העולם המופלא של נוסח התורה

פרק 1 ספר התורה בתקופת המקרא

תקופת המקרא מתחילה במאורעות המתוארים בספר בראשית, ומסתיימת במאורעות המאוחרים המובאים בתנ"ך, כנראה במאה החמישית לפני הספירה. מה אנו יודעים על מסירת נוסח התורה ועל המצב הטקסטואלי בתקופה זו? התשובה היא מעט מאוד. אין עדויות על תפוצת ספרי תורה בעם ישראל, לפחות לא לפני תקופת עזרא; ובמילים של הרב יובל שרלו: "יש חור שחור בתולדות מסירת התורה, כי אין לנו בדיוק מושג  מה היה באלף השנים שבין מתן תורה לבין כתיבת התורה שבעל פה".

ומה העדויות בנושא זה מהמקרא עצמו? המונח 'תורה' מופיע בתנ"ך פעמים רבות, אבל בדרך כלל משמעותו 'משפט', כמו במילים "זאת תורת החטאת", או 'כלל תוכן התורה', כמו במילים "תורה צוה לנו משה". רק 18 פעמים מופיע המונח 'ספר תורה' או נגזרותיו, ובחלק מהמופעים האלה משמעותו כלל תוכן התורה, ולא ספר התורה במובנו הפיזי, כפי שאנו משתמשים בביטוי זה. להלן נדון במופעים בתנ"ך של המילה 'תורה' ונגזרותיה, כאשר הן מופיעות במשמעות של ספר תורה פיזי. ישנם ארבעה מופעים כאלה: אצל משה, אצל יהושפט, אצל יאשיהו ואצל עזרא ונחמיה.

א. משה

התורה עצמה מספרת לנו על מסירת ספר התורה שכתב משה:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:... וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:

אין הסכמה בין פרשני המקרא השונים מה משמעות המילה "תורה" בכל אחד מן הפסוקים הללו, ומכל מקום ברור שמשה נותן לבני לוי ספר תורה, מצווה אותם לשים אותו לצד ארון הברית ואומר שספר זה ישמש "לעד". על יסוד פסוקים אלה ישנו מדרש מפורסם שהרמב"ם מביא בהקדמה למשנה תורה:

אמר רבי ינאי [משה] כתב יג תורות, יב ל-יב שבטים, ואחת הניח בארון שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוצאים אותה שבארון.

 

כלומר שמלבד ספר התורה שכתב משה עבור שבט לוי, ואשר ניתן בארון כדי לשמש כעד וכהגנה מפני זיופים, משה כתב עוד 12 ספרי תורה, אחד לכל שבט (ומסתבר ש"זקני ישראל" בפסוקים שהבאנו הם זקני השבטים). כפי שנראה להלן, המקום המרכזי שהופקד בו במשך הדורות עותק המופת של התורה היה בעזרה של בית המקדש, ובמקרה שהתעורר ספק או מחלוקת לגבי הנוסח היו בודקים מה כתוב בעותק מופתי זה.

ב. יהושפט

בספר דברי הימים ב בפרק יז מתוארים שבחיו של יהושפט מלך יהודה (מלך בשנים 845-870 לפנה"ס), ששלח שרים, לוויים וכהנים "ללמד בערי יהודה". בפסוק ט שם אנו למדים על פועלם של שליחים אלו: "וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ה' וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם". הפרשנים הקלאסיים לא פירשו פסוק זה, למעט מצודת דוד שכתב "ועמהם הביאו ספר תורת ה'". מפשט הכתובים עולה שבערי יהודה לא היו ספרי תורה; השליחים של יהושפט לקחו איתם מירושלים ספר תורה והלכו לסבב ביקורים או שיעורים בערי יהודה, ושם לימדו את התושבים מספר התורה שהביאו איתם. אפשר גם להציע ולומר ש־17 השליחים המוזכרים בכתובים לא הלכו בקבוצה אחת אלא בכמה קבוצות, כאשר לכל קבוצה היה ספר תורה שהביאה עמה מירושלים, ואם כן היו להם בסך הכול ארבעה או חמשה ספרי תורה. המסקנות המתבקשות הן שאף בתקופת המלך החזק יהושפט, שכתוב עליו בתחילת הפרק שה' היה עמו, ושהלך בדרך המצוות ובדרכי דוד המלך, לא היה אפילו ספר תורה אחד מצוי בערי יהודה. רק בירושלים היה ספר אחד לפחות,  ולכן שלח יהושפט שליחים עם אותו ספר התורה (או אולי מספר ספרים בודדים) בידיהם כדי ללמד את  תושבי ערי יהודה את התורה.

