אבן נייר ומספריים

אמיליה

פברואר 2020

בעלי לא מזהה את פנַי.

אני מרגישה שהוא מתבונן בי בזמן שאני נוהגת ותוהה מה הוא רואה. גם אף אחד אחר לא נראה לו מוכר, אבל עדיין מוזר לחשוב שהאיש שנישאתי לו לא יצביע עלי במסדר זיהוי של המשטרה. אני יודעת איזו הבעה הוא עוטה על פניו בלי שאצטרך להביט בו. זו גרסת ה"אמרתי לך" הזועפת וחסרת הסבלנות, לכן אני מתרכזת בכביש. אני חייבת. השלג יורד מהר יותר עכשיו, זה כמו לנהוג בעולם מחוק, והמגבים של המוריס מיינור טרוולר שלי מתקשים להתמודד. המכונית — כמוני — נוצרה ב־1978. אם מטפלים בדברים, הם מאריכים ימים, אבל יש לי הרגשה שבעלי היה רוצה להחליף את שנינו בדגם חדיש יותר. אדם בדק את חגורת הבטיחות שלו מאה פעמים מאז שיצאנו מהבית, והידיים שלו קפוצות לאגרופים על ירכיו. הנסיעה מלונדון לסקוטלנד לא היתה אמורה לארוך יותר משמונה שעות, אבל לא העזתי לנהוג מהר בסערה הזאת. אף על פי שמתחיל להחשיך, ונראה שהלכנו לאיבוד ביותר ממובן אחד.

"האם סוף שבוע מחוץ לבית יכול להציל נישואים?" זה מה שבעלי אמר כשהיועצת הציעה את זה. בכל פעם שדבריו מהדהדים שוב במוחי, רשימה חדשה של חרטות נרשמת לי בתוך הראש. המחשבה שבזבזנו חלק גדול כל כך מחיינו בלי לחיות אותם באמת, מעציבה אותי מאוד. לא תמיד היינו האנשים שאנחנו היום, אבל זיכרונות העבר שלנו הופכים את כולנו לשקרנים. בגלל זה אני מתמקדת בעתיד. שלי. יש ימים שבהם אני עדיין מדמיינת אותו בעתיד הזה, אבל יש רגעים שבהם אני מדמיינת איך ייראו החיים שלי שוב לבד. זה לא מה שאני רוצה, אבל אני תוהה אם זה לא יהיה עדיף לשנינו. הזמן יכול לשנות מערכות יחסים כמו שהים משנה את צורתו של החול.

כשראינו את אזהרות מזג האוויר, הוא אמר שכדאי שנדחה את הנסיעה, אבל אני לא הייתי מסוגלת. שנינו יודעים שסוף השבוע הזה מחוץ לבית הוא ההזדמנות האחרונה שלנו לתקן דברים. או לפחות לנסות לתקן אותם. הוא לא שכח את זה.

בעלי לא אשם שהוא שוכח מי אני.

לאדם יש ליקוי נוירולוגי ששמו פּרוֹסוֹפַּגנוֹזיָה, שזה אומר שהוא לא מסוגל להבחין בתווים מבדילים בפנים, לרבות בפנים שלו. הוא חלף על פני ברחוב יותר מפעם אחת כאילו אני אדם זר. החרדה החברתית שהפגם הזה יוצר משפיעה בהכרח על שנינו. אדם יכול להיות מוקף חברים במסיבה ועדיין להרגיש כאילו הוא לא מכיר איש בחדר. לכן אנחנו מבלים הרבה זמן לבדנו. יחד אבל לחוד. רק אנחנו. עיוורון פנים הוא לא הדרך היחידה שבה בעלי גורם לי להרגיש בלתי נראית. הוא לא רצה ילדים — תמיד אמר שהוא לא מסוגל לשאת את המחשבה שהוא לא יזהה את פניהם. הוא חי עם הליקוי הזה כל חייו, ואני חיה איתו מאז שנפגשנו. לפעמים קללה יכולה להיות ברכה.

בעלי אולי לא מכיר את הפנים שלי, אבל הוא למד לזהות אותי בדרכים אחרות: ריח הבושם שלי, צליל הקול שלי, התחושה של היד שלי בתוך היד שלו, כשהוא עדיין נהג לאחוז בה.

נישואים לא נכשלים, בני אדם נכשלים.

