הבחורים של טומן 9: לאלף את 7

1

לחזור בכל הכוח גיבסי כעבור עשר שנים

תצרח, חתיכת חרא עלוב, פקד הקול בראשי.

האם זה היה הקול שלי?

או הקול של מישהו אחר?

לא ידעתי.

ברגע זה ידעתי שהדבר שאני הכי רוצה הוא לזוז, לרוץ, לצרוח - אבל לא יכולתי.

תקרא לעזרה, לעזאזל!

אני לא יכול!

שום דבר לא עבד.

לא הצלחתי להזיז אף שריר.

אפילו לא קצה אצבע.

הייתי משותק מרוב פחד.

שוב.

הייתי חסר אונים והרטבתי בדמעות את החלק במזרן שפניי נצמדו אליו.

לחץ.

הוא עלה בגרוני.

דוחף אותי עמוק יותר לתוך המזרן.

דמעות שקטות ואחריהן צרחות דוממות שלא הצליחו להפעיל את מיתרי הקול שלי.

טיף. טיף. טיף.

המשקל הכבד שמעליי כלא אותי בבור נצחי ופרטי של אימה.

טבעתי.

הצמדתי את פניי למזרן עד שלא הצלחתי לנשום. נתתי למים למלא את ריאותיי עד שכמעט התפוצצו.

הנחיריים שלי התרחבו.

זה לא אמיתי.

זרועות התנופפו בפראות.

אתה לא כאן.

החשכה חלחלה לתוכי.

לא כואב יותר.

מראה הגלים המתנפצים פינה את מקומו לנוף המוכר של המסדרון בקומה העליונה.

אני טובע, אימא.

ראיתי את האור ממנורת חדר השינה שלה זוהר מתחת למשקוף.

אני שוב צולל.

הכאב המזוויע והמוכר חרך אותי וגרם לגופי להתפתל בחוסר אונים.

למה את לא רואה אותי?

המוות עדיף על זה.

כואב לי.

כבר מתִּי מבפנים.

תעשי שזה ייפסק.

הקרביים שלי כבר נחרבו.

תגידי לו להפסיק.

הלב שלי התפורר אט־אט בתוך החזה.

לא, אל תיקחי אותי מהם.

פעימות ליבי האטו, אבל עדיין שמעתי את הדופק הולם באוזניי.

לא. בבקשה. תעצרי אותו שלא יציל אותי.

כי לעולם לא אחלים.

היא מתה באשמתך.

ידיו על גופי.

תסתכל כל הזמן על הדלת.

לחץ.

בבקשה תשחרר אותי.

הוא הלך והצטבר בחזי.

אני רוצה את אבא שלי.

שרט את גרוני.

אל תכריח אותי להרפות מהיד שלו.

הטביע אותי.

אני לא רואה את אחותי.

חנק אותי.

היא נעלמת עמוק יותר ויותר בתוך האפלה.

לחץ על ריאותיי עד שכבר לא הצלחתי לנשום.

הוא מתקרב.

״לא!״

לך איתה.

״די!״

אני מבטיח שיהיה טוב יותר שם למטה.

״אבא!״

תפסיק לנשום.

ואז הוא הוציא אותי מהמים.

״תנשום, ילד, תנשום!״

מגיע לך להיענש.

״תמשיך לנסות, לעזאזל!״

מגיע לך לכאוב.

״אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש!״

מגיע לך להיהרס.

״תתרחקו.״

לקרוס מבפנים.

״יש דופק...״

״לא!״ קמתי מהמיטה כשאני משווע לאוויר ולא עצרתי עד שקרסתי על רצפת החדר. ״אלוהים.״ אחוז חרדה העברתי את ידיי בשערי הרטוב ושפשפתי את הפנים. החרדה השתוללה בתוכי וגרמה ללב שלי לקפץ ממקום למקום, כמו כדור פינג פונג שטני בתוך חזי.

עדיין הרגשתי את טעם המים בפי, את הבהלה כשהריאות שלי התמלאו וצרבו עד כדי פקיעה.

בחזה עולה ויורד ובנשימות כבדות, הבטתי בתקרה בחושך והמשכתי לנסות לשאוף אוויר.

בום.

בום.

בום.