ג. יאשיהו

במלכים ב פרקים כב-כג מסופר על מציאת ספר תורה בבית המקדש, אירוע שהתרחש בתקופת יאשיהו מלך יהודה (מלך 609-639 לפנה"ס):

וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה' וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ... וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ: ... וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה': וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית: ... וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה: כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה: כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם: וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית ה':

וזוהי תמצית הסיפור: בעת חיזוק בדק הבית בבית המקדש מצא חלקיהו הכהן במקרה ספר תורה, ומסר אותו לשפן הסופר. הסופר קרא אותו לפני המלך יאשיהו, שגילה כך לראשונה את התורה, שדורות רבים לפניו לא הכירו ולא קיימו. הוא מופתע ומזועזע, ומגיב בקריעת בגדיו. בהמשך אוסף המלך את כל העם בירושלים וקורא בפניהם את הספר שנמצא, ואף כורת ברית עם ה' ללכת אחריו ולשמור את המצוות הכתובות בספר.  

אברבנאל ניסה לתרץ את העובדות המפתיעות בסיפור כך: הוא מביא את המדרש שאחזיהו מלך יהודה שיבש ספרי תורה בכך שמחק את אזכרות שם ה' וכתב במקומן שמות עבודה זרה. כתוצאה, אומר אברבנאל, "חשש אחד מן הכהנים שאם יבוא לידי המלך ספר התורה אשר כתב משה עליו השלום שימחה גם כן את האזכרות שבו ויכתוב שמות עבודה זרה במקומן, ובעבור זה גנזו בין שורות הבניין". זהו ספר התורה שמצא חלקיהו, ולכן כתוב במלכים ובדברי הימים "ספר התורה" ולא "ספר תורה" כי "אותו הספר האלקי אשר כתב משה איש האלקים שחפשנו ולא מצאנוהו עד הנה אותו מצאתי", ובגלל קדושת הספר בידיו חרד והתרגש חלקיהו. ואולם, תירוצו של אברבנאל אינו מסביר את עוצמת תגובתו של יאשיהו ואת העובדה שלא הכיר את תוכן התורה, והפרשנים האחרים אינם מתייחסים לפן הזה של הסיפור.

ד. עזרא ונחמיה

בנחמיה פרק ח מסופר על עזרא ונחמיה ועוזריהם, הקוראים את ספר התורה ומסבירים את תוכנו לעם:

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה: ... וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם:

תמצית הסיפור: העם נאסף בירושלים ועזרא קורא לפניו בספר התורה. עזרא, נחמיה ועוזריהם מבארים לעם את הכתוב בתורה, ובעקבות כך פורצים האנשים והנשים בבכי. מעשה זה מתרחש באחד בתשרי, ראש השנה, ונחמיה אומר לעם לא לבכות אלא לשמוח, משום שהיום קדוש. מעשה זה מעיד על כך שהעם לא הכיר את החג. תובנה זו מתעצמת לאור המשך הפרק:

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב: וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד: וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט:

ביום השני ממשיכים לקרוא ולבאר את התורה, ומוצאים שמופיעה שם מצוותו של חג הסוכות. העם בונה סוכות ויושב בהן – אירוע שלא התרחש מאז ימי יהושע – וכמו כן הם קוראים בספר התורה בכל שבעת ימי החג. סיפור דומה התרחש בעניינו של חג הפסח, כאשר יאשיהו מצא את ספר התורה:

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה: כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה:

חוסר ההיכרות עם ספר התורה היה אפוא גם חוסר היכרות עם התכנים שבתורה. בכלל זה היו גם החגים, פסח, סוכות וראש השנה, שלא היו מוכרים לעם.

