אנשי האור 5: התנגדות

1

קייטי

פעם, לפני המון זמן, הכנתי תוכנית מגירה למקרה הלא סביר שעוד אהיה בסביבה כדי לראות את כל הקטע הזה של סוף העולם.

התוכנית כללה טיפוס על הגג והשמעה בקולי קולות שיר של R.E.M – “It’s the End of the World as We Know It (And I Feel Fine)”*, אבל רק לעיתים רחוקות החיים האמיתיים באמת מגניבים כל־כך.

וזה באמת קרה – העולם שהכרנו עמד להסתיים, וזו ממש לא הייתה הרגשה טובה או מגניבה.

פקחתי את העיניים והסטתי את הווילון הלבן הדקיק.

הצצתי החוצה, מעבר למרפסת ולחצר, אל תוך העצים העבותים שהקיפו את הבקתה שלוק הסתיר עמוק ביערות של קור ד׳אלן, עיר באיידהו שאת שמה לא יכולתי אפילו להתחיל להגות או לאיית.

החצר הייתה ריקה. לא נתקלתי באור מהבהב ובוהק שזהר מבעד לעצים. לא היה שם אף אחד. תיקון, לא היה שם כלום. אף ציפור לא צייצה או דילגה מענף מכוסה עלווה לענף אחר. לא היה שום זֵכֶר ליצורי יער ממהרים ממקום למקום. אפילו ההמהום החרישי של החרקים לא נשמע. הכול היה שקט ודומם, חסר קול בצורה מאיימת.

במשך זמן רב בהיתי ביערות, כשאני מתמקדת בנקודה האחרונה בה ראיתי את דיימון. כאב עמוק התפשט בחזה שלי. נדמה שהלילה שבו נרדמנו יחד על הספה התרחש לפני עידנים, אבל בעצם חלפו רק ארבעים ושמונה שעות מאז שהתעוררתי שטופת זיעה מרוב חום וכמעט התעוורתי מצורתו האמיתית של דיימון. הוא לא הצליח לשלוט בזה, על אף שגם אם היינו מבינים מה באמת קורה, זה כנראה לא היה משנה דבר.

רבים מהסוג שלו, מאות, אולי אפילו אלפי לוקסנים הגיעו לכדור הארץ, ודיימון... נעלם עם אחותו ואחיו, בעוד אנחנו נשארנו כאן, בבקתה.

לחץ עצום התיישב לי בבית החזה, כאילו מישהו מעך לי את הלב והריאות בצבתות ברזל. אחת לכמה זמן חזרה לרדוף אותי האזהרה של סמל דאשר. הייתי משוכנעת לגמרי שהאיש – למעשה, כל אנשי דדלוס – ירדו לגמרי מהפסים, אבל הם צדקו.

אלוהים, הם צדקו כל־כך.

הלוקסנים הגיעו בדיוק כפי שאנשי דדלוס ניבאו, לא פלא שהם התכוננו לכך. ודיימון... הכאב הלם בי והאוויר נשאב מריאותיי. עצמתי את עיניי בכוח. לא היה לי שום מושג למה הוא עזב איתם. גם לא שמעתי ממנו או ממשפחתו. האימה והבלבול שאפפו את ההיעלמות שלו הטילו צל תמידי שרדף אחריי, גם בדקות המעטות שבהן הצלחתי לישון.

׳באיזה צד דיימון יבחר?׳ דאשר שאל אותי פעם את השאלה הזו, בזמן שהוחזקתי באזור 51 האיום, ולא רציתי להאמין שכעת אני יודעת את התשובה.

ביומיים האחרונים עוד ועוד לוקסנים נפלו מהשמיים. הם המשיכו להגיע בגלים כמו זרם אין־סופי של כוכבים נופלים, ואז היה – "כלום."

עיניי נפקחו לרווחה והווילון נשמט מבין אצבעותיי והחליק ברכות חזרה למקומו. "צא מהראש שלי."

"זה לא בשליטתי," ענה ארצ'ר ממקום מושבו על הספה. "את משדרת את המחשבות שלך בצורה קולנית כל־כך, שמתחשק לי לשבת בפינה, להניח ידיים על האוזניים וללחוש את שמו של דיימון שוב ושוב."

עורי עקצץ בעצבנות, ולא משנה עד כמה ניסיתי לשמור לעצמי את מחשבותיי, דאגותיי ופחדיי – לא היה טעם כיוון שהיו בבית שני אוריג'ינים. הכישרון המיוחד שלהם לקרוא את מחשבותיי הפך במהירות למעצבן בטירוף.

הסטתי שוב את הווילון והתבוננתי ביער. "אין שם עוד לוקסנים?"

"לא. שום אור זוהר לא התרסק על כדור הארץ בחמש השעות האחרונות." ארצ'ר נשמע עייף בדיוק כמוני. גם הוא לא ישן הרבה. בזמן שאני השגחתי על מה שקורה בחוץ, הוא התמקד במסך הטלוויזיה. חדשות ברחבי העולם דיווחו ללא הפסקה על ה׳תופעה׳.