הלב שלי הלם בעוצמה וטיפס גבוה עד שכמעט הרגשתי אותו בגרון.

מתכתי.

חוטא.

פושע!

״אתה בסדר,״ ניסיתי לומר לעצמי, אבל לא הרגשתי שום נחמה. ״אתה בסדר.״

בום.

בום.

בום.

לא הצלחתי לנשום.

כן, אתה יכול.

אתה נושם בלי בעיה, מניאק.

זה היה סיוט.

זה לא היה אמיתי.

אבל זה כן.

זה היה אמיתי.

רע.

רע.

רע!

״די כבר!״ פקדתי על מחשבותיי המתרוצצות כשהצטנפתי לתנוחת עובר ונעתי באפלה בעיוורון. ״פשוט תסתום דקה!״

בום.

בום.

בום.

האם אני עדיין ער?

בום.

בום.

בום.

או שחזרתי לישון?

בום.

בום.

בום.

עכשיו זזתי בוודאות וגיששתי באפלה, מובל אך ורק על ידי הזיכרון.

בום.

בום.

בום.

ענן מטלטל של ערפל כיסה את חושיי והרגשתי שאני שוב מועד.

שוב מתרחק.

לתוך סיוט אחר.

אלוהים, לא!

״לא, לא, לא...״ ייבבתי ונאבקתי במה שידעתי שעומד להגיע, אבל ללא הועיל.

אפילו בחלומות שלי לא הצלחתי לשנות כלום.

״ג׳רארד?״

אי שם במרחק, שמעתי אותה.

״אוי, אלוהים, ג׳רארד.״

הלב שלי רעם בתוך החזה.

״אתה בסדר. ששש, ששש, הכול בסדר.״

הרגליים שלי זזו.

״זאת אני. אתה מוגן.״

ידיי נשלחו אליה.

״אני איתך.״

אבל לא ראיתי כלום.

״ששש, מותק. אני איתך.״

הדופק שלי שאג באוזניי.

״אני כאן איתך.״

הגלים שטפו את גופי.

״תפקח את העיניים, ג׳רארד.״

המגע שלה ריסק לי את הנשמה.

״תחזור אליי...״

״פאק!״ נשנקתי והשתעלתי וירקתי בעוד תחושת הפאנטום של הטביעה המשיכה לעשות שמות בנפשי. ״קלייר?״ עיניי נפקחו בסערת רגשות. ״קלייר?״ הערפל התפזר ממוחי והרגשתי שאני פתאום מצליח לראות שוב. ״קלייר?״

״זאת אני.״ זוג ידיים מוכרות עטף את מותניי מאחור, גורם לכל גופי להתאבן ולהזדעזע בו־זמנית. ״אני ממש כאן.״

ואז הרחתי את השמפו שלה, את אבקת הכביסה שאימא שלה תמיד השתמשה בה, את תחושת החזה שלה צמוד לגבי כשערסלה אותי.

הקלה.

היא הציפה את גופי בעוצמה כזאת שמחקה כל שריד של אדרנלין שהשתולל בתוכי, והשאירה אותי שבר כלי בזרועותיה. ״קלייר.״

״אני איתך.״

כשהיא הניחה את ידיה על גופי, לא נרתעתי. לא הרגשתי את גל הבהלה ששטף אותי פעם, כשאחזו בי מאחור.

לא הייתי צריך לפקוח את העיניים כדי לדעת שאיכשהו הצלחתי ללכת סהרורי לתוך החדר שלה. שוב. זה היה המקום היחיד שרגליי נשאו אותי אליו. המקום היחיד שבו יכולתי לנשום.

לא הייתי צריך להסתכל לאחור כדי לדעת שהיא לבשה את הוואנזי חד־קרן הוורוד האהוב עליה. הבד היה מוכר לי כל כך, עד שזיהיתי את תחושתו על גבי בעודה מחבקת אותי.

החושים שלה הפכו לחושים שלי, ומצאתי דרך לעגן את עצמי בתוך הרגע. מצאתי את הכוח להוציא את הגרסה שלי בהווה מתוך הסיוטים. מתוך העבר.

