לינקולן אקספרס

אמט

12 ביוני — 1954 הנסיעה מסַלינָה למורגֶן ארכה שלוש שעות, ואמט לא פצה פה ברובה. במשך מאה הקילומטרים הראשונים בערך השתדל ויליאמס, מנהל המוסד לעבריינים צעירים, לנהל שיחה ידידותית. הוא סיפר כמה סיפורים על ילדוּתו במזרח ארצות הברית ושאל כמה שאלות על ילדוּתו של אמט בחווה. אבל זאת היתה הפעם האחרונה שיִשהו זה בחברת זה, ואמט לא חשב שיש טעם לדבר על כל זה עכשיו. לכן, כשחצו את הגבול מקנזס לנברסקה וּויליאמס הדליק את הרדיו, בהה אמט מבעד לחלון על הערבה ושמר את מחשבותיו לעצמו.

כשהיו במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה, הצביע אמט דרך השמשה הקדמית.

— בפנייה הבאה ימינה. זה הבית הלבן בעוד שישה-שבעה קילומטרים.

מנהל המוסד האט את מכוניתו ופנה ימינה. הם חלפו על פני הבית של מֶקַאסקֶר, ואחר כך ליד הבית של משפחת אנדרסֶן עם צמד האסמים האדומים הגדולים. כעבור כמה דקות ראו את הבית של אמט עומד לצד חורשת אלונים קטנה במרחק כשלושים מטרים מהכביש.

בעיני אמט, כל הבתים בחלק זה של המדינה נראו כאילו נפלו מהשמים. הבית של משפחת ווטסון פשוט נראה כאילו הנחיתה שלו היתה קשה יותר. הגג שקע משני צדי הארובה, ומסגרות החלונות התעוותו עד כדי כך שחצי מהחלונות כמעט לא נפתחו, והחצי השני כמעט לא נסגרו. בעוד רגע יוכלו לראות איך הצבע נשר מלוחות העץ. אבל כשהיו במרחק כשלושים מטרים מהחניה, עצר מנהל המוסד בצד הדרך.

— אמט, אמר מנהל המוסד כשידיו על ההגה, לפני שניכנס לשם, אני רוצה להגיד לך משהו.

אמט לא ממש הופתע שהמנהל ויליאמס רוצה להגיד משהו. כשאמט רק הגיע לסלינה, מי שניהל את המוסד לעבריינים צעירים היה בחור מאינדיאנה בשם אַקֶרלי, שלא נטה לבטא במילים עצות שהיה אפשר לחלק בצורה יעילה יותר עם מקל. אבל המנהל ויליאמס היה אדם מודרני עם תואר שני וכוונות טובות ותמונה ממוסגרת של פרנקלין ד' רוזוולט שהיתה תלויה מאחורי שולחן העבודה שלו. היו לו רעיונות שליקט מספרים ומניסיון, ועמד לרשותו המון של מילים שאותן הפך לעצות.

— בשביל חלק מהבחורים שמגיעים לסלינה, פתח ואמר, לא משנה איזו שרשרת אירועים הביאה אותם לתחום ההשפעה שלנו, זאת רק ההתחלה של מסע ארוך בחיים מלאים קשיים. אלה נערים שבילדותם לא למדו מה טוב ומה רע ועכשיו הם לא חושבים שיש טעם ללמוד את זה. לא משנה אילו ערכים או שאיפות אנחנו מנסים להנחיל להם, סביר להניח שהם ישליכו אותם ברגע שיֵצאו מטווח הראייה שלנו. לצערי, זאת רק שאלה של זמן לפני שהנערים האלה ימצאו את עצמם בכלא בטוֹפּיקה, או גרוע מזה.

מנהל המוסד הסתובב אל אמט.

— מה שאני מנסה להגיד, אמט, זה שאתה לא אחד מהם. אנחנו לא מכירים הרבה זמן, אבל מהזמן שהייתי איתך, אני רואה שהמוות של הנער ההוא מכביד על המצפון שלך. אף אחד לא חושב שמה שקרה באותו לילה משקף כוונת זדון או את האופי שלך. הִגרלת קלף לא טוב. אבל כחברה מתורבתת, אנחנו רוצים שגם אלה שבלי כוונה לקחו חלק במזל הרע של אחרים יקבלו איזה עונש. ברור שחלק מהעונש נועד לפצות את מי שסבל מהמזל הרע הזה — כמו המשפחה של הנער. אבל אנחנו גם דורשים את העונש הזה לטובת הבחור שהיה הסיבה למזל הרע. כשהוא מקבל הזדמנות לשלם את חובו, גם הוא זוכה לקצת נחמה, לאיזו תחושה של כפרה, וכך הוא מתחיל בתהליך ההתחדשות. אתה מבין את זה, אמט?

