החדר הדרומי

1

במרוצת השנים הבנתי: במשקפות שדרכן הביטו הוריי על החיים, הם ראו זה את זה בגודל מוגזם. אבי חיכה תמיד לאישורים מאימי, ניפח את דעותיה לממדי ענק ולקח ללב כל מילה שזרקה לעברו, עד כדי כך שהיא עצמה הייתה צועקת עליו: ״אז אמרתי! אז מה? אתה מוזמן לשים עליי פס!״

באופן אחר אבל הרסני לא פחות, אימי תלתה בו את כל תקוותיה להרגיש אהובה. כשהייתה נקלעת לוויכוח עם אחת מחברותיה, דבר שקרה לעיתים תכופות, הייתה רצה ומספרת לו בפרטי פרטים שההיא אמרה לה ככה וזו עלבה בה ככה וציפתה שיחבק אותה ויצדיק אותה ללא סייג, וכשלא עשה את זה הייתה מאשימה אותו שלא הבין שום דבר ממה שסיפרה לו או שהוא מקנא לה, ובכל מקרה חבל שבכלל פתחה את הפה שלה וסיפרה, והלכה לחדר האמבטיה ובכתה.

הם היו רבים מריבות מכוערות מאוד שהתחילו תמיד באותו האופן: אבי האשים את אימי שאין לה שום כבוד אליו ובגלל זה היא מרשה לעצמה להעיר לו כל הזמן הערות עוקצניות. היא מצידה התנהגה כאילו היא לא קשורה בכלל למצב הרוח שלו והתחילה לסדר את המטבח, או למיין את הכביסה, מה שרק גרם לו לאבד את עשתונותיו ולהגיע מהר יותר למה שהיא כינתה ׳הקצה׳. הקצה היה הרגע שבו עיניו נפערו ופניו האדימו וכולנו פחדנו ממנו. ״בבית שלי!״ הוא צעק, ״מי שמע על דבר כזה? בבית שלי מדברים אליי כאילו אני כלב?״ והתהלך מחדר לחדר והסביר לקהל בלתי נראה כמה חמור העוול שנעשה לו. אם אחת מאיתנו, אחותי או אני, הייתה טועה ועונה לו, מבקשת שיירגע ויפסיק לצעוק, גם היא הייתה נופלת מייד אל תוך סיר עצביו הלוהט, ואוי לאחרת שניסתה לבוא לעזרתה. הוא היה מבשל את כולנו בתוך המרק הרותח הזה יחד. למחרת, או אפילו מקץ כמה שעות, היה חוזר לממדיו הרגילים ואפילו מעט קטן מזה, ומתחנף ראשונה אל אימי, ואחר כך אלינו, מנשק אותנו ומצטער שלעיתים הוא מגזים וממהר להתרגז. אחותי מיהרה לסלוח. אימי ואני, לעומת זאת, היינו מזכירות לו את טעמו של המרק הרותח שלו, מראות את הכוויות בלשון, עוד ימים אחר כך.

כילדה חשבתי שאפילו הרוח, אם תנשוב לכיוון הלא נכון, תביא את אבי אל הקצה, והשתדלתי לא להכעיס אותו, אבל ככל שבגרתי ראיתי בבירור את החוט העדין שאימי טוותה סביבו במילותיה, ובעזרתו משכה אותו אל הקצה.

שנים יעברו עד שאבחין שאותו חוט עדין כרוך גם סביב צווארי.

בכל מה שנוגע אלינו, הוריי השתדלו להפגין חזית מאוחדת. אני מתכוונת שכשאבי אסר עלינו לעשות משהו - והוא בהחלט ידע לאסור עלינו - אימי, לא בלי קושי, ניסתה להסביר לנו את פשר ההחלטה ולגבות אותו, ואם התחילה דעתה האמיתית לזלוג מקצות הפה, מייד הייתה מסובבת אלינו את הגב וחותמת: ״מספיק! אל תבקשו ממני אפילו, כי אתן יודעות מה יקרה.״ רק לעיתים נדירות היא העזה להמרות את פיו ולפעול על פי דרכה. פעם אחת כזו נגעה לליבי במיוחד. זה לא היה בנושא שברומו של עולם, אבל היא עמדה לצידי בניגוד לרצונו. למדתי אז ספרות באוניברסיטה וגרתי עם שותפה בשם מאיה שלא רצתה לחלוק איתי דבר. אם הייתי מכניסה יד לצנצנת האגוזים שלה, היא מיהרה להזכיר לי שהאגוזים לא כלולים בשכר הדירה, ושאם מתחשק לי לאכול אגוזים - יש דוכן מצוין בכניסה לשוק.