״אתה מוגן עכשיו,״ קולה של קלייר היה חדור ביטחון שקט ומרגיע, שבו נאחזתי נואשות באותו רגע. הייתה לה זכות להרגיש ביטחון עצמי. נפל בחלקה התפקיד המצער להחזיר אותי מסף התהום כל יום מאז הטביעה. ״אני איתך.״

קלייר ביגס הייתה בשבילי הרבה דברים.

משענת.

אוזן קשבת.

לב.

נשמה.

כן, היא הייתה כל עולמי וזו לא הייתה הגזמה.

ידעתי שההתנחלות שלי אצלה בחדר לא הוגנת לשנינו - לא הייתי טיפש - אבל זה היה הרגל שנוצר אחרי שאבא שלי מת ולא הייתי מוכן להפסיק אותו. היא הייתה הניקוטין שלא נגמלתי ממנו. הקביים שלא ידעתי איך ללכת בלעדיהם.

צא מהחדר שלה, מניאק.

תתאפס על עצמך.

אין לך זכות להישען עליה ככה.

״המצב שלך מידרדר, ג׳רארד.״

זו לא הייתה שאלה, אבל הכרחתי את עצמי לענות לה בכל זאת. ״נכון.״

״הוא נהיה קשה יותר.״

שוב, זו לא הייתה שאלה, אבל עניתי ״כן״ בקול רועד.

הסיוטים שלי תמיד היו מזוויעים. בדרך כלל ידעתי להסתיר אותם ממנה - הישג מרשים בהתחשב בעובדה שישנתי אצלה במיטה כל לילה מגיל שבע.

כשהסיוטים בלילות היו קשים, כמו בקיץ שעבר, ניסיתי להתרחק ועשיתי מאמץ מודע לישון בבית שלי. למרבה הצער, שום דבר לא השתנה כי גם מתוך שינה מצאתי את הדרך אליה.

״למה?״ דאגה הציפה את קולה. ״מה קורה איתך?״

כלום.

כלום לא קרה לי, ולכן הרגשתי תסכול אדיר. מאז התאונה חוויתי סיוטים. נכון שהם החמירו בהתמדה לפני כמה שנים, כשהתחלתי להתמודד עם כל מיני בעיות, אבל עכשיו הייתי בסדר.

קיבלתי החלטה להיות מאושר ובאורח פלא, זה עזר. זה לא היה אמיתי. לא באמת הרגשתי ככה, אבל הייתה בי אמונה אמיתית שהעמדת פנים יכולה להפוך למציאות. הרי בלי תפיסת העולם הזאת כבר הייתי מוצא את מותי.

אותה תפיסת עולם הייתה שונה מכל דבר שדגלתי בו בחיי. גם אם הדבר שרציתי לא קרה מייד, התנהגתי כאילו הוא כבר קרה. למשל, רציתי להיות נורמלי וכך הייתי. רציתי להיות מוכשר כמו ג׳וני, חכם כמו יו, יצירתי כמו פטריק, ולכן עשיתי והייתי כל אחד מאלה.

נכון, אני אולי לא כמוהם באופן טבעי, אבל אם אעמיד פנים שאני כן מספיק זמן, יש סיכוי לא רע שזה יקרה.

אולי ליזי צדקה ואני באמת אידיוט מזדיין. אני בטוח שלא אתקבל לשום אוניברסיטה אחרי טומן, אבל תמיד אוכל להסתמך על חוש ההומור שלי.

עד כה, שרדתי את החיים באמצעות שקרים והצלחתי בזה. הבונוס היה שלא פגעתי באף אחד. בניגוד לליזי, מצאתי דרך להתמודד ולהתאבל ולהתגונן בלי לפצוע אחרים בדרך.

למה שאהיה ג׳רארד הדפוק כשאני יכול להיות גיבסי הזרוק? לא יכולתי לפגוע באף אחד בתור גיבסי, כי גיבסי היה השריון שלי וההומור היה החרב.

לא חשבתי יותר מדי על המילים שיצאו לי מהפה. בדרך כלל, אמרתי כל מחשבה שעלתה לי בראש באותו רגע, וכך נוצרה הדמות שראו החברים שלי. תמיד זלזלתי בעצמי, אף פעם לא התאכזרתי למישהו בזדון, וההתנהגות שלי הצחיקה אנשים. הפה שלי פלט שטויות על חשבון האופי שלי, כמו גלימת הגנה שעשויה מהרס עצמי.