— כן, אדוני.

— אני שמח לשמוע את זה. אני יודע שכרגע אתה צריך לדאוג לאחיך, והעתיד המיידי אולי נראה מרתיע; אבל אתה בחור פיקח וכל החיים לפניך. אחרי ששילמת את חובך במלואו, אני רק מקווה שתפיק את המקסימום מהחופש שלך.

— זה מה שאני מתכוון לעשות, אדוני.

ובאותו רגע אמט התכוון לכך. מפני שהוא הסכים עם רוב הדברים שמנהל המוסד אמר. הוא ידע במלוא מובן המילה שכל החיים לפניו והוא ידע שהוא צריך לדאוג לאחיו. הוא גם ידע שהוא הסיבה למזל הרע, גם אם לא הגה אותו. אבל הוא לא הסכים ששילם את חובו במלואו. מפני שלא משנה איזה תפקיד היה ליד המקרה, כששמת קץ במו ידיך לחייו של אדם אחר עלי אדמות, אתה צריך להקדיש את שארית חייך למעשים שיוכיחו לאלוהים שאתה ראוי לרחמיו.

מנהל המוסד החליף הילוך ופנה לבית משפחת ווטסון. ברחבה ליד מרפסת החזית עמדו שתי מכוניות — מכונית משפחתית וטנדר. מנהל המוסד חנה ליד הטנדר. כשהוא ואמט יצאו מהמכונית, יצא אל המרפסת גבר גבוה עם כובע קאובוי בידו.

— הֵי, אמט.

— הֵי, מר רנסום.

מנהל המוסד הושיט את ידו לחוואי.

— אני המנהל ויליאמס. תודה שטרחת לפגוש אותנו.

— זה לא הטריח אותי, אדוני.

— אני מבין שאתה מכיר את אמט הרבה זמן.

— מאז שנולד.

מנהל המוסד הניח את ידו על כתפו של אמט.

— אז אני לא צריך להסביר לך איזה בחור טוב הוא. בדיוק אמרתי לו במכונית שאחרי שהוא שילם את חובו לחברה, כל החיים לפניו.

— בהחלט, הסכים מר רנסום.

שלושת הגברים עמדו ושתקו.

מנהל המוסד גר במערב התיכון פחות משנה, אבל מעמידה למרגלות מרפסות של בתי חווה אחרים ידע שבשלב זה של השיחה קרוב לוודאי שיזמינו אותו להיכנס ויציעו לו איזה משקה קר; וכשיקבל את ההזמנה, עליו להיות מוכן לקבל אותה מפני שסירוב ייחשב לגסות רוח, גם אם מחכה לך נסיעה בת שלוש שעות. אבל לא נראה שאמט או מר רנסום מתכוונים להזמין את המנהל להיכנס.

— טוב, אמר כעבור רגע, נראה לי שכדאי שאחזור.

אמט ומר רנסום אמרו תודה אחרונה למנהל המוסד, לחצו את ידו, ואחר כך הביטו בו כשנכנס למכוניתו ונסע. מנהל המוסד היה במרחק כחצי קילומטר משם כשאמט החווה בראשו לעבר המכונית המשפחתית.

— של מר אוֹבֶּרמַאיֶיר?

— הוא מחכה במטבח.

— ובילי?

— אמרתי לסאלי להביא אותו קצת יותר מאוחר, כדי שאתה וטום תוכלו לסדר את העניינים.

אמט הנהן.

— אתה מוכן להיכנס? שאל מר רנסום.

— בוא נגמור עם זה מהר, אמר אמט.

הם מצאו את טום אוברמאייר יושב ליד שולחן המטבח הקטן. הוא היה לבוש בחולצה לבנה עם שרוולים קצרים ועניבה. אם לבש גם ז'קט של חליפה, הוא בטח השאיר אותו במכוניתו מפני שהז'קט לא היה תלוי על משענת הכיסא.

