דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש

פרק ראשון: האם המתיישב קיים?

משמעות המסע למושבות

יש מי שעדיין נהנים, מדי פעם, להציג את הכובש כגבר גבה קומה, צרוב שמש, נעול מגפי שדה, נשען על את – כזה שאינו נרתע מלהשתתף במלאכה, ובתוך כך צופה למרחוק, לעבר אופק אדמותיו; וכשאינו נלחם נגד הטבע, הוא מתמסר לאנשים, מרפא את החולים ומפיץ את התרבות, הרפתקן אצילי, ככלות הכול חלוץ.

איני יודע אם התמונה העממית הזאת תאמה אי־פעם מציאות כלשהי, או שמא היא מצטמצמת להדפסים שעל גבי שטרי הבנקים הקולוניאליים. את מניעיו הכלכליים של המפעל הקולוניאלי חושפים היום כל ההיסטוריונים של הכיבוש; איש אינו מאמין עוד לשליחותו התרבותית והמוסרית, ולו המקורית, של הכובש. מכל מקום, בימינו, היציאה למושבה אינה בחירה במאבק חסר ודאות, שתרים אחריו דווקא בשל סכנותיו, היא אינה התפתות להרפתקה, אלא לחיים קלים יותר.

די לשאול, דרך אגב, את האירופי היושב במושבות: מה הניע אותו לעזוב את מולדתו, ולאחר מכן ובעיקר, מה הניע אותו להתמיד בגלותו? קורה שהוא גם מדבר על הרפתקה, על ציוריות, על שינוי נוף ואווירה. אך מדוע לא חיפש אותם בארצות ערב, או בפשטות במרכז אירופה, במקומות שבהם אין מדברים את שפתו, שבהם לא ימצא קבוצה גדולה של בני מולדתו, ממסד שיסייע לו, צבא שיגן עליו? ההרפתקה הייתה מזמנת הפתעות רבות יותר; אך שינוי אווירה זה, גם אם בטוח ואיכותי יותר, היה מניב רווח מפוקפק: על ההזרה הקולוניאלית, אם אכן קיימת, להניב קודם כול רווח נאה. באופן ספונטני, טוב יותר ממומחי השפה, יציע לנו הנוסע שלנו את הגדרת המושבה הטובה ביותר האפשרית: מרוויחים בה יותר, מוציאים בה פחות. מצטרפים למושבה מפני שהמשרות בה מובטחות, המשכורות גבוהות, הקריירות מהירות יותר והעסקים רווחיים יותר. לבעל התעודה הצעיר כבר הציעו תפקיד, לפקיד הממשלה – דרגה נוספת, לסוחר – הפחתות מס ניכרות, לתעשיין – חומר גלם וכוח אדם במחירים חסרי תקדים.

אך שיהיה: נניח שקיים תמים כזה, היורד אל הרציף במקרה, כאילו הגיע לטוּלוּז או לקולמאר.

האומנם ישתהה עד שיגלה את יתרונותיו של מצבו החדש? ככל שקולטים אותה בדיעבד, כך משמעותו הכלכלית של המסע למושבות נעשית ודאית יותר, ובמהירות. האירופי מהמושבות יכול אמנם לאהוב את הארץ החדשה הזאת, ליהנות מציוריות מנהגיה. אך האם יירתע מאקלימה? האם ירגיש שלא בנוח בקרב ההמונים האלה הלבושים באופן מוזר? האם יתגעגע לארץ מולדתו? מעכשיו הבעיה אכן כזאת: האם עליו לקבל את הצרות האלה ואת אי־הנחת הזאת בתמורה ליתרונות המושבה?

עד מהרה הוא אינו מתבייש עוד; כדבר שבשגרה שומעים אותו חולם בקול רם: עוד כמה שנים, והוא יקנה בית במולדת... מדובר אפוא במעין מסע תלאות, אך מסע תלאות משתלם. מעתה, גם אם שבע, נגעל מאקזוטיזם, ואף חולה לפעמים, הוא נאחז: המלכודת תמלא את תפקידה עד הפנסייה, אפילו עד המוות. כיצד ישוב למולדת אם יהיה עליו לצמצם את רמת חייו למחצית? לשוב לאטיותו הדביקה של הקידום במדינת האם?...