לא אמרתי שום דבר ארסי או סתם כדי להשוויץ. כל המטרה שלי הייתה להגן על עצמי. הדיבור היה רשת הביטחון שלי. היה לי צורך חיוני להתגונן, ולא ידעתי מה עוד לעשות בעולם שבו כולם חוץ ממני נראו מאופסים על עצמם.

רק אדם אחד בחיי עדיין ראה אותי כפי שאני באמת.

הבחורה שעטפה אותי בזרועותיה.

הבחורה שלי.

״כנראה זה מה שקרה לך בקמפינג,״ היא הכריזה בקול נלהב. ״כשליזי דחפה אותך לנהר, היא עוררה משהו בתוכך - זיכרון מאותו יום.״

״אולי,״ השבתי, נשימותיי עדיין היו קטועות וכבדות. ״לא משנה.״ רכנתי קדימה וכיסיתי את פניי בכפות ידיי בניסיון להתעשת. ״זה לא משנה.״

״זה כן משנה, ג׳רארד. אתה שבר כלי כמעט כל לילה מאז.״ קלייר משכה את הידיים שלי מפניי ואחזה בהן. ״אתה מדאיג אותי.״

לא הייתי צריך להכריח את עצמי להסתכל על הבחורה שאחזה בידיי. עיניי מייד חיפשו אותה והתמקדו בתלתלים הבלונדיניים ובעיניים החומות שתוכנתי לאתר מילדות.

״היי, היי. דבר אליי,״ הורתה לי קלייר בקול שקט וחפנה את פניי בכפות ידיה. ״קדימה, ג׳רארד. ספר לי מה קורה בתוך הראש שלך.״

לא יכולתי לדבר איתה.

לא יכולתי לדבר עם אף אחד.

הצד המכוער בחיים שאליו נחשפתי הוא משהו שאקח איתי לקבר.

די.

תפסיק לחשוב על זה.

תחסום את המחשבות.

ההווה היה המקום הכי בטוח למחשבות שלי, כי העבר היה מחריד והעתיד הפחיד אותי.

״הכול בסדר,״ ניסיתי לרכך את הדאגה שלה, וכיסיתי את ידיה בידיי בעודי כובש את הדחף לרעוד. ״אל תדאגי לי.״

״זה מה שחברים עושים, ג׳רארד.״ היא לא הורידה את עיניה החומות הגדולות ממני, רכנה לעברי והניחה את המצח שלה על מצחי. ״דואגים זה לזה.״

אילו יכולתי לתפור את הבחורה הזאת לעור שלי בלי לפצוע אותה, הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. עד כדי כך היא הייתה חיונית בחיי. מהותית לקיום שלי.

אם קלייר ביגס הייתה עושה לי את מה שהסמים עשו לג׳ואי לינץ׳, אף מרכז גמילה לא היה מצליח לגרום לי לזנוח את ההרגל. כי היא הייתה הרגל שהתמכרתי אליו לכל החיים.

למרבה ההפתעה, זאת הסיבה שעזרתי לאיפה מולוי לפני כמה חודשים. הייתי עוזר לה בכל מקרה - חוסר האונים שראיתי בעיניה באותו הלילה, כשהביטה דרך הכוונת של האהבה והכאב, הבהיר לי שיש בה משהו שאני יכול להתחבר אליו. הכרתי את תחושת חוסר האונים ולא רציתי שאף אחד יחווה אותה. הצטערתי שלא היה אף אחד אחר שיתערב בשבילי ויציל אותי מהכאב. במקרה שלי, כסף לא יוכל למחוק את עברי. את תחושת התסכול והחולשה העצומה. אז אם כמה שטרות יחסכו מהבחורה עוד סבל, שמחתי לעזור.

״אתה יכול לדבר איתי,״ המשיכה קלייר להפיל את החומות שלי באמצעות מילים. ״אני תמיד כאן בשבילך.״

״קלייר.״ עצמתי את עיניי, נשמתי עמוק כדי להירגע, והכרחתי את עצמי להיזכר למה אסור לי לעשות את מה שהלב דרש ממני בכל עוצמתו.