אמט ומר רנסום נכנסו למטבח וכנראה הפתיעו את הבנקאי, מפני שהוא הדף לפתע את הכיסא בחריקה, קם והושיט את ידו, הכול בתנועה אחת.

— אה, הֵי, אמט. טוב לראות אותך.

אמט לחץ את ידו של הבנקאי בלי לענות.

הוא הסתכל מסביבו ושם לב שהרצפה נקייה, השיש פנוי, הכיור ריק, הארונות סגורים. המטבח נראה נקי יותר מכפי שאמט זכר.

— בואו, אמר מר אוברמאייר והחווה לעבר השולחן. אולי נשב כולנו.

אמט התיישב בכיסא מול הבנקאי. מר רנסום המשיך לעמוד והשעין את כתפו על מסגרת הדלת. על השולחן היתה תיקייה חומה עבה, מלאה בניירות. היא נחה הרחק מטווח ידו של הבנקאי, כאילו מישהו אחר השאיר אותה שם. מר אוברמאייר כחכח.

— קודם כול, אמט, תרשה לי לומר כמה אני מצטער על אבא שלך. הוא היה איש טוב וצעיר מכדי למות ממחלה.

— תודה.

— אני מבין שכשבאת ללוויה, וולטר איבֶּרסטאט הספיק להושיב אותך ולדבר איתך על העיזבון של אבא שלך.

— כן, אמר אמט.

הבנקאי הנהן בהבעה של הבנה והשתתפות בצער.

— אז אני מנחש שוולטר הסביר שלפני שלוש שנים אבא שלך לקח הלוואה חדשה בנוסף למשכנתה הקודמת. באותו זמן הוא אמר שזה כדי לשדרג את הציוד שלו. בעצם, אני מנחש שבחלק גדול מההלוואה הזאת הוא השתמש כדי להחזיר כמה חובות קודמים, כי ציוד החווה החדש היחיד שמצאנו פה היה ה"ג'ון דיר" באסם. אבל לא נראה לי שזה חשוב.

נראה שאמט ומר רנסום מסכימים שזה לא חשוב, מפני שאף אחד מהם לא התאמץ לענות. הבנקאי כחכח שוב.

— מה שאני מנסה להגיד זה שבשנים האחרונות היבול לא היה כמו שאבא שלך קיווה; והשנה, מפני שאבא שלך נפטר, לא יהיה שום יבול. אז לא היתה לנו ברירה אלא לדרוש החזר מלא. אני יודע שזה לא נעים, אמט, אבל אני רוצה שתבין שהבנק לא קיבל את ההחלטה הזאת בקלות.

— דווקא נראה לי שבשלב הזה, זה בא לכם בקלות, אמר מר רנסום, כשחושבים כמה ניסיון יש לכם בזה.

הבנקאי הסתכל על החוואי.

— בחייך, אד, אתה יודע שזה לא הוגן. הבנקים לא מלווים כסף בתקווה לעקל.

הבנקאי פנה שוב אל אמט.

— הלוואה, מטבע הדברים, דורשת החזר של ריבית וקרן במועד. למרות זאת, כשלקוח אמין מפגר בתשלומים, אנחנו משתדלים ללכת לקראתו. לתת לו ארכה ולדחות את הגבייה. אבא שלך הוא דוגמה מושלמת. כשהוא התחיל לפגר בתשלומים, נָתַנּוּ לו עוד זמן. וכשהוא חלה, נָתַנּוּ לו עוד ארכה. אבל לפעמים אי־אפשר להתגבר על מזל רע של בנאדם, לא משנה כמה זמן עוד נותנים לו.

הבנקאי הושיט את זרועו והניח יד על התיקייה החומה, וסוף־סוף הביע עליה בעלות.

— יכולנו לעקל את הנכס ולמכור אותו לפני חודש, אמט. היתה לנו זכות לעשות את זה. אבל לא עיקלנו. חיכינו עד שתרַצה את העונש שלך בסלינה ותחזור הביתה לישון במיטה שלך. רצינו שתהיה לך הזדמנות להסתובב בשקט בבית עם אחיך, לסדר את החפצים האישיים שלכם. לעזאזל, אפילו ביקשנו מחברת החשמל לא לנתק את הגז והחשמל, על חשבוננו.

— זה יפה מאוד מצדכם, אמר אמט.

מר רנסום נהם.

