חלום על איטליה

מוֹנְטֶנֶלוֹ

סַלְבְיוֹ וָלֶנְטיני הלך מדי בוקר באותו מסלול. הוא זגזג במעלה מדרגות תלולות, חלף על פני בניינים מוגפי תריסים עם שלטים דהויים של "למכירה" ו"להשכרה", בלי לעצור לנוח, עד שהגיע לפיאצה הקטנה במרומי העיירה. שם הוא אמר את הבּוֹנְג'וֹרְנוֹ הראשון לאותו בוקר לפרנצ'סקו רוֹסִי הזקן, שהעביר את ימיו בישיבה לצד המזרקה שיָבְשָׁה כבר שנים, בניסיון למכור כמה תפוחים מקומטים.

סלביו תמיד קנה תפוח, ובעודו נוגס בבשרו הרך והמתוק, הסתובב והלך את המטרים הספורים האחרונים על פני הפיאצה אל בית העירייה, שם יתיישב ליד השולחן ויעבוד עד שיגיע הזמן לאכול צהריים.

הוא אהב את העיירה המטה לנפול מימי הביניים עם הרחובות הצרים, אוויר ההרים הצח והנופים מעבר לעמק שלמרגלותיהם. כשנבחר לראש העיר של מונטנלו, הבטיח לשקם את העיירה ולהחזיר את עטרת המקום ליושנה. הוא יוודא שהמבנים הנטושים לא יקרסו אל עיי חורבות, ויעשה כמיטב יכולתו כדי שהמקום לא יהפוך לעוד עיירת רפאים איטלקית. סלביו התכוון לכל מילה, אבל כעבור חצי שנה עדיין לא היה לו מושג איך לגרום לזה לקרות. בינתיים, עוד תושבים מתו או הפנו עורף לעיירה.

מונטנלו הצמודה להר נראתה מרשימה ממרחק. אנשים שחלפו על פניה עצרו לעיתים קרובות כדי לצלם. אבל מעטים טרחו לנסוע את הישורת האחרונה כדי לבקר בה, ואלו שביקרו מעולם לא נשארו לאורך זמן.

בעיירה לא היה שום דבר מהסוג שתיירים מחפשים. היא לא שכנה ליד הים, לא היו בה חנויות מפוארות, ברים יוקרתיים או מקומות בעלי חשיבות היסטורית. מונטנלו הייתה בסך הכול עוד כפר על ראש גבעה. ובכל זאת היא הייתה יפהפייה, וסלביו לא היה מסוגל לראות אותה דועכת. הוא יצליח להציל אותה איכשהו, הוא רק צריך להגות רעיון חכם.

תחילה הוא חשב שהתוכנית הנבונה ביותר תהיה לאתר את אלה שעזבו. סלביו נבר במשך שעות בתיקיות מאובקות כדי לחלץ את שמותיהם של כמה בעלי נכסים נטושים והקדיש ימים לצלילה לרשומות כדי לברר לאן עזבו חלק מהם. רבים עברו לערים הגדולות, בעיקר לרומא או למילנו. אחרים הרחיקו אל ארצות אחרות. כולם התפתו להסתלק בתקופות הקשות, חולמים על חיים טובים יותר. עכשיו סלביו שלח מכתבים ודוא"לים כדי לנסות לפתות אותם לשוב.

הוא כתב את המכתבים האלה בתקווה וברוב דאגה. יש לך עדיין בית במונטנלו, ונקדם את פניך בזרועות פתוחות כשתחזור, כתב, והזכיר להם את קצב החיים האיטי, הרוח המרעננת ואור השמש הבוהק, את האוכל, היין, המסורות, כל הדברים שהפכו את האזור הזה באיטליה למקום שכדאי לשוב אליו. "אין באף מקום איכות חיים כמו אצלנו," הבטיח.

חלק לא טרחו בכלל לענות. אם הגיבו, הם כתבו שאינם מעוניינים, שסיימו עם מונטנלו ושהם גם לא מתכוונים לשלם את המיסים שהם חייבים בגין הנכסים שלהם. כמה מהם כתבו בקוצר רוח, אחרים חיברו דוא"לים ארוכים, אבל המסר היה זהה: אנחנו לא רוצים יותר את הבית, הוא מעמסה ותו לא, מבחינתנו הקוֹמוּנֶה — העירייה — יכולה לקבל אותו.

