נובמבר

"אני אוהבת את יום ראשון." קולי ממלא את חלל המעלית הקר. גילי מסיט מעט עיניו לכיווני ומעלה חיוך חיוור. כן, אני פשוט אוהבת, את ההתחדשות הזו של שבוע צעיר ורענן הטומן בחובו התרחשויות לא גלויות.

השבוע הזה יהיה נפלא. אני שולחת לגילי חיוך מעודד ומושיטה את ידי אליו. הוא הוא כמו תמיד, אוסף את כף ידי, מקרב אותה את פיו ומנשק את אצבעותיי. זה אמור להרגיע אותי, אבל אני מרגישה שידו חמה, רותחת. אני מביטה שוב בפניו עיניו נוצצות ברוך, אך מבטו ספוג סבל. אני מרגישה שוב את החרדה מטפסת ומזדחלת לה בגופי, גילי מבחין בכך, קורא אותי כמו ספר שהוא יודע כל מילה בעל פה וממהר להרגיע אותי.

"אני אהיה בסדר, זו בטח שפעת חדשה שבאה לבקר." הוא מנסה להשקיט את סערת הדאגות שמשתקפת בעיניי. אנחנו מביטים אחד בשנייה והשתיקה ממלאת את חלל המעלית בכל מה שאנו לא אומרים.

שלושה עשורים אנו מביטים זה בזה, נאחזים בעוגני אהבתנו, משפעים בביטחון זה את זו, מתאזנים, מאזנים, כלים שלובים, הרגע הזה עכשיו דווקא בתקופה הזו, אני מרגישה, שהוא לא מספר לי את האמת, הוא מסתיר ממני, מקים חומה ביננו וזה מפחיד אותי. אני חרדה לו.

אנחנו עולים במעלית, ההתרגשות והדאגה גם הן עולות איתנו. אנחנו חוגגים היום השקת חדר ניתוחים חדש, קוטפים את פירות ההשקעה. זו אומנם לא פסגת השותפות שלנו, אך שנינו מרגישים שזהו בהחלט הישג שיש להתגאות בו.

המעלית עולה, אני שונאת מעליות. אני פוחדת שהן תתרסקנה מטה ללא שליטה. אני מביטה בבעלי, בחברי, בגלגל ההצלה שלי, הוא יפה, לקנא כמה שהוא יפה. שערו החלק הארוך מגיע מעבר לכתפיו הרחבות והמחודדות.

חליפת שלושת החלקים האפורה שלבש, יושבת עליו בדיוק מושלם. תווי פניו משורטטים להפליא, אם כי לאחרונה הם מעט כחושים, יכולים לככב בפרסומת לאפטרשייב. שלושים שנה אנחנו יחד ואני עדיין נפעמת מיופיו. כפות ידיו בעלות האצבעות הארוכות והגרומות יכולות להתחרות ביופיין של מודל כפות הידיים הנשי, ממש כמו ברברה סטרייסנד שכפות ידיה שבו אותי בסצנת הסיום של "מצחיקונת". גילי משדר אלגנטיות, ביטחון, עוצמה כשהוא בסביבה ואי אפשר לפספס שהוא זה ששולט במרחב. כמו החלילן מהמלין שבחלילו מגנט את כל העכברים והילדים ככה גילי, ממגנט אליו את כל העיניים של הנשים וגם של גברים.

הימים האחרונים ותחושות החרדה לבריאותו מערבבים אותי, טורפים אותי. מדי בוקר כשאני מתעוררת בהיסטריה משינה, שטופת זיעה, אני מנסה להשתיק את מוחי בחזרה ומשכנעת את עצמי שהכול טוב, שיהיה בסדר. הגוף של גילי כאילו מתאדה באופן הדרגתי במדרון תלול כלפי מטה וגילי לא מדבר איתי על המצב, מדי פעם מעדכן שהכול בסדר. אני מבינה שבשביל שכולנו נמשיך בשגרה רגועה אני צריכה לשתוק בנושא הזה וזה מקומם אותי, לשתוק, לחכות ממנו לתשובות, זה משגע אותי. השקט הכפוי גועש בתוכי. אני מביטה שוב בגילי, במסכת החיוך המלאכי שלו וחושבת לעצמי כמה שונות יכולות לעיתים להיות החיצוניות והפנימיות.

דלתות המעלית נפתחות, משב הקור האופייני למסדרונות בית חולים מאגף אותנו, מאיים להקפיא אותנו כאילו מראש מכינים אותנו למקררים של חדר מתים. אני מסתכלת לרגע ומביטה בבואתנו שמשתקפת במראה, אנחנו נראים כל כך טוב יחד, גילי בחליפתו ואני בשמלה הכחולה שאני נוהגת ללבוש רק משום שהיא יושבת בדיוק כמו שאני אוהבת. אנו מתואמים, מתואמים באלגנטיות, מתואמים בתנועותינו. אנו מחייכים זה לזה, אוחזים ידיים ויוצאים יחד מהמעלית ישירות למסדרון המחלקה.