"חלק מתחנות השידור טוענות שזה היה מטר עצום של מטאורים."

נחרתי בבוז.

"אין שום טעם להסתיר את מה שקורה עכשיו." ארצ'ר נאנח בעייפות, והוא צדק.

מה שקרה בלאס וגאס – הדברים שעשינו שם – צולם והופץ ברשת תוך שעות. בשלב מסוים, יום לאחר ההרס המוחלט של לאס וגאס, כל סרטוני הווידאו הוסרו מכלי התקשורת, אבל הנזק כבר נעשה. אי אפשר היה להסתיר את האמת, החל ממסוק העיתונות שהצליח לצלם את המתרחש, לפני שיורט על ידי דדלוס, ועד לאנשים בשטח שצילמו הכול בטלפונים הניידים שלהם. עם זאת, באינטרנט המצב היה מוזר. בעוד שכמה אנשים טענו בבלוגים שלהם שסוף העולם הגיע, אחרים נקטו בגישה יותר יצירתית. מתברר שמישהו אפילו יצר מם.

מם פוטוגני להפליא של חייזר זוהר.

למעשה, מדובר היה בדיימון שהשתנה לצורתו האמיתית. המראה האנושי שלו התערפל לגמרי, אבל ידעתי שזה הוא. אם הוא היה נשאר בסביבה וצופה בזה, הוא בטח היה מתפוצץ מצחוק, אבל אני לא–

"תפסיקי," אמר ארצ'ר ברכות. "אין לנו מושג מה דיימון וכל האחרים עושים כרגע, לעזאזל, ולמה זה קורה. אבל הם עוד יחזרו."

פניתי מהחלון והבטתי בארצ'ר. שערו החום נגזז עד לקרקפת, בסגנון צבאי. הוא היה גבוה ורחב כתפיים, ונראה כמו מישהו שידע להילחם, אם לא תהיה לו ברירה.

ארצ'ר היה טיפוס קטלני.

כשנפגשנו לראשונה באזור 51 חשבתי שהוא לא יותר מחייל. רק כשדיימון הגיע, גילינו שהוא היה השתול של לוק בתוך דדלוס ובנוסף, ממש כמו לוק, הוא היה אוריג'ין, הבן של זכר לוקסני ושל נקבה היברידית שעברה מוטציה.

פכרתי את אצבעותיי. "אתה באמת מאמין שהם יחזרו?"

עיניו הסגולות כמו אבן אחלמה עברו מהטלוויזיה אליי. "אני מאמין שכן. עדיף לכולנו להאמין בזה."

זה לא ממש הרגיע אותי.

"מצטער," השיב, ובכך נתן לי להבין שהוא שוב קרא את מחשבותיי. הוא סימן לכיוון הטלוויזיה לפני שהספקתי להתעצבן. "משהו קורה פה. למה כל־כך הרבה לוקסנים מגיעים לכדור הארץ ואז נעלמים?"

זו הייתה שאלת השנה.

"אני חושב שזה די ברור," נשמע קול מהמסדרון. הסתובבתי כשלוק נכנס לסלון. הוא היה גבוה ורזה, שערו החום נאסף לקוקו שהשתלשל על עורפו. לוק היה צעיר מאיתנו, בן ארבע־עשרה או חמש־עשרה, אבל נראה כמו בוס מאפיה צעיר, ולפעמים היה מפחיד יותר מארצ'ר. "ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר," הוסיף, כשהוא נועץ מבט באוריג'ין המבוגר יותר.

בזמן שארצ'ר ולוק לטשו עיניים זה בזה ונלכדו במלחמת מבטים, ממש כמו אתמול ושלשום, התיישבתי על משענת הכיסא שליד החלון. "אכפת לך להסביר בצורה ברורה על מה אתה מדבר?"

פניו היפהפיות של לוק התאפיינו במראה נערי, הוא עוד לא איבד לגמרי את הפרצוף הילדותי העגול, אבל מעיניו הסגולות נשקפה בגרות שלא התאימה לגילו הצעיר.

הוא נשען על המשקוף כשידיו שלובות. "הם מתכננים. בונים אסטרטגיות. מחכים."

לא הופתעתי לשמוע את התרחיש העגום שהוא תיאר. כאב החל לזמזם בראשי. ארצ'ר לא אמר מילה וחזר לבהות בטלוויזיה.

"למה להם להגיע הנה?" המשיך לוק כשהוא מסובב את ראשו ובוהה בחלון המכוסה לידי. "אני בטוח שהם לא באו כדי ללחוץ ידיים ולנשק לחיים של תינוקות. הם הגיעו מסיבה מסוימת והיא לא לטובתנו."