לסיכום חלק זה, ראינו לעיל שהיו רק ארבעה סיפורים בכל התנ"ך המזכירים ספרי תורה. היעדרות זו משמעותית ביותר; לו היו נפוצים ספרי תורה בארץ ישראל, הם היו מופיעים מן הסתם בסיפורים רבים ובנבואות רבות במקרא. גם במקורות אחרים מתקופת המקרא איננו שומעים על ספרי תורה. אם כן, נוכל לסכם מספר ממצאים העולים מסיפורי המקרא הללו כך:

1. ספרי תורה לא היו מצויים בקרב העם.

2. העם לא ידע את תוכן התורה.

3. ספר תורה אחד היה מונח במקום מרכזי – ליד ארון הברית (משה), בבית המקדש (יאשיהו) או בירושלים (יהושפט ועזרא).

מנקודת המבט המודרנית שלנו, שני הממצאים הראשונים תמוהים ביותר, וגם משמעותו של הממצא השלישי אינה ברורה דיה. לא מצאתי בספרות חז"ל ובכתבי הראשונים והאחרונים הסברים המאירים את עינינו באשר לשני הממצאים התמוהים הללו. למעשה, ספרות חכמינו כמעט מתעלמת מן השאלה כיצד היה תהליך מסירת טקסט התורה בתקופת המקרא. ואמנם החריג מכלל זה הוא הראשון אפודי, כפי שנראה להלן.

מסירת טקסט בעולם העתיק

נפנה כעת למספר רבנים וחוקרים מודרניים כדי לשמוע את עמדותיהם בדבר מסירת התורה בתקופת המקרא, ובפרט כדי להבין את שלושת הממצאים שעמדנו עליהם. כדי להבין טוב יותר את המציאות באותה תקופה, נעזרו רבנים וחוקרים אלו במחקרים שחקרו את התרבות של ממלכות אחרות באזור הים התיכון בתקופת המקרא. כפתיחה לדברים, נביא את דברי הרב לורד יונתן זקס:

התנ"ך העברי היה מסמך שייעודו שישמעו אותו יותר מאשר שיקראו אותו. הוא התהווה בהצטלבות הקריטית בין תקשורת מילולית לבין תקשורת בכתב.

מהי אותה "הצטלבות" שבין התקשורת המילולית לכתב?

בספרו 'התורה וכתבה' דן הרב אברהם קורמן בהתפתחות הכתב בימי קדם. הוא כותב שלשון הדיבור נמצאה אצל כל השבטים, אפילו הקדומים והפרימיטיביים ביותר, אבל הכתב התפתח מאוחר יותר. הרודוטוס כתב שקדמוס המציא את הכתב במאה ה־14 לפנה"ס, אבל זה אינו מדויק, ולמעשה אז הובא הכתב הפניקי אל יוון. ואולם, סימני הכתב הקדומים ביותר הידועים לנו הם הרבה יותר קדומים, ממגילת גומא כתובה משנת 2400 לפנה"ס.

העברת רעיונות מהדיבור אל הכתב לא נתפסה תמיד כדבר חיובי; סוקראטס (399-429 לפנה"ס) לא העלה את רעיונותיו על הכתב, ואפלטון (347-429 לפנה"ס) אמר שהכתב מביא דווקא להחלשת הזיכרון, לשכחה ולמגרעות רבות נוספות, ולמעשה אין בו תועלת. בהקשר הזה נציין את פירושו של הרב קורמן למשנה בפרקי אבות, האומרת כי "הכתב והמכתב נבראו בערב שבת בין השמשות"; הוא מסביר שהכתב נברא אז בכוח ולא בפועל, ולמעשה הוא לא יצא לפועל באופן אחיד בקרב בני כל התרבויות. תרבויות מפותחות יותר הקדימו ליצור לעצמן כתב לפני האחרות.

