הלן
שדה התעופה הצבאי בֶּנסון, אנגליה
29 בפברואר 1944
יש לי שמות רבים.
כמה מהם אמיתיים – כבר בלידה קיבלתי ארבעה – אבל רובם שמות של דמויות שנבנו בקפידה כדי לאפשר לי לעבור מחסומים ולחצות גבולות. אלה שקרים משורבטים על תעודות מסע מזויפות. מודפסים יפה בתיקי ממשלה. מרוחים על כרזות של מבוקשים. זהותי היא דבר משתנה תמידית שמסתגל לצורת השעה.
הערב אני הלן, ואני נוסעת הביתה.
היום 29 בפברואר. האירוניה שבדבר אינה חומקת מתשומת ליבי, כי אני עומדת לקפוץ ממטוס בפעם הראשונה. רק עכשיו הועליתי אל בטנו של המפציץ ליברייטור, כאילו אני חבילה שנעטפה ברשלנות. אני במכנסיים, בחולצה ובגרבי משי מתחת לסרבל, קסדת פח ונעליים של הצבא הבריטי. המעיל משְׂעַר גמל ותרמיל הצנחן אינם תורמים הרבה לשיפור המראה. אבל זו אינה תצוגת אופנה, ואני לא נמצאת כאן כדי לרכוש חברים, כך שלא אכפת לי שכל הגברים במטוס הזה מביטים בי כאילו אינני שייכת. מלבד זאת, אני בהנגאובר. ואני חוששת שאקיא.
אנחנו רק ארבעה בטיסה הזאת: טייס של חיל האוויר המלכותי, המשלח, "יוברט" – השותף שלי למשימה הזאת – ואני. צוות מגוון בהחלט. אני מתמקמת בכיסא המתקפל, מול יוברט, ואנחנו מתבוננים בחשש בפתח ברצפה שנסגר. נשמעת חריקה של מנוע ונקישה של מתכת, ואנחנו נעולים בפנים. אני מתחרטת מאוד על בקבוק היין השלישי שחלקתי אמש עם הבחורים. המטה דחה את היציאה למשימה ביום שלם כדי שיהיה לנו עוד יום לשנן פרטי מפתח בסיפור הכיסוי שלנו, מה שפירושו היה ששני ערבים רצופים חגגנו בלי חשבון את יציאתנו, שענן שחור מרחף עליה וקרוב לוודאי גם מוות. בסוף המסיבה שרנו את המנון הצנחנים בקולי קולות, ועכשיו אני לא מצליחה להוציא מהראש את השיר הטיפשי הזה.
"דם נשפך כמים ואנחנו נמות יפה בשמיים..." אני מפזמת ומבחינה שהטייס לוטש בי מבט בחיוך משועשע. אני מושכת בכתפיי. זאת האמת. כך זה יהיה – נמות יפה, בין שמיים לארץ. אבל עכשיו מאוחר מדי, כי כל ארבעת המנועים ניעורים לחיים בשאגה זועמת.
אני מתחילה לספור שעה שהמטוס עושה את דרכו בשטח השדה. עשר, עשרים. שלושים – אלוהים אדירים, מתי יתרומם כבר הדבר הזה מהקרקע? ואז צונחים לי המעיים כשאנחנו מזנקים לאוויר כמו עוף ימי שיכור. הליברייטור מתרומם בכבדות ונוסק בטרטור רועם אל עננים נמוכים שמעל אזור הכפר האנגלי, וכל זאת על רקע מה שנשמע כאילו מישהו הטיל חופן ברגים אל מטחנת בשר. משעברנו את העננים ורעש המנוע נחלש והיה לנהימה מתונה, מביט בי המשלח וצועק, "מכשפה?"
בנסיבות רגילות הייתי נעלבת, אבל מכשפה הוא הכינוי שלי בטיסה הזאת. אני מהנהנת בתנועת "חיובי".
הוא נפנה בחזרה אל לוח הבקרה ומשדר פקודה. "מכשפה על הסיפון" – פסק זמן ואחר כך הוא מביט לעבר יוברט – "גם פודינג. כשעתיים עד הנחיתה."