— אבל עכשיו, אחרי שחזרת הביתה, המשיך הבנקאי, אולי עדיף לכל המעורבים בדבר שנסגור את העניין הזה. כמנהל העיזבון של אבא שלך, אנחנו צריכים שתחתום על כמה מסמכים. ועוד כמה שבועות, צר לי לומר, נצטרך לבקש ממך ומאחיך לעזוב.

— אם צריך לחתום על משהו, בוא נחתום עליו.

מר אוברמאייר הוציא כמה מסמכים מהתיקייה. הוא סובב אותם כך שיפנו אל אמט, דפדף קצת אחורה, הסביר את מטרת הסעיפים ותתי־הסעיפים הנפרדים, תרגם את המינוח, והצביע על המקומות שבהם צריך לחתום בשם מלא ובראשי תיבות.

— יש לך עט?

מר אוברמאייר הושיט לאמט את העט שלו. אמט חתם על המסמכים בשם מלא ובראשי תיבות בלי לעיין בהם, ואחר כך החליק אותם על פני השולחן.

— זה הכול?

— יש עוד משהו, אמר הבנקאי, אחרי שהחזיר את המסמכים בבטחה לתיקייה שלהם. המכונית באסם. כשעשינו רשימת מצאי של הבית, לא מצאנו את רישיון הרכב ואת המפתחות.

— בשביל מה אתה צריך אותם?

— ההלוואה השנייה שאבא שלך לקח לא ציינה ציוד חקלאי ספציפי. היא כללה כל פריט ציוד שנקנה לשימוש החווה, ולצערי זה כולל מכוניות אישיות.

— לא למכונית הזאת.

— תשמע, אמט...

— לא, מפני שהציוד הזה לא שייך לאבא שלי. הוא שלי.

מר אוברמאייר הסתכל על אמט בתערובת של ספקנות ואהדה — שני רגשות שלדעת אמט לא צריכים לעלות על אותו פרצוף באותו זמן. אמט הוציא את הארנק שלו מכיסו, הוציא את הרישיון והניח אותו על השולחן.

הבנקאי לקח אותו וסקר אותו.

— אני רואה שהמכונית רשומה על שמך, אמט, אבל לצערי, אם אבא שלך קנה אותה בשמך...

— הוא לא.

הבנקאי העיף במר רנסום מבט בתקווה לתמיכה. משלא זכה לה, הסתובב שוב אל אמט.

— שנתיים בקיץ, אמר אמט, עבדתי אצל מר שוֹלטי כדי להרוויח את הכסף לקנות את המכונית הזאת. עבדתי בבניין. סידרתי רעפים על גגות. תיקנתי מרפסות. בעצם, אפילו עזרתי לבנות את הארונות החדשים במטבח שלך. אם אתה לא מאמין לי, אתה מוזמן לשאול את מר שולטי. אבל בכל מקרה, אתה לא נוגע במכונית הזאת.

מר אוברמאייר הזעיף פנים. אבל כשאמט הושיט את ידו לרישיון, הבנקאי החזיר אותו בלי התנגדות. וכשהלך עם התיקייה שלו, הוא לא הופתע במיוחד שלא אמט ולא מר רנסום לא טרחו ללוות אותו לדלת.

לאחר שהבנקאי הלך, יצא מר רנסום החוצה לחכות לסאלי ולבילי והשאיר את אמט להסתובב בבית לבדו.

אמט ראה שהסלון, כמו המטבח, מסודר יותר מהרגיל — הכריות הוצבו בפינות הספה, המגזינים נחו בערמה קטנה ומסודרת על שולחן הקפה, ושולחן העבודה של אביו היה סגור ומכוסה. למעלה, בחדר של בילי, המיטה היתה מוצעת, אוסף מכסי הבקבוקים ונוצות הציפורים היה מסודר יפה על המדפים, ואחד החלונות נפתח כדי לאוורר קצת את החדר. מישהו בטח פתח חלון גם בצד השני של המסדרון, כי הרוח הספיקה להניע את מטוסי הקרב שנתלו מעל מיטתו של בילי: העתקים מדויקים של סְפּיטְפַייר, וורהוֹק ותַאנדֶרבּוֹלט.

אמט חייך ברוֹך למראם.

