קחי את ידי

1

ממפיס

2016

לא עוברת שנה בלי שאחשוב עליהן. אינדיה. אריקה. שמותיהן רקומים על הבטנה של כל חלוק לבן שלבשתי אי־פעם. אני מספרת לך את הסיפור הזה כדי לרקום את שמותיהן גם בתוך הבגדים שלך. כתזכורת, כדי שלא תשכחי אותן לעולם. חיי בתחום הרפואה לימדו אותי, לימדו אותי ממש, לקבל את הדברים שאין בכוחי לשנות. מעין תפילה נואשת לשלוות נפש. אני לא מנסה לשנות את העבר. אני מספרת כדי לתת מנוחה לרוחות הרפאים האלו.

את מציירת בקדחתנות, כמו אמא. ועם זאת, ניחנת ביציבות של אבא. הכישרונות שלך מפריכים בלי ספק את התיאוריה של תורשה גנטית. אני מביטה בך עכשיו, בשובך מהקולג', בַּזמן שאחרי גמר הלימודים שבו כל הצעירים מוצאים את דרכם או מחליקים במדרון של חוסר הוודאות. את יושבת על המרפסת ומחככת חוטמים עם הכלב, פיטבול אפור מטומטם שנידון פעם למוות כי נשך אדם בפניו. בשש השנים שאנחנו מחזיקות בו, הוא פחדן יותר מאשר נועז, כמודע לכך שמהלך שגוי אחד יחרוץ את גורלו. עכשיו אני יודעת שוודאות כזאת, נוראה ככל שתהיה, היא מתנה.

הכלב גונח כשאת מחפשת את המקום הנכון לגירוד. הלוואי שמישהו היה מגרד לי ככה. אני חשה כזאת לאות בעצמותיי. השנה אהיה בת שישים ושבע, אבל הגיע הזמן. אני מוכנה לעבוד בחצר שלי, לחוש את העפר הלח בין אצבעותיי, לשבת עם זיכרונותיי כמו אחד מאותם עקעקים זנבתניים שכנפיהם כבר אינן מתנפנפות כבעבר. בימים אלה אני מתעוררת ורק רוצה להתהפך לצד השני ולהמשיך לישון עוד שעה. כן, הגיע הזמן.

לפני שבועיים שמעתי את החדשות שאינדיה חולה מאוד. אני לא יודעת ממה בדיוק היא סובלת, אבל מקבלת את זה כסימן לכך שהגיע הזמן לנסוע דרומה. אני יודעת איך זה נראה. לא, אני לא עומדת להציל אותה. לא, אני לא מטפחת איזו תקווה נאצלת שהיא תהיה המטופלת הראשונה והאחרונה בקריירה שלי. התפללתי על כך. אנא, אלוהים, גלה לי את צפונות ליבי.

אני קוראת בשמך, ואת מציצה למטבח מבעד לדלת הרשת. את רגילה שאני טורחת למענך, אם כי בכל שנה את זקוקה לי פחות ופחות, וצר לי מאוד על כך. בקרוב נישאר רק אני והכלב, אישה זקנה ממלמלת שטויות כדרכם של בעלי כלבים המדברים אל חיות המחמד שלהם אם אין איש בסביבה.

אבל לפני שנעבור שתינו לפרק הבא, אנחנו צריכות לדבר. את ואני תמיד היינו פתוחות זו עם זו. כאשר היית גדולה מספיק לשאול שאלות, סיפרתי לך את כל הידוע לי על ההורים שהולידו אותך. סיפרתי לך איך נכנסת אל חיי, על המתנה שאת למשפחתנו.

סיפרתי לך את הסיפור על הורתך ולידתך, אבל לא גיליתי לך את סיפור שושלת היוחסין שלך. איך באת לעולם. איך נוצרת מהשתלשלות היסטורית ארוכה שקראה תיגר על הביולוגיה. מה שאני מנסה לומר, זה שהסיפור שלך קשור קשר אמיץ לאחיות האלו. הסיפור על איך קיבלתי אותך בברכה אל חיי, והחלטתי לא להתחתן וללדת ילדים, הוא מסובך. ניסיתי לא להעמיס אותו עלייך, אבל אני מתחילה להאמין שבזה שלא סיפרתי לך את כל האמת, ונתתי לך לחיות את חייך בלי להבין את ההיסטוריה הזאת לעומק, עשיתי לך שירות רע.

אני מכניסה את היד לכיס השמלה שלי ומוציאה ממנו את הנייר המקופל. גם בלי לפתוח אותו אני יודעת מה כתוב בו, כי למדתי בעל־פה את הכתובת, מיפיתי את הוראות הניווט בנייד שלי, ואני יודעת באיזו דרך אסע. מכל הדלק של המכונית מלא, החטיפים ארוזים בתרמיל הגב. המלתחה הכוללת את הבגדים החיוניים שלי מקופלת יפה במזוודה שמונחת כרגע מאחורי הדלת. הדבר היחיד שטרם עשיתי הוא לספר לך לאן אני נוסעת ולמה. את יודעת משהו על האחיות, על המקרה שהסעיר את הארץ, אבל את לא יודעת את כל הסיפור. והגיע הזמן שאספר לך אותו.

"אן?" אני קוראת שוב בשמך. הפעם, אני רומזת לך להיכנס.