בשנים האחרונות, משהחלה ההיסטוריה לדהור וחייהם של הכובשים נהפכו לקשים, ולעתים מסוכנים, החשבון הפשוט והחד־משמעי הזה הוא שהחזיק אותם. גם מי שמכונים במושבות ציפורי נדוד לא גילו בהילות מיוחדת לעזוב. אחדים מהם, שהעלו על דעתם לחזור, החלו לחשוש לפתע מזרות מחודשת: זו שתתלווה להימצאותם מחדש במדינת האם. אפשר להאמין להם באופן חלקי; הם עזבו את ארצם זה זמן כה רב שכבר אין להם שם חברויות של ממש, ילדיהם נולדו במושבה, הם קברו בה את מתיהם. אך הם מגזימים בשברון לבם; אם הם אמנם ארגנו את שגרת חייהם בעיר המושבה, הם ייבאו אליה והכתיבו לה את מנהגי מדינת האם, שהם נוהגים לבלות בה את חופשותיהם, שהם שואבים ממנה את השראותיהם המנהליות, הפוליטיות והתרבותיות, שהם מתמידים לנעוץ בה את עיניהם.

לאמתו של דבר, לשינוי שהם שרויים בו יש יסוד כלכלי: יסוד העשיר החדש החושש להתרושש.

על כן, הם יחזיקו מעמד זמן ארוך ככל האפשר, מפני שככל שהזמן חולף, כך נמשכים היתרונות ששווה לדאוג קצת למענם, ושתמיד מאבדים אותם מוקדם מדי. אך אם באחד הימים נפגע התחום הכלכלי, אם "המשרות", כפי שאומרים, צפויות לסכנות ממשיות, כי אז הכובש חש מאוים, והפעם הוא בהחלט מעלה על דעתו לשוב למולדת.

במישור הקולקטיבי העניין ברור עוד יותר. מעולם לא הייתה למפעלי הכיבוש כל משמעות גלויה אחרת. במהלך המשא ומתן בין צרפת לתוניסיה, התפעלו תמימים אחדים מרצונה הטוב היחסי של ממשלת צרפת, בפרט בתחום התרבות, ולאחר מכן, מהסכמתם הזריזה בסך הכול של ראשי המושבה. אין זה אלא מפני שמנהיגי הבורגנות והמושבה הבינו היטב שמהות הכיבוש אינה טמונה לא ביוקרת הדגל, לא בהתרחבות התרבותית, ואף לא במִנהלה ובהצלתו של מנגנון פקידותי. הם הבינו שניתן לוותר על הכול, בתנאי שהמהות, כלומר היתרונות הכלכליים, ניצלה. ואם מנדס־פרנס יכול היה לבצע את מסע הבזק שלו, היה זה בברכתם ובחסותו של אחד מהם. זו הייתה בפירוש תכניתו וזה היה תוכנם הראשוני של ההסכמים.

לאחר שגילה את הרווח, בין במקרה ובין מפני שחיפש אותו, הכובש עדיין אינו מודע לתפקיד ההיסטורי שהוא עומד למלא. שלב אחד חסר לו בהכרת מצבו החדש: עליו גם להבין את מקורו ואת משמעותו של הרווח הזה. לומר את האמת, זה אינו מאחר לבוא. כיצד יוכל, לאורך זמן, להתעלם מדלותו של הנכבש, ומהקשר שבינה לבין רווחתו שלו? הוא קולט שהרווח הזה אינו קל אלא מפני שהוא נלקח מאחרים. בקיצור, הוא תופס שתי ציפורים במכה אחת: מגלה את קיומו של הנכבש, ובעקבות זאת גם מגלה את עצם זכות היתר שלו.

הוא ידע בוודאי שהמושבה אינה מאוכלסת אך ורק במתיישבים או בכובשים. ובזכות ספרי הקריאה של ילדותו, היה לו שמץ מושג על הנכבשים; הוא צפה בקולנוע בסרט תיעודי כלשהו על אחדים ממנהגיהם, שנבחרו בעיקר בזכות מוזרותם. אך מתברר שהאנשים האלה השתייכו בדיוק לתחומי הדמיון, הספרים או החיזיון. הם לא נגעו לו, או בקושי, בעקיפין, דרך דימויים המשותפים לכלל אומתו, מעללים צבאיים, שיקולים אסטרטגיים מעורפלים. זה הטריד אותו במקצת כשהחליט לנסוע בעצמו למושבה; אך לא באופן שונה מהאקלים, העלול להיות לא נוח, או מהמים, שאמרו עליהם שהם רוויי אבנית. הנה כי כן, לפתע, אנשים שחדלו להיות פריט כלשהו בתפאורה גאוגרפית או היסטורית מתיישבים להם בחייו.