מסכן, הוא לא אשם. הוא לא קיבל את הכינויים האמיתיים שלנו, ולא כל שכן את השמות האמיתיים שלנו. ענייני מידור וכן הלאה וכן הלאה. אני עושה פרצוף ליוברט, והוא מחייך. התווכחנו מי מאיתנו מתאים פחות לביצוע המשימה. הבעיה שלי היא סקסיסטיות, אבל שלו מטופשת, כך שלבסוף הכרזנו על תיקו.
"לפחות יש חימום במטוס," אני אומרת, אבל יוברט התמקם בינתיים בכיסא המתקפל שלו, עצם את עיניו והוא מנסה לישון. אם הוא שומע אותי, הוא שומר את זה לעצמו. יוברט אינו איש רעים להתרועע.
אני נתקפת בחילה כשהליברייטור מזנק לגובה רב יותר ויותר, ומנסה להחליט אם להקיא עכשיו או אחר כך, בדיוק כשהמשלח מתיישב על הכיסא המתקפל שלידי.
"את לא נראית כמו מכשפה. ככה באמת קוראים לך אצלם?" הוא שואל.
"לפעמים הם מחליטים שהשם הוא כלבה."
הוא אמריקאי טקסני, ולפיכך ג'נטלמן, כך שנדרש לו רגע להבין שזאת בדיחה. "אימא שלי הייתה הורגת אותי אם הייתי קורא ככה לגברת."
"יש לך מזל שרק לעיתים רחוקות מאשימים אותי בזה שאני גברת," אני אומרת בקריצה, והייתי לא נשואה זמן ממושך כל כך שאני אפילו לא נהנית לראות אותו מסמיק.
המשלח מביט בי מעט יותר מקרוב. "אנחנו אף פעם לא שילחנו אישה לצניחה."
"אנחנו?"
הוא מהנהן בכיוון הטייס. "אנחנו עושים את הסבב הזה שלוש־ארבע פעמים בשבוע. אבל את הבחורה הראשונה שאנחנו זורקים החוצה."
"אז תתחיל להתרגל, טקס. אחריי אמורות לבוא עוד כעשר."
"טוב, אני מקווה שאתן יכולות לעשות את מה שהגברים לא יכולים."
"שזה?"
"לסגור את עניין המלחמה הזאת. הייתי רוצה לחזור הביתה."
הוא חוזר אל מכשיר הקשר, ואני מנסה למצוא לי תנוחה נוחה. בשביל מי שיושב בבטן של מפציץ שמתנדנד קדימה ואחורה ומשתדל לא להקיא אין, לרוע המזל, דבר כזה שקוראים לו שינה. לי זה מספיק כדי להישבע שאני עם אלכוהול גמרתי. טוב, אולי מדי פעם אקח פסק זמן קצר. זאת מלחמה, אחרי הכול, ואנחנו הבנות צריכות למצוא נחמה כלשהי בכל מקום שאפשר.
כעבור דקות אחדות של ניסיון דומם להכריח את הבטן להירגע, משהו נוחת לי על הברכיים. אני פוקחת את העיניים ורואה שקית נייר חום. בתוכה יש כריך מהָאם משומר.
שאלוהים יעזור לי.
אני נושאת את מבטי ומוצאת את הטייס רוכן כדי חצי גוף מהקוקפיט, יד אחת אוחזת בסטִיק והאחרת מושיטה לי מימייה.
"קחי!" הוא צועק. "תשתי את זה. זה יעזור."
"יפה מאוד מצידך, אבל..."
"קפה הוא התרופה הכי טובה לבחילה בטיסה," הוא אומר, ומוסיף, "תשתי את זה. את נראית נורא."
האמת היא שאני מרגישה פי אלף יותר גרוע מנורא, אז אני משחררת את החגורה ויורדת על הברכיים כדי להגיע אל המימייה. הטייס הוא בחור גדול גוף וחסון. עיניים עמוקות ומלאות רגש. הטיפוס המשופם אינו חביב עליי במיוחד בדרך כלל, אבל השפם שלו נחמד. לולא הייתי נשואה וסובלת מהנגאובר, הייתי מוצאת שהוא מושך. הוא מציע לי את אותו חיוך ביישני וחוזר אל משמרתו לאחר ששחררתי אותו מהמימייה והתמקמתי שוב במושב.