הוא הרכיב את המטוסים האלה כשהיה בערך בגילו של בילי. אמו נתנה לו את העֶרכּות ב־1943 כשאמט וחבריו לא הפסיקו לדבר על הקרבות המתחוללים באירופה ובאוקיינוס השקט, על פֶּטון שעמד בראש הארמייה השביעית והסתער על חופי סיציליה, ועל טייסת "הכבשה השחורה" של פּאפּי בּוֹיִינגטון שלעגה לאויב מעל ים שלמה. אמט הרכיב את הדגמים על שולחן המטבח בדיוק של מהנדס. הוא צבע את הסמלים ואת המספרים הסידוריים על גוף המטוס בעזרת ארבעה בקבוקים זעירים של צבע אמייל ומכחול עדין. כשסיים עם הדגמים, סידר אותם על השידה שלו בשורה אלכסונית כאילו היו על סיפון של נושאת מטוסים.

בילי העריץ אותם מגיל ארבע. לפעמים, כשאמט היה חוזר הביתה מבית הספר, הוא היה מוצא את בילי עומד על כיסא לצד השידה ומדבר לעצמו בשפה של טייס קרב. אז כשבילי היה בן שש, אמט ואביו תלו את המטוסים מהתקרה מעל מיטתו של בילי כהפתעה ליום הולדתו.

אמט יצא למסדרון והלך לחדרו של אביו, וגם שם מצא ראיות לסֵדר: המיטה מוצעת, התמונות על השידה נקיות מאבק, הווילונות קשורים בסרט. אמט התקרב לאחד החלונות והשקיף על פני האדמה של אביו. אחרי עשרים שנה של חרישה ושתילה, הספיקה עונה אחת של הזנחה, וכבר היה אפשר לראות את התקדמותו הבלתי נלאית של הטבע — הלענה ובני החרצית ועשבי הפרא קנו להם אחיזה בין עשבי הערבה. אם יד אדם לא תיגע עוד כמה שנים בשדות, לא יהיה אפשר לדעת בכלל שמישהו עיבד את כל הדונמים האלה.

אמט נענע את ראשו.

מזל רע...

כך מר אוברמאייר קרא לזה. מזל רע כזה שלא היה אפשר להתגבר עליו. והבנקאי צדק, במובן מסוים. בכל הנוגע למזל רע, לאבא של אמט היה תמיד די והותר. אבל אמט ידע שזה לא הסתכם בכך. מפני שבכל הנוגע לכושר שיפוט לקוי, לצ'רלי ווטסון היה די והותר גם כן.

אבא של אמט הגיע לנברסקה מבוסטון ב־1933 עם אשתו הטרייה ועם חלום על עיבוד אדמה. בעשרים השנים הבאות הוא ניסה לגדל חיטה, תירס, פולי סויה, אפילו אספסת, ונכשל שוב ושוב. אם היבול שבחר לגדל שנה אחת נזקק לשפע של מים, שררה בצורת במשך שנתיים. כשהחליף ליבול שנזקק לשפע של שמש, התקבצו במערב ענני גשם. אפשר לטעון שהטבע חסר רחמים. הוא אדיש ולא צפוי. אבל חוואי שמחליף בכל שנתיים או שלוש את היבול שהוא מגדל? אפילו כילד ידע אמט שזה מעיד על גבר שלא יודע מה הוא עושה.

מאחורי האסם עמדה מכונה מיוחדת שיובאה מגרמניה לקציר דוּרה. בשלב מסוים הוחלט שהיא חיונית, אך עד מהרה לא היה בה צורך, ועכשיו לא היה בה שימוש — מפני שאביו לא השכיל למכור אותה ברגע שהפסיק לגדל דורה. הוא פשוט הניח לה לעמוד ברחבה מאחורי האסם, חשופה לגשם ולשלג. כשאמט היה בגילו של בילי, וחבריו היו באים מהחוות הסמוכות לשחק — בנים שבשיא המלחמה השתוקקו לטפס על כל מכונה ולהעמיד פנים שהיא טנק — הם אפילו לא התקרבו למַקצֵרה, מפני שחשו אינסטינקטיבית שהיא מבשרת רעות, שהיא נושאת בגופה המחליד מורשת של כישלון, שיש להתרחק ממנה, אם מתוך נימוס או מתוך רצון לשרוד.

