קליפות הנפש

 

"לכל איש ישראל יש נקודה פנימית שבלב שהיא בחינת אמונה פשוטה, והיא מירושת אבותינו שעמדו על הר סיני, רק שמכסין עליה הרבה קליפות"הרב יהודה לייב אשלג | ברכת שלום שמעתי, מאמר קח

מבוא

טלי היא בחורה מוכשרת מאוד, חכמה, טובת לב, מאירת פנים, יפה ומחוזרת. היא בת שלושים וכבר סיימה ללמוד שני תארים. יש לה חברות טובות ומשפחה תומכת. נדמה, למתבונן מהצד, שהיא מחייכת אל החיים והחיים מחייכים אליה בחזרה. אבל כשטלי פוגשת בחור שמוצא חן בעיניה היא נלחצת, חוטפת התקף חרדה, דוחה את הפגישה הבאה, מתרצה ונפגשת איתו בגלל שהנשים בחייה משכנעות אותה לתת צ'אנס, רק כדי לומר לו בפגישה שהיא לא פנויה לזוגיות ואז לחזור בוכה לחברותיה כשבפיה המשפט הקבוע: "יצאתי מטומטמת. אני מקרה אבוד".

טלי רוצה לצאת מבית הוריה ולשכור לעצמה דירה, אבל מפחדת. היא נואמת לעצמה שהיא מסוגלת, אבל לא מאמינה לנאום של עצמה. בכל פעם שהיא מוצאת עבודה היא עוזבת אותה אחרי שלושה חודשים לכל היותר, למרות שאוהבים אותה מאוד ומבקשים שתישאר. היא כבר למדה עבודה סוציאלית ועשתה הסבה לחינוך. כעת היא חושבת על הסבה לסיעוד כי "לא יזיק שיהיו לי כמה תארים". יש לה מחלה נדירה שגורמת לה להתגרד בלילות במקום לישון והיא לוקחת ציפרלקס נגד חרדות. היא כבר חזרה בתשובה ושוב בשאלה, והמשפט הראשון שאמרה לי היה: "אני מחפשת את הדרך שלי ולא מוצאת".

טלי לא מאושרת. היא חווה עצב, ייאוש, כעס על עצמה ותסכול מתמשך.

הניצנים הופיעו כשהייתה בת עשר והבנות בכיתה עשו עליה חרם. מאז היא מבוהלת ומנסה בכל דרך להגן על עצמה מפגיעה נוספת.

היא כל כך רוצה להתחתן אבל מפחדת להיות חשופה ולהתמסר. מנגנוני ההגנה שלה נזעקים כמו כיפת ברזל.

אפשר להבין את הפחד שלה, אך נשאלת השאלה: כיצד מסייעים לה ולאחרים שנפגעו מהחיים ומורכבותם להיפתח שוב ולתת אמון.

אני מתבונן ורואה סביבי אנשים כבולים בתוך ה"לופים" של עצמם ולא מצליחים להיחלץ מהם ולהיות מאושרים. זה כואב כי יש הרבה "טלי" בעולם, וזה כואב כי כמעט אף אחד לא נולד כך. כבול.

בשלב הראשון, התינוק נולד תמים ומתוק, וכמו אדם וחווה שהונחו בגן עדן, כל הטוב מזומן לו במרחק נגיעה. הלב פתוח, מתרגש, אימפולסיבי. הוא לא נדרש לשיקול דעת ואין באפשרותו לדחות סיפוקים.

אבל בשלב השני הלב מתחיל להיסגר; החיים מקשים עליו, הוא נאלץ לפתח מערכות הגנה כדי לשרוד, אמונות ומחשבות שגויות הולכות ומשתרשות, מתפתח מאבק בין שכל לרגש וחלק מהרגשות חנוקים ו"מאולפים" על ידי השכל והחברה.

זה גם השלב שבו אדם וחווה גורשו מגן העדן אל העולם הזה, מבני אלמוות הם הפכו לסופיים ומוגבלים, ל"בני תיקון".

