזכירות לי את הים".

וכשאמר לה זאת עיניו נתמלאו דמעות ולבה התכווץ במקום.

החתונה נערכה ברוב כבוד בכפרם של נדרה ומשפחתה. דוד, האח האהוב על נדרה, התקשה להפרד, ואף שהיה נשוי ואב לשלושה, ועבודתו קשה היתה, התעקש ללוות את הזוג מרחק רב, עד שהוא־עצמו ראה את הים.

אהבתם הגדולה של נדרה וסאלם וזיף חיממה את לבבות הסובבים אותם. יהודים וערביים כאחד היו מסבירים להם פנים ועסקו של סאלם שיגשג. אך כשנדרה נכנסה להריון ובבטנה חסן, חלה סאלם. וכשנולד התינוק, מת האב. השמחה הפכה לעצב ודוד ואחיו מיהרו לארגן את השבעה על סוחר הדגים, הראשון לשושלת וזיף.

בתום השבעה חגגו את ברית המילה ודוד ניסה לשכנע את אחותו לחזור הביתה:

"יא נדרה, אין לך מה לחפש פה יותר", אמר.

"כאן הבית שלי", ענתה.

"וממה תתפרנסי?"

"ומה אעשה בבית? כבר תרצה לחתן אותי שוב?"

"לא אמרתי את זה".

"כאן הבית שלי ושל חסן. פה, ליד הים", אמרה ולא יספה.

דוד הבין שמפאת צערה הרב לא תעזוב אחותו, ולא המשיך בניסיונותיו לשכנע אותה. עם תום השלושים עזבו דוד והאחים והשאירו את נדרה מאחור. נדרה לא בחלה באף מלאכה ומצאה דרכים שונות לפרנס את עצמה ואת חסן הקטן. מדי פעם הגיע דוד לביקור וכל פעם הציע, וכל פעם סירבה. כל לילה ישבה להתגעגע אל סאלם מול הים, עד שחסן הגיע לגיל שנתיים והתיישב לידה על החול ושאל אותה מדוע היא בוכה.

צערה הגדול נראה לכל, אך הדבר לא הפריע לשכנות הערביות לרכל על אופיו של חסן. הן התלחשו סביבו שאכל את אבא שלו והמציאו נבואות כי נקמתו של האב תבוא עם לידת הנכד. שנים מאוחר יותר, כשחסן יספר את הסיפור הזה לאשתו ההרה, היא לא תצחק. ולמרות שזה כבר יקרה בארץ ישראל, שם אין הרוחות הרעות שולטות, הפחד על מותו ימלא את לבה.

תשע שנים חיה נדרה עם בנה הקטן ולימדה אותו מלאכות שונות. גם הוא, למרות גילו הרך, לא בחל בשום עבודה, ושמו הלך לפניו בקרב אנשי הכפר כבעל ידי זהב. ילד שונה היה. לא הרבה לשחק ולצחוק והיה עוקב תמיד אחר אמו המביטה אל הים. למרות מאמציו הרבים להביא לה אושר, היא דעכה לאט לאט ולא היה בידו לעצור את המתרחש.

"אני לא דואגת לך, יא איבני. אתה, יש לך כוח ואומץ כמו לאבא שלך, עליו השלום".

"ספרי לי עוד על אבא שלי!" ביקש הילד. אבל היא לא יכלה. במקום זה סיפרה לו אגדות רבות על ארץ אחרת, שם הכל טוב, ארץ ישראל, סיפורים ששמעה בילדותה מפי אביה.

גם עיניו של חסן היו ירוקות, והפליגו למרחק עם סיפוריה של אמו.

יום אחד הגיע דוד לבקר את אחותו. אבל בעודו בפתח הכפר יצאו לקראתו השכנות הערביות בזעקות מרות: "אחותך מתה! אחותך מתה!"

דוד רץ אל הבית הקטן ומצא אותה יפה כפי שזכרהּ, שוכבת על המחצלת בעיניים עצומות, וחסן סאלם וזיף הקטן יושב בשקט לרגליה. דוד חיבק חזק את אחיינו. שניהם ישבו יחד, רגשותיהם התערבלו בסופה גדולה ואף מילה לא היתה צריכה להאמר.

לאחר שעה קלה תרגם דוד את יגונו למשימות קטנות וקם לארגן מניין ולמצוא אנשי קבורה יהודיים מן הכפר הסמוך. כל אותו הזמן המשיך חסן לשבת לצד המחצלת הריקה, אינו יודע מה יהיה עתידו. קטן היה מכדי שיחליט לבד, ועצוב. ללוויה לא נתנו לו להגיע וממילא לא רצה ללכת. היה צריך להעביר את הגופה לכפר השכן שם היה בית קברות יהודי, אך חסן לא יכול היה לחשוב על מסע זוועתי שכזה. כל מה שהצליח לחשוב עליו היה הריח.

לאחר השבעה עזר לו דוד לארוז את מעט מטלטליו. חסן נפרד מהים וחזר אל פנים הארץ, אל תֹלת.

"הכפר שלנו היה במחוז שרעבּ והשם שלו היה תֹלת", מספרת סבתא.

אני מנסה להגות את השם נכון. את ה־ת' הראשונה הוגים כמו th ובמלעיל. הם מחייכים לשמע ניסיונותי העלובים — המבטא התימני כבר לא עבר לדור שלי ואני רק עושה לו עוול.

"תֹלת זה 'שליש'", מתרגם עבורי סבא. אני מאושרת מכך שהוא משתתף ומעודדת אותו להמשיך.

"סבתא שלך מספרת את זה יפה מאוד", הוא אומר ומחייך אליה באהבה רבת שנים.

"נו, חסן, ספר אתה. הנה, למצלמה", גם סבתא מנסה לעודד אותו, אבל הוא מסמן שהוא עייף,

"חממה, ספרי על הילדוּת שלך. על הקופים תספרי לה!" הוא קורץ לה וסבתא מתחילה לצחוק.

הכפר תֹלת היה כפר ערבי קטן שהתפרש לו במרכזו של אחד מהרי תימן. למרגלותיו זרם נהר הסֶקָאיַיה ובראשו טיפחו אנשי הכפר מדרגות שלחין ועליהן עצי פרי שונים וגידולי קטניות. הבית הגבוה ביותר בכפר היה כמובן שייך למושל, שאהב להשקיף על נתיניו מהמרפסת, ואילו הבית הנמוך והקטן ביותר היה שייך לדוד.

דוד ומשפחתו היו היהודים היחידים בכפר. ביתם העשוי מחימר ובוץ מעורב בצואת פרות, לא נפל מבית שכניהם הערבים אשר לא הקפידו על החוקים המפלים של שלטון האימאם. אמנם היה בעל שלוש קומות בלבד, אבל היה זה בגלל מצבה הכלכלי של המשפחה ולא משום סיבה אחרת.

הקומה הראשונה בבית היתה דיר לפרה בשם ימימה ולשתי עזים זקנות. גם לול התרנגולות וגן הירק הקטן מצאו מקום בפינות שונות של הקומה, אך אין ספק שימימה ראתה את כל השטח כביתה ואת השאר — כאורחים. למרבה המזל, היתה מארחת טובה. כל הנכנס בדלת קוּדם בברכה ולוקק בידו כאות חיבה. על כן לא התעצל סעדיה, בנו של דוד, ובנה סולם המוביל מן החוץ הישר אל הקומה השניה.