אז ערב אחד, כשאמט היה בן חמש־עשרה ושנת הלימודים כמעט הסתיימה, הוא רכב העירה על אופניו, דפק על דלתו של מר שולטי וביקש עבודה. מר שולטי נדהם כל כך מבקשתו של אמט שהוא הושיב אותו לשולחן ארוחת הערב ודאג שיביאו לו פרוסת פאי. אחר כך שאל את אמט מה פתאום נער שגדל בחווה רוצה לדפוק מסמרים כל הקיץ.

אמט לא עשה זאת מפני שחשב שמר שולטי הוא טיפוס ידידותי, או מפני שהוא גר באחד הבתים הכי יפים בעיירה. אמט פנה למר שולטי מפני שחשב שלא משנה מה יקרה, לנגר תמיד תהיה עבודה. לא משנה כמה טוב הבית בנוי, הוא תמיד מתבלה. צירים מתרופפים, רצפת העץ נשחקת, חיבורי גג מתנתקים. כל מה שהיה צריך לעשות זה לשוטט בבית ווטסון כדי לראות את שפע הדרכים שבהן הזמן מטביע את חותמו על הבית.

בחודשי הקיץ היו לילות שצוינו ברעם מתגלגל או בשריקה של רוח צחיחה, ואמט שמע את אביו זע בחדר סמוך, לא מסוגל לישון — ומִסיבה טובה. מפני שחוואי עם משכנתה הוא כמו איש שהולך על מעקה של גשר בזרועות פשוטות ובעיניים עצומות. זאת היתה דרך חיים שהיה אפשר למדוד בה את ההבדל בין שפע לחורבן בכמה סנטימטרים של גשם או בכמה לילות של כפור.

אבל שנתו של נגר לא נדדה בלילה בשל חשש ממזג האוויר. הוא קיבל בברכה את עוצמתם של איתני הטבע. הוא קיבל בברכה את סופות השלג והממטרים העזים והטורנדו. הוא קיבל בברכה את תחילתו של העובש ואת הסתערות החרקים. אלה היו כוחות טבע שחתרו לאט, אבל בטוח, תחת שלמותו של בית, החלישו את יסודותיו, הרקיבו את קורותיו ופוררו את הגבס שלו.

אמט לא אמר את כל זה כשמר שולטי שאל את שאלתו. הוא הניח את המזלג מידו ופשוט אמר:

— כמו שאני רואה את זה, מר שולטי, לאיוב היו שוורים ולנוֹח היה פטיש.

מר שולטי צחק וקיבל את אמט לעבודה בו במקום.

אם בנם הבכור של רוב החוואים במחוז היה בא ערב אחד הביתה ומספר שהוא הולך לעבור אצל נגר, הוא היה זוכה למנה הגונה שלא היה שוכח הרבה זמן. ואז, נוסף לכך, החוואי היה נוסע לבית הנגר ומחליף איתו כמה מילים — כמה מילים שיזכור בפעם הבאה שיתחשק לו להתערב בחינוך של בן שאינו שלו.

אבל בערב, כשאמט בא הביתה וסיפר לאביו שהוא הולך לעבוד עם מר שולטי, אביו לא התרגז. הוא הקשיב בתשומת לב. כעבור רגע של מחשבה, אמר שמר שולטי הוא איש טוב, ושנגרות היא מיומנות מועילה. וביום הראשון של הקיץ, הוא הכין לאמט ארוחת בוקר הגונה וארז לו אוכל לצהריים, ואחר כך שלח אותו בברכה ללמוד מקצוע מאדם אחר.

ואולי גם זה העיד על שיקול דעת לקוי.

*

כשאמט ירד למטה, הוא מצא את מר רנסום יושב על מדרגות המרפסת, אַמות ידיו על ברכיו והכובע עדיין בידו. אמט התיישב לצדו ושניהם הסתכלו על השדות הלא זרועים. במרחק קילומטר, בקושי היה אפשר לראות את הגדר שסימנה איפה מתחילה החווה של מר רנסום. לפי החישוב האחרון של אמט, היו למר רנסום יותר מתשע מאות ראשי בקר ושמונה עובדים.

— אני רוצה להודות לך על שאירחת את בילי, אמט אמר.

— זה המעט שיכולנו לעשות. חוץ מזה, אתה מתאר לעצמך כמה סאלי שמחה. די נמאס לה לתחזק את הבית בשבילי, אבל הטיפול באחיך היה סיפור אחר. כולנו אכלנו יותר טוב מאז שבילי הגיע.