הקפה חם ושחור, סמיך כמו זפת. אני גומעת מחצית ממנו, כמו תרופה, ובשאר שוטפת את שאריות הכריך שנשארו לי בפה. הוא לפחות לא חסך במיונז. רק לאחר שגמרתי לאכול, כשהבטן שלי מתייצבת, והאוזניים כבר לא מתפקעות לי, עולה על דעתי שהוא הקריב את ארוחת הערב שלו למעני.
כשאני מרחיקה את הפירורים מהברכיים אני מבחינה שהמשלח לוטש עיניים בבגדים שאני לובשת. אני נראית מגוחכת. זה ברור לי. אבל את כל מה שאצטרך בששת החודשים הבאים נאלצתי להכניס לצרפת הערב, על גופי. ואין שום אפשרות לעשות את זה בלי להיראות חסרת בית, או אולי לא לגמרי שפויה.
לבסוף הוא מנענע את ראשו במבוכה, אבל אני רגילה לזה. יש לי השפעה כזאת על גברים. ממול, יוברט שקוע בשינה עמוקה, ראשו נשמט הצידה והוא נוחר. אני לא יודעת מה הוא לובש מתחת לסרבל, אבל אני בטוחה שזה משהו חסר ייחוד ואזרחי. אולי לא יקר כמו הבגדים שלי, אבל יוברט אינו הגנדרן הרברבני. הוא נוטה לסטואיות הבריטית, עם הראש המורם. אבל הצרפתית שלו מעולה, וזאת בעצם הסיבה שהוא נשלח למשימה הזאת.
אני לא בדיוק ישנה, אבל אני בכל זאת שקועה בטיסה, וכעבור שעה המשלח טופח לי על הכתף.
"אנחנו במרחק של שלושים דקות משדה הנחיתה. אבל תישארי חגוּרה. ההנמכה תהיה קופצנית."
"מערבולת?"
"לא. הגרמנים אוהבים לקבל אותנו בברוכים הבאים כשאנחנו מגיעים אל מעל החוף."
"אתה אומר לי שהם יירו בנו?"
"כן, גברתי. אבל אל תדאגי. עשינו את זה מאה פעמים, ובינתיים אף פעם הם לא פגעו בנו."
אני עומדת לשחרר קללה על מייג'ור באקמסטר שהסתיר את פיסת המידע הזה, ובדיוק באותו רגע מרסק את האוויר שמעלינו בום מחריש אוזניים. קופצנית היא לא באמת המילה המתאימה לדבר הזה שאנחנו חווים. הייתי הולכת על איומה. מהפכת מעיים. ומן הסתם קטלנית. הליברייטור מיטלטל באוויר כמו פחית שעועית ריקה, מהאש שנורית לעברו מתותחי הנ"מ שמתחת – תותחי האק־אק, כמו שהמשלח שלנו מכנה אותם – ואני תוהה אם יכול להיות שחיי כחבלנית יגיעו אל קיצם כאן ועכשיו, בגובה של חמישה־עשר אלף רגל מעל אדמת צרפת. רקותיי הולמות. מעיי מתכווצים, ואגלי זיעה זעירים צצים לי על המצח. אבל חיי נשארים ללא פגע, והדבר היחיד שאני מאבדת הוא ארוחת הערב שלי, בו במקום, על רצפת המטוס. הטייס שלנו אינו שמח במיוחד לראות שהחזרתי לו את מנחת הקפה והכריך במצב גרוע בהרבה ממצבה המקורי, כשהגיעה אליי. הייתי מוסרת לו את התנצלותי הכנה לולא הייתי עסוקה מדי בלנגב את הפה בשרוול הסרבל שלי. יוברט, שהתעורר עכשיו הודות לירי התותחים, מניד בראשו כאילו כבר נכשלתי במשימה החשובה הראשונה שלי.