אהובה, אשתו של דוד, אהבה את פרתה החביבה אך מדי יום ביומו עסקה בחינוך הסוררת ובהרחקתה מגן הירק הקטן בו טיפחה אהובה את מקורות המזון העיקריים של משפחתה, ירקות מגוונים וקיטניות. יש אומרים שידה הקשה על ימימה באה על חשבון חינוכם של ילדיה. אהובה היתה אישה שקטה ונוחה. את דאגותיה הרבות לכלכלת ביתה השתדלה לשמור לעצמה — ובה פנימה הן נותרו, חורשות קמטים בפניה הצעירות.

בקומה השניה עסקה אהובה בבישול סעודות המשפחה. את החיטה טחנה על אבן חלקה ולעתים אף את הקיטניות וכך עיבתה את התבשילים הצנועים על מנת שישביעו את רעבונם הגדול של ילדיה הקטנים. לעתים גררה את האבן אל המרפסת הקטנה ואז התנחמה בקרני השמש המלטפות. אז היו התבשילים מלוחים מעט בגלל הזיעה.

בקומה השלישית חלקו ארבעת הילדים של אהובה ודוד מחצלות. סעדיה ושרה פרסו את גופם כמעט על כל השטח. לקדיה הקטנה לא היה אכפת, ממילא התכרבלה כמו כדור קטן, אבל חממה תמיד הרגישה חנוקה. בלילות ואף בימים לא מצאה לעצמה מקום. לעתים קרובות ירדה לקומה השניה וזחלה בין הוריה הישנים במרפסת. לפנות בוקר נהג דוד להעיר אותה כדי שתספיק לברוח אל המחצלות למעלה, לפני שאהובה תגער בה. היו אלה רגעים קטנים של חסד, אוויר נקי ושמיכה של כוכבים. אך בלילות סופה וגשם התכרבלו כולם יחד בקומה השלישית, ואם קר היה מאוד, היו יורדים לקומה השניה וישנים במטבח לצד תנורי החרס הגדולים.

הימים היו ימי בצורת ופרנסתו של דוד היתה קשה, אך מזגו הנוח ופתרונותיו היצירתיים הצילו את משפחתו מרעב. דוד רכל בכלי סדקית וגושי כורכום בהם צבעו הערבים את פניהם. כל בוקר עבר דוד מפתח לפתח, עמד בשווקים ומכר מוצריו תמורת כסף או מוצרי מזון. לעתים קמה חממה מוקדם בבוקר וניסתה להדביק את צעדיו הגדולים של אביה, ולאחר הצלחת מעשה המסחר הראשון חזרה הביתה עם כד חלב או שק קמח.

לא בכדי נבחרה חממה להתלוות אל אביה. תמימה וחרוצה היתה ויותר מכל — ישרה. קדיה הקטנה היתה רק בת שלוש ולא יכלה להרים כד בלי לשבור אותו. רבקה כבר התחתנה ועברה עם שמואל בעלה לכפר אחר בשם אֶל בֶּעָדֵן. ואילו סעדיה ושרה, פוחזים קטנים היו. אהובה ידעה שאם תבקש מהם לשאת כל דבר מאכל, מן הסתם יטלו מס... אפילו מהקמח כבר אכלו ואת גרעיני החיטה לעסו, וגם כאב הבטן שאחז בהם מאוחר יותר לא גרם להם לשנות ממנהגם.

חממה לא אהבה לעזור לאביה. לא בגלל עצלות כלשהי, אלא בגלל שני האחים הפוחזים שהתנכלו לה בכל פעם שחזרה, מנסים לחטוף מן הכד או השק רגע לפני שנכנסה הביתה. תמיד נאלצה לחטוף צביטות על ימין ועל שמאל ולצעוק לאמה לעזרה.

באחד מימי שישי חזר דוד ממסעו.

"שכחתי להביא את הדוּגְרָה", אמר בעייפות.

הדוגרה היא סוג של שעועית שאיתה הכינו את הלָסִיס, תבשיל חם ומהביל שאהובה פיזרה מעליו קצת כמון והניחה בצלחת גדולה על המחצלת. בני המשפחה היו יושבים במעגל סביב הצלחת ואוכלים יחד. אכילת הלסיס המשפחתית התקיימה רק בשבת ונערכה בטקסיות. הילדים ישבו וחיכו שדוד יקח ראשון, ואז התנפלו מיד על הצלחת ומי שהיה חזק יותר, אכל יותר. שרה נהגה להחזיק את השמלה שלה מקופלת קרוב לחזה וככה הייתה לוקחת כמות גדולה של לסיס, עושה עצמה כאילו שמה בפה אבל זורקת לשמלה. ככה אספה יותר לסיס ממה שהספיקה לאכול ואחר כך יצאה החוצה לאכול את השאר. כולם כבר הכירו את מנהגה, אבל סעדיה לא אהב לוותר וכל פעם יצא אחריה החוצה ורב איתה. אהובה תמיד רטנה על השמלה שמתלכלכת ומתמלאת בכינים, ודוד היה שותק בחיוך וממשיך להאכיל את קדיה בידיו.

"הילדים יתאכזבו כל כך אם אין לסיס לשבת!" אמרה אהובה תוך כדי בישול מרק העוף. לאחר רגע חייכה וקראה לחממה.

"חממה! תגישי לי בבקשה את אחד הכדים הגדולים!"

חממה ניגשה לכוך המדפים שבקיר ובחרה כד מתאים.

"אני אתן לך כד של מרק לסבתא. לה בטח יש לסיס. תגידי לה שנתחלף הפעם".

"אבל — " ניסתה חממה להתחמק.

"בלי 'אבל'. את יודעת שאת היחידה שאני יכולה לסמוך עליה עם זה".

"יא אהובה, תניחי לילדה ואני אלך", הציע דוד.

"זה בסדר, אבא", אמרה חממה בבושת פנים. היא גרמה לאביה העייף שעבד כל היום להציע דבר כזה! חממה חטפה את כד המרק לפני שקם דוד ורצה החוצה. לפחות שרה וסעדיה לא באזור, חשבה.

היום היה חם ויבש וההליכה לבית סבתא ארכה כשעתיים. חממה יצאה מתלת ועשתה דרכה לכפר הבא. היא ירדה במדרון ההר עליו שכן הכפר וחצתה את נהר הסֶקָאיַיה. היא הביטה בעייפות אל ההר הבא ובראשו חָאסַאבְּיֶין, הכפר הסמוך. אביה עבר את הדרך הזאת כל שבת כדי להגיע לבית הכנסת. רק שלו אין על הראש כד מלא במרק עוף! חשבה חממה. רגליה היחפות הקטנות הובילו אותה במיומנות בין האבנים בדרך. גופה הרזה והדק היה חזק דיו לסחוב כד כה גדול. חממה היתה רק בת חמש.

סבתה, שעמדה מחוץ לבית, כבר זיהתה את הילדה הקטנה עם הכד הגדול על ראשה. היא הזדרזה והכינה כד לסיס וכשסוף סוף הגיעה חממה לפתח ביתה, הגישה לה מים לשתות ושני תמרים להשיב את נפשה.

