1
ניו הייבן, קונטיקט
"אתה גוסס."
ד"ר אלכסנדרה ניימן ציפתה לתגובה כלשהי עם מסירת האבחנה, אבל מיילס קוּקְסוֹן היה עסוק בטלפון שלו.
"שמעת אותי?" שאלה אלכסנדרה. "אני יודעת שזה בוטה, אבל תמיד אמרת לי להיות ישירה איתך. אין לי שום אפשרות לייפות את זה."
היא עזבה את מקומה מעברו השני של השולחן והתיישבה ליד מיילס, על כורסת עור שניצבה מעט באלכסון, כך שברכה הימנית הייתה במרחק סנטימטרים בודדים מברכו השמאלית. בידה החזיקה תיקיית מסמכים בעובי של כסנטימטר וחצי.
מבטו של מיילס היה מרוכז עדיין בטלפון שלו, ובעוד שני אגודליו מקלידים במרץ הוא אמר, "אני מחפש על זה מידע."
"אין צורך שתחפש על זה מידע," אמרה. "אני יושבת פה, ממש לידך. שאל אותי מה שאתה רוצה."
הוא הציץ בה לרגע. "את טועה, אלכס. אין מצב שאני גוסס. אני בן ארבעים ושתיים, לעזאזל. זה משהו אחר. זה מוכרח להיות. תסתכלי עליי, בשם אלוהים."
היא הסתכלה. מיילס נראה כמו אדם בכושר גופני טוב. גובהו כמעט מטר שמונים ומשקלו כשבעים קילוגרמים חטובים. היא ידעה שבשנות השלושים שלו רץ מרתונים ושהוא עדיין רץ כמה פעמים בשבוע. הוא היה כמעט קירח, אבל זה החמיא לו, במין סגנון פטריק סטיוארט שכזה.
"מיילס, ערכנו בדיקות והן –"
"שיזדיינו הבדיקות," הוא אמר, הניח את הטלפון שלו והסתכל לה בעיניים. "כל ה'סימפטומים' שלי, נקרא להם ככה – את כולם אפשר לשייך לסטרס. את אומרת לי שמעולם לא היית חמת מזג, חסרת מנוחה או שפה ושם שכחת דברים? וכן, בסדר, הייתי קצת מגושם לאחרונה. נפלתי פה ושם. אבל לא יכול להיות שזה מה שאת אומרת שזה."
היא לא אמרה דבר, אבל החליטה לאפשר לו לאוורר את מה שהוא מרגיש.
"אלוהים," לחש מיילס. "איך יכול להיות שאני... זה מתח, סטרס, חד וחלק. רופאים דפוקים שכמוכם, תמיד אתם מחפשים בעיות בכוח. מחפשים איך להצדיק את כל שנות הלימודים האלה שלכם."
אלכסנדרה הרצינה, אבל לא בהבעה ביקורתית. היא הבינה את הכעס.
"סליחה," אמר מיילס. "זה היה נמוך."
"זה בסדר."
"זה... זה הרבה מאוד לעכל."
"אני יודעת."
"זה לא סטרס, נכון?"
"אם זה היה רק קצת חוסר מנוחה או קצת שכחנות או אפילו השינויים הקיצוניים במצב הרוח – הייתי מסכימה איתך. אבל סטרס לא מסביר את תנועות הגוף הלא רצוניות, את הקפיצות, את העוויתות שאתה –"
"פאק," אמר. "פאק פאק פאק."
"ועליי להבהיר את מה שאמרתי, בעניין זה שאתה גוסס. זה חשוך מרפא, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות. אני יכולה לתת לך מרשם לטטראבנאזין, שיכול לעזור לשכך את הסימפטומים שלך כשהם יתגברו, אבל זה לא מרפא."
מיילס צחק בסרקזם. "למה זה לא היה יכול להיות סרטן? עם סרטן יש כל מיני דברים שאפשר לעשות. לנתח ולהוציא אותו, לתקוף את זה בכימו. אבל זה?"
