מוות בחווה

טים ראדל דבק בלית ברירה באמרת השפר של וינסטון צ'רצ'יל, שעל־פיה ההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות. אילו כישלון היה ספורט אולימפי, הוא היה זוכה באינספור מדליות זהב, הרהר נוגות כששכב במיטתו ושנתו נדדה בלילה סוער זה של שלהי חודש מרץ – בניגוד לאשתו, שרון, ששכבה לצידו, שקועה בעולם משלה, כרגיל. היא יכלה לישון למען אנגליה, ואילו השינה הייתה ספורט אולימפי הייתה בוודאי זוכה לעמוד על דוכן המנצחים.

הוא קינא כל כך ביכולת הזאת שלה! הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה נהנה משנת לילה טובה, לא זכר לילה שבו לא שכב ער, אחוז דאגות בשל הפרק הנוכחי בחייהם, ואז נאלץ לקום להשתין. פעם, המעבר מחוץ לעיר וקניית חווה היה החלום שלהם. החיים הטובים. לגדל את שני ילדיהם הרחק מהאלימות ומשאר הרעות החולות שמטיחה בך לונדון. בחזרה לטבע. האידיליה שקיימת רק בין דפי הספרים. לא המציאות הקודרת של חיי האיכר. החוקים. הסובסידיות שנראה כי כולם זכאים לקבל – מלבדם.

הם ניסו לגוון, פתחו חנות משק, ובאחרונה גם התקבלה הבקשה שלהם ממועצת התכנון להקים פינת ליטוף ובית קפה. שניהם אהבו בעלי חיים והצליחו ליצור טפטוף קבוע של הכנסה צנועה מטיולי אלפקות. אבל עד כה מקור ההכנסה הגדול ביותר שלהם בחוות אולד הומסטד היה לגמרי מקרי, הפתעה מבורכת מאוד. הודות לגידול העצום בביקוש לכלבים בגלל הסגרים, גורי בולדוג צרפתי כחול שהמליטה כלבת המחמד האהובה שלהם, בריילי, רק שבעה שבועות קודם לכן, היו שווים סכום מדהים של שלושת אלפים פאונד כל אחד.

כשהרביעו אותה, כוונתם המקורית הייתה להשאיר ברשותם לפחות גור אחד, אבל הם היו זקוקים נואשות למזומנים מהמכירה – כסף שיוכל לתרום רבות לפרויקט החדש שלהם. חמשת הגורים חיכו כעת לבעליהם החדשים שיבואו לאסוף אותם בעוד שבוע, אחרי שיקבלו את החיסונים הנדרשים.

בחוץ, באסם שנמצא בצידה האחר של חצר המשק שהשתרעה מתחת לחלון חדר השינה שלהם, רודי, האב הגאה, התחיל לנבוח. רודי נבח באופן קבוע על הרוח, על העלים המרשרשים, ובעיקר על היריבים הראשיים שלו – מטוסים שחלפו מעליהם תכופות במסלולם מנמל התעופה גטוויק בכל פעם שהרוח נשבה מהמזרח, כפי שקרה הלילה. שרון נהגה להתבדח שהנביחות של רודי יעילות מאוד: במהלך השנה לא נחת בשדות שלהם אפילו מטוס אחד!

אבל נביחותיו של רודי הלילה היו שונות. עזות, כאילו היה מוטרד באמת מדבר כלשהו שם בחשכה. ואחרי כמה רגעים, גם סאלי, כלבת הלברדור שלהם שרק לעיתים נדירות השמיעה קול – כאילו כפתור ה"מיוט" שלה היה מופעל תמידית – התחילה גם היא לנבוח.

טים, שחשש שהרעש יעיר את הילדים, חמק מהמיטה ודשדש, עירום, אל החלון, הסיט את הווילונות והציץ החוצה לתוך החשכה. בעודו עושה זאת, הוא שמע צליל, חלש אבל ברור. נהמת מנוע דיזל. אחד, או שניים? הוא העיף מבט בשעונו: 01:23.

החווה שלהם שכנה במורד דרך כפרית במרחק כמעט שני קילומטרים מהכביש – וזו הייתה סתם דרך כפרית שקטה. הם מעולם לא הוטרדו על־ידי רוכלים מזדמנים, ואיש מעולם לא נהג בטעות בדרך המשובשת וזרועת המהמורות הזו. לכל מי שבא לכאן הייתה סיבה, והמבקרים הליליים האחרונים, לפני חודשיים, היו חבורת צעירים מאתר קרוואנים סמוך, שצדו ארנבות באמצעות סנוורן בפנסים.

נוריס דנינג, הפועל הקשיש שלהם, שהגיע יחד עם החווה כעובד ותיק – והיה מתנה משמיים, מבחינתם – גר עם אשתו בבקתת היערן הישנה, במרחק כמה מאות מטרים בהמשך הדרך. הוא גירש את הצעירים ההם.

רעש המנועים גבר. התקרב. נביחות הכלבים הפכו קדחתניות יותר. ואז ראה טים צללית של רכב שטח בלי אורות נכנס לשטח החווה שלו. בעקבותיו נכנס רכב נוסף, טנדר.

הוא חש דקירת פחד בליבו. מה קורה כאן, לעזאזל? אלה לא ציידי ארנבות.

הוא ראה הבזק של פנס מאחוריהם. שמע צעקה, צעקה כעוסה. קולו של נוריס. "היי!" צעק הפועל.

שרון זעה במקומה. "מה קורה?" מלמלה בישנוניות.

"תתקשרי למשטרה," אמר טים בקול שקט ובהול. "תתקשרי 999 ותגידי שיש לנו פולשים."

הוא לבש בחופזה מכנסי ג'ינס וסווטשירט, מיהר למטה ותחב את רגליו למגפיים. אחר כך לקח את מעיל הבארבור שלו ופנס גדול מהמדף שמעל ספסל המגפיים הסמוך לדלת הקדמית, הדליק אותו, פתח את הדלת והפנה קדימה את אלומת האור החזקה.

הוא בהה כעת, מבולבל, כעסו מסתיר לרגע את הפחד שחש. לאור הפנס, ראה את נוריס עומד, רגליו נטועות בחוזקה בקרקע, הפנס מוחזק במעוקם מתחת לאחת מזרועותיו, מכוון רובה ציד לעבר הפולשים. "מה נראה לכם שאתם עושים, לעזאזל?" צעק במבטא של סאסקס. "תסתלקו מפה מייד, שמעתם?"

"לך תזדיין, סבא. תחזור למיטה שלך," אמר אחד מהם בלעג לפועל הזקן. הוא תפס את קנה הרובה ותלש אותו מידיו של נוריס.