אמט חייך.

— בכל זאת. זה היה חשוב מאוד לבילי; וזה הרגיע אותי, שידעתי שהוא אצלך.

מר רנסום הנהן וקיבל את הכרת התודה של הצעיר.

— המנהל ויליאמס נראה כמו איש טוב, אמר כעבור רגע.

— הוא באמת איש טוב.

— הוא לא נראה כמו מישהו מקנזס...

— לא. הוא גדל בפילדלפיה.

מר רנסום סובב את כובעו בידו. אמט ראה שמשהו מטריד את שכנו. הוא ניסה להחליט איך להגיד את זה, או אם להגיד את זה בכלל. ואולי הוא ניסה לבחור את הרגע הנכון להגיד את זה. אבל לפעמים מישהו בוחר בשבילך, כמו ברגע שענן אבק במרחק קילומטר וחצי אותת על בואה של בתו.

— אמט, פתח מר רנסום ואמר, המנהל ויליאמס צדק כשאמר ששילמת את החוב שלך — מבחינת החברה. אבל זאת עיירה קטנה, הרבה יותר קטנה מפילדלפיה, ולא כל האנשים במורגֶן יחשבו כמו מנהל המוסד.

— אתה מדבר על הסניידרים.

— אני באמת מדבר על הסניידרים, אמט, אבל לא רק עליהם. יש להם בני דודים במחוז. יש להם שכנים וחברים ותיקים של המשפחה. יש אנשים שעושים איתם עסקים, וחברי הקהילה שלהם. כולנו יודעים שהצרות שג'ימי סניידר הסתבך בהן היו בדרך כלל באשמתו. בשבע־עשרה השנים שהוא חי, הוא חִרבן כל מה שנגע בו. אבל זה לא משנה לאחים שלו. במיוחד אחרי שהם איבדו את ג'ו ג'וניור במלחמה. אם הם לא היו מרוצים במיוחד שקיבלת רק שנה וחצי בסלינה, עף להם הפיוז כשהם שמעו ששחררו אותך מוקדם בכמה חודשים מפני שאבא שלך מת. הם בטח יפגינו את זה בכל הזדמנות. אז גם אם כל החיים לפניך, או יותר נכון, מפני שכל החיים לפניך, אולי כדאי שתחשוב להתחיל אותם במקום אחר.

— אתה לא צריך לדאוג בקשר לזה, אמר אמט. לא נראה לי שבילי ואני נהיה בנברסקה בעוד ארבעים ושמונה שעות.

מר רנסום הנהן.

— אבא שלך לא השאיר אחריו יותר מדי, אז אני רוצה לתת לכם משהו קטן שיעזור לכם להתחיל.

— אני לא יכול לקחת ממך כסף, מר רנסום. גם ככה עשית בשבילנו מספיק.

— אז תחשוב על זה בתור הלוואה. תחזיר לי אותה אחרי שתתמקם.

— כרגע, ציין אמט, אני חושב שהווטסונים קיבלו מספיק הלוואות.

מר רנסום חייך והנהן. אחר כך קם וחבש את כובעו כשהטנדר הישן שנקרא בֶּטי נכנס בשאגה לכביש הגישה עם סאלי מאחורי ההגה ובילי במושב הנוסע. בילי פתח את הדלת וקפץ החוצה עוד לפני שהטנדר נעצר בקול נפץ של המפלט. על גבו היה תרמיל קנבס שהגיע מכתפיו עד לאחוריו, והוא עבר את מר רנסום בריצה וכרך את זרועותיו סביב מותניו של אמט.

אמט התכופף על עקביו כדי להחזיר לאחיו הקטן חיבוק.

סאלי התקרבה עכשיו בשמלה חגיגית וססגונית עם תבנית אפייה בידיה וחיוך על פניה.

מר רנסום סקר את השמלה ואת החיוך במבט פילוסופי.

— נו, אמרה, תראו מי בא. אל תמעך אותו, בילי ווטסון.

אמט התרומם והניח את ידו על ראש אחיו.

— שלום, סאלי.

סאלי ניגשה ישר לעניין, כפי שנהגה כשהיתה מתוחה.

— טאטאתי את הבית וסידרתי את כל המיטות ויש סבון חדש באמבטיה, וחמאה, חלב וביצים במקרר.