בשלב השלישי, שלב הבגרות, האדם עומד בפני בחירה — האם להתקשות עוד יותר, או אולי דווקא לרכך את חומות ההגנה? על פי רוב, רק לאחר שיעשה עבודה רוחנית ורגשית, רק לאחר שילמד על עצמו ועל העולם וילמד לשלב בין השכל והרגש, יהיה האדם חזק מספיק ויוכל להסיר את החומות וההגנות שבנה. רק אז יוכל להנכיח את האני שלו בצורה אותנטית, להביע את רצונותיו, להתרגש מהדברים הפשוטים ולהתחבר אל עצמו, אל הזולת ואל אלוקיו, עם לב פתוח, בדרך המחודשת אל גן העדן, אותו גן עדן שנמצא בכל מקום שבו נאפשר לו להתקיים.

נדמה לי שאנחנו חווים סבל בחיינו כי אנחנו נמצאים עדיין בין השלב השני לשלישי.

מי שהצליחה להעביר את המסר על שלושת השלבים הללו בצורה יצירתית מאוד היא המשוררת וסופרת הילדים אורית גידלי. בספרה "נונה ומחק האוויר" (כנרת זמורה ביתן, 2015), היא מספרת על נונה, ילדה ש"התלהבה מדי" בפני החברות שלה בגן, וברחה לה מהפה המילה — "שללינג". כולן הסתכלו לעברה ומישהי אמרה, "איזה מילה של תינוקות". נונה נבהלה וחשבה לעצמה, "למה אני לא יכולה להתלהב בלי להתלהב?!" היא רצה הביתה, מצאה מחק והחליטה שהיא יכולה למחוק את השללינג, את ההתלהבות, כאילו לא היא אמרה את המילה הזו וכאילו הבנות לא שמעו אותה.

היא הולכת ומוחקת את השללינג ומגלה שזו באמת אופציה, למחוק. אז היא מחליטה למחוק מילים נוספות שאמרה. לאט לאט היא נרגעת, כי אף אחד כבר לא מאשים אותה בהתלהבות יתר, אבל היא גם מבינה שהיא הפסיקה להתרגש, שהיא מחקה לעצמה את הרגש. ההצלחה שלה הופכת להיות הכישלון שלה, כי מי רוצה לשחק עם ילדה שאין בה שמחת חיים? עד שילד אחד מהגן מתוודה בפניה עד כמה הוא אוהב אותה דווקא כשהיא מתלהבת. הסיפור מסתיים בכך שהיא בוחרת, למרות הפחד מפגיעה חוזרת, להרגיש ולבטא שוב את ההתלהבות והרגשות שמחקה.

איך נחזור להרגיש רגשות במלואם? איך נחזור לחוות את הדברים בפשטות כמו כשהיינו ילדים?

אנחנו באים לעולם טבעיים, פשוטים, סקרנים, נלהבים, מלאי כוחות ופתוחים. ואז מישהו, מבוגר או ילד, מגיב כלפינו בציניות, באדישות או בניכור, וזה פוגע בנו. הרבה פעמים לא הייתה לאדם מולנו כוונת זדון, אבל אנחנו נפגעים, ובוכים, ותוך כדי הבכי או העלבון נוחתת עלינו ההבנה שאנחנו זקוקים למערכת הגנה כי אנחנו לא יכולים להביא את האור שלנו, את עצמנו, את הציפייה שלנו לאהבה ללא תנאי וללא גבול, ללא שומרים וחומות שיפרידו בינינו לבין העולם שמחוץ לנו. אז אנחנו מתחילים להסתיר, לשקר לעצמנו ולסביבה, למחוק בעצמנו חלקים מההתלהבות, מהכישרון, מהאותנטיות ומהצורך שלנו באהבה.

מדוע? כי אנחנו לא בטוחים שיקבלו אותנו כמו שאנחנו. שיאהבו אותנו כך, ללא תנאי.

קשה לנו לחזור להיות אנשים שלא חוששים להרגיש, בעיקר לאחר שנפגענו. זו עבודה קשה ומאתגרת אבל היא לא בלתי אפשרית.

את שני העשורים האחרונים של חיי הקדשתי למחקר ולימוד של נפש האדם.

אם יש דבר אחד שאפשר לומר על נפש האדם בוודאות, ועל כך מסכימים כל החוקרים, הוא שהנפש היא עניין מורכב.

מדוע מורכב?