אם כן, כדי להבין לאשורו את הנושא של כתיבה, פרסום והפצה של ספרים בימי קדם, יש קודם כל להיפטר מנקודת המבט המודרנית. המצב המודרני שבו כולם יודעים קרוא וכתוב, שבכל בית נמצאים ספרים ושאפשר בקלות לכתוב ספר ולהפיץ אותו ברבים לא היה המציאות בעת העתיקה. גם כאשר תרבות מסוימת סיגלה לעצמה את הכתב, עדיין רק אנשים בודדים ידעו קרוא וכתוב. אנשים אלה היו בדרך כלל ממעמד ה'כהנים' של אותו עם או תרבות. לא היו אמצעי כתיבה כעט וכנייר, והכתיבה הייתה בחריטה על משטחים, כמצבות אבן למשל. הכתיבה לא הייתה אמצעי להפצת מידע, אלא אמצעי לקבוע או להנציח נוסחה דתית, קובץ חוקים, שושלת יוחסין או עניין אחר בעל חשיבות ציבורית, שעד אז השתמר רק בזיכרונם של בני האדם. ערכה של האפשרות לכתוב לא היה כמו בימינו; כמעט כל הדברים נמסרו מאדם לאדם ומדור לדור בעל פה.

יהושע ברמן מתייחס במאמר חשוב לנושא האוריינות (לימוד וידיעת הקריאה) בימי קדם במזרח התיכון ככלל, ואצל היהודים בפרט. כך הוא כותב:

ייחודה של התורה אינו מתמצה בתכנים שהיא מנסה להנחיל; הוא מתבטא גם בזהותו של הנמען שאליו היא פונה. כיום, בעידן של אוריינות כמעט מוחלטת, הגישה לטקסטים מסוגים רבים ולידע הטמון בהם איננה מוגבלת עוד; באופן תיאורטי, לפחות, היא זמינה לכל. אבל בעולם העתיק, ובכלל זה במזרח הקדום, שררו תנאים אחרים. המיומנות הנדרשת לחיבורם של טקסטים ולקריאתם לא הייתה נחלת הכלל; היא הוגבלה למעמד מיומן של לבלרים, שעבדו בשירותו של המלך. הכתב הופיע לראשונה באזור זה כמרכיב הכרחי בפעילות הביורוקרטית. הרישום בתעודות היה חיוני לניהולן של המדינות הגדולות שצצו במסופוטמיה ובמצרים. לאליטות של אותן תרבויות, שהשקיעו מאמצים רבים בשימור הסטטוס קוו, היה אינטרס מובהק למנוע מאחרים את ההשתלטות על אמצעי תקשורת חשוב זה. הלבלרים לא היו מעוניינים אפוא כלל בפישוט הכתיבה. אדרבה: כתב היתדות של מסופוטמיה וכתב ההירוגליפים המצרי היו מערכות סימנים מורכבות להדהים, והיכולת לפענחן ולעשות בהן שימוש הייתה למעלה מיכולתם של אלה שלא הוכשרו לכך במיוחד.

על רקע זה מתבלטת עמדתו האנטי־אליטיסטית של המקרא. לא בכדי אין למצוא בו תיאור של כהנים או של סופרים המגִנים בקנאות על מיומנויות הכתיבה שלהם, כפי שהיה נהוג בתרבויות השכנות. אף שמספרם של יודעי קרוא וכתוב בקרב העברים הקדומים היה, מן הסתם, נמוך למדי, הטקסט המקודש שניצב במוקד הווייתם הדתית כוון לרבים ככל האפשר – אם לא לעיניהם, כי אז לאוזניהם. משה קרא את דברי האל באוזני העם לרגלי הר סיני, והמוני בית ישראל אמורים היו להתקהל במקדש במועדים קבועים כדי לשמוע קריאה פומבית של התורה.