אני לא האישה שהוא התאהב בה לפני שנים. אני תוהה אם הוא יודע עד כמה מבוגרת יותר אני נראית עכשיו. או אם הוא מבחין בגוונים האפורים בשערי הבלונדיני הארוך. אולי ארבעים הוא השלושים החדש, אבל העור שלי חרוש קמטים שרק מעטים מביניהם יצר צחוק. פעם היה לנו כל כך הרבה במשותף, וחלקנו את הסודות ואת החלומות שלנו, לא רק מיטה. אנחנו עדיין מסיימים זה את משפטיו של זה, אבל היום אנחנו טועים בהם.

"אני מרגיש שאנחנו נוסעים במעגלים," הוא פולט מתחת לשפם, ולרגע אני לא בטוחה אם הוא מתייחס לנישואים שלנו או לכישורי הניווט שלי. נדמה ששמי הצִפחָה המאיימים משקפים את מצב הרוח שלו, וזו הפעם הראשונה שהוא מדבר, אחרי כמה וכמה קילומטרים. שלג נערם על הכביש לפנינו, והרוח מתגברת, אבל זה עדיין כאין וכאפס לעומת הסערה שמתפתחת בתוך המכונית.

"אתה מוכן פשוט למצוא את ההוראות שהדפסתי ולהקריא לי אותן?" אני אומרת, מנסה ללא הצלחה להסתיר את הרוגז בקולי. "אני בטוחה שאנחנו קרובים."

לעומתי, בעלי התבגר יפה בצורה בלתי נסבלת. ארבעים ומשהו שנותיו מוסתרות בתבונה בתספורת טובה, עור שזוף וגוף שעוצב בהשתתפות בחצאי מרתונים. הוא תמיד הצטיין בבריחה, בעיקר מהמציאות.

אדם הוא תסריטאי. הוא התחיל הרחק מתחת לשלב התחתון בסולם המתקפל של הוליווד, שלא הצליח להגיע אליו בעצמו. הוא אומר לאנשים שהוא עבר ישר מהלימודים לקולנוע, אבל זה רק שקר, לא כל כך לבן. הוא התקבל לעבודה באלקטריק סינמה בנוטינג היל כשהיה בן שש־עשרה, ושם מכר חטיפים וכרטיסים לסרטים. כשמלאו לו עשרים ואחת, הוא מכר את הזכויות לתסריט הראשון שלו. "אבן, נייר ומספריים" לא התקדם מעבר לפיתוח, אבל בזכות העסקה אדם השיג סוכן, והסוכן מצא לו עבודה, לעבד רומן לתסריט. הספר לא היה רב־מכר, אבל גרסת הסרט — משהו בריטי דל תקציב — זכתה בפרס הבאפט"א, ותסריטאי נולד. זה לא היה כמו לראות את הדמויות שלו קמות לתחייה על המסך — הדרכים המובילות להגשמת חלומותינו הן כמעט לעולם לא ישירות — אבל אדם היה יכול להתפטר מעבודתו כמוכר פופקורן ולהקדיש את כל זמנו לכתיבה.

בדרך כלל התסריטאים לא מוכרים לציבור הרחב, לכן אולי יש אנשים שלא מכירים את שמו, אבל אני מוכנה להתערב שהם ראו לפחות אחד מהסרטים שהוא כתב. למרות הבעיות שלנו, אני גאה בו כל כך על כל מה שהשיג. אדם רייט בנה לעצמו שם בתחום כמי שהופך רומנים לא ידועים לסרטים שוברי קופות, והוא עדיין מחפש כל הזמן את הספר הבא. אני מודה שלפעמים אני מקנאה, אבל אני חושבת שזה טבעי בהתחשב במספר הלילות שבהם הוא מעדיף לקחת ספר למיטה. בעלי לא בוגד בי עם נשים אחרות, או עם גברים, הוא מנהל רומנים עם מילותיהם.

בני אדם הם מין מוזר ובלתי צפוי. אני מעדיפה חברת בעלי חיים, וזו אחת מהסיבות הרבות שאני אוהבת את העבודה בבית המחסה לכלבים בבאטרסי. יצורים המהלכים על ארבע הם בני לוויה טובים יותר מהמהלכים על שתיים, וכלבים לא שומרים טינה ולא יודעים לשנוא. אני מעדיפה לא לחשוב על הסיבות האחרות שבגללן אני עובדת שם; לפעמים עדיף לא לנקות את אבק הזיכרונות שלנו.

המראֶה שמעבר לשמשה הקדמית הציג לפנינו נוף דרמטי משתנה במהלך הנסיעה. עצים בכל גוני הירוק, אגמים בוהקים עצומים, הרים שראשיהם מכוסים בשלג ומרחב אינסופי מושלם שלא קלקלו אותו. אני מאוהבת בהיילנדס הסקוטיים. אם יש מקום יפה יותר על פני האדמה, עוד לא מצאתי אותו. העולם נראה הרבה יותר גדול כאן מאשר בלונדון. או שאולי אני קטנה יותר. אני מוצאת שלווה בדממה ובריחוק. לא ראינו נפש חיה במשך יותר משעה, ולכן זה המיקום המושלם למה שתכננתי.