כי כל אדם הוא תמהיל שונה. האינסוף מתבטא בו באופן ייחודי וחד־פעמי. כי טכניקה שעוזרת לאחד אינה מועילה לאחר, ולהפך. אין שיטה אחת או דרך אחת לטיפול בנפש האדם. כי הנפש היא צומת סואן ומרובה נתיבים. נתיב אחד שלה הוא הגוף, הנתיב השני הוא הרגש, השלישי הוא המחשבה, הרביעי כוח הדיבור, החמישי הדמיון, השישי הזיכרון, השביעי הרוח, השמיני הנשמה, וכן הלאה.

יוצא מדברינו שכמעט בלתי אפשרי "להיות פשוט". יש צורך במחלפים אדירים כדי שכל הנתיבים הללו יזרמו בהרמוניה, בלי פקקים ובלי תאונות שרשרת. אין פתרון פשוט, אבל יש תהליך. מסע. צעדים קטנים בדרך לשינוי גדול.

חקרתי את הנפש האנושית במשך שנים רבות, לא במעבדות אלא בקליניקה, מול מאות ואלפי מטופלים ומתאמנים. חקרתי אותה בתיאוריות פסיכולוגיות בנות מאה שנה ובתיאוריות מהשנים האחרונות, כמו גם בכתבי החסידות שהם בני מאות שנים ובכתבי הקבלה שהם בני אלפיים שנה לפחות.

חקרתי גם את נפשי שלי. אני מאמין שמי שחוקר את נפשו מגלה סודות גם על נפש זולתו וגם על העולם כולו. חז"ל מלמדים אותנו ש"האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה" (אבות דרבי נתן, לא).

כמו פיזיקאי שמחפש את הננו­־חלקיקים, כמו מדען אטום שמבקש לבקע את חלקיקיו — נפש האדם האנושית מרתקת אותי יותר מכל תחום אחר.

מאז גיל שבע־עשרה אני לומד את חוכמת הקבלה. כבר אז נמשכתי לחיבורים המרתקים שבין חוקי העולם וחוקי הנפש, ועם השנים נדהמתי לגלות שהמקובלים עסקו בנפש האדם הרבה לפני שפרויד החל לעסוק בה, ושתובנותיהם עמוקות מני־ים. והיה מושג קבלי אחד שמרגע שפגש אותי עזר לי להפוך לאדם פשוט ומאושר יותר. "קליפה" שמו.

המושג "קליפה" מעורר אסוציאציות לפירות, ירקות או פיצוחים, אך למעשה "קליפה" הוא מושג עמוק ונפלא שיש לו השלכות רבות על מציאות חיינו. מסיבה זו הבטחתי לעצמי ולאחרים שביום מן הימים אשב לכתוב ספר שיבאר את המושג הקבלי ויחבר את הרעיון הגבוה למציאות היומיומית של כל אחד ואחת מאיתנו, ספר שיאפשר הבנה רחבה יותר של האדם ושל העולם והבנה עמוקה יותר של הנפש האנושית, כדי שכל אחד יוכל להשיל מעצמו את קליפות הנפש, עם עזרה חיצונית או בלעדיה. גם טלי.

תמיד עדיף, בעיניי, שהאדם יגלה את התשובות מתוכו, שיעשה עם עצמו עבודה רוחנית, שיתעורר ויתבונן נכוחה על חייו ויוכל לקבל החלטות אמיצות. אני מאמין שבכל אחד מאיתנו ישנו חלק נשמתי שיודע את התשובות. לעתים נדרשים אנשי מקצוע טובים שיודעים לשאול שאלות טובות, שיכולים לשקף את הטעויות הלוגיות ולעזור לאדם להטיל ספק במחשבות שלא מיטיבות עימו ובמעשים שמקבעים את חייו ולא מאפשרים לו להתפתח, שיכולים לעזור לו לגלות את החלק הנשמתי הזה, את הפרי שנמצא תחת הקליפה.

כמו שכותב הרב קוק: "כבר הגיעה השעה לשבור את הכבלים שידי עצמי שמות אותם על כל אברי נשמתי, על כל חלקי רוחי ונפשי. לא לי להביט על מעצורים חיצוניים, הישועה קבועה היא בלב פנימה, מעיין האושר שופע ונוזל הוא באין הרף. חסד ה' מלא עולם. הנני צריך רק לעמוד על ההקשבה העצמית, להאזין את סוד השיח של היצירה בחדרי חדריה, אשמע ותחי נפשי" (חדריו, עמ' יח).