"אין איך להתחמק מזה," אמרה אלכסנדרה. "מחלת הנטינגטון... זה כאילו לקחת אלצהיימר, ניוון שרירים ופרקינסון וערבבת אותם בבלנדר. הסימפטומים שלך דומים מאוד לכל אחד מהסימפטומים של המחלות אלה."
"רק יותר גרועים."
היא לא אמרה דבר.
"לפני כמה ימים," אמר, "רציתי להציב כף רגל אחת לפני השנייה, הכי פשוט, והמוח שלי היה כזה, 'אין מצב, חבר. לא יקרה.' ואז, שנייה אחר כך, זה הסתדר. דוריאן, העוזרת שלי, קבעה פגישה ועדכנה אותי בפרטים. חמש דקות אחר כך בקושי זכרתי משהו ממה שאמרה."
"אני יודעת."
"אני עובר תקופות של חוסר מנוחה, כאילו מגרד לי כל הגוף, אני מוכרח לעשות משהו, לא מצליח להירגע." הוא השתהה לרגע. "כמה זה צפוי להחמיר?"
"זאת מחלה של המוח," אמרה בצורה יבשה ועניינית. "אתה תאבד יותר ויותר שליטה על התנועה. כשסובלים מניוון שרירים, אפשר להישאר חדים לגמרי מבחינה מנטלית בזמן שהיכולת הגופנית מידרדרת, אבל מחלת הנטינגטון משפיעה גם על יכולות קוגניטיביות."
"דמנציה," אמר מיילס.
הרופאה הנהנה. "בשלב מסוים תזדקק לטיפול מסביב לשעון. אין לזה מרפא. עובדים על זה, אבל עובדים על זה לא מעט זמן. יום אחד, זה יקרה."
"אבל זה לא יקרה בזמן בשביל לעזור לי," אמר.
אלכסנדרה לא אמרה דבר.
"מי עורך את המחקר? כמה כסף הם צריכים? אני אכתוב להם צ'ק והם יוכלו להזיז את התחת ולעשות משהו. מה הם צריכים? מיליון? עשרה מיליון? תגידי לי. מחר אני כותב להם את הצ'ק."
הרופאה נשענה לאחור בכורסה ושילבה את זרועותיה. "כסף לא יוציא אותך מזה, מיילס. לא הפעם. כל הכסף שבעולם לא יניב תרופה בן לילה. אנשים מסורים מאוד עובדים על המחקר הזה."
מיילס היטה את ראשו לאחור והשקיף מהחלון תוך כדי שעיכל את כל מה שנאמר. "כמה זמן?"
"טוב, זה העניין. במחלת הנטינגטון או בסרטן או בלב, לא משנה מה – אין טעם לנסות לצפות תוחלת חיים. תראה את סטיבן הוקינג. כשאבחנו אצלו ניוון שרירים – אתה יודע, מחלת לו גריג – נתנו לו שנתיים. הוא חי כמה עשרות שנים נוספות. בשנה שעברה הגיע אליי מישהו לבדיקה שגרתית, אמרתי לו שהוא בריא כמו שור. יומיים אחר כך הוא צנח ומת מהתקף לב."
"זה לא מעודד," אמר מיילס.
"אני יודעת. במקרה שלך, זה יכול היות ארבע או חמש שנים, פחות או יותר, וגם יכול להיות שיש לך עוד עשרים שנה. כשערכנו את הבדיקה הגנטית, חיפשנו חזרות רבות של נוקלאוטידים. מתחת לשלושים ושש חזרות, הביטוי של המחלה הוא חלקי בלבד, אבל כשמגיעים לשלושים ותשע חזרות, בערך, אז –"
"אני לא יודע על מה את מדברת. באפליקציות אני מבין. בעניינים האלה של הדי־אן־איי – לא כל כך."
אלכסנדרה הנהנה לאות הבנה. "סליחה. זה היה טכני מדי. תראה, נרצה לערוך לך הערכות תקופתיות, כדי לבדוק מה שלומך. זה יכול לאפשר לנו להבין טוב יותר מה הפרוגנוזה שלך לטווח הארוך."