"דדלוס תמיד האמינו שהם יפלשו לכדור הארץ." ארצ'ר נשען לאחור והניח את ידיו על ברכיו. "המיזם האוריג'יני נוצר מלכתחילה כתגובה לאפשרות הזו, כי הלוקסנים תמיד גילו עוינות כלפי צורות חיים תבוניות אחרות. אבל למה עכשיו?"

גירדתי את ראשי. לא האמנתי לדוקטור רוט, כשהוא סיפר לי שהלוקסנים היו למעשה אלה שהתחילו את המלחמה נגד בני הארום –מלחמה שהשמידה את כוכבי הלכת של שניהם. בזמנו עוד חשבתי שסמל דאשר וננסי האשר, הכלבה הראשית שפיקדה על דדלוס, היו זוג חולי נפש.

טעיתי.

גם דיימון טעה.

לוק זקר גבה והסתיר את הצחוק שלו בשיעול. "אני לא יודע, יכול להיות שזה קשור למופע שלנו בווגאס. ידענו שהיו שם שתולים, לוקסנים שלא ממש מחבבים בני אדם. אין לי צל של מושג איך הם תקשרו עם לוקסנים שלא נמצאים על כדור הארץ, אבל מה זה חשוב עכשיו? זה היה הרגע המושלם מבחינתם להופיע."

התבוננתי בו בכעס. "אמרת שזה רעיון מבריק."

"לדעתי, המון דברים התחילו בתור רעיונות מבריקים. נשק גרעיני למשל, משקאות קלים עם אפס קלוריות וגופיות ג'ינס כחולות," הוא ענה. "זה לא אומר שצריך להפיל על אנשים פצצות גרעיניות, או שמשקאות דיאט טעימים, או שכדאי לקנות גופיית ג'ינס כחולה בחנות וולמארט הקרובה. חבר'ה, אתם לא חייבים להאמין לכל מילה שלי."

גלגלתי את עיניי חזק כל־כך עד שהן כמעט נתקעו בצד השני של ראשי. "טוב, אז מה בדיוק היינו אמורים לעשות? אם דיימון והאחרים לא היו חושפים את עצמם, היינו נתפסים."

אף אחד לא ענה, אבל המילים שלא נאמרו נשארו תלויות באוויר. אם היינו נתפסים היינו אוכלים אותה בענק, אבל פריז, אש ואנדרו, היו כנראה עדיין בחיים. וזה נכון גם לגבי כל בני האדם החפים מפשע שאיבדו את חייהם כשהכול התחרבן.

נכון לעכשיו לא יכולנו לעשות שום דבר בעניין. אפשר להקפיא את הזמן לפרקי זמן קצרים, אבל לא הייתה שום דרך לחזור לעבר ולשנות דברים. מה שהיה היה, ודיימון קיבל את ההחלטה להגן על כולנו. לא אתן לאף אחד להאשים אותו על ההחלטה הזו במשמרת שלי.

"את נראית תשושה," ארצ'ר ציין, ולקח לי רגע להבין שהוא דיבר אליי.

לוק הפנה אליי את מבטו המלחיץ. "למען האמת, את נראית זוועה."

תודה באמת.

ארצ'ר התעלם ממנו. "נראה לי שאת צריכה ללכת לישון, אפילו לכמה דקות. אם משהו יקרה נעדכן אותך."

"לא." נדתי בראשי לשלילה כדי לחדד את דבריי. "אני בסדר גמור." למעשה, שום דבר לא היה בסדר. יותר מהכול רציתי להצטנף בפינה אפלה בחדר ולהתקפל לתנוחת עובר, אבל לא יכולתי להישבר וגם לא לישון. בעיקר כשדיימון היה איפה שהוא שם בחוץ, והעולם עמד על סף... לעזאזל, רגע לפני שהוא נחרב, כמו באחד הספרים שקראתי פעם.

נאנחתי. ספרים. התגעגעתי אליהם.

ארצ'ר הזדעף, מה שהפך את פניו היפות למפחידות קצת. אבל לפני שהוא הספיק לרדת עליי, לוק הדף את עצמו מהמשקוף עליו הוא נשען ואמר, "לדעתי היא צריכה לדבר עם בת'."

הצצתי לעבר גרם המדרגות שבמסדרון מחוץ לחדר. בפעם האחרונה שבדקתי, היא ישנה. נראה לי שזה כל מה שבת' עשתה. כמעט קינאתי בה על היכולת שלה לישון באמצע כל הבלגן.

"למה?" שאלתי. "היא התעוררה?"

לוק פסע באיטיות לתוך הסלון. "אני חושב שאתן צריכות לנהל שיחת בנות קטנה."

כתפיי נשמטו ונאנחתי. "לוק, אני לא חושבת שזה הזמן המתאים למסיבת בנות."

"אה, לא?" הוא צנח על הספה לצידו של ארצ'ר והניח את רגליו על שולחן הקפה. "מה עוד יש לך לעשות חוץ מלהסתכל מבעד לחלון, בזמן שאת מתכננת לברוח עמוק לתוך היער כדי לחפש את דיימון? בטח איזה נמר יטרוף אותך שם."

