פלין 1: לפגוש את פלין

Meet_Flynn-4 פרק 1

חוזרת הביתה

לאחר שרצתי במורד המדרגות והגעתי לטלפון הישן שתלוי על הקיר מצופה הפלסטיק במטבח של דודה ג'ואן, הייתי חסרת נשימה.

"ולרי, כמה נפלא לשמוע את קולך, מתוקה. לא התקשרת כבר שבוע. הכול בסדר?"

"אה, בטח, אימא. מצטערת. הייתי עסוקה עם דודה ג'ואן. אנחנו בטירוף ניקיונות. היא החליטה שהגיע הזמן לסדר את החפצים של דוד טֵרי, ומשם פשוט המשכנו. את מכירה אותה. היה נהדר להעלות זיכרונות מהחיים המשותפים שלהם. יש כל כך הרבה דברים שלא ידעתי עליהם, גם כזוג, וגם על החיים שלהם לפני שהם פגשו זה את זה."

דוד טרי פגש את דודה ג'ואן לאחר שאשתו הראשונה נפטרה. הם נישאו בשנות הארבעים לחייהם, ולא היו להם ילדים. דודי היה בן יחיד, והיינו בני המשפחה היחידים שנותרו לדודה ג'ואן.

"דיברתי איתה אתמול בלילה, ולרי. היא לא סיפרה לך שהיא התקשרה אליי?"

"באמת? היא לא אמרה לי כלום. מעניין למה."

"נראה שנשארת אצלה יותר זמן מהרצוי, מותק." אימא גיחכה. ידעתי שהיא צוחקת. דודה שלי הייתה שומרת אותי לצידה לנצח אם זה היה תלוי בה.

אומנם היא דאגה משום שלמדתי בחינוך ביתי כבר זמן מה, אבל למען האמת, שמחתי על ההזדמנות לצאת מהעיר אחרי כל מה שקרה עם בראדלי, האקס שלי. זאת הייתה חתיכת השפלה. הרגשתי מושפלת אפילו יותר מכמות האנשים שעצרו אותי במסדרונות בית הספר על בסיס יומי כדי לומר לי איזה אידיוט בראדלי היה, ואיזו זנזונת הייתה החברה הכי טובה שלי, היידי, על כך ששכבה איתו.

"נו טוב, אני מניחה שאני חוזרת הביתה," אמרתי בטון מלא עלבון מזויף. האמת היא שהתרגשתי. התגעגעתי לכולם. נותרו עוד כמה ימים עד חג ההודיה, והכי חשוב, מרטין אמור היה לחזור הביתה.

מרטין, אחד מאחיי הגדולים, היה החבר הכי טוב שלי. תמיד.

הוא למד בקולג' סנט קלאוד, מינסוטה, בשלוש השנים האחרונות, והתגעגעתי אליו בכל יום. אחרי שהוא עזב, נפגשתי איתו רק בחגים.

לפתע קלטתי שנסחפתי במחשבות על מרטין, וחזרתי להתרכז בשיחה עם אימא.

"אני חושבת שהיא רוצה קצת שגרה בחייה. ליתר דיוק, שגרה חדשה. עדיין מוקדם לומר בוודאות, אבל היא נראית בסדר. היא חושבת באופן מעשי על הפרק הבא בחייה ורוצה שנעזור לה להתקדם לעברו. היא סיפרה לך על כך שהיא מוכרת את הבית ועוברת לגור קרוב יותר אלינו?"

דודה ג'ואן הייתה אישה הרבה יותר חזקה ממה שאנשים חשבו, אבל היא גם הבינה את היתרונות שיש בקרבה למשפחה. בתשעת השבועות האחרונים צפיתי בה עוברת תהליך איטי של השבת הזהות העצמית שלה לאחר שהחליטה להשיר מעצמה את כבדות האישה האבלה. מכירת הבית ומעבר הדירה פירושם תקופת הסתגלות נוספת, אבל אם מישהי הייתה מסוגלת להתקדם בחיים אחרי אובדן שכזה, זאת הייתה היא.

מותו של הדוד טרי לא היה משהו בלתי צפוי. הוא היה חולה כרוני במשך זמן רב, והיו דיבורים בלתי פוסקים על מצבו הבריאותי במשך השנים. בשלושת החודשים שקדמו למותו של טרי, אבא היה חוזר מהעבודה, ולפני הכול היה שואל את אימא אם הדוד שלי עדיין חי.