אלוהים, כמה רציתי לנשק אותה. רציתי לעשות את כל הדברים שבנים עושים עם החברות שלהם. רציתי שהיא תהיה שלי, אבל מה אם אני טועה? לא לגבינו בתור זוג, אלא לגביי בתור גבר? מה אם זה לא יצליח? מה אם אני לא אצליח? כי לא היו לי רגשות כשהייתי עם בנות. לא הרגשתי כלום. הייתי קהה חושים כמו אדם מת, ואם לא ארגיש כלום גם עם קלייר, המשמעות היא שהעבר שלי הרס אותי באופן חסר תקנה.

אני עדיין זוכר את התחושה בפעם הראשונה שהיא הצמידה את שפתיה לשפתיי. עברו שנים וכמה שפתיים החליפו את שפתיה מאז, אבל לעולם לא אשכח את הניצוץ. את הזיק. את הרטט המשולהב שטלטל לי את החזה וגרם לעורי להתלהט ולהתקרר ולהתחמם ולעקצץ בעת ובעונה אחת. זה קרה רק פעם אחת ורק עם בחורה אחת. היא עשתה לי משהו באותו יום, העניקה לי מעין נחמה שרק אדם במצבי יוכל להבין. הרגשתי משהו. משהו כלפיה. נהניתי מזה. המגע שלה היה רצוי, מבורך ומופלא. אחר כך, ניסיתי לשכוח אותו בגלל החברות שלי עם יו, אבל לא הייתי מסוגל. לא הייתי מסוגל לשכוח את קלייר והוא ידע את זה.

רציתי להעניק לה ולחוות איתה כל צורת אינטימיות שאפשר להעלות על הדעת. רק איתה.

כי היה אכפת לי ממנה. עד כדי כך שהיא הסיחה את דעתי במהלך היום. היה אכפת לי כשהחתול שלה חלה. היה אכפת לי כשהיא בכתה. היה אכפת לי כשלאימא שלה נגמרו דגני הבוקר שהיא אוהבת והיא נאלצה לאכול דייסה. היה אכפת לי כל כך, עד שלא תמיד הבנתי איפה היא מתחילה ואני נגמר.

ידעתי מה השיר האהוב עליה בכל שנה מאז השבעה באוגוסט 1989. ידעתי את הסודות שלה, הכרתי את הרגליה הקטנים, את התכונות שאף אחד אחר לא שם לב אליהן. רציתי להקדיש לה את הזמן שלי. את כולו.

היא תמיד הייתה המערבולת המתולתלת בצד השני של הרחוב שגרמה ללב שלי לפרפר. אחרי התאונה, השלכתי עליה הרבה מהרגשות שלי. לעזאזל, אולי אפילו לתוכה.

ההורים שלי ושלה גדלו יחד, וכשהם התמסדו והתחתנו, הם החליטו להתמקם באותו רחוב ולגדל יחד את הילדים שלהם.

מאחר שהייתי קצת יותר צעיר מיו וקצת יותר מבוגר מקלייר, השתחלתי איכשהו לאמצע ונועדתי לגדול לצד האחים ביגס. אהבתי את שניהם כאילו היו בשר מבשרי, אבל הבנתי היטב בגיל צעיר שהרגשות שפיתחתי כלפי הבת הצעירה למשפחת ביגס היו רחוקים מלהיות כאלה שמופנים לאחות.

מאז שאני זוכר את עצמי, שלוש עובדות היו ברורות מבחינתי:

אחת - יו אחי.

שתיים - בתאני אחותי.

שלוש - קלייר שלי.

אחרי התאונה, אחרי שגיליתי כמה החיים עשויים להיות הפכפכים ובאיזו מהירות אדם אהוב עלול להילקח ממך, הרגשות שלי העמיקו במהירות, התחזקו והפכו פראיים יותר עם כל יום שחלף, התפשטו בדפוסים קבועים וסבוכים סביב ליבי כמו קיסוס.

הבחורה הזאת הייתה הכול בשבילי, ואני לא דרמטי. זו הייתה עובדה. המחשבה שאתן לה ללכת עוררה בי בחילה ממש. המחשבה שיקרה לה משהו רע, רגשי או פיזי, עוררה בי מחשבות על רצח.