הוא אינו יכול אפילו להחליט להתחמק מהם: עליו לחיות בקשר מתמיד אתם, מפני שהקשר הזה הוא המאפשר לו לחיות את החיים שהחליט לחפש אחריהם במושבה; הוא זה המניב פרי, היוצר את זכות היתר. הכובש נמצא על כף אחת במאזניים שכפן האחרת נושאת את הנכבש. אם רמת חייו גבוהה, זה מפני שזו של הנכבש נמוכה; אם הוא יכול ליהנות מכוח אדם, ממשרתים מרובים ומעוטי תביעות, זה מפני שאפשר לנצל את הנכבש ללא מצרים, ושהוא אינו מוגן על ידי חוקי המושבה; אם קל לו לקבל משרות מנהליות, זה מפני שהן שמורות לו ושהנכבש נפסל לכך; ככל שהוא נושם לרווחה, כך הנכבש נחנק.

הוא אינו יכול שלא לגלות את כל אלה. הוא אינו הטיפוס שעלול להשתכנע מנאומים רשמיים, מפני שהוא זה הכותב אותם, או דודנו, או ידידו; הוא זה המגבש את החוקים הקובעים את זכויותיו המופלגות ואת חובותיהם של הנכבשים; ומאחר שהוא ממונה על כך, הוא זה שנמצא בסוד יישומן של ההוראות הכמעט גלויות שתכליתן להפלות בין מועמדים ולקבוע מכסות במבחני הקבלה לעבודה. גם לו רצה להיות עיוור וחירש לתפקודה של המכונה, די היה לו לקטוף את הפרות: ואולם הוא הנהנה מכל העניין.

העושק

לבסוף, אי־אפשר שלא ייווכח בחוסר הלגיטימיות המתמיד שבמצבו. מפני שנוסף על כך, בצורה כלשהי, זהו חוסר לגיטימיות כפול. בתור זר שהגיע למדינה עקב תעלולי ההיסטוריה, לא זו בלבד שהצליח לקבוע לעצמו מקום, אלא שנטל את זה של התושב, וניכס לעצמו זכויות יתר מדהימות על חשבון מי שזכאים להן. וזאת, לא בתוקף חוקים מקומיים, המנציחים באופן מסוים את אי־השוויון באמצעות המסורת, אלא מתוך שהפך על פיהם את הכללים המקובלים, והציב את שלו תחתם. וכך הוא מתגלה בלתי צודק פעמיים: הוא מיוחס, ומיוחס בלתי לגיטימי משמע עושק. וככלות הכול, לא רק בעיני הנכבש, אלא גם בעיני עצמו. אם הוא טוען מדי פעם שגם בקרב הנכבשים קיימים בעלי קרקעות, בורגנים, שעושרם שווה לשלו ואולי למעלה מזה, הוא עושה זאת בחוסר שכנוע. אמנם אינו האשם היחיד וזה יכול להרגיע, אך אין בכך כדי לכפר. הוא היה מוכן להודות בקלות שזכויות היתר של המיוחסים המקומיים שערורייתיות פחות משלו. הוא גם יודע שהנכבשים המיוחסים ביותר יישארו תמיד נכבשים, שזכויות מסוימות תהיינה תמיד חסומות בפניהם, שיתרונות מסוימים שמורים אך ורק לו. בקיצור, בעיני עצמו כבעיני קרבנו, הוא יודע שהוא עושק: עליו להסתגל למבטים האלה ולמצב הזה.