כשאימא שלי הציעה לי לנסוע למישיגן ולתמוך בדודה ג'ואן לאחר מות בעלה, ההסכמה שלי לנסוע מייד נראתה לכולם כמעשה חסר אנוכיות לגמרי. אבל היה לי מניע נסתר, רציתי לארוז את חפציי ולברוח. לא היה לי אכפת לסבול בחינוך הביתי למשך זמן מה, כל עוד יכולתי לברוח.

לכל דבר יש סיבה, או כך לפחות שמעתי.

הדוד שלי נפטר בתזמון הנכון ונתן לי תירוץ אידיאלי לברוח מחיי לזמן מה ולהתבונן בהם מהצד. במקרה שלי, ה'צד' הזה היה במישיגן. ההתנהגות המחורבנת של בראד השפילה אותי, והשהות עם דודה ג'ואן אפשרה לי לא להתמודד עם אף אחד.

זה היה החיסרון היחיד בחזרה הביתה. פירוש הדבר היה שהייתי חייבת לראות שוב את כולם בבית הספר.

הניסיון לזקוף את ראשי גבוה אחרי שבראדלי התחיל לצאת עם היידי, ומערכת היחסים המחליאה שלהם הפכה לוויראלית ברשת האינטרנט של התיכון, היה חסר טעם, אבל אחרי שנעדרתי במשך תשעה שבועות, האמנתי שהייתי מוכנה להתמודד עם כל הערה. עם זאת, קיוויתי שעבר מספיק זמן וכולם עברו לשערורייה הבאה.

אחרי כל מה שקרה עם האקס שלי, המסר שלי הועבר בבירור לנערים האחרים בבית הספר: אני בת שש־עשרה בקושי ולא מוכנה לקיים יחסי מין עם אף אחד מהם, בניגוד להיידי, שאיבדה את בתוליה שלושה ימים בלבד לאחר יום הולדתה השש־עשרה.

אימא שוחחה איתי עוד עשר דקות. בסוף השיחה, התווכחנו על הרצון שלי לחזור הביתה באוטובוס, וזכיתי בוויכוח. דודה ג'ואן תצטרף אלינו יום לפני חג ההודיה, ומרטין יחזור הביתה ביום שני.

אם אישאר ואסע איתה, אוכל לבלות עם אחי יומיים שלמים לפני הטיסה שלו חזרה לקולג' בשבת.

ביום ראשון שלפני חג ההודיה, בשעה שש, עליתי על אוטובוס בדרך הביתה. שעה לאחר מכן התחרטתי קצת על ההחלטה שלי לנסוע בתחבורה ציבורית.

טיפות גשם שמנות ניתזו על החלון שוב ושוב. הנוף מהחלון הופרע בגלל הגשם הבלתי פוסק. השמיים נפתחו, וקול הסערה הכה על גג האוטובוס ככל שהתעצמה. הרעש היה מחריש אוזניים.

בהיתי בפלגי המים הזעירים על שמשת החלון, הנחתי למחשבותיי לנדוד והרהרתי כיצד ייראה החג בבית המשפחה. שפתיי התעקלו לחיוך כשראיתי בעיני רוחי את פניו של מרטין ותהיתי אם הסתפר קצר יותר מאז הפעם האחרונה שהיה בבית. אבא טען שהוא נראה כמו ילדה.

גיחכתי לעצמי. מרטין תמיד היה שונה. הוא למד במגמת אומנויות תיאטרון. הוא רצה לעצב במות והפקות לאירועים גדולים. אבי אמר שעדיף לו ללמוד לנהוג במשאית על פני הדברים האלה, אבל בסתר ליבו הוא היה גאה בהישגיו של בנו.

עברו כמעט שלושה חודשים מאז שראיתי את מרטין. הוא היה עצוב משום שנמנע ממנו להגיע ללוויה של דוד טרי, בגלל בחינה בקולג'.

הגשם הפסיק ובמקומו הופיעה שקיעה מרהיבה. הוקסמתי מהשמיים הססגוניים כשנסענו בכביש הפתוח. צבעים כתומים, כחולים וצהובים מרהיבים האירו את האופק. לאחר זמן מה, הופיעו במקומם גוני אדום וסגול עד שלבסוף החשכה ירדה.