ולכן התנהגתי כמו חבר טוב ושיחקתי את התפקיד שניתן לי מלידה. השתדלתי כמיטב יכולתי לא להרוס הכול, בזמן שהתענגתי על כל רגע בחברתה. לא ביקרתי בבית משפחת ביגס בגלל יו. תמיד באתי אליה. תמיד אדאג לה, גם אם כל מה שאעשה יהיה להשקיף מרחוק. אסתפק בזה. אין ברירה. כי לשבור אותה או להשחית אותה לא בא בחשבון. ולאכזב אותה עוד פחות.

יו לא רצה שאתקרב לאחותו מכל הסיבות שלא היו צריכות להדאיג אותו. כי כמו שהשמש תמיד זורחת בבוקר, לעולם לא אפגע בקלייר ביגס.

היא הייתה חשובה לי מדי.

היא הייתה כל עולמי.

הידיעה שלא רק שהאימהות שלנו חשבו שנהיה זוג מוצלח, אלא גם עודדו אותנו בהתלהבות בכל יום ויום, חיממה משהו בתוכי. אבל היא לא הצליחה להשתיק את הפחד המכרסם מכך שאהרוס הכול ואולי ארחיק ממני את האדם היחיד שלא יכולתי לחיות בלעדיו.

כי לא רציתי שהיא אי פעם תברח ממני או תפחד או תרגיש כמו שאני הרגשתי. לא רציתי שהיא תחוש חוסר אונים כזה.

רציתי את העתיד שעליו צחקתי איתה. רציתי הכול איתה. הבעיה היחידה הייתה שלא סמכתי על עצמי. פחדתי מדי להפוך למה שהרס אותי. לנצל לרעה את האהבה שלה ולשבור לה את הלב.

כי ברגע שנחצה את הגבול, הכול ישתנה. לא תהיה דרך חזרה. והייתי צריך את הערובה שלא אהרוס הכול. שלא אנהג בחוסר אחריות עם הלב שלה. שאני יכול לאהוב אותה כמו שצריך. כי אהבתי אותה. בכל נים בישותי. בכל פעימה של ליבי הפגום. אהבתי אותה, רק אותה ואת כל כולה. המון דחפים פיזיים שלי כוונו רק אליה, אבל לא היו ערובות בחיים ולא יכולתי להסתכן.

עצמתי את עיניי בחוזקה, עצרתי רגע כדי להתעשת ולעטות את המסכה ההומוריסטית והקלילה על פניי. היא כיסתה אותי כמו שמיכה של הונאה והגנה.

ככה הצלחתי להמציא את עצמי מחדש כשעולמי קרס סביבי. לא סתם להמציא את עצמי מחדש. לא, זה היה הרבה מעבר. קמתי לתחייה ברמה האישית.

כשפקחתי שוב את העיניים, הייתי הגרסה של עצמי שהצלחתי לסבול. הגרסה שהייתה חסינה מפגיעה.

לעולם לא עוד.

״את מכירה אותי, קלייר־בר,״ אמרתי בחיוך מרגיע. גם אם היה לי קל להסתכל עליה, היה לי קשה לראות את הדאגה בעיניה. ״אני תמיד בסדר.״

לא נראה שהיא מתרשמת. או משתכנעת. ״אה, חזרת להתנהג ככה?״

אשמה הציפה אותי מבפנים, אבל התעקשתי וחייכתי חיוך רחב יותר. ״איך ככה?״

היא לא הגיבה. במקום זה, עיניה היו ממוקדות בי במשך דקה ארוכה לפני שהיא הנידה בראשה בכניעה.

״אוקיי, ג׳רארד.״ היא הרפתה את אחיזתה בי וקמה על רגליה. ״תבנה שוב את החומות סביבך כמה שבא לך.״ אספה את הכריות ואת השמיכה שלה שהיו פזורות במקומות שונים ליד השידה והמנורה שנפלו. ״אני עייפה מדי לפרוץ אותן הלילה.״

רק אז הבנתי שלא רק שהערתי אותה בגלל השטויות שלי, גם בילגנתי את החדר בניסיון העלוב למצוא אותה בחשכה.