אנחנו חולפים על פני ים סוער לשמאלנו וממשיכים צפונה, כשקול הגלים המתנפצים מלווה אותנו כסרנדה. כשהכביש המתפתל מצטמצם לסמטה צרה, השמים — שהשתנו מכחול לוורוד, אחר כך לסגול ועכשיו משתנים לשחור — משתקפים בכל אחד ואחד מהאגמים הקפואים למחצה שאנחנו עוברים בדרכנו. עמוק יותר בפנים הארץ מקיף אותנו יער. עצי מחט עתיקים, זרויים שלג וגבוהים מהבית שלנו, מתכופפים ומאבדים את צורתם בסערה, כאילו היו גפרורים. רוח מייבבת כמו רוח רפאים מחוץ למכונית, מנסה ללא הרף להעיף אותנו מהדרך, וכשאנחנו מחליקים קצת על הכביש המכוסה בקרח, אני אוחזת בהגה בחוזקה כזאת עד שהעצמות באצבעותי בולטות מבעד לעור. אני מבחינה בטבעת הנישואים שלי. תזכורת מוצקה לכך שאנחנו עדיין יחד, למרות כל הסיבות שבגללן אנחנו צריכים אולי להיפרד. נוסטלגיה היא סם מסוכן, אבל אני נהנית מהתחושה שמעוררים זיכרונות מאושרים יותר שחולפים לי בראש. אולי אנחנו אבודים פחות מכפי שאנחנו מרגישים. אני מגניבה מבט אל הגבר שיושב לידי, תוהה אם עדיין נוכל למצוא את הדרך חזרה אלינו. ואז אני עושה משהו שלא עשיתי זמן רב, ומושיטה את היד כדי להחזיק בידו.

"תעצרי!" הוא צועק.

הכול קורה מהר כל כך. דמותו המושלגת, המטושטשת, של אייל שעומד באמצע הכביש, הרגל שלי שהולמת על דוושת הבלימה, המכונית שסוטה ומסתחררת עד שהיא עוצרת בחריקה אל מול קרניו העצומות של האייל. הוא ממצמץ פעמיים לכיווננו ואז מסתלק בשלווה כאילו לא קרה דבר, ונעלם בין העצים. נראה שאפילו לעצים קר.

הלב שלי הולם בחוזקה בחזה כשאני מושיטה יד אל תיק היד. האצבעות הרועדות שלי מוצאות את הארנק, את המפתחות וכמעט את כל שאר תכולתו לפני שהן מאתרות את המשאף. אני מנערת אותו ושואפת ממנו.

"אתה בסדר?" אני שואלת לפני שאני שואפת שוב.

"אמרתי לך שזה רעיון גרוע," משיב אדם.

נשכתי את הלשון פעמים רבות כל כך בנסיעה הזאת, עד שהיא כנראה כבר מחוררת לגמרי.

"אני לא זוכרת שהיה לך רעיון טוב יותר," אני מתפרצת.

"נסיעה של שמונה שעות לסוף שבוע מחוץ לבית..."

"אנחנו כבר אומרים המון זמן שיהיה נחמד לבקר בהיילנדס הסקוטיים."

"יכול להיות שיהיה נחמד לבקר גם בירח, אבל הייתי מעדיף שנדבר על זה לפני שאת מזמינה לנו מקום בחללית. את יודעת איזו תקופה עמוסה זו בשבילי."

המילה עמוס נעשתה מילת טריגר בחיי הנישואים שלנו. אדם עונד את העומס שלו כמו תג. כמו חבר בצופים. זה משהו שהוא גאה בו: סמל סטטוס של ההצלחה שלו. היא מעוררת בו חשיבות עצמית ומעוררת בי רצון לזרוק את הספרים שהוא מעבד על הראש שלו.

"אנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו נמצאים כי אתה תמיד עמוס מדי," אני אומרת דרך שיניים חשוקות ונוקשות. עכשיו קר מדי במכונית, אני רואה את הבל הפה שלי.

"סליחה, את מנסה להגיד שזו אשמתי שאנחנו בסקוטלנד? בפברואר? באמצע סערה? זה היה הרעיון שלך. לפחות לא אצטרך להקשיב לנדנוד האינסופי שלך אחרי שעץ נופל ימחץ אותנו למוות, או אחרי שנמות מהיפותרמיה בקופסת הפח המחורבנת הזאת שאת מתעקשת לנהוג בה."