"עכשיו תחזרי מהר הביתה. יאללה! שבת עוד מעט נכנסת!" אמרה סבתא והניחה את כד הלסיס על ראשה של חממה. חממה הרימה ידיה מיד לאחוז בו ובלית ברירה התחילה לצעוד חזרה.

אילו רק יכולתי להשאר שם עוד קצת! חשבה. אצל סבתא תמיד יותר נחמד. שקט.

החום התחיל להציק לה יותר ויותר ואגלי זיעה כיסו את כל גופה הקטן. ריחו הטוב של הלסיס המונח מעל ראשה החיה את רוחה ונתן לה כוח להמשיך ללכת. בטנה התחילה לקרקר כאילו גם היא מריחה את הלסיס ודורשת את שלה. רק אז נזכרה חממה שבעצם עוד לא ממש אכלה היום.

מה זו טעימה אחת קטנה? חשבה. אף אחד לא ישים לב. אבל האם אז אהיה טובה יותר מסעדיה או שרה? אמא ואבא סומכים עלי! ויכוח סוער החל במוחה. השמש קופחת, הבטן מקרקרת והרגליים צועדות והנה כבר ראתה את תלת. כל כך קרובה, ודאי אחזיק מעמד! חממה התמלאה גאווה על שעמדה בניסיון וגאווה זו נתנה לה עוד כוחות והאיצה את פסיעותיה. בחיוך ובעיניים נוצצות קרבה אל ביתה ולו רק כדי למצוא את האחים השובבים מביטים בה בזעם:

"יא גנבת! אכלת מהלסיס!" צעקה שרה.

"לא נכון!" צעקה חממה וכל שמחתה התנפצה לרסיסים ואבדה בין האבנים הקטנות שלרגליה.

"ראיתי בעיניים שלך!" התעקשה שרה.

"ומאיפה הכוח? כמעט דילגת עד לבית", הוסיף סעדיה.

"בטוח היא אכלה", אמרה שרה לסעדיה והתקרבה אל חממה. חממה צעדה לאט לאט אחורה.

"עזבו את הילדה!" צעקה אהובה מלמעלה.

אך היא התערבה מאוחר מדי. חממה הניחה את כד הלסיס על האדמה ובעיניים מלאות דמעות של עלבון התחילה לרוץ.

היא רצה בין בתי השכנים, אשר ילדיהם הביטו בה מופתעים. היא רצה בין דוכני השוק במרכז הכפר, לא מבחינה כלל בצבעים ובריחות שתמיד שימחו אותה. היא עקפה בדילוגים גם את חצרו העצומה של בית המושל, לא שמה לבה אל השוטרים העומדים על המשמר. חממה המשיכה לרוץ בין האבנים והסלעים במעלה ההר. היא רצה אל מחוץ ליישוב, אל מדרגות השלחין. היא חמקה מעיני השומר ודילגה במדרגות אחת־אחת. דופק לבה הקטן הואץ בטרוף ומחשבותיה היו רק נקמה:

כמה שאמא ואבא יכעסו עליהם! אני לא אחזור הביתה! וסעדיה ושרה יחטפו על הראש! חשבה.

השמש כבר לא הפריעה לה וגם לא הרעב. אך בעוד אומץ לבה גדל וגאוותה מחלימה, רצה חממה מבלי דעת לאזור שמחוץ לתחום, שם ציפתה לה הפתעה לא נעימה.

בראש ההר התגודדו בקבוצה קופים גדולים עם ישבן אדום. מי יודע על מה שוחחו באותו רגע שבו פלשה לתחומם ילדה קטנה ויחפה. ברגע הראשון בו הבחינה חממה בקופים ואלו הבחינו בה, היתה דממה. חממה קפאה על מקומה, מופתעת מן היצורים העצומים שמעולם לא פגשה בהם קודם. גם הקופים היו סקרנים והגדול מביניהם התקרב לאט ובזהירות אל היצור הקטן שמולו. הוא עצר במרחק של עשרים פסיעות מהילדה, הביט בה מכף רגל ועד ראש ואז פרץ בצעקה גדולה. יתכן שרק ניסה לברך אותה לשלום בדרכו, אך חממה המבוהלת החזירה מיד בצעקת אימה ומבלי לחכות לסיום השיחה, הפנתה את גבה והחלה לרוץ במהירות במורד ההר. שאר הקופים שזיהו את המהלך חסר הנימוס החלו מיד לצווח בקול גדול, והקוף הגדול ביותר התחיל לרוץ אחרי חברתו החדשה שעזבה במפתיע. לבה הקטן של חממה דפק ודפק ונראה שבכל פעם שדרכה רגלה על הקרקע קפץ הוא ואיים לצאת מגרונה. היא רצה בין מדרגות השלחין והקוף אחריה, רצה לעיני השומר והקוף אחריה. השומר, שראה הכל, מיהר וירה באוויר. קול היריה הניס את הקוף חזרה למושבו, אך חממה, כאילו אחז בה שד, המשיכה לרוץ בפחד גדול.

כל כוונות הבריחה נעלמו מן המחשבה כשחממה נפלה מעולפת בפתח ביתה. אהובה ודוד מיהרו להשיב את רוחה, אך פחדה היה כה גדול עד שדוד הכריז:

"היא צריכה מָכְווָה."

המכווה הוא מוט ברזל מלובן באש המונח על ראש המטופל על מנת לרפא מחלות שונות ופחדים. רק מומחה יכול היה לרפא בעזרת המכווה וזאת ידעו כולם. ומי שלא ידע, למד בדרך הקשה.

כשחממה שמעה את גזר דינה כמעט פרחה נשמתה הקטנה. כעת לא ידעה ממה פחדה היה גדול יותר, מהקוף עם הישבן האדום או ממוט הברזל המלובן. דוד לקח את חממה למומחה של הכפר. הם הלכו יד ביד ובצעדים איטיים. דוד הרגיש כיצד ידה הקטנה של חממה רועדת בידו. הוא הרים את הקטנה על זרועותיו וזו כרכה את ידיה סביב צווארו השזוף והנוקשה.

הערבי הביט בה בעיניים רכות בעת שהחזיק את המוט מעל האש. חממה עצמה את עיניה והשביעה את עצמה להיות אמיצה. אחר כך השביעה את עצמה לא לברוח שוב. היא הציצה בערבי ובמוט המתחמם אשר גופו הלהיט ושינה צבעו, ואז עצמה עיניה שוב ונשבעה שלעולם לא תסכים לעשות שליחויות של אוכל, לא תחשוב על גניבות ולא תפגוש קופים עם ישבן אדום.

"מוכנה?" שאל הערבי, ובלי לחכות לתשובה הניח את קצה המוט המלובן מעל אוזנה הימנית. חממה התעלפה.

כשהתעוררה לקצב צעדיו של אביה, מצאה עצמה בדרך הביתה. כל השכנים, ילדיהם וחיותיהם, עמדו מחוץ לבתים וכולם הביטו בה ברחמים. אפילו התרנגולות. היא קברה את פניה בתוך חזהו של דוד אשר המשיך ללכת בשלווה הביתה. באותו יום היתה הפעם היחידה שחממה זכרה שאביה הרים את ידו על סעדיה ושרה.