בערב חג השבועות ביקשתי מאימי לבוא אליהם לארוחת החג, אבל היא גמגמה: ״זה בלתי אפשרי. אבא כבר תכנן לבלות את החג בירושלים.״ שלא כדרכי, אולי בגלל ערב החג או הימים הקשים שעברו עליי בלימודים, אמרתי: ״אימא, בבקשה, אני לא רוצה להיות לבד הערב,״ וזה היה משחרר כמו לומר: אימא, אל תלכי. זה למעשה מה שאמרתי. אבי כעס מאוד. הוא חשב שאני מספיק מבוגרת כדי להתמודד עם הצרות שלי לבד ושאני לא צריכה להרוס להם את התוכניות. הוא אמר שהוא לא מתכוון לוותר על הביקור בכותל בחג בגלל שאני לא יכולה לדאוג לעצמי ושאל איך זה שאחותי, שצעירה ממני, תמיד מסתדרת טוב יותר. הוא צדק, אבל עובדה היא שהייתי זקוקה להם מאוד ואיני זוכרת עוד מקרה מלבד זה שהעזתי לומר בקול רם שאני זקוקה להם. פחדתי שהבדידות תאכֵּל אותי, כמו אש, ושאם אישאר לבד אקום למחרת בבוקר אדם אחר. עד כדי כך.

בערב החג אימי דפקה על דלת הדירה שלי. זיהיתי שזו היא על שום הדפיקה הנחרצת. שלוש נקישות חזקות ואחריהן, כמעט ללא שהות, עוד שלוש. היא נכנסה בשמלת טריקו רחבה ממידותיה הקטנות ובידיה שקיות ניילון ובהן קופסאות עם אוכל והחלה לרוקן את תוכנן לסירים ולמחבתות: קציצות כרובית, מרק, ושלוש חתיכות דג מטוגן.

״איך באת?״ שאלתי.

״במונית שירות. זה סידור מצוין.״

״ואבא?״

״תערכי את השולחן. האוכל תכף חם.״

מאיה ביקשה להצטרף לארוחה, וכך אכלנו שלושתנו במטבח הקטן סביב השולחן העגול.

״איפה המשפחה שלך בחג?״ אימי הביטה במאיה, שלבשה מכנסיים קצרצרים אף על פי שהיה עוד קריר בערבים.

״הם גרים רחוק, בצפון. וחוץ מזה, אני מעדיפה לעבוד כל הלילה ולא לאכול את האוכל של אימא שלי.״ היא צחקה.

״מאיה היא מלצרית בפאב האירי ברחוב בן יהודה,״ הסברתי לאימי.

אימי נראתה מזועזעת. ״לא ידעתי שבערב חג הכול פתוח כרגיל.״

״הרבה יותר מהרגיל! לכולם יש עוד סיבה להשתכר.״

קיוויתי שאימי תשאל אם אנחנו הולכות לפעמים יחד לפאב הזה שבו היא עובדת, ומאיה תצטרך לענות שאף פעם לא, אבל היא לא שאלה.

אחרי שמאיה הלכה אכלנו סלט פירות. חלק מהפירות היו בשלים מדי, כמעט רקובים, ויכולתי לדמיין איך אימי התלבטה אם להכניס אותם לסלט ולבסוף החליטה שכן, שעדיף כך מאשר לזרוק. היא לא נפטרה משום דבר. היא שאלה אם מאיה נחמדה כל הזמן או רק כשיש אוכל על השולחן וצחקנו. לא שאלתי שוב איפה אבי היה באותו ערב, או איך קרה שהיא החליטה לבוא לאכול איתי את ארוחת החג במקום לנסוע לירושלים, ובטח לא באיזו מריבה זה היה כרוך ומה עוד צפוי לה כשתחזור הביתה, אבל לפני שהלכה היא בכל זאת השיבה: ״הוא יודע לצעוק, אבל גם לי מותר לפעמים להתעקש כשזה חשוב לי, וירושלים לא תברח לשום מקום.״

הייתי אסירת תודה לה על הערב הזה. הרגשתי שאני סולחת לה בזכותו גם על פעמים אחרות שבהן לא עמדה לצידי.