"יכול להיות שאחיה זמן רב, אבל זה יהיה זוועה," אמר.
"כן. זאת השורה התחתונה. אתה יודע שאתה חולה בזה. אם ישנם דברים שאתה צריך לעשות, דברים שאתה רוצה להספיק – דברים שאתה רוצה לתקן – זה זמן טוב לעשות אותם. יכול להיות שבסופו של דבר יישאר לך עוד הרבה מאוד זמן. אבל אבחנה כזאת מחדדת את המיקוד. היא עוזרת לקבוע סדרי עדיפויות." היא נאנחה. "צר לי, מיילס. אני אהיה איתך לאורך כל הדרך." היא השתהתה. "וישנו עוד עניין שעליו אנחנו צריכים לדבר."
"אלוהים, די עם הבשורות הרעות."
"לא, אבל אני רוצה לשאול אותך שוב על ההיסטוריה המשפחתית שלך. האם לאחד ההורים שלך הייתה מחלת הנטינגטון?"
"לא," אמר. "זאת אומרת, לא שידוע לי. אולי לאחד מהם היה, אבל זה לא הספיק לבוא לידי ביטוי. הם מתו בתאונת דרכים כשהיו בני ארבעים ומשהו. אבא שלי היה שתיין. הוא התנגש עם הפורד אקספלורר שלהם בבסיס של גשר בכביש מריט פארקוויי."
"יש לך אח, נכון?"
מיילס הנהן. "גילברט."
"הנטינגטון הוא עניין תורשתי. נכון שזה עלול היה להתפתח אצל ההורים שלך, אבל הם מתו בטרם עת. כל אחד מהם היה יכול להוריש לך את זה. אם הורה חולה בהנטינגטון, לכל אחד מהילדים יש סיכוי של 50 אחוז לחלות בזה."
"סיכויים די גבוהים."
"נכון. כך שיש סבירות גבוהה שגם אחיך ירש את זה. אני חושבת שהוא צריך להיבדק." היא היססה. "אתם קרובים?"
"הוא עובד אצלי," אמר מיילס.
"זה לא מה ששאלתי."
"אנחנו... קרובים. העניינים נהיו קצת מתוחים אחרי שהוא התחתן עם קרואלה דה ויל."
"סליחה?"
"קרוליין. אני לא... ממעריציה. אבל גם היא לא ממש מחבבת אותי." הוא הרהר בדבריה של הרופאה. "אדבר עם גילברט. אציע לו להיבדק. או שאולי..."
"אולי מה?"
"כלום," אמר.
אלכסנדרה המתינה, ובשתיקתה ניסתה לעודד אותו לחלוק איתה עוד ממחשבותיו. כשלא עשה זאת, אילצה את עצמה לחייך.
"יש גם משהו קטנטן חיובי בכל הסיפור," אמרה.
"זה לא כמו בבדיחה ההיא, נכון?" שאל מיילס. "כשהרופאה אומרת, 'יש לי חדשות רעות וחדשות טובות. הרעות הן שאתה גוסס, אבל הטובות הן שאני שוכבת עם בראד פיט'?"
אלכסנדרה אמרה, "לא, זה לא כזה."
"אוקיי, ספרי לי."
"ובכן, אתה לא נשוי. אין לך ילדים. אם היו לך ילדים, הבשורות האלה היו איומות ונוראיות עבורם. זה היה מספיק נורא בשבילם לגלות שיש לך את האבחנה הזאת. אבל בנוסף על זה, להתמודד עם האפשרות שגם הם עלולים לחלות בזה. סיכוי של אחד משניים. אני חושבת שעבורך זה עלול היה להיות נטל רגשי נוסף, שאתה ממש לא צריך בתקופה כזאת."
מיילס בהה בה, בהבעה אטומה.
"מיילס?" אמרה.
"סליחה," אמר. "לרגע איבדתי את זה."
אלכסנדרה נראתה מוטרדת. "האם יש לך ילדים, מיילס?"
ומיילס חשב, זאת בדיוק שאלת מיליון הדולר, לא?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.