ריח בית החולים וחומרי החיטוי חודרים לאפינו. פחות מחודש עבר מאז שהמחלקה הכירורגית החלה לפעול והיא עטופה ענני ליזול.

ענת האחות הראשית עומדת בקצה המסדרון מחייכת חיוך רחב.

"הזוג גרנות," היא מקבלת אותנו בלבביות יתר, "לכבוד הוא לי לארח אתכם כאן. פרופסור לוין מתעכב בחדר הניתוח. אערוך לכם סיור במחלקה והפרופסור יצטרף אלינו לטקס חנוכת חדר הניתוחים''.

גילי מהנהן בראשו ומכווץ את עיניו. עיניו הן תמיד המראה בשבילי להבין מה הוא מרגיש. הכיווץ שלהן מלמד אותי שהוא סובל. המבט שלו כאילו מוסתר ממני, הוא יודע שאני אקרא בפניו את הסודות וזה מדליק אצלי שוב נורה אדומה. מכיווץ עיניו, מהתנועה הקטנה שהוא מנסה כל כך להסתיר ממני, אני מבינה שאפילו התנועה הקלה הזו גורמת לכאב הראש הכרוני שממנו הוא סובל בזמן האחרון.

"נשמח להתלוות אלייך, ענת." הוא עונה בקול צרוד ומשתעל.

זה נשמע רע, ושוב המחשבות על הבקרים שאני מתעוררת לשמע שיעוליו העמוקים של גילי, שמגיעים מחדרו. הבוקר ששתינו קפה העליתי בפניו שהוא חייב לגשת שוב לרופא המשפחה לבדוק את העניין.

אני כבר לא בטוחה שזו התקררות .

גילי אוחז בידי, יש לו עדיין חום גבוה. עיניו הנוצצות מסגירות זאת גם ללא מגע .

"ברגע שייגמר הפסטיבל הזה, אנחנו רצים לרופא." אני לוחשת לו. גילי מציץ מבעד לבלורית שער שנפלה על עיניו ומחייך.

"בסדר, בסדר." הוא אומר ושנינו מחייכים אחד לשני .

ענת עורכת לנו סיור במחלקה, בדרך היא נעצרת בדלפק האחיות ושואלת מי מהרופאים מתלווה אלינו. אני מנצלת את הזמן הזה לבחון את מצבו של גילי, אני מניחה את ידי אל המצח הלוהט שלו. אנחנו חייבים להזדרז עם הביקור הזה ולרוץ לרופא שלו.

 "דוקטור איתן יתלווה אלינו לסיור." אומרת ענת. ידי קופאת על מצחו של גילי, צמרמורת עולה במעלה גבי. גילי ואני מחליפים מבטים, חצי חיוך נמסך על שפתיו העבות של גילי.

גילי לוקח את כפות ידיי ונושק להן. הוא מבין מה מתחולל בתוכי מהרגע ששמענו את צמד המילים "דוקטור איתן". "יהיה בסדר, אני פה איתך" הוא מבטיח לי.

"או הנה הוא" ענת בקול צייצני ונרגש "דוקטור איתן אני שמחה להכיר לך את בני הזוג גרנות, שתרומתם הנדיבה אפשרה לנו את הקמת חדר הניתוחים החדשני הגברת שרית ומר גילי גרנות". שיט, לא זה לא קורה לי, אני מסתובבת לאחור מרפה מאחיזתו של בעלי רק כדי להביט באותו ים כחול עמוק, ערוך לביקור שלנו, המבט המצמית שלו, סוחף אותי במשיכה לא ברורה, וכמו אז בנובמבר 1985 אני שוב טובעת בעיניו הכחולות.

"היי, תיתי," זוהר עונה, הקול הזה שלו, הקלילות הבלתי נסבלת כאילו אנו שוב רק שכנים שחולפים במדרגות זה מול זה, "גילי! גילי גרנות, טוב לראותך." זוהר פונה לגילי באדישות.

גילי מושיט את כף ידו, זוהר אוסף אותה בשתי כפותיו הענקיות, ומשתהה לרגע, כאילו רוצה לשאול את גילי שאלה. גילי אוסף במהירות את ידו.

"זוהר... לא ידענו שאתה בארץ." גילי עונה דרוך.

"קפצתי לביקור קצר." זוהר עונה בנינוחות האופיינית לו.

"כן." גילי עונה בקול מהורהר ומוסיף: "מפתיע לפגוש אותך פה. הזמן עושה איתך חסד, אתה נראה טוב." גילי מנסה להקל על הסיטואציה, אך קולו מסגיר את אי הנוחות שלו.