הגעתי לתחנת האוטובוס בעיר הולדתי וליבי הלם מהמחשבה על לראות שוב את כולם.

כשירדתי מהאוטובוס, ראיתי את אחי הבכור, קיידן, לפני שהוא ראה אותי. הוא עמד על קצות אצבעותיו, צווארו מתוח וראשו נע ימינה ושמאלה. עיניו סקרו את הנוסעים שירדו מהאוטובוס לפני שעינינו הצטלבו, חייכתי חיוך רחב והוא פילס את דרכו בין אנשים כדי להגיע אליי.

"ולרי!" קיידן קרא ושפתיו נמתחו בחיוך מידבק. כל הבנות חשבו שקיידן הוא מקסים. פניו היו דומות מאוד לפניו של מרטין. הייתה להם את אותה צורת עיניים ופה. עם זאת, השיער של קיידן היה בהיר כמו של אבא, בעוד שלמרטין ולי היה שיער כהה כמו לאימא.

היינו ארבעה אחים, ולכולנו היו גומות חן בדיוק כמו שלה.

כשהגיע אליי, קיידן כרך זרוע חזקה סביב מותניי והרים אותי.

"לעזאזל, אחותי, תראי אותך. עכשיו שחזרת, נצטרך לכלוא אותך באיזה מגדל. את נעשית יפה יותר בכל פעם שאני רואה אותך. איאלץ להרחיק את הבנים ממך עם מקל," אמר וגיחך.

חבטתי בחזהו וחיבקתי אותו חזק.

החיבוק החם של קיידן, הניחוח המוכר של סבון הגוף שלו והריח הקלוש של שמן המנועים שעל בגדיו היו מנחמים. מוכרים. קיידן הוריד אותי עד שרגליי נגעו באדמה והרים את התיק שלי. חיכינו כמה רגעים עד שהמזוודות הורדו מתא המטען של האוטובוס, וקיידן נראה מופתע שחזרתי עם מעט מאוד דברים, עד שהסברתי לו שדודה ג'ואן מביאה איתה את השאר.

כשהלכנו למכונית של קיידן, הוא עדכן אותי ברכילות העירונית בלי להזכיר את כל עניין 'בראדלי והיידי'.

אז פשוט שאלתי.

"הם כבר לא ביחד," הוא אמר כדי להרגיע אותי.

"התגברתי על זה. אני רק רוצה שכולם יתגברו על זה גם, אתה יודע?"

קיידן הנהן והטה את ראשו.

"היא זרקה אותו אחרי שגילתה שהוא צילם אותם שוכבים. עכשיו אף אחת אחרת לא מוכנה לצאת איתו. אני גאה בך, ולרי. אם היית נותנת למזדיין הזה להיכנס לך לתחתונים, הייתי —"

"קיידן! עצור. זאת לא שיחה שאני רוצה לנהל עם אחי הגדול... ואף אחד לא 'נכנס לי לתחתונים'. אני בת חמש־עשרה. אני רוצה לחיות כמו שצריך בלי תינוקות בסביבה."

קיידן גיחך והביט בי במבוכה.

"מצטער. נסחפתי עם המחשבה החולנית שיום אחד מיש —"

"מספיק," גיחכתי ולחיי האדימו. קיידן ומרטין דיברו איתי כמה פעמים בעבר על שמירת הבתולין שלי. הם לא הניחו לי בנושא.

מכל אחיי, מרטין היה הכי דומה לי, והיה לנו קשר מיוחד. הייתי קרובה לכל האחים שלי, אבל למרות שלא הייתי אמורה להעדיף אחד מהם, מרטין ואני בילינו יחד הרבה, והיינו הכי דומים. רוב החברות שלי חשבו שזה מוזר שאנחנו מבלים יחד לעיתים קרובות, אבל עם הזמן, הן שינו את דעתן וחשבו שזה מגניב כי כולן היו מאוהבות בו.