כעס עצום מילא אותי והעפתי את זנב הקוקו שלי מעבר לכתף. "דבר ראשון, שום נמר לא יטרוף אותי. ודבר שני, לפחות אנסה לעשות משהו חוץ מלשבת על התחת."

ארצ'ר נאנח.

אבל לוק רק חייך אליי בחמימות. "אנחנו שוב הולכים להתווכח על זה?" הוא הביט בפניו המאובנות של ארצ'ר. "למען האמת, אני אוהב שאתם רבים, זה כמו לראות את אבא ואימא מתווכחים בענייני הורות. מתחשק לי להתחבא בחדר שינה או משהו כדי להפוך את זה ליותר אמין. אולי תטרקו את הדלת או–"

"סתום את הפה, לוק," ארצ'ר רטן ונעץ בי מבט. "כבר היינו בסרט הזה כל־כך הרבה פעמים שלא מתחשק לי לחשוב על זה בכלל. ממש לא חכם לעקוב אחריהם. הם רבים מדי, ואנחנו לא יודעים אם–"

"דיימון לא איתם!" צעקתי בעודי קופצת על רגליי ומתנשמת בכבדות. "הוא לא הצטרף אליהם. גם דִי או דוסון לא היו עושים דבר כזה. אין לי מושג מה קורה כאן," קולי נסדק וגוש מועקה טיפס בגרוני. "אבל הם לא היו עושים דבר כזה. הוא לא היה עושה דבר כזה."

ארצ'ר רכן קדימה, עיניו בוהקות. "את לא יודעת את זה. וגם אנחנו לא יודעים."

"הרגע אמרת שהם יחזרו!" יריתי לעברו.

הוא החזיר את מבטו לטלוויזיה ולא ענה, מבטא ללא מילים את מה שכבר ידעתי עמוק בפנים. ארצ'ר לא ציפה לכך שדיימון והאחרים יחזרו.

הידקתי את שפתיי ונענעתי בראשי חזק כל־כך עד שהקוקו שלי הפך לשוט. התרחקתי ממנו לעבר הכניסה כדי להימנע מהוויכוח הזה.

"לאן את הולכת?" שאל ארצ'ר.

התגברתי על הדחף להעיף אותו לכל הרוחות. "מתברר שאני הולכת לנהל שיחת בנות עם בת'."

"רעיון טוב," ציין לוק.

התעלמתי ממנו ועליתי במדרגות הלולייניות, בעודי נמנעת מלרקוע עליהן. שנאתי לשבת ולא לעשות כלום. שנאתי את העובדה שבכל פעם שפתחתי את דלת הכניסה, לוק או ארצ'ר עמדו שם ולא נתנו לי לצאת. אבל מה שהכי שנאתי הייתה העובדה שהם יכלו לעשות את זה.

אומנם הייתי בת אנוש היברידית שעברה מוטציה על ידי הגזע הלוקסני הטוב והמיוחד, אבל הם היו אוריג'ינים. הם יכלו לתת לי בעיטה בישבן ולהעיף אותי מפה ועד קליפורניה אם הם היו נדרשים לכך.

הקומה למעלה הייתה שקטה וחשוכה, ולא אהבתי להיות שם. אני לא יודעת למה, אבל בכל פעם שעליתי לשם והלכתי לאורך המסדרון הצר והחשוך, השערות הקטנות שעל עורפי סמרו.

בלילה הראשון שלנו פה, בת' ודוסון ניכסו לעצמם את חדר השינה האחרון מימין, ובת' התבצרה באותו החדר מאז שהוא... מאז שהוא עזב. לא ממש הכרתי את הבחורה הזו, אבל ידעתי שהיא חוותה דברים לא פשוטים בזמן שהייתה כלואה בידי הדדלוס, והיא גם לא נראתה לי ההיברידית הכי יציבה בעולם, אבל זו לא הייתה אשמתה. שנאתי להודות בזה, אבל לפעמים היא הפחידה אותי עד מוות.

עצרתי מול הדלת והקשתי עליה, במקום להתפרץ לתוך החדר.

"כן?" נשמע קולה הדקיק והחלוש.

התכווצתי בזמן שפתחתי את הדלת. בת' נשמעה נורא, וכשהתבוננתי בה היטב, היא נראתה בערך כמו שנשמעה. היא שכבה מתחת להר של שמיכות ונשענה על משענת הראש של המיטה. עיגולים שחורים הופיעו מתחת לעיניה. גופה החיוור והמוזנח נראה רזה מדי, ושערה היה ערבוביה מלוכלכת ומלאת קשרים. ניסיתי לנשום נשימות שטחיות כי החדר הסריח מקיא וזיעה.

עצרתי ליד המיטה, מזועזעת עד עמקי נשמתי. "את חולה?"