האחים הפוחזים לא הציקו יותר לחממה ואפילו הזמינו אותה לשחק איתם פעם אחת. היה זה מאורע גדול בשביל חממה שעד כה היתה צריכה לשחק רק עם קדיה הקטנה, שהרי לא נהגו ילדי הערבים וילדי היהודים לשחק יחדיו. השלושה ירדו אל נהר הסֶקָאיַיה ושיכשכו את רגליהם במים. שרה עזרה לחממה לקשור את מכנסיה מעל הברך כדי שבגדיה לא ירטבו. לא שהיה אכפת לחממה שבגדיה ירטבו במזג האוויר המדברי הזה, אך המגע הקרוב, העזרה מצד שרה, היו כה נדירים, שלחממה לא היה אכפת שזו תקשור את כל קצות בגדיה בצורת פרחים ופרפרים.

"ששש... הם באים!" קרא סעדיה.

שרה דחפה את חממה אל מאחורי סלע והתחבאה איתה.

"מה קורה?" שאלה חממה.

"ששש... תשתקי או שאני אנקר לך את העיניים", ענתה שרה בלחישה.

זהו, חשבה חממה. זה נגמר מהר מדי.

שני סוחרים ערבים הגיעו אל קצה הנהר, נושאים על גבם שקים כבדים.

"סאלם עליכום", בירך אותם סעדיה.

"עליכום א־סאלם!" ענו הסוחרים וקיפלו שמלותיהם מעלה. מאחורי הסלע הציצה חממה בנעשה. כשרצתה לשאול שוב את שרה מה פשר הנעשה, ראתה ששרה איננה. חממה המשיכה להתחבא ולהציץ.

"איפה אתם הולכים למכור?" שאל סעדיה. סוחר אחד כבר התחיל לחצות את הנהר ואילו השני עצר לשוחח איתו. בינתיים ניתרה שרה בזריזות ובשקט אל מאחורי אותו סוחר ובסכין קטנה יצרה חור בשק שעל גבו. בטטות לבנות החלו ליפול מן השק והיא אספה אותן אל שמלתה וברחה.

"מה זה?" התפלא הסוחר לשמע הבטטות הנופלות לרגליו, אך עוד לפני שהבין מה קרה, פתח גם סעדיה בריצה וברח. חממה קפאה לרגע ואז החלה לרוץ בעקבות השניים, לפני שזעמו של הסוחר יינתך על ראשה.

"גנבים! גנבים! אני עוד אספר לאבא שלכם!" צעק הסוחר לעבר הדמויות המתרחקות ונעלמות מעיניו.

חממה נפלה מתנשפת לצד אחיה. שרה הושיטה לסעדיה בטטה וחתכה חלק גם לחממה.

"אני לא נוגעת בזה", הצהירה חממה, "אתם גנבתם את זה".

"תשתקי. אני לא אציע לך עוד פעם. הנה", אמרה שרה והושיטה לה את הבטטה. אבל חממה ידעה כי ברגע שתאכל, תהפוך שותפה לפשע ולא ירחק היום והשניים ידרשו ממנה להיות זו שמחוררת את השקים של הסוחרים המסכנים.

"אני לא רוצה!" אמרה וקמה על רגליה.

"תינוקת של אבא. אוי לך אם תרוצי להלשין עלינו. אני אתלוש לך את האוזניים", אמרה שרה לחיוכו של סעדיה.

אבל חממה לא היתה צריכה להלשין. הסוחר שהכיר את דוד כבר חזר וסיפר לו. דוד מיהר לשלם לערבי על הנזק מתוך המזון שלהם. אהובה כעסה על הילדים והוכיחה אותם על מעשיהם. עוד אמרה כי בשל המעשה הרע שעשו לא יקבלו לא ארוחת ערב ולא ארוחת בוקר. חממה חשבה לעצמה שוודאי יש להם עוד בטטות, ומה בכלל יעזור העונש. אך מבטו המאוכזב של דוד כאב לה יותר מאשר הרעב והכעס. היא פירקה את הקשרים של מכנסיה והלכה לישון.

שבוע לאחר מכן, כשחממה כבר היתה בטוחה שחייה נדונו לשעמום ובדידות, הגיע חסן.

הם לא ציפו לו וגם לאהובה זו היתה הפתעה. הפרנסה היתה קשה באותם ימים. דוד נאלץ לנדוד תקופות ארוכות יותר ולפעמים אפילו לא חזר לשבת. אהובה ידעה שבמסע הקרוב דוד הולך לבקר את נדרה, אבל השמועות על מותה איחרו לבוא. כשדוד נכנס הביתה עם הילד, היא כבר הבינה. העיניים של שניהם היו עצובות. דוד חייך בכל זאת וקרא לכולם להופיע.

"תכירו, זה חסן, בן אחותי, עליה השלום. הוא יגור איתנו עכשיו", הניח דוד את ידו על כתפו של הנער.

"הוא כזה לבן", לחש סעדיה.

"ויש לו עינים ירוקות!" לחשה שרה.

"לא — הן אפורות!" לחשה חממה, אבל לאחר רגע שוב לא היתה בטוחה. נראה שעיני הנער מחליפות צבעים.

קדיה היתה הראשונה לחבק את חסן. עדיין קטנה היתה ולא פיתחה חשדנות. אחריה לחץ סעדיה את ידו.

"ברוך הבא", בירכה אותו אהובה ודחפה את שרה קדימה, אבל דוד כבר הכיר את טבעם של ילדיו ולא רצה להשהות את הרגע:

"טוב, תפאדל", אמר והוביל את חסן אל תוך הבית, "ארוחת הערב כבר מוכנה?"

קדיה מיהרה לקחת את ידו של חסן ולהוביל אותו אל המחצלת. כשעבר לידה ניצלה חממה את הרגע הקל ואמרה לו כמעט בלחישה: "סאלם עליכום".

"עליכום א־סאלם", חייך אליה חסן.

חסן היה שונה מכל אשר הכירה חממה עד כה. הוא לא היה גדול משרה וסעדיה, אבל היה חכם וטוב מהם. כבר ביום הראשון סייע לאהובה בתיקון אחד מכדי הבישול. אהובה כבר עמדה לוותר על הכד הסדוק ולבה היה כבד: פרנסתו של דוד קשה היתה והכדים הגדולים היו יקרים. בא חסן, ערבב מעט בוץ וייבש על הסדק. לאחר שעה אמר לה:

"עכשיו תמלאי אותו מים".

"לא חבל על המים שישפכו על הרצפה אם ישבר הכד?" דאגה אהובה.

"אז נעשה זאת מעל גן הירק, או מעל השוקת של ימימה", הציע חסן.

ירדו השניים עם שני כדי מים אל קומת הקרקע. חסן נשא את כד המים המלא, ואהובה — את הכד המתוקן. ימימה, שכבר פגשה את חסן בבואו, מיהרה לכיוונם. חסן הרים את הכד על ראשו על מנת שימימה לא תשבור את הכלי בהתלהבותה. כשראתה ימימה שידו של חסן אינה פנויה הסתפקה בליקוק בית שחיו. לזה חסן לא היה מוכן. הדגדוג המעקצץ עבר בכל גופו והוא כמעט הפיל את הכד.