"תקשיבי, אם את לא רוצה לעשות את זה, אנחנו יכולים להחזיר אותך," אומר לי המשלח וסוקר בתוך כך את השלולית הגושית שלרגליי.
"ולעבור שוב את כל השטויות האלה? מה פתאום. תביא אותי רק לנקודת הנחיתה ושחרר אותי מהמטוס המחורבן הזה."
עד מהרה אנחנו משאירים את החלק הגרוע של אש האק־אק מאחורינו ויורדים בדאייה חלקה ומהירה אל מעל יער עבות. אני רואה מדורות ואור מוזר מהבהב שעה שמחוג השעות עובר את השעה אחת בלילה. זה נראה כאילו אנחנו עומדים ליפול אל בין מדורות קצה הגיהינום, עם מגדל פיקוח שינחה אותנו בדרך פנימה.
"מה זה?" אני שואלת ומצביעה על משהו מחוץ לחלון.
המשלח מושך בכתפיו. "אולי החברים שלכם. אולי הגרמנים. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת בוודאות. ואנחנו לא נשארים פה כדי לגלות. המטרה היא להסתלק מפה בלי שיפילו אותנו, את מבינה?"
"טוב, אם הם לא הגרמנים, הם ללא ספק יראו אותנו באים. מישהו האיר כאן את כל היער המחורבן."
נציג ה־SOE ה הזהיר אותנו שהמקיזארים, אנשי המאקי, רשלנים להחריד בכל הנוגע לביטחון. אבל לא עלה על דעתי שהם יכריזו על בואנו בהארה של נקודת הנחיתה כמו בקרנבל.
יוברט כבר עומד, מחבר את הכבל המקובע של המצנח שלו אל כבל השילוח המחובר למטוס. בנקודת הנחיתה אין מקום לנחיתה בו־זמנית בטוחה לשנינו, אז הוא אמור לצאת ראשון.
אנחנו יורדים במהירות לעבר קרחת יער בראש גבעה סמוכה וטסים בגובה של ארבע מאות רגל בלבד מעל צמרות העצים. הקרקע קרובה עד להבהיל, ואני מתחילה לחשוב על כל מיני דברים, רציונליים ואחרים: האם בנחיתה אירה בעצמי בטעות באקדחים שדחפתי לכל אחד מכיסי המכנסיים? האם מקפלי המצנחים במטה עשו את זה כמו שצריך? מה אַנרי עושה עכשיו? האם האספקה שהבאתי תספיק לי לעבור את ימי המחזור הבא שלי? האם פּיקוֹן מתגעגע אליי? האם החזייה היקרה שאני לובשת תחזיק מעמד עד סוף המשימה שלי? מה לעשות עם השלפוחית שיש לי בצד הבוהן? אני עוברת על הרשימה ששיננתי בעל־פה – צומתי מסילות הברזל, הגשרים, הכבלים התת־קרקעיים ומאגרי הדלק שחייבים להשמיד, כתובות של בתים בטוחים, אנשי קשר וסיסמאות ושמו של כל מנהיג רזיסטנס שלונדון מכירה. מה שחבוי אצלי במוח גדול בהרבה ממה שנכנס לתרמיל שלי או לתיק. וכך הוטמנה גלולת הציאניד שלי בכפתור השני של חפת השרוול השמאלי. אני תוהה לרגע איזה טעם יש לציאניד, כלומר, אם איאלץ לבלוע את הגלולה הזאת.
"T מינוס שישים שניות," צועק המשלח בכיוון הקוקפיט, והטייס שלנו משיב לו באגודלים זקורים ואחר כך מושך במוט אדום וארוך מימינו. הפתח שבמרחק כשלושה מטרים מהמושב שלי מתחיל להיפתח ביבבה, ואוויר קר זורם בעוצמה אל חלל הליברייטור ושואב את הנשימה מריאותיי. אני מודה שוב על המעיל העבה והמגוחך שלי.
כשהפתח פתוח כולו, המשלח נפנה אלינו ומתחיל את הספירה לאחור. "עשרים שניות!"