אם כך, התורה לא כוונה לקבוצה אליטיסטית של כהני דת, אלא לעם כולו; אלא שהיא הייתה מופנית בעיקר לאזניו של העם, ולא לעיניו. ברור שלא היו לבני העם עותקים משלהם, וכנראה שרובם לא יכלו לקרוא בהם גם אילו היו להם. השאלה המתבקשת היא אפוא כיצד הועברה התורה מדור לדור. היום תהליך הוצאת ספר לאור הוא בדרך כלל כך: המחבר נכנס לחדר העבודה שלו, כותב את טקסט הספר בקובץ במחשב, ניגש למוציא לאור ולחברת הפצה, שמייצרים אלפי העתקים זהים של הטקסט בצורת ספר מנייר או כקובץ מחשב, ומפיצים אותם לכל פינות העולם. כיצד דבר זה התרחש בעולם הקדמון, ובפרט לגבי כתיבת ספרי התורה וספרי הנ"ך השונים? נניח שכותב ספר כלשהו כתב את הטקסט שלו בצורת ספר, והוא עצמו או אחרים רוצים כעת לפרסם את הספר, כאשר קיים רק אקסמפלר אחד ממנו. כיצד יעשו זאת?

כדי לענות על שאלה זו, בחן החוקר דייויד קאר (Carr) את מסירת ספרי התנ"ך בעם היהודי בתקופת המקרא, במסגרת חקירת תהליך של מסירת טקסטים של 'ספרות למשך זמן ארוך'(long duration literature) בתרבויות אחרות באותה התקופה באזור ארץ ישראל: בארם נהריים (מסופוטמיה), מצרים ויוון. כאמור, כדי להבין את גישת קאר, יש להתנתק מהתפיסה המודרנית של המושגים 'כתיבת ספר', 'פרסום ספר' ו'קריאת ספר'. ספרי המקרא היו אבן היסוד של התרבות והחינוך היהודיים, וכך בוודאי היו מסוג 'ספרות למשך זמן ארוך' – היינו ספרות המונחלת מדור לדור. לדעת קאר, הפצת הטקסטים הייתה מרכיב חשוב בהקשר של חינוך והטמעת התרבות, ומטרתה הייתה לחרוט את הטקסטים, מילה במילה, בליבותיהם של בני הדור הבא. ספרי המקרא נוצרו ושימשו בהקשרים שונים בעל־פה ובכתב: למדו אותם בעל פה, במקרים מסוימים דקלמו אותם בפני ציבור, והעתקים כתובים של הטקסטים שימשו בתהליך הזה לעזור לתלמידים להפנים בצורה מדויקת את המסורת הטקסטואלית.

   

כאנלוגיה לדבר, מציע קאר כי הספר בתחום ה'ספרות למשך זמן ארוך' דומה לפרטיטורה בתחום המוזיקה. הפרטיטורה משמשת כלי עזר ללומד ולכל אחד שאינו יכול לנגן את הקטע מהזיכרון. היא מהווה אמצעי למסירה מדויקת של הקטע המוזיקלי בין שני בני אדם או בין שני דורות, וכן היא משמשת בהצגה או בביצוע של קטע מוזיקה. בהתאמה לכך, עיקר הפצת התורה נעשתה בעל פה, והטקסט הכתוב עצמו היה כלי עזר לכך. להלן נביא בנספח תיאור של מחקרו של קאר בהרחבה.