"ימימה!" צעקה אהובה. אך הפרה החביבה דווקא אהבה את המשחק החדש. חממה, שעקבה אחרי השניים בסקרנות, מיהרה לרוץ ולרסן את הפרה.

"תודה, חממה!" אמרה אהובה. היא ניגשה אל השוקת והחזיקה את הכד המתוקן מעליה. ימימה, שחשבה שאכן הולכים לחדש את מימיה, ניסתה בכל כוחה להנתק מאחיזתה של הילדה בת החמש.

"תחזיקי חזק", עודד חסן את חממה וחייך לעברה. הוא שפך את המים מכדו הישר אל תוך הכד המתוקן. אהובה החזיקה בחשש את הכד אך אף לא טיפה אחת נזלה.

"עשית את זה! כל הכבוד!" קראה בשמחה.

"זה היה מאוד פשוט. יותר קל ממה שחממה עושה כרגע", ענה חסן. הוא מיהר לקחת את כד המים למעלה ואהובה פסעה אחריו. חממה הניחה לפרה וזו געתה לעברה בכעס.

"אני אביא לך מים אחרים..." התנשפה חממה ומילאה לפרה מים מן הנאד התלוי על הקיר. לאחר מכן רצה למעלה להמשיך לעקוב אחרי הקסמים הנוספים שעשה הילד עם העיניים האפורות־ירוקות.

היא מצאה אותו דווקא בחצר, חופר גומות קטנות וטומן בהן גרגרי עָלְבּ — פרי הדומה לדובדבן.

"הם לא יצליחו לגדול כאן, חסן סאלם. את זה צריך לשים בחמרא", אמרה בחשש.

"אני לא מנסה לשתול אותם. זה משחק. רוצה שאלמד אותך?"

חממה התיישבה לידו על האדמה. חסן חפר טור של ארבע גומות קטנות ואחת גדולה וממולן עוד טור זהה אך בכיוון הפוך. בכל גומה הניח ארבעה גרעינים.

"לך יש ארבע גומות וגומת בית ולי יש ארבע גומות וגומת בית. כל אחד בתורו לוקח את הגרעינים מהגומה הראשונה שלו ומחלק את הגרעינים שביד בשאר הגומות לפי הסדר. אם נגמרו לך הגרעינים בשורה שלך, יש לך עוד תור. אם נגמרו הגרעינים בשורה שלי — זה התור שלי. את צריכה שהגומות שלך יהיו ריקות ושיהיו לך הכי הרבה גרעינים בגומת הבית".

חסן הרים את ארבעת הגרעינים מן הגומה הראשונה והושיט אותם לחממה. היא לקחה אותם בחשש, כאילו עוד רגע יתחרט, יזכר שהיא רק ילדה קטנה וילך לשחק עם האחרים. חסן הביט בה בציפיה והיא שיחקה. חממה שיחקה עם חסן כמעט שעה! ולא רק ששיחקה, חשבה לעצמה, היא גם ניצחה כמה פעמים! אולי זו התשובה לתפילותיה. אולי יותר לא תהיה בודדה.

חממה אהבה להסתכל על חסן אוכל. הוא היה אוכל לאט, בבטחה, כאילו תמיד יהיה האוכל מונח לפניו, או כאילו המעט שאכל היה מספיק תמיד. חסן לא התחבב במיוחד על שרה וסעדיה והיה מתעסק בענייניו. הוא תיקן את הטאבון בבית וסידר את גן הירק. הוא אהב להמציא משחקים ממקלות ולבנות רהיטים מעץ ואבן. שבוע אחרי שהופיע בביתם כבר מצא עבודה בכפר. היה עובר מבית לבית ומציע תיקונים או רעיונות לבתים. בחנויות בנה מדפי עץ בנוסף לכוכים בקירות; לנשים קלע סלים מעלים ארוכים וצרים, ואת פירות הדלורית היה מרוקן ומייבש ומוכר אותן בתור נאדות מים.

נראה שזו לא היתה הפעם הראשונה שעבד לפרנסתו ולבה של חממה נצבט. הנה היא רק נשבעה לא לעזור לאביה יותר — וזה, החדש, מביא אוכל הביתה. גם דוד אהב את חסן מאוד. החמלה והרגש גאו בעיניו כל פעם שהביט בבן אחותו המתה.

"אמא, אני יכולה לאכול עם חסן כשהוא בא מהעבודה?" ביקשה חממה.

"אמא, גם אני?" הצטרפה קדיה לבקשה.

"בטח. ככה לא יאכל לבד", אמרה אהובה. היא ידעה שבעצם הבנות הקטנות רוצות לסעוד עם חסן כי אז אינן צריכות להלחם על האוכל. גם שרה ידעה זאת והתרגזה.

"הם מקבלים יותר אוכל ממני ומסעדיה!" התלוננה.

"לא, מתוקה שלי. זה רק נדמה לך. זה בגלל שהם אוכלים לאט יותר."

חממה הכירה תודה לחסן על יחסו אליה ואל קדיה ומיהרה לעזור לו בכל הזדמנות. אסור היה לה ללכת איתו בכפר, אבל כשהיה אחראי על הכביסה היא היתה תולה איתו את הבגדים. אהובה היתה מכבסת במים רותחים מעל הטאבון עם רָגְרַג, צמח שהיו מרסקים והיה מעלה קצף ומוריד כתמים. אחר כך הייתה תולה את הבגדים על החִילְפָה, שיח גבוה, מרובה ענפים דקים ויבשים, שהבגד הרטוב היה נדבק אליו. מי שהיה בתורנות היה צריך לשבת ולשמור על הכביסה עד שתתייבש, אחרת תבוא הרוח ותערבב אותה עם הכביסה של השכנים ויהיה קשה להבחין מה שייך למי ולהפריד בין הכבסים.

"אהובה, תני לי לתלות את הכביסה, אני אלך רחוק יותר ולא יהיה חשש שהכביסה תאבד", הציע לה פעם אחת, ומאז היה זה מנהג: אהובה מכבסת וחסן תולה. חממה היתה הולכת איתו ותולה את הכבסים על החילפה הגבוהה הרחוקה. כשסיימו לתלות גילף חסן חוטים ממקלות וקשר את הכבסים אל החילפה.

"ממי למדת את זה?"

"אמא שלי", ענה ופניו קדרו לרגע.

"ספר לי על אמא שלך!" ביקשה חממה בחוסר רגישות המאפיין ילדים קטנים.

אבל חסן לא יכול היה. במקום זה סיפר לה סיפורים על ארץ ישראל.

שבוע אחר כך היתה חתונה בכפר ולדוד היתה עבודה רבה ולא היה צריך לנדוד רחוק. הדבר שימח את כולם ואפילו שרה וסעדיה התנהגו למופת בארוחות הערב. חמימות המאפיינת משפחות מאושרות מילאה את הבית הקטן ודיגדגה בנעימות את עורה של חממה. דוד הרשה להם להשאר ביחד ערים עד מאוחר.

"אולי חסן יספר לנו סיפור?" הציעה חממה.

"לא ידעתי שאתה מספר סיפורים!" אמר דוד.

"אלו רק סיפורים ששמעתי מאמא, עליה השלום", לחש חסן בשקט.