אני מתבוננת ביוברט – הוא עומד ליד הפתח הפתוח בשלווה עילאית. אחרי הכול הוא חייל. בקפיצות לאוויר אין שום דבר חדש בשבילו, ואילו אני עשיתי את זה רק פעם אחת, בלונדון, וזה היה מכדור פורח.
"עשר שניות!"
יוברט כורע ומושיט את ידיו לצדדים, כאילו הוא עומד לקפוץ מעל גדר. הוא מושך את כבל השילוח פעם אחת כדי לוודא שהוא קשור היטב למצנח שלו.
אחר כך הספירה מגיעה במהירות כזאת שאני בקושי מצליחה לעקוב אחרי המילים. "חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת. קפוץ!"
יוברט נעלם בתוך הלילה, ושנייה אחרי כן נמתח כבל השילוח. המצנח שלו נפרש, ואני מתבוננת בו כשהוא מתנפח כמו בלון מתחתינו. המשלח לוטש בי עיניים בתדהמה. "למה את סתם יושבת שם? קדימה!"
"חכה!"
"אין זמן. הוא כבר בחוץ. את חייבת לצאת!"
אני מניפה כף יד אחת בכיוון פניו, ובידי השנייה אני משחררת את חגורת הבטיחות. הוא ממלמל צרור קללות כשאני פותחת את התיק שלי, מפשפשת בתכולתו כדי למצוא את שפתון הליזי ארדן שלי. בזו הפעם, לשם שינוי, לא מעניינים אותי לא מסמכי המסע המזויפים שלי ולא מיליון הפרנקים התחובים יפה בפנים. ואני גם לא מוודאת שוב שרשימת המטרות שאני חייבת, ויהי מה, לחלק ברגע שכוחות בעלות הברית ינחתו בצרפת עדיין אצלי. אני מחפשת בקדחתנות את שפופרת השפתון הדקה הזאת של אומץ. ויקטורי רֶד. צבע המלחמה והביטחון והחירות. סוף־סוף הזרת שלי נוגעת במתכת הצוננת המוכרת, ואני שולפת אותה מתוך התיק יחד עם הפודרייה שבאקמסטר נתן לי כמתנת פרדה. עברנו בינתיים את נקודת הנחיתה, והליברייטור מסתובב לאחור במעגל איטי ורועם, אבל אני מורחת בקפידה את השפתון על השפתיים.
"מה לכל הרוחות את עושה?" צועק המשלח.
"אני מצטיידת בשריון שלי."
ופתאום אני שלווה. מרוכזת. מרגישה שוב כתמול שלשום. אני בספק אם המשלח שלנו יסכים להצניח עוד נשים לאזורי מלחמה, כי הוא נראה כאילו בעוד רגע יחטוף שבץ, כשאני עומדת שם, מחליקה את השפתון והפודרייה פנימה לתיק שלי, ממצמצת בשפתיים ואחר כך תוחבת את התיק לתוך הסרבל ומהדקת בחגורה את המעיל.
"היי, טקס, מישהו סירב פעם לקפוץ?" אני שואלת.
למרות כל מאמציו הוא לא מצליח להסתיר את חיוכו. "היה רק אחד. הוא התיישב וחגר שוב את חגורת הבטיחות ברגע שהפתח נפתח. הוא לא אמר לנו מילה במשך כל הטיסה הביתה."
"מתאים." אני פוסעת בכיוון הפתח, מחברת את חוט הקריעה אל כבל השילוח ובודקת אותו כמו שיוברט עשה. "תודה על הטרמפ."
אזור נקודת הנחיתה נראה שוב לעין. אלוהים יודע איפה יוברט נמצא שם למטה, ואני עומדת על שפת הפתח ומשתדלת לאזור את האומץ שלי. אין שום דבר נורמלי בלזרוק את עצמנו מחתיכת מכונה שמיטלטלת באוויר. זה נוגד את אינסטינקט ההישרדות הבסיסי ביותר של בני אדם. אבל אני התאמנתי לעשות את זה – ידעתי שזה יגיע – זה חודשים ארוכים. ומלבד זאת, בעלי נמצא אי־שם למטה, ואני לא יכולה להגיע אליו אלא אם כן אקפוץ. בסופו של דבר, זה המקום שאני מוצאת בו את עוז רוחי, במחשבה על אנרי שמחכה לי. ועכשיו לא נותר זמן להיסוס, ואני משגרת למשלח הנהון, נושמת נשימה עמוקה דרך האף, זוכרת מה אמר המדריך שלנו: מרפקים צמודים לגוף, רגליים צמודות זו לזו. ואז אני יוצאת מהמטוס עמוק אל תוך הלילה.