חיזוק לחשיבותה של שמיעת התורה בעל פה לעומת קריאתה מהכתב בא מהתורה עצמה. בדברים פרק ל"א מסופר שמשה כתב את ספר התורה, הניחו לצד ארון ברית ה', וציווה את יהושע וזקני ישראל על מצוות הקהל – פעם בשבע שנים יש להקהיל את כל העם ו"תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". גם על שירת האזינו כתוב שם "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם". אם כן, חשיבות מרכזית יש לכך שבני ישראל יידעו לדקלם אותה בעל פה, ולא רק לקרוא מהכתב.

חיזוק נוסף לתיאוריה של קאר מגיע מכיוון מפתיע. בפרק הבא נביא את התיאוריה של אפודי, פרשן המקרא והפילוסוף שחי עוד במאה ה־15, על ההפסד והבלבול בידיעת התורה שגרמה גלות בבל. לפי אפודי, הפסד ובלבול אלה התחילו בתקופת בית המקדש הראשון, כאשר העם התעצל והתקשה בלשון העברית ובקריאת התורה. על כן עזרא המציא את הניקוד וטעמי המקרא (הנחה שגויה של אפודי, כיוון שחכמי המסורה עשו זאת בין המאה ה־6 למאה ה־11 לספירה) כדי לעזור לאנשים ולתת להם חשק לקרוא בתורה, וכדי להקל עליהם לזכור את הנוסח בעל פה. על פי התיאוריה של קאר וגם בגרסתה של אפודי, דרך מסירת התורה בתקופת המקרא הייתה עם דגש רב על זיכרון, שינון ולימוד הטקסט בעל פה.

כתיבת הספרים ושימורם בעולם העתיק

וכיצד היו כותבים ומשמרים את העותקים הכתובים של הספרים? הכתיבה המקובלת והנפוצה של ספרים (ככל הנראה גם של ספרי המקרא עצמם) בארץ ישראל של תקופת המקרא הייתה על פפירוס, ולעומת זאת בתקופת המשנה הכתיבה המקובלת של ספרי המקרא הייתה על עור בהמה מעובד. במשך תקופת בית המקדש השני התרחש המעבר מפפירוס לעור מעובד. השינוי התרחש כיוון שמגילה מעור מעובד משתמרת לזמן ארוך יותר ממגילה מפפירוס, והכתיבה בדיו על עור מעובד יציבה ונשמרת יותר מכתיבה על פפירוס. אם כן, שימורם של ספרים בתקופת המקרא היה נושא בעייתי. ואמנם, לפחות במצרים, היו כותבים מסמכים ציבוריים חשובים על עור ושומרים אותם במקדשים במטרה להקשות על זיוף.  

להלן נאריך בנספח בנושא זה; ומכל מקום, הממצאים הללו מצביעים על כך שבהתאמה למה שראינו בתנ"ך עצמו, לא היו ספרי תורה ברשות הציבור בימי בית ראשון, בוודאי לא כאלו שהשתמרו לאורך זמן, לבד מאותו ספר תורה המונח לצד הארון בבית המקדש.

פרסום ספרים בעולם העתיק

שאול ליברמן הסביר בספרו 'יוונית ויוונות בארץ ישראל שבעולם העתיק היו שתי דרכים לפרסם ספר או חיבור. הראשונה – לאסוף קבוצה של מעתיקים מקצועיים, לקרוא את הטקסט לפניהם, וכך ליצור מספר רב של העתקים לא מדויקים בזמן קצר. השנייה – הפקידו את הספר המקורי, או העתק מוגה למופת שלו, במוסד מרכזי שמור (בית מקדש, ספרייה וכדומה). בדרך השנייה, בכל פעם שהתעורר ספק או מחלוקת לגבי הנוסח של הספר היו בודקים מה כתוב בעותק המופקד במוסד המרכזי, וכך מונעים את זיוף הטקסט, ויכולים לשמור טוב יותר ולאורך זמן על הנוסח האמין והאותנטי. ליברמן כותב "המקרא אי אפשר היה לו להיכתב בדרך זו [הדרך הראשונה], כי כל ספר תורה צריך היה להיות מועתק מספר תורה אחר ואי אפשר היה לכותבו מפי השמועה [=השמיעה]. סגולת הקדושה שנתייחדה למקרא והדיוק הקפדני שנדרש מהסופר לא היה בהם כדי לסייע לעשיית ספרים הרבה". ראינו בסעיף הקודם שבתרבות מצרים היו אכן שומרים העתק למופת של מסמכים חשובים במקדש, וליברמן מסכם כי "לדעת החכמים 'פורסמה' התורה על ידי הנחתה בארון שבמקדש כדי למנוע זיופה". לא ברור מדברי ליברמן כיצד נפוצו עותקים נוספים של ספר התורה – כנראה בעל פה או על ידי העתקה מדוקדקת של מספר מצומצם של עותקים מדויקים מהספר המקורי השמור.