היא הסיטה את מבטה המזוגג ממני אל דלת השירותים הצמודים. משהו פה לא היה הגיוני. אנחנו, ההיברידים, לא חטפנו מחלות. לא הצטננות שגרתית ולא סרטן. ממש כמו הלוקסנים, גם אנחנו היינו מחוסנים מפני כל מה שמסתובב בחוץ, אבל בת'? היא לא נראתה טוב במיוחד.

חוסר שקט נבט בבטני ונתפס בשריריי. "בת'?"

עיניה הדומעות נדדו סוף־סוף לכיווני. "דוסון חזר כבר?"

ליבי הלם בכבדות. כאב הציף אותי. שניהם עברו הרבה כל־כך, יותר ממה שדיימון ואני עברנו, וזה... אלוהים, זה לא היה הוגן. "לא, הוא עוד לא חזר, אבל מה איתך? את נראית חולה."

היא הסתירה את פיה בידה הדקה והחיוורת ובלעה את רוקה. "אני לא מרגישה טוב כל כך."

לא ידעתי מה חומרת מצבה וכמעט פחדתי לגלות. "מה הבעיה?"

היא זקפה את כתפיה במאמץ ניכר. "אל תדאגי," היא אמרה בקול נמוך והרימה את שולי השמיכה. "אין מה להתרגש. אתאושש ברגע שדוסון יגיע." מבטה שוב נדד לאן שהוא, ובזמן ששמטה את השמיכה, היא רכנה קדימה, הניחה את ידה על בטנה המכוסה בסדין ואמרה, "ברגע שדוסון יחזור אנחנו נהיה בסדר."

"אנחנו...?" מלמלתי ועיניי נפערו. לסתי נפערה בזמן שבהיתי בה.

התבוננתי באימה גוברת במקום שבו היא הניחה את ידה ושפשפה את בטנה בתנועה מעגלית איטית ויציבה.

אוי, לא. אוי לא בחזקת מיליון.

התחלתי להגיד משהו ולרגע עצרתי. "בת', את... את בהיריון?"

היא השעינה את ראשה לאחור ועצמה את עיניה בכוח. "היינו צריכים להיות זהירים יותר."

פתאום חולשה תקפה את רגליי. השינה המרובה. התשישות. הכול התחבר. בת' הייתה בהיריון, אבל לרגע, מתוך טמטום מוחלט, לא הצלחתי להבין איך. ההיגיון שלי חזר לפעול, ורציתי לצרוח, ׳שמעתם על קונדומים?׳ אבל זה היה עניין שנוי במחלוקת.

פניו של מייקה קפצו לראשי, הילד הקטן שעזר לנו לברוח מהדדלוס. הילדון ששיסף גרונות והשמיד מוחות בעזרת כוח המחשבה שלו.

בשם כל התינוקות החייזריים הקדושים, יכול להיות שהיא נושאת אחד מהם בבטן שלה? אחד מהילדים המפחידים האלה – המסוכנים והקטלניים בצורה קיצונית? ברור שארצ'ר ולוק היו שניים מהילדים המפחידים האלה מתישהו, אבל המחשבה הזו ממש לא הרגיעה אותי כי המוטציה החדשה של האוריג'ינים שדדלוס ייצרו הייתה שונה מהקבוצה של לוק וארצ'ר.

חוץ מזה, לוק וארצ'ר עדיין היו קצת מפחידים.

"את מסתכלת עליי בעצב," היא אמרה בקול חרישי.

הכרחתי את עצמי לחייך, על אף שהחיוך שיצא לי בטח נראה בעיניה קצת מטורף. "לא. רק מופתעת."

חיוך קלוש עלה על שפתיה. "כן, גם אנחנו הופתענו. התזמון ממש גרוע, נכון?"

על זה אפשר להגיד... בלשון המעטה.

בזמן שהבטתי בה, חיוכה הלך והתפוגג. לא היה לי מושג מה להגיד. איחוליי על ההיריון? זה לא נראה לי מתאים מסיבה כלשהי, אבל גם לא להגיד משהו, כל דבר, נראה לא לעניין. האם הם בכלל ידעו על האוריג'ינים ועל כל הילדים שהדדלוס החזיקו אצלם?

האם התינוק הזה יהיה כמו מייקה?

אלוהים, באמת? לא היו לנו מספיק דאגות? החזה שלי התכווץ וחששתי שאולי זה התקף חרדה. "כמה... כמה זמן את בהיריון?"

"שלושה חודשים." היא ענתה ובלעה בקושי את רוקה.

הייתי חייבת לשבת.

לעזאזל, הייתי זקוקה למבוגר אחראי.

חזיונות של חיתולים מלוכלכים ופרצופים קטנים, סמוקים וכועסים ריצדו מול עיניי. האם יהיה לה תינוק אחד או אולי שלישייה? לא חשבנו על הנקודה הזו בקשר לאוריג'ינים, אבל אצל הלוקסנים תמיד נולדו שלישיות.

איזה קטע מטורף זה ללדת שלושה תינוקות?