חבריו של מרטין היו מתעצבנים כשהייתי מופיעה לפתע באחד המפגשים שלהם, ומרטין לא נתן לי להצטרף אליהם כשהיה להם משהו מתוכנן לעשות. הייתי מבלה איתו רק כשהם היו בפארק, או כשהם באו לשבת בחצר שלנו. מרטין לא חשב שיש משהו רע בזה שאני נמצאת איתם. הוא אמר לחבריו שלמרות שאני אחותו הקטנה, אנחנו גם חברים, והעובדה שהייתי צעירה מהם לא הפכה אותי לפחות מעניינת.

תמיד נראיתי מבוגרת יותר, ולא עניין אותי לבלות עם ילדים בגילי. לא הייתי ביישנית, אבל כשהייתי עם מרטין הרגשתי רגועה יותר, כאילו יכולתי להיות עצמי. היו לי חיים מוגנים, בהשוואה להרבה בנות בגילי, וחשתי חוסר ביטחון כשביליתי עם חבריי בפומבי, כי רוב חיי החברה שלי התרחשו בבית.

גדלתי עם קבוצה גדולה של נערים מתבגרים, כך ששמעתי על דברים שידעתי שלא הייתי אמורה לדעת עליהם כלום. כשהייתי בת שתים־עשרה, התחלתי לשמוע על המפגשים המיניים של אחיי ושל החברים שלהם.

גיליתי מה זה 'בתולה' והקשבתי לבנים כשהם סיפרו זה לזה על הבנות ה'קלות להשגה' והלוהטות בתיכון.

אחרי אחת השיחות האלה, מרטין, ואחי הבכור קיידן, לימדו אותי שבחורה טובה ונחמדה לא נותנת לבנים להיכנס לה לתחתונים. כשישבתי לבדי והפנמתי את השיחה הזאת, הסקתי שלמרות שמקובל לחלוטין שהבנים יתחילו עם הבנות וירדפו אחריהן, התפקיד שלי היה להגיד לא.

בגיל חמש־עשרה כבר היה לי גוף של אישה.

מן הסתם, התפתחתי מוקדם יותר מרוב הבנות בגילי. מעולם לא חוויתי את השלב הרזה והנערי שהרבה נערות חוו בגיל ההתבגרות. נדמה כאילו הלכתי לישון לילה אחד, והתעוררתי למחרת עם זוג שדיים במידה דאבל די וקימורים בכל המקומות הנכונים.

החברים של אחיי התחילו להעיר על המראה שלי, דבר שהלחיץ כל אחד ואחד מהם. קיידן אמר שאני מסוג הבחורות שגברים חייבים להביט בהן פעמיים. אבא קרא לי 'מסובבת ראשים'. כשהבטתי בעצמי במראה חשבתי שהם משוחדים, כי לא יכולתי לראות על מה המהומה. מבחינתי, נראיתי די פשוטה.

אחד מבני הדודים של אבי העיר פעם שעיניי בצבע הירוק עם שמץ של חום בתוכן, ממש "מצועפות ומפתות". אבא שלי זעם על האמירה שלו. בן דודו משך בכתפיו והשיב לו, "רק אמרתי" רגע לפני שאבא זרק אותו החוצה. בן הדוד הזה לא חזר מעולם לביתנו.

הייתי הבת היחידה והצעירה ביותר מתוך ארבעה ילדים, והיו לכך יתרונות וחסרונות. שלושת הבנים הגדולים לימדו אותי היטב איך לדאוג לעצמי, למרות שכולם הגנו עליי בחירוף נפש, ולפעמים זה שיגע אותי.

בתור הבת היחידה, למדתי גם לשמור על הסדר בבית מגיל צעיר, והייתי מאורגנת ומסודרת. אף אחד מהגברים במשפחה שלי לא עשה שום דבר בעצמו.

המטלות הרגילות שלהם היו רק בחוץ — הערמת בולי עץ, כיסוח הדשא או שטיפת מכוניות, ומשום ששני ההורים שלי עבדו, נאלצתי ללמוד להפעיל את מכונת הכביסה והמייבש, לבשל על הכיריים ולהשתמש במכשיר הקטן הכי פחות אהוב עליי — המגהץ.

מרטין עשה כל שביכולתו כדי לעזור לי כשהוא לא התאמן בבייסבול, שיחק בתיאטרון המקומי או הכין עבודות ללימודים.

מרטין היה הכי דומה לי במובנים רבים, חוץ מזה שהוא היה בן.