הכובש הקטן

בטרם נראה כיצד שלוש התגליות האלה – רווח, זכות יתר,עושק – שלוש התקדמויותיה של תודעת הכובש, יעצבו את דמותו, ונבחן כיצד המועמד להתיישבות הופך לכובש או אף לקולוניאליסט, יש להשיב לטענה רווחת: המושבה, כך נוהגים לומר, אינה כוללת אך ורק מתיישבים. האם אפשר לדבר על זכויות יתר בנוגע לעובדי הרכבת, לפקידים מן הדרג הבינוני ואף לחקלאים הזעירים, החייבים לחשב כדי לחיות ממש כפי שעושים זאת דומיהם במדינת האם?...

כדי להסכים על מינוח נוח, הבה נבחין בין המתיישב, הכובש והקולוניאליסט. המתיישב אמור להיות האירופי החי במושבה, אך ללא זכויות יתר, שתנאי חייו אינם עולים על אלה של נכבש בעל מעמד כלכלי וחברתי שווה ערך. מטעמי אופי, או מתוך אמונה מוסרית, המתיישב אמור להיות האירופי המתחשב, שלא יתנהג כלפי הנכבש כפי שעושה זאת הכובש. ובכן! הבה נאמר זאת מיד, למרות קיצוניותה המדומה של הטענה: מתיישב שכזה אינו קיים, מפני שכל האירופים במושבות מיוחסים.

אמנם, לא כל האירופים במושבות שליטים, לא כולם נהנים מעשרות אלפי דונמים ולא כולם מנהלים מנגנונים. רבים מהם אפילו נופלים קרבן לאדוני הכיבוש. הם מנוצלים מבחינה כלכלית, עושים בהם שימוש פוליטי במטרה להגן על אינטרסים שלא תמיד חופפים לשלהם. אך רק לעתים נדירות יהיו היחסים החברתיים חד־משמעיים. בניגוד לכל מה שמעדיפים להאמין בו, בין משאלות לב ובין ביטחונות אינטרסנטיים: מעשית, הכובש הקטן שותף בדרך כלל לכובש ומגן בחירוף נפש על זכויות היתר הקולוניאליות. מדוע?

שותפות גורל של הדומה עם הדומה? תגובת התגוננות, ביטוי רווי חרדה של מיעוט החי בקרב רוב עוין? חלקית. אך בימיו היפים של הכיבוש, כשהמשטרה והצבא מגנים עליהם וצי מטוסים מוכן תמיד להתערב, לא חששו האירופים במושבות, או שלא חששו מספיק כדי לתרץ אחדות שכזאת. אחיזת עיניים? אכן, הרבה יותר. נכון שהכובש הקטן יכול היה לנהל בעצמו מאבק כלשהו, יכול היה לממש שחרור כלשהו; לולא קרוביו רימו אותו כל כך, לולא ההיסטוריה עיוורה אותו כל כך. אך איני מאמין שאחיזת עיניים יכולה להתבסס על אשליה גמורה, שהיא יכולה למשול עד תום בהתנהגות האנושית. אם הכובש הקטן נחרץ כל כך בהגנתו על מערכת הכיבוש, זה מפני שבדרך זו או אחרת הוא נהנה ממנה. מקורה של אחיזת העיניים הוא שמצד אחד, כדי להגן על ענייניו המוגבלים מאוד, הוא מגן על עניינים אחרים שחשיבותם גדולה פי כמה, ושמצד אחר, הוא נופל להם קרבן. אך בין שהוא מרומה ובין שהוא קרבן, הוא תמיד יוצא נשכר.

זה מפני שאמנם זכות היתר היא עניין יחסי, אך כל כובש מיוחס בהשוואה לנכבש. אם זכויות היתר של אדוני הכיבוש נוצצות, זכויותיו הזעירות של הכובש הקטן, ולו הקטן ביותר, רבות מאוד. כל מחווה, בשגרת יומו, מקשרת בינו לבין הנכבש, ובכל מחווה הוא נהנה מיתרון מוכח. האם הסתבך עם החוק? המשטרה, ואפילו מערכת המשפט, יגלו כלפיו התחשבות יתרה. האם נזקק לשירותי המִנהל? הממסד יגלה כלפיו סובלנות יתרה; הוא יקצר בעבורו את ההליכים; הוא ישמור למענו דלפק שבו ממתינים פחות. האם הוא מחפש עבודה? האם עליו לעמוד במבחן קבלה? מקומות ומשרות יישמרו מראש למענו; המבחנים ייערכו בשפתו, ובכך הם מכשלה בלתי עבירה בעבור הנכבש. האם הוא עד כדי כך עיוור, או מעוור, שלעולם אינו רואה כי בתנאים אובייקטיוויים זהים, במעמד כלכלי ובמעלה אישית שווים, הוא תמיד מועדף? כיצד לא יפנה את ראשו לאחור, מדי פעם, כדי להביט בכל אותם הנכבשים, לפעמים חברים לספסל הלימודים או עמיתים, שהוא התרחק מהם כל כך?