כשפגשתי את טלי לא ידעתי לנבא איזה תהליך נעבור ביחד, כמה קליפות יתקלפו ממנה במהלך המסע, כמה שמחה, גילה, רינה ודיצה היא תחווה (ואני יותר) כשתעמוד בחופתה שנתיים לאחר מכן, בניגוד לכל הציפיות שלה מעצמה, וכמה כוחות תמצא בתוכה כדי להתמודד עם המורכבויות שחיי נישואין מזמנים.

*

ספר זה מונח בידכם, כדי שתוכלו, אם תחפצו בכך, להשיל כמה מהקליפות שעטיתם על עצמכם מאז שנות חייכם הראשונות ועד היום, להסירן על מנת להפוך להיות אנשים פשוטים ומאושרים יותר.

כן, אני מאמין שהאושר נמצא בדברים הפשוטים, באהבה המכונה "פרימיטיבית", דהיינו: באכפתיות פשוטה, בהודיה, בחברות אמת, בחיבור לרצונות העמוקים שלנו, במציאת משמעות ובנתינה ללא תנאי. האושר מתחבא תחת הקליפות ואפשר לקלף אותן ולהגיע אליו.

בשער הראשון נבאר את מושג הקליפה, נכיר את שלושת הביטויים המרכזיים שלה ונלמד שבע תובנות חשובות הנגזרות ממציאות הקליפה על פי הקבלה.

בשער השני נלמד כיצד "מתלבשת" הקליפה על כוחות הנפש: על הרצון, המחשבה, הרגש, הדיבור והמעשה, ונעמיק בעיקר ב"עורלת הלב", הקליפה העיקשת שמפריעה לנו להרגיש ולהתרגש.

בשער השלישי נמנה ל"ב קליפות שונות (אישיות וחברתיות), נלמד טכניקה לזיהוי שורשי הקליפות בחיינו ונראה שלעתים יש להן ביטויים שונים בתכלית ואף מנוגדים.

בשער הרביעי נציע פתרונות להסרה הדרגתית של הקליפות, למי שמעוניין להסירן.

קליפה היא תופעה חמקמקה ו"רבת פנים". גם המקובלים ובעלי החסידות עסקו בה במשורה והשתמשו בה כמילת קוד בינם לבין עצמם. כדי לכתוב את הספר הזה נדרשתי לצאת למסע שבמהלכו נפגשתי עם יודעי סוד וביחד איתם צללתי אל ספריהם של הרב קוק, הרב אשלג, רבי משה דוד וואלי, הרמח"ל, בעל התניא, רבי נחמן מברסלב ועוד, על מנת לדלות מהם פנינים ולהתפלל לה' שיסייע בידי לשזור אותם יחד לשרשרת בהירה ונאה.

בנוסף, השתמשתי בניסיון הרב שצברתי כמטפל ובהיכרותי העמוקה עם נפש האדם כדי לנסות לחבר בין הרעיונות הקבליים הגבוהים לבין ביטוייה השונים של הקליפה בעולם הרצון, המחשבה, הרגש, הדיבור והמעשה.

אני מאמין שגם אתם, לאחר קריאת הספר, לא תוכלו להתעלם מהקליפה. היא תחדור לשפה שלכם, הפנימית והחיצונית, ותשמש לכם כמשקפיים חדשים שדרכם תוכלו להתבונן על עצמכם ועל העולם.

בספר זה ננתח את התופעה הזו של קליפות הנפש ואת השלכותיה, על פרצופיה השונים ומסכותיה המרובות, על היבטיה הרוחניים, הגשמיים, הפסיכולוגיים והחברתיים.

מי ייתן ונצליח לקלף את הקליפות שלנו יחד אט־אט, כיחידים וכחברה, ולהיפגש חשופים ונקיים מחומות, כיסויים והסתרות, עד כמה שניתן.

מי ייתן ונסיר את עורלת הלב עד שנגיע לאותה מדרגת אהבה פשוטה ואחדותית, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין העולם כולו, המדרגה שעליה חלם הרב קוק: "הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם" (מתוך שיחה של הרב עם הסופר אז”ר).