כולם השתתקו במעין השתתפות בצער. חסן, אף שלא תכנן לספר דבר, לא יכול היה לסבול את הרחמים שנגלו בעיני כולם והתחיל לדבר:

"אומרים שארץ ישראל, ארץ הקודש — זורמים בה מעיינות של חלב ודבש. וירושלים — כולה זהב. אין ארץ יפה יותר, והיא משתבחת ככל שהיהודים באים אליה. כמו זוג מאוהב, כשהאישה משתבחת ופוריה ונותנת ילדים כשהגבר בא אליה".

עיניו של חסן נצצו. לרגע שכחו כולם שהוא בסך הכל ילד. המילים שיצאו מפיו היו מילים עתיקות. דוד זיהה בהן את שפתו של אביו. גם הוא שמע את הסיפורים האלה בילדותו, אך התפכח מן החלומות שאחותו שקעה בהם.

"ארץ ישראל? אתה מחיש את הגאולה. העם היהודי שיושב בתימן לא לומד לקח. על גלות כמראן שמעת? על שבתאי צבי? על גלות מוזע? אתה מדבר על ארץ ישראל שמחכה לנו, אבל כל פעם שניסינו לעלות אליה רק אכלנו קש ומרורים".

"דוד, הוא רק ילד", אמרה אהובה.

"אני כבר לא ילד", אמר חסן.

'גלות מוזע' ו'גלות כמראן' היו מילים שכל אחד שמע, אבל הילדים עוד לא שמעו את הסיפור במלואו. חממה הביטה בהוריה וקיוותה שהערב, עם כל החמימות שלו, יאפשר להם לספר את הסיפור שכולם רוצים לשמוע אבל אף אחד לא רוצה לספר.

"ארץ ישראל היא אולי כמו גן עדן, אבל להגיע אליה — זה כמו להגיע לגן עדן. הרבה מוות", נאנח דוד בעצב. "שנים שאנחנו מחכים לגאולה, למשיח. רוצים לעלות לארץ ישראל. גם אם לא רע לנו, כאן אנחנו פחותים מהמוסלמים. ובכל זאת, אנחנו מקבלים את החסות של המלכות ואסור לזלזל בזה. כבר היו שניסו, וכל העם התחיל למכור את הרכוש ולהתכונן לעלות לארץ ישראל. זה היה לקראת חג הפסח. לפני כשלוש מאות שנה. היו שמועות על המשיח שבתאי צבי, וכולם מכרו רכוש רב והיו מתכוננים לעליה. חיכו לקול גדול שיבוא ויתהפכו הכוחות ויגברו היהודים על המוסלמים. מרוב הפחד, כשלא הגיע הקול, היו המוסלמים מתנפלים על היהודים, שודדים ובוזזים אותם."

חסן לא יכול היה להתאפק:

"אבל אנחנו לא מחכים למשיח ולא מורדים במלכות! רק רוצים לעלות לארץ ישראל!"

"והעלייה הזאת, היא זו שנחשבת מרידה במלכות. אחרת יכולת ללכת באור היום במקום להתחבא במדבר ולצעוד רק בלילה!" הוכיח אותו דוד.

חממה לא רצתה ששני האנשים האהובים עליה יריבו, וניסתה להחליף נושא:

"אבא, תמשיך לספר מה קרה", ביקשה.

דוד הביט בחסן כמבקש רשות. נראה היה שגם הנער מעוניין להכיר את תולדות אבותיו. דוד נשם עמוק והמשיך:

"כשהיהודים בתימן האמינו במשיח שבתאי צבי, סיפרו המוסלמים לאימאם שהיהודים המליכו עליהם מלך משלהם. וראו הרי את כל האריזה וראו שהיהודים מנסים לעזוב. האימאם, אלמהדי אסמעיל, קרא לכל ראשי העם היהודי בתימן והאשים אותם במרידה במלכות. כדי 'לכפר' על בגידתם הציע להם להתאסלם, אבל אלו לא הסכימו. אתם יודעים מה הוא עשה להם? שלושה ימים היו מוקעים בבית מטבחיים מול השמש — בלי בגדים. היו סובלים ייסורים קשים —"

אהובה קטעה את דוד:

"דוד! הילדים לא ישנו בלילה!"

"אנחנו נישן!" אמר סעדיה ששמר על השקט כל הזמן בהיותו מרותק לסיפור, לאווירה.

"מי שלא רוצה לשמוע שילך לישון!" הכריזה שרה.

אהובה הרימה את קדיה ונפרדה מכולם בחיוך: "אבל דוד — אל תגזים עם התיאורים!"

"אז איפה היינו? כן, אחרי זה כלא אותם שלושה חודשים, במקום מצחין ואפל. ולא בא על סיפוקו. היה רשע גדול. החליט — ועשה: הוא הגלה את ראשי העם לכמראן, שזה אי בים סוף, והרבה יהודים כלא במבצרים. דברים רעים עשה גם לרבי שלמה ג'מל, עליו השלום".

"ומי היה רבי שלמה ג'מל?" שאל סעדיה בעניין.

"רבי שלמה ג'מל היה נגיד היהודים. אותו לקח השליט וגם הציע לו להמיר דתו. אחרי שלא הסכים, אחד השרים הרג אותו וכרת את ראשו".

חממה הצטמררה. דוד הבחין בכך וכרך סביבה את זרועו. היא התחמקה על מנת לראות את עיניו כשסיפר והוא חייך אליה והמשיך לספר בלחש, שאהובה לא תשמע.

"כל המשרתים של השליט לקחו את בגדיו של הנגיד המת עד שנותר עירום. את הראש הכרות, אחרי ששיחקו בו בבעיטות, תלו ברחוב. ככה, לזעזע את כולם. היו צריכים לשחד בהרבה כסף את השומרים, עד שנתנו להם את הראש והגופה וקברו אותו בדרך ישראל".

הפעם אפילו שרה הצטמררה מתיאוריו של אביה.

"טוב, אולי מספיק להיום", אמר דוד.

"אבל על גלות מוזע לא סיפרת!" אמר חסן.

"כל הסיפורים האלה עצובים מאוד. אני לא רוצה שתהיו עצובים".

"אבל אנחנו לא עצובים, אבא! כל זה קרה פעם. ועכשיו שמח לנו פשוט להיות ביחד", אמרה חממה.

"טוב. אז רק על גלות מוזע וזהו. ושלא תחשוב, חסן, שאני מנסה להמאיס עליך את האהבה לארץ ישראל. ההפך. רק רוצה שתדע לאן חלומות יכולים להוביל אותך."

"זה בסדר, דוד. שום סיפור שתספר לא יעצור אותי מלהגיע לשם", חייך חסן.

"אם כן, אמשיך. היהודים הם עם עקשן. כמו חסן", חייך דוד, "הרי ידעו שלפני ביאת משיח ישנם חבלי משיח. לפני בוא הטוב יש תמיד רע. עשר שנים אחרי גלות כמראן, אימאם אחר בשם אחמד בן חסן החליט להוסיף ולהעניש את היהודים. הוא טען שכל ההתנהגות המשיחית גרמה ליהודים לאבד בצדק את החסות שהייתה להם בתימן והחריב את בתי הכנסת. את היהודים שלח לגלות מוזע. מוזע הייתה שפלת החוף של ים סוף. ארץ קשה וחמה. אחרי מותו של האימאם התבטלה הגזירה. היהודים יכלו לחזור, אבל רבים מהם כבר מתו מרעב וממחלות. גם רבי שלום שבזי היה שם ומספר על הכל בשיריו".