מבטה המזוגג של בת' נתקל שוב במבטי, ומשהו בעיניה גרם לי לרעוד. היא רכנה קדימה בזמן שהניחה את ידה ברכות על בטנה. "הם לא יהיו אותו הדבר כשהם יחזרו, נכון?"

"מה?"

"הם." היא אמרה. "דוסון, דיימון ודי. הם לא יהיו אותו הדבר כשהם יחזרו, נכון?"

***

חצי שעה לאחר מכן ירדתי במדרגות מבולבלת. החבר'ה נשארו בדיוק באותו המקום. הם ישבו על הספה וצפו בחדשות. כשנכנסתי לחדר, לוק העיף בי מבט וארצ'ר נראה כמו מישהו שהתיישב על נעץ.

ופשוט ידעתי.

"שניכם ידעתם על המצב של בת'?" התחשק לי להרביץ להם כשהם נעצו בי מבטים אטומים. "ואף אחד מכם לא תכנן לספר לי?"

ארצ'ר משך בכתפיו. "קיווינו שזה לא יהיה עניין גדול."

"אלוהים אדירים." לא עניין גדול? כאילו להיות בהיריון עם תינוק חייזרי היברידי זה שטויות והמצב פשוט ייעלם מעצמו? צנחתי על הכיסא ותפסתי את הראש. מה עכשיו? לא, ברצינות. "היא עומדת ללדת תינוק."

"זאת בדרך כלל התוצאה של סקס לא מוגן," ציין לוק. "אני שמח שדיברתן, כי ממש לא התחשק לי להיות זה שמבשר לך את החדשות."

"היא תלד את אחד הילדים המוזרים האלה," שפשפתי את קצות אצבעותיי על מצחי. "היא תכף תלד ודוסון בכלל לא פה וכל העולם עוד שנייה מתפרק."

"היא בהיריון רק שלושה חודשים." ארצ'ר כחכח בגרונו. "אין סיבה לאבד את העשתונות."

"לאבד את העשתונות?" לחשתי. הכאב בין רקותיי התגבר. "יש דברים שהיא צריכה, כמו, אני לא יודעת, רופא שישגיח על ההיריון שלה. היא זקוקה לוויטמינים להיריון, למזון, וכנראה גם לקרקרים מלוחים וחמוצים ו–"

"אנחנו יכולים להביא לה את הדברים האלה," ענה ארצ'ר. הבטתי בו. "חוץ מרופא. אם מישהו ישאב ממנה דם זו תהיה בעיה רצינית, במיוחד לאור מה שקורה עכשיו סביבנו."

לא הסרתי ממנו את מבטי. "רגע אחד. אימא שלי–"

"לא." לוק סובב אליי את ראשו בחדות. "את לא יכולה ליצור קשר עם אימא שלך."

הזדקפתי. "היא תוכל לעזור לנו או לפחות לייעץ לנו באופן כללי איך לטפל בבת'." ברגע שהרעיון צץ במוחי, ננעלתי עליו. הייתי כנה עם עצמי. חשבתי שזה רעיון אדיר, פשוט כי רציתי לדבר איתה. הייתי צריכה לדבר איתה. "אנחנו כבר יודעים מה בת' צריכה, ואימא שלך לא תוכל ללמד אותך יותר ממה שאפשר למצוא בחיפוש בגוגל, אלא אם כן היא יודעת משהו שאנחנו לא יודעים לגבי טיפול בהיברידיות הריוניות." לוק הוריד את רגליו משולחן הקפה והן צנחו ברעש על הרצפה. "מסוכן מדי ליצור קשר עם אימא שלך. אולי מצותתים לטלפון שלה. זה מסכן גם אותנו וגם אותה."

"אתה באמת חושב שאנחנו מעניינים את הביצה השמאלית של דדלוס כרגע?"

"את מוכנה לקחת את הסיכון הזה?" שאל ארצ'ר, ונעץ בי מבט. "את מוכנה לסכן את כולנו, כולל את בת', בהנחה שהם עסוקים מדי כרגע? את מוכנה לעשות את זה לאימא שלך?"

סתמתי את הפה ובהיתי בו. רוח הקרב התנדפה ממני כמו בלון שהתרוקן. לא, לא. אני לא אקח את הסיכון הזה. לא אעשה לנו או לאימא שלי דבר כזה. דמעות דקרו את עיניי והכרחתי את עצמי לנשום עמוק.

"אני עובד על משהו שכנראה יפתור את בעיית ננסי," הכריז לוק, אבל ממה שראיתי, הדבר היחיד שהוא עסק בו היה אומנות הישיבה על התחת.

"אוקיי," אמרתי, קולי הצטרד והתפללתי שכאב הראש שלי ייעלם עם הבהלה שהחלה להתעורר בתוכי. הייתי חייבת להחזיק את עצמי, על אף שהפינה האפלה בחדר קרצה לי יותר ויותר. "אנחנו חייבים להביא דברים לבת'."