"טירוף. אתה מאמין שמישהו מוכן לוותר ככה על בית?" שאל סלביו את עוזרו אוגוסטו, שניגש אליו והציץ מבעד לכתפו אל הדוא"ל האחרון.

אוגוסטו היה זקן כל כך, עד שאם לא הופיע לעבודה בבוקר, כולם חששו לגרוע מכול. הוא היה גבר שברירי וגרום, אבל מוחו היה חד והוא זכר המון דברים על עברה של מונטנלו.

"האנשים האלה מרגישים כאילו הם ברחו, הם לא רוצים שיזכירו להם מה הם היו פעם כשהיו עניים," אמר לסלביו. "מה שאנחנו צריכים כאן עכשיו זה דם חדש, זרים שחושבים שבניין איטלקי מתפורר זה משהו רומנטי. אם נמצא אותם, הבעיות של מונטנלו ייפתרו."

"אתה מציע שנשכיר את הבתים הריקים לתיירים?"

"בהחלט לא." אוגוסטו נראה מזועזע. "אז הם יהיו באחריות הקוֹמוּנֶה, ואין מספיק כספים כדי לשקם אותם כמו שצריך. אם הבעלים לא רוצים את המקומות האלה, אנחנו חייבים למכור אותם לאנשים שירצו אותם."

סלביו שקל את הרעיון. יותר מכול הוא רצה להיות האיש שיעצור את שקיעתה של העיירה. אם היה יכול לעזור לה לפרוח שוב, למלא אותה באנשים ובחיים, הוא היה מרגיש שהגיע להישג בעל ערך. הוא הביט אל מחוץ לחלון בפיאצה סחופת הרוחות, שהייתה ריקה למעט מוכר התפוחים הזקן, וחשב ששווה לנסות הכול.

"אוקיי," הסכים. "אם נצליח לשכנע חלק מהמשפחות האלה להעביר לרשותנו את הבתים, אני מניח שתהיה לנו זכות למכור אותם לכל מי שנרצה."

"כמובן," אמר אוגוסטו וניער את האבק מידיו כאילו הגיעו לכלל החלטה. "יגיעו זרים עם כסף, הם ישפצו את מונטנלו במקומנו, והבעיות שלנו ייפתרו, בדיוק כמו שאמרתי."

"כמה כסף ישלמו אנשים עבור הנכסים האלה?" סלביו גילה ספקנות. "חלק מהבתים הם כמעט חורבות. הם לא שווים כמעט כלום."

"כמעט כלום זה מה שאנחנו צריכים לבקש מהם," אמר אוגוסטו חד וחלק.

"ואיפה נמצא קונים פוטנציאליים?" סלביו העביר יד טרודה בשערו הכהה והסמיך, צופה בעיות רבות. "איך נגיע אליהם?"

אוגוסטו חצה את החדר והתיישב ליד שולחנו, שעליו ניצב המחשב החדש שבו לימד את עצמו להשתמש ומלמל בתסכול קל.

"בקלות רבה, נשתמש באינטרנט שלי." הוא פרש את זרועותיו לרווחה וחייך כאילו המציא את המרשתת במו ידיו, "נכין מודעת פרסומת."

בואו לחיות את החלום שתמיד חלמתם על איטליה.

הנה ההזדמנות שלכם לקנות בית משלכם בדרום איטליה בפחות ממחיר של כוס קפה. העיירה ההררית הציורית מונטנלו מוכרת כמה מהמבנים ההיסטוריים שלה תמורת אירו אחד בלבד לכל מבנה. התנאים היחידים הם התחייבות הרוכשים לשפץ את ביתם החדש תוך שלוש שנים, ולתרום בדרך משמעותית לקהילה הקטנה והידידותית.

כדי לבחון את האפשרות להתקבל כתושב עתידי של מונטנלו, צרו קשר עם ראש העיר סלביו ולנטיני.

בואו לחיות את החלום שתמיד חלמתם על איטליה תמורת אירו אחד.