אנחנו אף פעם לא רבים כך בפומבי, רק ביחידות. שנינו די טובים בשמירה על מראית עין, ואני יודעת שאנשים רואים את מה שהם רוצים לראות. אבל מאחורי דלתיים סגורות, מצבם של מר וגברת רייט אינו תקין זה זמן רב.

"אם היה לי הטלפון שלי, כבר היינו שם," הוא אומר ומגשש בתא הכפפות אחרי הנייד האהוב שלו, שהוא לא מוצא. בעלי חושב שגאדג'טים חסרי ערך הם התשובה לכל הבעיות בחיים.

"שאלתי אם לקחת כל מה שאתה צריך לפני שיצאנו מהבית," אמרתי.

"לקחתי הכול. הטלפון שלי היה בתא הכפפות."

"אז הוא עדיין אמור להיות שם. זה לא התפקיד שלי לארוז בשבילך. אני לא אמא שלך."

אני מיד מתחרטת שאמרתי את זה, אבל מילים לא מגיעות עם פתקי החלפה ואי אפשר לקחת אותן בחזרה. אמו של אדם ניצבת בראש רשימה ארוכה של דברים שהוא לא אוהב לדבר עליהם. אני מנסה להיות סבלנית בזמן שהוא ממשיך לחפש את הטלפון שלו, אף על פי שאני יודעת שהוא לעולם לא ימצא אותו. הוא צודק. הוא אכן הכניס אותו לתא הכפפות. אבל הבוקר, לפני שיצאנו מהבית, הוצאתי אותו משם והסתרתי אותו בבית. אני מתכננת ללמד את בעלי שיעור חשוב בסוף השבוע הזה, והוא לא זקוק לטלפון שלו לשם כך.

כעבור רבע שעה אנחנו חוזרים לכביש ונדמה שאנחנו מתקדמים. אדם מכווץ את העיניים בחשכה ומעיין בהוראות שהדפסתי — נדמה שאם זה לא ספר או כתב יד, כל מה שכתוב על נייר ולא על מסך מבלבל אותו.

"את צריכה לפנות ימינה בכיכר הבאה," הוא אומר ונשמע בטוח יותר מכפי שציפיתי.

עד מהרה אנחנו מסתמכים על הירח שיאיר לנו את הדרך וירמוז על העליות והירידות של הנוף המושלג שלפנינו. אין פנסי רחוב, והפנסים הקדמיים של המוריס מיינור בקושי מאירים את הכביש. אני רואה ששוב עומד להיגמר הדלק, אבל לא ראיתי תחנת דלק כבר כמעט שעה. השלג יורד ללא הפסקה עכשיו, ולא רואים דבר חוץ מקווי מתאר כהים של הרים ושל אגמים לאורך קילומטרים.

כשאנחנו רואים סוף־סוף שלט ישן ומכוסה שלג שמפנה לבלקווטר, תחושת ההקלה במכונית כמעט מוחשית. אדם קורא את סדרת ההוראות האחרונות במשהו שגובל בהתלהבות.

"תחצי את הגשר, ואחרי שתעברי ספסל שמשקיף על האגם, תפני ימינה. הכביש יתעקל ימינה ויוביל אל העמק. אם עברת את הפאב, נסעת רחוק מדי והחמצת את הפנייה לבית."

"יהיה נחמד לאכול ארוחת ערב בפאב מאוחר יותר," אני אומרת.

אף אחד מאיתנו לא אומר דבר כשבלקווטר אִין נראה מרחוק. אני פונה לפני שאנחנו מגיעים לפאב, אבל אנחנו קרובים מספיק לראות שהחלונות שלו מכוסים בקרשים. בניין הרפאים נראה כאילו הוא נטוש זה זמן רב.

הכביש המתפתל אל העמק גם מרהיב וגם מבעית. הוא נראה כאילו נחצב ביד מתוך ההר. הדרך בקושי רחבה מספיק למכונית הקטנה שלנו, ובצד אחד יש תהום עמוקה ואין אפילו מעקה בטיחות.

"אני חושב שאני רואה משהו," אומר אדם ורוכן קרוב יותר לשמשה כדי להביט אל תוך החשכה. אני רואה רק שמים שחורים ושמיכה לבנה שמכסה הכול תחתיה.

"איפה?"

"שם. מעבר לעצים האלה."

אני מאיטה קצת בזמן שהוא מצביע על לא כלום. אבל אז אני מבחינה במה שנראה כבניין לבן גדול שעומד לבדו במרחק.

"זו רק כנסייה," הוא אומר ונשמע מובס.