ארצ'ר הנהן. "נכון."

פחות משעה אחר כך, לוק מסר לנו רשימה של מוצרים שמצא באינטרנט. כל המצב גרם לי להרגיש שאני באיזו דרמה טלוויזיונית משפחתית דפוקה.

התחשק לי לצחוק כשקיפלתי את הרשימה ושמתי אותה בכיס האחורי של הג'ינס, אבל אם הייתי מתחילה לצחוק בטח לא הייתי מצליחה להפסיק.

לוק נשאר עם בת' למקרה ש... ובכן, למקרה שיקרה משהו ממש גרוע, ואני עמדתי ללכת עם ארצ'ר, בעיקר מפני שחשבתי שזה רעיון טוב לצאת מהבקתה. ככה לפחות הרגשתי שאני עושה משהו. ואולי הביקור בעיר יספק לנו איזשהו רמז לגבי המקום שאליו נעלמו דיימון ומשפחתו.

תחבתי את השיער מתחת לכובע הבייסבול שכיסה את רוב פניי, וככה היה סיכוי קלוש שמישהו יזהה אותי. לא היה לי מושג אם מישהו באמת יזהה אותי, אבל לא רציתי לקחת את הסיכון.

בחוץ עמד להחשיך והאוויר היה קריר. שמחתי שלבשתי את אחת מהחולצות הגדולות של דיימון עם השרוולים הארוכים. אפילו ניחוח האורנים שמילא את האוויר לא העלים את הניחוח המיוחד שהיה לדיימון של תבלינים ושדות שדבק בחולצה.

שפתי התחתונה רטטה כשהתיישבתי על המושב ליד הנהג וחגרתי את עצמי בידיים רועדות. ארצ'ר העיף לעברי מבט מהיר. הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על דיימון ועל כל מה שלא רציתי לשתף עם ארצ'ר – וכרגע לא רציתי לשתף אותו בכלום.

אז חשבתי על שועלים שפוצחים בריקודי בטן עם חצאיות מקש.

ארצ'ר נחר. "את מוזרה."

"ואתה חטטן." רכנתי קדימה והצצתי מהחלון בזמן שנסענו לאורך שביל הגישה. ניסיתי להבחין במשהו בין העצים, אבל לא ראיתי כלום.

"כבר אמרתי לך, קשה לי לא לעשות את זה." הוא בלם בקצה שביל החצץ והביט לשני הכיוונים לפני שיצא. "תאמיני לי – לפעמים אני מאחל לעצמי לא לדעת מה אנשים חושבים."

"אני מתארת לעצמי שההיתקעות שלך איתי ביומיים האחרונים גרמה לך להרגיש ככה."

"למען האמת, היית בסדר גמור." הוא העיף בי מבט כשגבותיי התרוממו בפליאה. "החזקת מעמד."

לא ידעתי איך להגיב, כי מאז שהלוקסנים האחרים הגיעו, הרגשתי שהייתי במרחק שניות מהתפרקות. לא היה לי ברור מה בדיוק החזיק אותי. לפני שנה הייתי מתחרפנת, ואותו מקום חשוך בנפשי היה הופך לחבר הכי טוב שלי, אבל כבר לא הייתי אותה הנערה שדפקה לדיימון על הדלת.

כנראה לעולם כבר לא אהיה אותה הנערה.

עברתי הרבה, בעיקר בתקופה שהייתי אסירה של הדדלוס. עברתי דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם, אבל התקופה עם דיימון והחודשים בשבי הדדלוס, הפכו אותי לחזקה יותר. לפחות ככה רציתי להאמין.

"אני חייבת להחזיק מעמד," אמרתי לבסוף. בהיתי באורנים בצד הכביש שחלפו במהירות. ענפיהם מכוסי המחטים התערבלו לגוש אחד. "כי ברור לי שדיימון לא התפרק כשאני... נעלמתי לו. אז גם אני לא יכולה."

"אבל–"

"אתה מודאג בקשר לדִי?" קטעתי אותו ומיקדתי בו את כל תשומת ליבי.

שריר קפץ בלסתו, אבל הוא לא הגיב.

בזמן שנסענו בשקט לעיר הגדולה ביותר באיידהו, חשבתי שזה לא מה שהייתי אמורה לעשות. הייתי צריכה לעשות את מה שדיימון עשה בשבילי.

הוא בא לשחרר אותי כשנחטפתי.

"זה לא אותו הדבר," אמר ארצ'ר וקטע את קו המחשבה שלי בזמן שפנה לסופרמרקט הקרוב. "הוא ידע למה הוא נכנס. את לא."

"באמת?" שאלתי בזמן שהוא מצא חנייה קרובה לכניסה. "אולי היה לו איזה שהוא מושג, אבל אני לא חושבת שהוא ידע. והוא בכל זאת עשה את זה. הוא היה אמיץ."