"בואו נתחיל בסיור." זוהר מסמן בידו לענת שאפשר להתקדם. היא מצייתת להוראתו ומתחילה לצעוד. אני משתהה מאחור, מתקשה להמשיך ללכת. אני מנסה לאסוף עצמי, להרגיע את הדופק המשתולל ואת הרעד בגופי.

"תיתי, את באה?" גילי קורא לי.

אני מהנהנת ומתחילה להתקדם לעברם, לא מצליחה להתיק את עיניי מזוהר. הוא לא השתנה למעט הקמטים הקטנים שנוספו בצידי עיניו היפות... זוהר. זוהר איתן. בניגוד לכל מה שמתחולל אצלי, הוא נראה רגוע ואני מנחשת שהוא ידע שנבוא, הוא לא מופתע, חיוכו המרומז, חיוך עקום ומר מצליח להעביר אליי גל של קור. החיוך הזה מרמז לי שזוהר ידע מראש שנפגש כאן הוא, אני וגילי. אני מרגישה את המתח באוויר כאילו שאני נמתחת בין שניהם וכל אחד אוחז בחצי מהלב שלי ומושך, המתח הזה משתק אותי אני לא יכולה לזוז.

"אוקיי, תיתי. קדימה, בואו נמשיך בסיור." זוהר מתקדם ולכיוון המסדרון. גילי וענת מתקדמים, אני מנסה להיצמד אליהם אך רגלי, כאילו יצוקות בבטון הגוף כולו כאילו משותק מהמתח , מהמפגש הזה, מהמעמד להיות בחלל כשמשני צידי שני הגברים האלה של חיי , זה סוגר עלי, משתק אותי.

זוהר מניח את ידו בתחתית גבי. היד הזו, לחוש אותה גם מעבר לאריג של השמלה שלי, מחשמלת, המגע שלו הזה שוב מעביר בי את אותה צמרמורת. הוא חש בכך ומרחיק ממני את ידו. מבטינו ננעלים. אני מנסה לקרוא את מבטו ומבחינה באותו אור בעיניו שהיה מאיר אותי בתשוקה שהזמן לא הצליח לכבות.

התשוקה הכמיהה שחומות חיי, ההבטחות וההסכמים שהתחייבתי לעד, הרחיקו אותן כמצורעות המורחקות משערי העיר .

עיניי המורדות יוצאות למסען והן נצמדות למבטו המהפנט וצוללות לעבר שפתיו המתוחות בקו דק ומתוח, אני מנסה להבין משפתיו, לאתר בהן תשובה לשאלה שגועשות בי. אני חוקרת לעומק את פניו, האם הוא כועס? אני לא מצליחה לקרוא אותו.

אם פעם הייתה לי גישה לרגשות שלו, לפנים שלו, עכשיו אני מרגישה שהוקמה חומה ביננו. לרגע אחד משהו נסדק בחומה הזו. אני מזהה את אותו ניצוץ מפעם, עיניו מתרככות מעט.

הוא מפנה ראשו לכיוון המסדרון. ידו שעדיין מונחת באגביות על גבי, מתהדקת ומעלה בי תחושות שטמונות עמוק, עמוק בתוכי, מחשבות אסורות וגעגוע עז למה שהיינו. למה שיכולנו להיות. הוא מוביל אותי באחיזתו לכיוון מסדרון המחלקה בבית חולים.

אני מרגישה כאילו אני באיזושהי סצנה ממחזה, עומדת על הבמה ומשחקת את המשחק.

 הדלתות האוטומטיות נפתחות. ענת ובעלי נכנסים למסדרון המחודש, זוהר ואני צועדים אחריהם במרחק קטן. רגליי כושלות ואני כמעט מועדת. אין לי הכוחות. אין מרחב גדול מספיק שיכול להכיל את גילי, את זוהר ואותי ביחד.

זוהר נעמד, פונה אליי ומסתכל, הוא גבוה ממני והעמידה הזו של שנינו בלב המסדרון הופכת לי את הבטן. אני פשוט לא יודעת מה לעשות. מישהו שכח להעביר לי את התסריט ולעדכן אותי. זוהר כנראה מבין שאני במצוקה, מבולבלת מהמצב ולוקח פיקוד ומנווט אותי חזרה אל השביל הנכון. הוא מוריד את ידו מגבי ותחושה של קור תופסת את מיקומה, פתאום אני כמהה למגע שלו, לחיבור פיזי ביננו, לזרימה הזו בין גוף לגוף גם אם השילוב הוא רק בכף יד.

שרירי הלסת שעל פניו מתהדק ואני מבינה מזה שכנראה גם אצלו יש סערה ואז כאילו גם הוא בכמיהה הבלתי רוויה של מגע ביננו, הוא מתקרב אלי כך שאני מרגישה את הנשימה שלו, ואז הוא פשוט אוסף את כף ידי בכף ידו הגדולה, יש חיבור, יש זרימה.

"בואי תיתי, בואי איתי." הוא אומר בקולו הצרוד וסוחף אותי אתו אל סתיו 1985.