"זהו זה!" אני אומרת וקוראת את שלט העץ הישן שניצב לפנינו. "קפלת בלקווטר היא מה שאנחנו מחפשים. כנראה הגענו!"

"נהגנו עד הנה כדי לשהות ב... כנסייה ישנה?"

"קפלה ששופצה והייעוד שלה שונה, כן, ואני נהגתי."

אני מאיטה ונוסעת על דרך העפר המכוסה שלג, שמורידה אותנו מהכביש החד מסלולי ומובילה אותנו אל תחתית העמק. אנחנו חולפים על פני בית קטן מכוסה בסכך לימיננו — הבניין הנוסף היחיד שאני רואה — ואחר כך חוצים גשר קטן ונתקלים בעדר כבשים. הם מצופפים יחד, נראים מפחידים כשהם מוארים בפנסי המכונית שלנו וחוסמים את דרכנו. אני לוחצת בעדינות על דוושת הגז ולוחצת על הצופר, אבל הם לא זזים. עיניהם בורקות בחשכה והם נראים קצת על טבעיים. ואז אני שומעת נהמה מהמושב האחורי.

בוב — הלברדור השחור הענק שלנו — היה שקט במשך רוב שעות הנסיעה. בגילו הוא בעיקר אוהב לישון ולאכול, אבל הוא פוחד מכבשים. ומנוצות. גם אני פוחדת מדברים טיפשיים, אבל אני פוחדת בצדק. הנהמות של בוב לא מבהילות את העדר. אדם פותח את דלת המכונית ללא אזהרה, ומיד נכנס פנימה משב של שלג ומכה בנו בכל הכיוונים. אני צופה בו כשהוא מטפס החוצה, מגן על פניו, ואז מגרש את הכבשים ופותח את השער שהיה נסתר מן העין מאחוריהם. אני לא יודעת איך אדם ראה אותו בחשכה.

הוא מטפס חזרה למכונית בלי לומר מילה, ואני לא ממהרת לעשות את שארית הדרך. השביל קרוב בצורה מסוכנת לגדת האגם, ואני מבינה מדוע קראו למקום הזה בלקווטר, מים שחורים. כשאני נעצרת ליד הקפלה הלבנה הישנה, אני מתחילה להרגיש טוב יותר. זו היתה נסיעה מתישה, אבל הגענו, ואני אומרת לעצמי שהכול יהיה בסדר אחרי שניכנס.

היציאה אל סופת השלגים היא הלם לגוף. אני מהדקת את המעיל סביבי, אבל הרוח הקרה כקרח עדיין מרוקנת את הריאות שלי מאוויר והשלג מצליף בפני. אני מוציאה את בוב מהמכונית, ושלושתנו מבוססים בשלג לעבר שתי דלתות עץ גדולות שנראות גותיות. קפלה שהוסבה לבית מגורים נשמעת רומנטית בהתחלה. מיוחדת וכיפית. אבל עכשיו כשאנחנו כאן, ההרגשה היא קצת כמו פתיחה לסרט אימה פרטי משלנו.

דלתות הקפלה נעולות.

"הבעלים אמרו משהו על קופסה למפתחות?" שואל אדם.

"לא, הם רק אמרו שהדלתות יהיו פתוחות."

אני מרימה את המבט אל הבניין הלבן המרשים ומגינה על העיניים מפני השלג העיקש. אני מפנימה את מראה קירות האבן הלבנים העבים, מגדל הפעמון וחלונות הוויטראז'. בוב מתחיל לנהום שוב, התנהגות חריגה בשבילו, אבל אולי יש עוד כבשים או בעלי חיים אחרים בסביבה? משהו שאדם ואני פשוט לא רואים?

"אולי יש עוד דלת מאחור?" מציע אדם.

"אני מקווה שאתה צודק. כבר עכשיו נראה שנצטרך לחפור את המכונית מתוך השלג."

אנחנו הולכים לעבר צד הקפלה, כשבוב מוביל, מושך ברצועה כאילו הוא הולך בעקבות משהו. יש בקפלה אינספור חלונות ויטראז', אבל אנחנו לא מוצאים עוד דלתות. ואף על פי שחזית הבניין מוארת בתאורה חיצונית — זו שראינו מרחוק — בפנים הכול חשוך. אנחנו ממשיכים בראשים רכונים מפני מזג האוויר חסר הרחמים, עד שאנחנו עושים סיבוב שלם.

"מה עכשיו?" אני שואלת.

אבל אדם לא עונה.

אני מרימה את המבט, מגינה על העיניים מהשלג, ורואה שהוא מביט בחזית הקפלה. דלתות העץ האדירות פתוחות לרווחה.