לבסוף, והיה אם יבקש דבר כלשהו, והיה אם יזדקק למשהו, די שיופיע ותידבק לדמותו דעתם הקדומה החיובית של כל האנשים הנחשבים במושבה, ואפילו של מי שאינם נחשבים. הוא נהנה מן הדעה הקדומה החיובית ומן הכבוד שחולק לו הנכבש עצמו, המעניק לו הרבה יותר משהוא מעניק לטובים בבני עמו; אותו נכבש, לדוגמה, נותן יותר אמון בדברו מאשר בדברי עמו. זה מפני שמלידה הוא ניחן בתכונה שאינה תלויה במעלותיו האישיות או במעמדו האובייקטיווי: הוא שייך לקבוצת הכובשים, שערכיהם מולכים בכיפה ושהוא שותף להם. הארץ מתנהלת בקצב חגיו המסורתיים, אפילו הדתיים, ולא על פי חגי התושב; השבתון השבועי הוא זה של מדינת האם, דגל עמו הוא שמתנוסס מעל לאנדרטאות, שפת אמו היא המאפשרת את התקשורת החברתית; אפילו לבושו, מבטאו, מנהגיו, סופם שיוכתבו לחיקויו של הנכבש. הכובש נוטל חלק בעולם עליון, ואינו יכול אלא לקטוף אוטומטית את פרותיו.

מרוּמי כיבוש אחרים

ושוב, מצבם המוחשי, הן הכלכלי והן הפסיכולוגי, במסגרת תשלובת הכיבוש וביחס לנכבשים מזה ולכובשים מזה, הוא שישקף את דמותם של הקולקטיבים האנושיים האחרים; אלה שאינם כובשים ואינם נכבשים. מדובר בבני הלאום של המעצמות האחרות (איטלקים ומלטים היושבים בתוניסיה), המועמדים להתבוללות (רוב היהודים) והמתבוללים הטריים (קורסיקאים בתוניסיה, ספרדים באלג'יריה). אפשר להוסיף עליהם גם את פקידי השלטון שגויסו מקרב הנכבשים עצמם.

עוניים של האיטלקים או של המלטים כה גדול, שנראה מגוחך לדבר במקרה זה על זכויות יתר. עם זאת, אף כי לעתים קרובות הם עלובים למדי, הפירורים המוענקים להם, בבלי דעת, תורמים להיותם נבדלים ונפרדים באופן חד מן הנכבשים. מתוך שהם זוכים להעדפה מסוימת על פני ההמונים הכבושים, הם נוטים לקיים אתם יחסים בנוסח כובש־נכבש. בה בעת, מאחר שהם אינם חופפים לקבוצה הכובשת, ומאחר שהם אינם ממלאים את אותו התפקיד בתשלובת הכיבוש, כל אחד מהם נבדל ממנה בדרך משלו.

אפשר לפענח בקלות את כל הדקויות האלה מתוך ניתוח יחסיהם למעשה הכיבוש. אמנם איטלקיי תוניסיה חשקו תמיד בזכויות היתר המשפטיות והמנהליות של הצרפתים, אבל בכל זאת מעמדם היה עדיף מזה של הנכבשים. חוקים בין־לאומיים מגנים עליהם, וכן קונסוליה שנוכחותה בולטת, תחת עינה הפקוחה של מולדת קשובה. לעתים קרובות, הגם שהכובש אינו דוחה אותם כלל, הם אלה המהססים בין התבוללות ובין נאמנות למולדת. לבסוף, מוצא אירופי משותף, דת משותפת, אפיוני מנהג זהים ברובם, כל אלה מקרבים אותם רגשית לכובש. נובעים מכך יתרונות ודאיים, שאינם נחלתו של הנכבש כלל: קבלה לעבודה קלה יותר, ביטחון רב יותר מפני דלות גמורה ומחלה, תהליך לימודים יציב יותר; וכן התחשבויות אחדות מצד הכובש, למשל, כבוד עצמי שמכירים בו במידה זו או אחרת. נבין מתוך כך שככל שהם חסרי כול בראייה כוללת, רבות מהתנהגויותיהם של האיטלקים כלפי הנכבשים תהיינה זהות לאלה של הכובש.