ארצ'ר נעץ בי מבט ארוך בזמן שכיבה את המנוע. "גם את אמיצה, אבל לא טיפשה. תמשיכי להוכיח לי שאת לא טיפשה." הוא פתח את הדלת. "ותישארי קרובה אליי."

עיוויתי את פרצופי, אבל יצאתי מהאוטו. החנייה הייתה די מלאה, ושאלתי את עצמי אם אנשים החלו לאגור מצרכים לקראת סוף העולם. בחדשות הודיעו שמעשי ביזה התרחשו בהרבה ערים מרכזיות אחרי מטר ה׳מטאורים׳. המשטרה המקומית והצבא סגרו את האזור, אבל הייתה סיבה לכך ששידרו בטלוויזיה תוכנית בשם ׳מתכוננים ליום הדין׳. באופן כללי נראה היה שהעיירה קור ד'לאן בכלל לא הושפעה ממה שקרה, על אף שהמוני לוקסנים נחתו ביערות הסמוכים.

הרבה אנשים הסתובבו בחנות עם עגלות גדושות בקופסאות שימורים ובקבוקי מים. ניסיתי לא להתבונן בהם. שלפתי את הרשימה וארצ'ר תפס סל. שמתי לב שאף אחד לא לקח נייר טואלט. זה היה הדבר הראשון שהייתי לוקחת אם הייתי חושבת שסוף העולם מגיע.

הלכתי לצידו של ארצ'ר כשפנינו לבית המרקחת וסרקנו שורות אין־סופיות של בקבוקים חומים עם מכסים צהובים.

התבוננתי ברשימה ופלטתי אנחה. "למה הזבל הזה לא מסודר לפי אותיות?"

"כי זה יהיה קל מדי." הזרוע שלו חסמה את קו הראייה שלי כשהוא הרים בקבוק. "יש ברשימה תוסף ברזל, נכון?"

"כן." אצבעותיי ריחפו מעל בקבוק של חומצה פולית ולקחתי אותו, על אף שלא היה לי מושג מה זה, לכל הרוחות, ומה זה עושה.

ארצ'ר רכן כלפי מטה. "והתשובה לשאלה הקודמת שלך היא כן."

"למה אתה מתכוון?"

הוא הציץ בי מבעד לריסיו. "שאלת אם אני מודאג בקשר לדי. אז כן, אני מודאג."

האצבעות שלי רפרפו על הבקבוק ולשנייה הפסקתי לנשום. "אתה מחבב אותה, נכון?"

"נכון." הוא מיקד את תשומת ליבו בבקבוקים ענקיים של ויטמינים להיריון. "למרות העובדה שאחיה הוא דיימון."

נעצתי בו מבט וחייכתי בפעם הראשונה מאז שהלוקסנים–

בום מטורף נשמע פתאום, מעין רעם מתגלגל, שבא משום מקום וטלטל את ערמת הבקבוקים. זינקתי לאחור בבהלה.

ארצ'ר מתח את גופו הגמיש וסקר במבטו החד את החנות ההומה. אנשים נעצרו באמצע המעברים. חלקם אחזו בעגלות בכוח וחלקם עזבו אותן. קולות החריקה של הגלגלים ניסרו את האוויר בזמן שהעגלות התגלגלו לאיטן.

"מה זה היה?" שאלה אישה את הגבר שעמד לידה. היא הרימה ילדה קטנה בת שלוש, החזיקה אותה קרוב לחזה והסתובבה כשפניה חיוורות. "מה זה הי–"

קול ההדף רעם בחלל החנות שוב. מישהו צרח. בקבוקים צנחו מהמדפים. צעדים הדהדו לאורך רצפת הלינולאום. ליבי ניתר כשפניתי לעבר הכניסה לחנות. משהו הבזיק ברחבת החנייה, כמו ברק שהכה ברצפה.

"לעזאזל," נהם ארצ'ר.

השערות הקטנות על זרועותיי סמרו כשהתקדמתי לסוף המעבר. שכחתי לגמרי מהכוונה המקורית שלי לשמור על פרופיל נמוך.

שבריר שנייה חלף ורעמים התפוצצו באוויר שוב ושוב, כשהם מטלטלים את כל העצמות בגופי. אלומות אור האירו את החניון, אחת אחרי השנייה. חלון הראווה הקדמי נסדק, והצרחות... צרחות האימה התגברו, החלונות רעדו וזכוכיות התנפצו והתרסקו על הרצפה במעברים שהובילו לקופות.

אלומות האור המעוורות יצרו צורות בחניון, נמתחו וקיבלו מראה של רגליים וזרועות. גופם הארוך והגמיש נצבע באדום, כמו של דיימון, אבל האור הזה היה עמוק וארגמני יותר.

"אוי, אלוהים," לחשתי. הוויטמינים החליקו מבין אצבעותיי ונפלו לרצפה.

הם היו בכל מקום. עשרות מהם. לוקסנים.

* מאנגלית: זהו סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו (ואני מרגיש מצוין).