זה ממש לא דומה לקפיצה מכדור פורח. הליברייטור נעלם בשאגת זעם אחרונה, ואת פניי מקבלים לא רק דממה, כמו קודם, אלא גם נחשול אוויר קקופוני. הקרקע עפה לעברי, וחוט הקריעה מתחבר אל כבל השילוח. אחרי כן מגיע טלטול עז ואחריו משיכה מוחצת צלעות, ונשיפה חנוקה נפלטת ממני כשרצועות המצנח המקופל נמתחות לי באחת על החזה. הרגליים מתנדנדות לפניי כרגליה המידלדלות של מריונטה. אחר כך, לשבריר שנייה, אני נהדפת מעלה שעה שמצנח הכסף המלבני נפרש כולו ומאט את הירידה. רק אז אני נעטפת בדממה מוחלטת, אבל אין לי זמן להעריך את זה, כי צמרות העצים הן במרחק של פחות מחמישה־עשר מטר ממני. אני צוללת בכיוון חורשת עצים צפופה שענפיה הכהים נשלחים אליי, עירומים וסבוכים, כמו ידיים של שלדים מקובצים. אני מושכת בכוח את חבל הניווט שמימיני, ורגליי מונפות הצידה כשהמצנח מסתובב, אבל בגלל מהירות הירידה הגדולה אינני יכולה להתחמק לגמרי מהעצים. הפינה השמאלית של המצנח נתפסת בענף הרחוק ביותר של אלון ענקי – כאילו הוא קטף אותי מהשמיים בקצה אחת מאצבעותיו הגרמיות – והרסן שמחזיק אותי מתהדק סביבי עוד יותר. הקול שאני משמיעה אינו מובן ואינו מעודן. אחר כך אני מתנדנדת בגובה של כשני מטרים ומשהו מעל קרקע היער, מנסה להשיב לעצמי את הנשימה, להתמצא איכשהו בשטח, שעה שהחבלים שלי משתחררים מפיתוליהם ואני מסתובבת לאיטי במעגל. צפון. דרום. מזרח. מערב. אי אפשר לדעת בשעת לילה כזאת.
אני מכריחה את עצמי להמתין, להשתלשל לי בשקט מתחת לעץ. משהחלטתי שאוכל להפיל את עצמי ארצה אם איזהר, אני מושכת בחוזקה את לולאת המתכת שמחוברת לרצועות החזה. שום דבר. אני מנסה שוב. פּאק! מנגנון השחרור נעול. שלושת הניסיונות הבאים לא צלחו, וכשאני תלויה שם ומנסה לחשוב איך אוכל להגיע לסכין הקשורה אל חגורת הביריות שלי – חבויה מתחת למעיל, לסרבל ולמכנסיים – אני מבחינה בזוהר אדום של סיגריה בוערת בצללים שמתחתיי. אני עוצרת את נשימתי, ובאותו רגע מגיע אל נחיריי ריחו החריף של טבק. אני שומעת שני צעדים כבדים כשמישהו מתקרב לעברי.
"אני מקווה שכל העצים בצרפת נושאים פרי יפה כזה השנה," אומר קול עמוק של גבר בצרפתית.
כלי הנשק שיש לנשים בזמן מלחמה הם שונים. לעיתים רחוקות יש לנו המותרות שבכדורים ופצצות. הכלים שלנו נעימים. גרבי משי ושפתון אדום. קול צחוק. ערמומיות. היכולת לקלל בשפות זרות ובתוך כך ליצור קשר עין בלי לרעוד. אבל הנשק היעיל ביותר הוא, לדעתי, קסם אישי.