בחינה נגדית: הגם שאינם נהנים מן הכיבוש אלא מתוך הַשְאָלָה, דרך קרבתם העקיפה לכובש, האיטלקים קרובים לנכבשים הרבה יותר מן הצרפתים. הם אינם מקיימים אתם את אותם היחסים המנופחים, הרשמיים, את הדיבור הזה שתמיד דבקה בו נימת האדון הפונה לעבד, שהצרפתי אינו יכול להשתחרר ממנה לגמרי. בניגוד לצרפתים, האיטלקים מדברים כמעט כולם את שפת הנכבשים, יוצרים אתם קשרי ידידות אמיצים, ופרט רב משמעות, הם גם מקיימים אתם קשרי נישואים. בסופו של דבר, מאחר שהם אינם מוצאים בכך עניין רב, האיטלקים אינם שומרים על מרחק גדול בינם לבין הנכבשים. להוציא דקות זו או אחרת, ניתוח דומה יהיה תקף גם בעבור המלטים.

אפשר לדון במצבם של היהודים – המועמדים הנצחיים להתבוללות, המהססים והנדחים תמיד – מתוך פרספקטיבה דומה. משאלתם הקבועה, והמוצדקת כל כך, היא להשתחרר ממצבם בתור נכבשים, עול נוסף במאזן כבד למדי. לשם כך, הם משתדלים להידמות לכובש, מתוך תקווה גלויה שהוא יפסיק לראות בהם אנשים שונים ממנו. מכאן מאמציהם לשכוח את העבר, לשנות את מנהגיהם הקיבוציים ולאמץ בהתלהבות את השפה, התרבות והמנהגים המערביים. אך גם אם הכובש אינו נוהג לרפות בגלוי את ידי המועמדים להתבוללות, הוא מעולם לא נתן להם סיכוי אמתי להצליח בה. וכך הם חיים בתחושה מעיקה ומתמדת של עמימות; מצד אחד, הכובש דוחה אותם, והם שותפים חלקית למצבו המוחשי של הנכבש ומקיימים אתו שותפויות למעשה; מצד אחר, הם דוחים את ערכי הנכבש בבחינת ערכים השייכים לעולם שחלף, עולם שהם מקווים להשתחרר ממנו במשך הזמן.

המתבוללים הטריים ממוקמים בדרך כלל הרבה מעבר לכובש הבינוני. הם מתיימרים להיות יותר כובשים מהכובש; חושפים לעיני כול בוז יהיר כלפי הנכבש ומזכירים במפגיע את אצילותם המושאלת, שתאוותם וגסותם העממית מקעקעות אותה לעתים קרובות. כשהם עדיין מופתעים מזכויות היתר שלהם, הם מתענגים ומגנים עליהן בדאגה ובנחרצות. וכאשר הכיבוש בסכנה, הם מספקים לו את מגניו הפעילים ביותר, את גיסות המחץ שלו, ולעתים, את מסיתיו.

פקידי השלטון, העובדים הבכירים, המנהיגים, השוטרים ועוד, המגויסים מקרב הנכבשים, הם סוג של נכבשים המתיימרים להימלט ממצבם הפוליטי והחברתי. אך מאחר שלשם כך הם בוחרים בעמידה לימין הכובש ובהגנה בלבדית על ענייניו, סופם שהם מאמצים את האידאולוגיה שלו, אפילו כלפי בני עמם וכלפי עצמם.