״שיט, בייב,״ מלמלתי ומיהרתי לתקן את הטעויות שלי. ״לא התכוונתי.״ הרמתי את השידה וסידרתי אותה במקום, הדלקתי את המנורה שלמזלי לא נשברה, והחזרתי אותה לפינה הקבועה. ״פאק.״ מבטי מייד התמקד בחתולה הישנה בפינת החדר עם שלל הגורים שלה, ונאנחתי בהקלה. שמחתי שלפחות להם לא הפרעתי. ״אני ממש מצטער.״

״כן.״ היא פיהקה ועלתה למיטה, התחפרה מתחת לשמיכה, וטפחה על המקום הריק לידה על המזרן. ״כאילו ניסית להילחם בי ולברוח ממני בו־זמנית.״

צמרמורת טלטלה אותי. ״סליחה.״

״אין על מה. אני שמחה שאתה כאן.״ היא טפחה שוב על המזרן וגרמה לשילוב של אשמה והקלה לזרום בעורקיי. ״בוא הנה ותתכרבל איתי. אתה יודע שאני שונאת לישון בלעדיך.״

כן, ידעתי את זה, והמידע הזה הטריד אותי. כי המשמעות היא שהבעיות הדפוקות שלי הצליחו לחלחל אל תמימותה.

המשמעות היא שזיהמתי אותה עם הבולשיט שלי. הרגשתי כאילו מדובר בטכניקה לא בריאה של תלות הדדית, וזה הפריע לי כי לא רציתי שהיא תהיה תלויה בי בשום דבר. כי לא הייתי ראוי וברור שלא הייתי טוב מספיק בשבילה.

ובכל זאת, כמו בכל לילה מגיל שבע, עליתי למיטה לצידה עם מטרה אחת בראש - להתקרב ככל האפשר לנחמה הפיזית היחידה שמצאתי לאורך שבע־עשרה שנותיי בכדור הארץ.

אחרי שהתכסיתי בשמיכות, עברתי למרכז המיטה והתהפכתי על הצד, שם הרגשתי את השקע המוכר במזרן שיצר חותם הגוף שלי.

בתזמון מושלם, קלייר התהפכה על הצד והרימה את ידה. היא חיכתה שאעטוף אותה בזרועותיי. ״מממ,״ גרגרה כמו חתלתול. ״אתה תמיד חמים ונעים.״

״נכון.״ התקרבתי עד שגופי היה צמוד לגופה, גבה אל החזה שלי, ידי כרוכה סביב מותניה וידה לופתת את זרועי בסנכרון מושלם בכל מובן אפשרי. ״קלייר?״

״הממ?״

״סליחה.״ שוב. ״על הלילה.״ שוב.

״הכול בסדר...״ היא מלמלה בישנוניות וזזה קצת עד שהגב שלה נצמד לחזי. ״לילה טוב, ג׳רארד... אוהבת אותך.״

״גם אני אוהב אותך,״ לחשתי, רטט מוכר של אדרנלין זרם בעורקיי כשהמילים האלה יצאו משפתיה.

קלייר התכוונה לכל מילה כשאמרה שהיא אוהבת אותי. זה אחד משני הדברים היחידים שהייתי בטוח לגביהם. הדבר השני שהייתי בטוח לגביו, יותר מכל דבר בעולם, הוא שאני אוהב את קלייר ביגס.

יותר מכפי שהיא תדע אי פעם.

יותר מכפי שהמילה המחורבנת בת ארבע האותיות תצליח לתאר.

ומהניסיון המוגבל שלי, לא היו לי אשליות לגבי האופן שבו אהבה כלפי מישהו עשויה להיות מסובכת. כי אהבה היא דבר כואב. שורף בטירוף. הבנתי את זה. השלמתי עם הכאב. עם הפצעים המדממים שנִלְוו לאהבה כלפי אדם אחר. לא חששתי מהם. לא חששתי להיפגע. לא חששתי משום דבר לגבי עצמי. הפחד שלי היה נעוץ בחוסר היכולת לאהוב אותה כמו שצריך. באפשרות שלי לפגוע בה באופן חמור, כזה שאין ממנו דרך חזרה.

כמו שהוא פגע בי.