דוד התחיל לשיר חרש שיר מוכר של רבי שלום שבזי. הילדים נשכבו על המחצלות ונהנו מקולו הערב, הנעים והמלטף. אהובה הכניסה את קדיה לישון ליד חממה ויצאה עם דוד אל המרפסת.

"חסן", לחשה חממה, "גם אני רוצה ללכת לארץ ישראל".

"אל תדאגי. כולנו עוד נגיע לשם", הבטיח חסן.

חממה עצמה את עיניה אבל לא הצליחה להרדם. תמונות של ארץ ישראל, ארץ החלומות, עלו בעיני רוחה והיא ניסתה לגרש אותן. הפריעה לה התגובה של אביה. חייה כאן היו טובים! אבל היא לא יכלה לשחק עם ילדי השכנים. מה זה אומר? גם לאבא קשה בעבודה, והוא חייב לעבוד בזה כי זוהי עבודה של יהודים. מה זה אומר? היא נזכרה ששמעה את שמואל, בעלה של רבקה, מדבר על זה. הוא היה צורף, מקצוע מכובד מאוד, אבל הוא עסק בזה כי על מוסלמים נאסר להיות צורפים, והיהודים היו חייבים לעסוק בכל מה שאסור למוסלמים או שהיה לא מכובד. בן דוד של אביה היה אחראי על איסוף הצואה והבערתה כאמצעי חימום. בבית היו צוחקים עליו. 'אדון החרא', קראו לו, אבל היו יודעים שאין ברירה. פרנסה היא פרנסה. ודווקא בגלל הבצורת היה מרוויח לפעמים יותר מהחקלאים התימנים.

חממה נאנחה ונעה מצד לצד. למה אבא לא מסכים עם חסן? חסן אמר שבישראל יוכלו לעבוד את האדמה, וכאן נאסר עליהם. מה היו היהודים כאן? סנדלרים, נפחים, קצבים ובורסקאים. ובכל זאת, תמיד היה כבוד בין השכנים ועזרה הדדית. הערבים אהבו אותם. אז מה רע להם פה? חממה פקחה את עיניה: הכל. עוד מעט תהיה בת שש וצריך למצוא לה שידוך.

 הנישואין בגיל צעיר בתימן נבעו מחשש לחיי הילדים. גזירת היתומים של אימאם יחיא הורתה על אסלום בכוח של כל יתום או יתומה יהודים. מאחר והפרנסה קשה בשל הבצורת הארוכה ויש עוד מגיפות ושאר חלאין רעים, רבו היתומים וגדל הפחד לחייהם. לכן חיתנו את הילדים מוקדם כדי שיהיה להם דורש, שמא ימותו ההורים ויולשן לשלטון על הצאצאים חסרי האונים. לא רק זאת, אלא שעלולים היו הרעים באנשי תימן לנצל חוק זה.

חממה לא רצתה להתחתן אבל זכרה את הסיפור על בת דודתה היפה רחל שעוד לא מצאו לה שידוך. יופיה היה כה רב ובולט לעין עד שחמד אותה תימני אחד וחטף אותה. הוא ניסה להכריח אותה להתאסלם כדי שיוכל להתחתן איתה והיא סירבה. צעקה כי אינה יתומה ולעולם לא תתאסלם — והוא בשלו. בתחילה היה מנסה בדרכי נועם:

"כל מה שאת צריכה לומר זה 'אין אל מלבד אללה ומוחמד שליחו של אללה'. תגידי את זה".

אחר כך היה מענה אותה, ולא הסכימה להינשא לו:

"אמות יהודיה ולא אתחתן איתך".

כעס עליה ועינה אותה יותר. במוטות ברזל היה מענה אותה והיא — בשלה: לא מסכימה. כשהיה כל גופה חבורות וכוויות — כבר לא רצה אותה ושלח אותה לביתה. בקושי הגיעה לבית הוריה. אלה טיפלו בה והצליחו להחיותה, אבל יפה כבר לא היתה. כך, תוך כדי דיונים בינה לבין עצמה, נרדמה חממה, מבלי לדעת כיצד יום המחרת מתעתד להעצים את הקונפליקט בו היא שרויה.

בבוקר המחרת צעדו דוד וחממה יחד בכפר. חממה מזמן שינתה את דעתה והמשיכה לסייע לדוד בעבודתו. כעת לא פחדה משרה וסעדיה, שמחה באחיה החדש והתקנאה ביכולתו לסייע בפרנסת המשפחה.

"אלה עשרים גושי כורכום", אמר דוד לסוחר הבדים. אשתו של זה הגישה לחממה בחיוך כד מלא חלב.

"תודה", אמר דוד.

"שרעבי!" נהם סוחר הבדים והפנה את תשומת לבו של דוד. אל מרכז הכפר רכב חייל תימני.

"חממה, רוצי מפה מהר. לכי הביתה", ציווה דוד.

"אני נשארת איתך", התעקשה חממה.

"יותר בטוח שהילדה תישאר איתנו", אמרה אשתו של סוחר הבדים ובלי לקבל את הסכמתו של דוד לקחה מחממה את כד החלב וגררה אותה פנימה אל החנות. בינתיים הבחין החייל בדוד בשל פאותיו ולבושו היהודי ורכב לעברו.

באותם ימי בצורת קשים ניצלו החיילים את כוחם. בגלל הרעב נהגו לבוא דווקא אצל היהודים בקללות ומכות לבקש את הגִיזְיָה, המסים. רק בשבת האחרונה שמע דוד בבית הכנסת סיפורי זוועות מהכפר השכן: החיילים ישבו אצלם בבתים והיהודים היו חייבים לשחוט למענם כבש ולבשל להם מטעמים. החיילים ישבו בכפר כל זמן שרצו למלא את כרסם ולא יכלו היהודים לומר דבר מפחד המלכות. דוד כבר ניחש מה עתיד לקרות וידע כי מצב האוכל בביתו בכי רע וממילא אין לו ממה לתת לחייל.

"יהודי, יא מלעון איבן מלעון, איפה המסים שאתה צריך לתת?" צעק החייל.

"אני את המסים שלי כבר שילמתי השנה", גייס דוד את כל שלוות נפשו. סוחר הבדים נכנס חרש אל תוך חנותו.

"מה זה?" הופתע החייל מתגובתו.

"אני את המסים שלי כבר שילמתי השנה", חזר ואמר דוד בשקט.

החייל דרבן את סוסו בכעס והסוס דרס את דוד. דוד נפל חבול. החייל ירד מן הסוס ושלף את נשקו:

"אתה עדיין לא מעוניין לתת לי את המסים שלך?"

"אני את המסים שלי כבר נתתי השנה", ענה דוד בקושי, חושב בצער על חממה שבוודאי צופה בכל הנעשה, מקווה שהיא תבין כי אינו יכול להתגונן מפני החייל, אחרת זה יפרש זאת כתוקפנות ויהרוג אותו. החייל התחיל לבעוט בדוד וחממה, רועדת בכל גופה, ניסתה לרוץ ולעזור לו, אך אשת הסוחר אחזה בה בחוזקה עד כי ציפורניה הותירו בכתפי הילדה סימנים למשך שבוע.