כאמור, עניין הפקדת עותק למופת במוסד מרכזי, כאמצעי הגנה מפני זיוף וקלקולים בטקסט מוכר לנו. כבר פגשנו את הרעיון הזה בכמה מקומות בקשר לספר התורה: הראשון, משה שהפקיד ספר תורה ליד ארון הברית שבמשכן כעד; השני, המדרש המתאר את משה מפקיד ספר תורה בארון הברית כדי למנוע זיוף; השלישי, יהושפט השולח שליחים מירושלים לערי יהודה עם ספר תורה; הרביעי, יאשיהו שמצא ספר תורה בבית המקדש, אשר הוא והקהל לא הכירו את תוכנו; החמישי, שאותו נפגוש להלן, הוא התיאור של שלושה ספרים שנמצאו בעזָרת בית המקדש, שהיו כמעט זהים ושימשו כעד לנוסח האותנטי של התורה.

סיכום

סקרנו בפרק מספר תיאוריות של רבנים וחוקרים לגבי תהליך מסירת ספר התורה בתקופת המקרא. תיאוריות החוקרים הסתמכו בעיקר על מחקר התרבויות החשובות האחרות במזרח הקרוב. המסקנות העיקריות מתוכן הן:

1. תהליך המסירה של התורה עד חורבן הבית ראשון היה שילוב של מסירה בעל פה ומסירה בכתב. רק בשלב מאוחר יותר עברה המסירה בעיקר בכתב.

2. הספרים נכתבו בעיקר על פפירוס, חומר שלא השתמר לאורך זמן.

3. העתק מופתי של ספר התורה הופקד במשכן ובבית המקדש כדי שיהיה עֵד לנוסח המקורי לדורות הבאים.

לאור מסקנות אלו נוכל לענות על התמיהות שהתעוררו כאשר בחנו בתחילת הפרק את סיפורי התנ"ך שבהם מופיע ספר תורה. לעיל סיכמנו את הממצאים התמוהים של הסיפורים כך:

1. ספרי תורה לא היו מצויים בקרב העם.

2. העם לא ידע את תוכן התורה.

3. ספר תורה אחד הונח במקום מרכזי – ליד ארון הברית (משה), בבית המקדש (יאשיהו) או בירושלים (יהושפט ועזרא).

מתברר אפוא שחוסר המצאותם של ספרי תורה נבע ממיעוט כתיבתם. עיקר המסירה בתקופת המלכים היה בעל פה, והספרים שנכתבו לא השתמרו זמן ארוך. הפקדתו של ספר התורה ליד הארון על ידי משה והימצאותו בבית המקדש בירושלים אצל יהושפט, יאשיהו ועזרא אינם תמוהים עכשיו, מפני שזו הייתה הדרך המקובלת לפרסם ספר במזרח הקרוב.

ניתן אפוא לומר כי ימי בית ראשון מתאפיינים במסירה משולבת בעל פה ובכתב מחד גיסא, ובקיומו של ספר התורה המופתי במקדש מאידך גיסא. הטלטלה הבאה בתולדות נוסח התורה תתרחש ככל הנראה בעקבות גלות בבל, ובתוצאותיה נעסוק בפרק הבא.