לבסוף מדובר בכולם, מרומים פחות או יותר, נהנים פחות או יותר, מוּשלים עד כדי כך שהם מקבלים את המערכת הבלתי צודקת (כלומר מגנים עליה או נכנעים לה), המכבידה את עולה על הנכבש. ייתכן שהבוז שהם רוחשים אינו אלא פיצוי על דלותם, כפי שהאנטישמיות המערבית היא לעתים קרובות כל כך תחליף נוח. כמו בסיפור פירמידת העריצונים: כל אחד, שאחר בעל עוצמה גדולה יותר מדכא אותו מבחינה חברתית, מוצא תמיד שלישי שעוצמתו נחותה משלו כדי להישען עליו, ולהפוך בתורו לעריץ. איזו נקמה מתוקה ואיזו גאווה חש נגר זעיר שאינו נמנה עם הנכבשים, כשהוא צועד לצדו של עובד כפיים ערבי הנושא על ראשו קרש וכמה מסמרים! אצל כולם קיים לפחות הסיפוק העמוק הזה שהם במצב עדיף מזה של הנכבש, ובדרך השלילה: לעולם אינם נטמעים עד תום בשפלות שמעשה הכיבוש דוחק אותם אליה.

מהמתיישב לכובש

המתיישב אינו קיים, מפני שלהישאר מתיישב אינו דבר התלוי באירופי מהמושבות, אפילו היה חפץ בכך. אם רצה בזה מפורשות ואם לאו, המוסדות, המנהגים והאנשים מקבלים אותו בתור מיוחס. מרגע הגעתו, או מלידה, הוא נמצא במצב נתון המשותף לכל האירופים החיים במושבה, מצב ההופך אותו לכובש. אך לאמתו של דבר, בעייתו המוסרית היסודית של הכובש – עד כמה הוא מערב את חירותו במעשיו ועל כן, עד כמה הוא מערב בהם את אחריותו – אינה נמצאת במישור הזה. אמנם הוא יכול היה שלא לנסות את הרפתקת הכיבוש, אך מן הרגע שהמפעל החל להתגלגל, אין עוד ביכולתו לדחות את תנאיו. ועוד יש להוסיף שהוא יכול היה להיות כפוף לאותם התנאים, ללא תלות בשום בחירה מוקדמת, מרגע שנולד במושבה להורים כובשים בעצמם, או אם הוא באמת לא היה מודע למשמעותו האמתית של הכיבוש בעת שקיבל את החלטתו.

בעייתו האמתית של הכובש תתעורר במישור אחר: לאחר שגילה את משמעות הכיבוש ונעשה מודע למצבו, למצב הנכבש וליחסיהם ההכרחיים, האם ישלים עמם? האם יתכחש לעצמו או שמא ישלים עם עצמו כמיוחס, ויאשר בכך את דלותו של הנכבש, הנגזרת באופן בלתי נמנע מזכויות היתר שלו? ואולי ישלים עם עצמו כעושק, ויאשר בכך את הדיכוי ואת אי־הצדק כלפי תושבה האמתי של המושבה, הנגזרים מחירותו המוגזמת ומיוקרתו? האם ישלים לבסוף עם עצמו ככובש – הדימוי העצמי הזה הממתין לו בפינה, והוא כבר חש בהיווצרותו בלחץ ראשית ההסתגלות לזכות היתר ולאי־הלגיטימיות, בלחץ מבטו הנוקב של הנעשק? האם יסתגל למצב הזה, למבט הזה ולהרשעתו העצמית, שבוא תבוא?

[22] Pierre Mendès-France (1907-1982): ראש ממשלת צרפת בשנים1954-1955, הביא לסיום מלחמת צרפת בהודו־סין ולמתן אוטונומיה פנימית לתוניסיה. נחשב לאבי הדה־קולוניזציה הצרפתית. [חזרה] [23] אלבר ממי משתמש כאן בביטוי הצרפתי הנושן Israélites ("בני ישראל"), שנועד לאפיין את היהודים כקהילה דתית, ולא לאומית. הבחנה זו זכתה לעדנה בימי שלטונו של נפולאון הראשון, כאשר הבטיח ליהודים "הכול כפרטים, מאום כעם". הביטוי הזה עדיין קיים במינוח הממסדי, כמו במקרה של המועצות הדתיות: "Consistoire israélite". [חזרה] [24] ממי משתמש במילה Caïds: ביטוי עממי, הנגזר מערבית, ששימושו היה נפוץ בצפון אפריקה במשמעות של "קשוחים", "ראשים", ראשי חמולה ואף ראשי כנופיות. [חזרה]