כל העת צפה המושל עבדאללה ממרפסתו בנעשה ברחוב. הוא לא התמהמה ושלח מיד את שוטריו לעצור את החייל המתלהם. דוד עצם את עיניו בכאב, מדמיין את פני אהובה, כשהבעיטות הפסיקו. הוא חיכה בשקט לנקישת בריח הרובה, אך במקום זה עזרו לו שוטרי המושל לקום. הוא הביט מבולבל בחייל הנאבק בשוטרים ובועט באוויר בזעם.

"אתם תתחרטו על זה!"

 חממה סוף סוף נחלצה מאשת הסוחר ורצה לחבק את אביה.

"גם אתה צריך לבוא לפני המושל", אמר אחד השוטרים.

"לכי הביתה, חממה", הורה דוד לבתו וזו לקחה את כד החלב ומיהרה לספר לאמה החיוורת את הנעשה. בינתיים הביאו השוטרים את החייל ואת דוד לפני המושל.

"איך אתה מעז לעצור אותי? אני חייל של המלך שלך!" כעס החייל.

"ואני הנתין של המלך שלך ופועל על פי חוק האימאם. יהודי זה הוא בן חסותי וכל מה שאתה דורש ממנו, עליך לבוא מולי ולדרוש ממני."

דוד ניסה להחניק את חיוכו, דבר שלא היה קשה במיוחד לאור פציעותיו.

"ובכן? מה העסק שלך עם היהודי?" שאל המושל.

"באתי לאסוף מסים", ענה החייל.

"ובכן, אני כבר אספתי מסים השנה, והיהודי הזה שילם לי את חובותיו. יש מסים חדשים שאני צריך לדעת עליהם?"

החייל שתק. המושל המשיך בכעס:

"עליך היה לדעת לפנות אלי בנושא זה קודם ולא לנהוג באלימות. מאחר שפגעת בבעל החסות שלי אני מעניש אותך בשלושים מלקות ובמאסר של יומיים!"

החייל נדהם מחומרת העונש והסמיק בבושה ובזעם. לבו של דוד נפל בקרבו.

"אתה עוד תתחרט על זה!" קרא לעבר דוד בעוד השוטרים לוקחים אותו מן החדר.

"מקרה לא נעים. אתה בסדר?" שאל המושל את דוד.

"כן. אם אפשר, אלך לביתי, להרגיע את האישה", נאנח דוד.

"בוודאי. אני מצטער על הנעשה", אמר המושל.

"אתה אדם טוב, אדוני. תודה".

דוד קד לפניו ויצא. אהובה קיבלה את פניו עוד בפתח בית המושל. היא באה עם חסן וסעדיה ואלה אחזו בדוד וסייעו לו ללכת חזרה הביתה. אהובה החניקה את דמעותיה.

"מה יהיה עלינו, יא דוד?" שאלה.

"יהיה טוב. בטחי בה'", ענה לה.

צלעותיו השבורות של דוד החלימו, אך חרדתה של אהובה לא שככה. היא ניסתה להמשיך בעבודות הבית כרגיל, אבל לבה היה כבד עליה. הפגיעה בכבודו של החייל היתה מסוכנת. המושל לא חשב על זה בוודאי. הוא רק רצה להראות את עוצם ידו. הוא לא דאג למשפחה היהודית שכעת חיה בפחד מנקמת הצבא התימני. השמועה על התקרית עברה מפה לאוזן בין כל אנשי הכפר והשקט התמידי בו היה שרוי הכפר התמלא רחשי דאגה ולחשושי רכילות. דוד יצא למסע מסחר חדש והותיר את המשפחה מאחור. אהובה ידעה שדוד רצה להישאר איתם, איתה, להרגיע אותה, אבל מהיכן יביא אוכל לילדיו? אהובה השתדלה לחזק את לבה ולבטוח באל. באותו יום שיחקו הילדים יחד במשחק מקלות חדש שהמציא חסן. אהובה התחילה לכבס את בגדיהם. מראה הילדים הרגיע אותה והחריד אותה בו זמנית. לפתע הופיע בפתח הבית עומר, שכנם:

"הם פה! הבן שלי ישב על הגג וראה אותם מגיעים!"

"השם ישמור! מה נעשה?" נבהלה אהובה. לבה איים להתפוצץ.

אשתו של עומר וילדיו נדחקו מאחוריו בעד הפתח.

"כבר חשבתי על זה. פטימה הקטנה תיקח אתכם לאחד החדרים אצלנו. יש שם כוכי ארונות שבהם תוכלו להתחבא. אשתי והילדים יחליפו אתכם במקומות. מהר, אהובה, מהר!"

אהובה אספה את הילדים והם רצו אחרי פטימה אל ביתו של עומר.

"אבא בנה דלתות לארונות שלנו. את תתחבאי. הילדים יכולים לשחק פה איתי."

שרה סייעה לאהובה להתחבא בארון. הילדים החליפו את מלבושם בבגדים שהביאה להם פטימה. בינתיים, בביתם של דוד ואהובה, המשיכה אשתו של עומר במלאכת הכביסה. הילדים אספו את המקלות ושיחקו בהם משחק אחר, ועומר עצמו ישב על אחת המחצלות, ידו האחת אוחזת בחרוזי תפילה ובידו השניה — ספר שהוציא מכיסו.

לא עברו חמש דקות ודפיקות חזקות נשמעו בדלת:

"יהודי, יא מלעון! אפתח אל באב!" קרא החייל המושפל, וחבריו עומדים מאחור עם נשקם.

עומר פתח את הדלת בפנים זועפות:

"למי אתה קורא 'יהודי מלעון'?!" צעק.

"מה אתה עושה פה? איפה היהודי שגר פה?" שאל החייל, דחף את עומר ונכנס פנימה. הוא הביט במשפחה באמצע שגרת יומה.

"אלה ברחו מפחד החיילים. הלכו עזבו לאל קודס (ארץ הקודש). הנה, עוד השאירו חלק מהדברים שלהם פה", עומר הרים כלי לנטילת ידיים שבלט לעין, "ככה, בלילה עזבו. מהר. אני ביקשתי מהמושל לתפוס את הבית".

החייל בחן את עומר ומשפחתו. לאחר מכן נכנס לחפש בשאר חדרי הבית. לבסוף חזר אל הדלת:

"אל קודס, הא?" נהם, "מורדים במלכות. אנחנו עוד נתפוס אותם בדרך."

החייל הורה לחבריו לצאת איתו והם רכבו אל מחוץ לכפר, לחפש את טרפם במדבר, בדרך אל ארץ ישראל.

עומר נשם לרווחה והלך לקרוא לאהובה וילדיה. אהובה לא הפסיקה להודות לו. כשדוד חזר ממסעו, הלך ושחט כבש ועשה חגיגת תודה לעומר ומשפחתו.

בשמחת החיים שלו ובבטחונו הרב בבורא עולם לא ידע דוד דאגה. אולי מסיבה זו לא הבחין כיצד אכלה הדאגה את אהובה מבפנים, כיצד התחילו פחדיה להכריע את גופה. ואילו ראה? היתה לו ברירה? חייב היה להמשיך לצאת למסעות, להביא אוכל הביתה.