אז אני צוחקת אליו, ואחר כך משיבה לו בקלילות, בשפתו. "מספיק עם הקשקוש הצרפתי הזה. תוריד אותי."
הכרת תודה שלא תתואר ממלאת אותי כשאני שומעת אותו משיב לי בצחוק. "יוברט הזהיר אותי מהפה שלך."
"באמת?"
"Oui. הוא אמר שהוא מחוספס כמו נייר זכוכית."
אז הוא מצא את יוברט. ידיד, לא אויב. או כך לפחות אני מקווה. לעולם אין לדעת בוודאות בימים אלה. הצרפתי הוא בערך בגובה שלי, נאה מאוד ורזה. אם כי יכול להיות שזה בגלל דיאטת הכיבוש ולא נטייה גנטית. בלי קשר לכל זה הוא מטפס על העץ בזוג מכנסיים מרופטים וחולצה עם צווארון, ומתיישב על ענף מעליי עם סכין קטנה בין השיניים. שום דבר בלבוש שלו או בהילוכו לא מסגיר משהו מזהותו. ככל הידוע לי הוא יכול להיות אוהד גרמנים שעומד לשסף לי את הצוואר.
"מוכנה?" הוא שואל וממקם את הסכין על החבל הקשור אל מנגנון השחרור שלי.
"כן."
שלושה ניסורים מהירים, ואני צונחת על הקרקע בברכיים כפופות. המגפיים שלי שוקעים בגבבה שמכסה את אדמת היער, אבל אני בריאה ושלמה. הצרפתי עדיין יושב על העץ, מושך את המצנח שלי, ואני בינתיים משתחררת מהרסן, מסירה את הכובע ופושטת את המעיל והסרבל. לבסוף הוא משחרר את המצנח ומניח לו לרחף ארצה. קר לי ואני רואה את הבל פי מסתלסל לפניי, אבל אני מסרבת לרעוד וללבוש את המעיל.
"יש לך אֵת?" אני שואלת ומביטה מעלה אליו.
הוא מביט בי כאילו ביקשתי ממנו טבעת אירוסים. "למה?"
"כדי לקבור את המצנח." אני מרימה את הרסן שזה עתה הסרתי. "ואת זה."
הוא נוחת ללא קושי ארצה, לידי, מקפל את הסכין, תוחב אותה לכיסו, ואחר כך מתפנה להצית לעצמו בנחת עוד סיגריה. "אנחנו לא נקבור אותו."
"קיבלתי הוראות מפורשות..."
"בד דק כזה? שקוף כזה?" הוא נותן בי את אחד מאותם מבטים שהכפריים מפורסמים בהם ומלטף את המצנח שלי. "את תצטרכי אותו אחר כך. תאמיני לי."
אני מניחה שאוכל למשוך מידיו את יריעת הניילון הענקית, אבל יודעת שזה רק ירעיש ואנחנו גם לא היינו בדיוק שקטים עד עכשיו. במקום זה אני מתבוננת בו כשהוא מקפל אותה. רק לאחר שהמצנח נתחב מתחת לזרועו מתפנה הצרפתי הקטן והמוזר הזה להתבונן בי. הוא סוקר אותי מכף רגל ועד ראש, משפתיים אדומות לשיער שחור ארוך עד הכתפיים. ממעיל יקר –שמקופל עכשיו ותלוי לי על הזרוע – ועד לתיק לואי ויטון שמשתלשל לי מעיקול המרפק. הוא מעביר את מבטו אל כפתורי החולצה שלי, אחר כך אל המכנסיים עד שלבסוף הוא נח על כפות רגליי.
ואז חוזר מבטו אל עיניי. "איך קרה שדווקא את הגעת לפה?"
אני מציעה לו את החיוך הכי מוצלח שלי. זה שאמור לפרק חמושים מנשקם, כי אני עדיין לא משוכנעת לגמרי שיוברט לא נמצא אי־שם בצד האחר של הגדר החיה עם צוואר משוסף, ושהאיש הזה אינו חלק מהמיליציה הצרפתית –הגרסה של וישי לגסטאפו הגרמני.
"ובכן, זה," אני אומרת. "זה סיפור ארוך מאוד."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.