— תודה, אמר אמט.

— הצעתי שתצטרפו אלינו לארוחת ערב, אבל בילי התעקש שתאכל את הארוחה הראשונה שלך בבית. אבל מפני שרק חזרת, הכנתי לכם פשטידה.

— לא היית חייבת להתאמץ, סאלי.

— גם אם התאמצתי, הנה היא. רק תכניס אותה לתנור על 180 מעלות לארבעים וחמש דקות.

אמט לקח את הפשטידה, וסאלי נענעה את ראשה.

— הייתי צריכה לכתוב את זה.

— אני חושב שאמט מסוגל לזכור את ההוראות, אמר מר רנסום. ואם לא, בילי בטח יזכור.

— רק תכניס אותה לתנור על 180 מעלות לארבעים וחמש דקות, אמר בילי. מר רנסום פנה אל בתו.

— אני בטוח שהבנים האלה רוצים להתעדכן, ולנו יש כמה דברים לסדר בבית.

— רק אכנס לדקה כדי לראות שהכול —

— סאלי, אמר מר רנסום בפסקנות.

סאלי הצביעה לעבר בילי וחייכה.

— תתנהג יפה, קטנצ'יק.

אמט ובילי הסתכלו על רנסום ובתו המטפסים לטנדרים שלהם ונוסעים משם. אחר כך פנה בילי אל אמט ושוב חיבק אותו.

— אני שמח שאתה בבית, אמט.

— אני שמח להיות בבית, בילי.

— הפעם אתה לא צריך לחזור לסלינה, נכון?

— לא. אני לא צריך לחזור יותר לסלינה. בוא.

בילי הרפה מאמט, והאחים נכנסו הביתה. במטבח פתח אמט את המקרר ושם את הפשטידה על המדף התחתון. במדף העליון עמדו החלב, הביצים והחמאה, כמובטח. היו שם אפילו צנצנת של רסק תפוחים תוצרת בית וצנצנת של אפרסקים בסירופ.

— אתה רוצה לאכול משהו?

— לא, תודה, אמט. סאלי הכינה לי סנדוויץ' חמאת בוטנים בדיוק לפני שבאנו הנה.

— רוצה חלב?

— כן.

אמט הביא את כוסות החלב לשולחן, ובילי הוריד את התרמיל שלו והניח אותו על כיסא ריק. הוא פתח את אבזם הכיס העליון, הוציא בזהירות חבילה קטנה עטופה בנייר אלומיניום ופתח אותה. זאת היתה ערֵמה של שמונה עוגיות. הוא הניח שתיים על השולחן, אחת לאמט ואחת בשבילו. אחר כך עטף את שאר העוגיות בנייר האלומיניום והחזיר אותן לתרמיל, רכס מחדש את האבזם והתיישב.

— זה חתיכת תיק, אמר אמט.

— זה תרמיל צבאי אמיתי, אמר בילי. אבל קוראים לו תרמיל עודפים של הצבא כי בעצם הוא לא השתתף במלחמה. קניתי אותו בחנות של מר גנדרסון. קניתי גם פנס עודפים ומצפן עודפים ואת שעון העודפים הזה.

בילי הרים את זרועו כדי להראות את השעון התלוי ברפיון על מפרק כף ידו.

— יש לו אפילו מחוג שניות.

אמט הביע את התפעלותו מהשעון ולקח ביס מהעוגייה.

— טעימה. שוקולד צ'יפס?

— כן. סאלי אפתה אותן.

— עזרת?

— ניקיתי את הקערה.

— אלא מה!

— בעצם, סאלי אפתה לנו מגש שלם, אבל מר רנסום אמר שהיא מגזימה, אז היא אמרה לו שהיא תיתן לנו ארבע, אבל כשהוא לא ראה, היא נתנה לנו שמונה.

— מזלנו.

— מזל שקיבלנו יותר מארבע. אבל היה יותר טוב אם היינו מקבלים את כל המגש.

אמט חייך, לגם מהחלב, והסתכל על אחיו מעל שולי הכוס. הוא גבה כמעט בשלושה סנטימטרים ושערו היה קצר יותר, כפי שנהוג בבית רנסום, אבל מלבד זאת לא נראה שהשתנה בגופו וברוחו. מבחינת אמט, העובדה שהיה צריך לעזוב את בילי היתה החלק הכי קשה ב"ישיבה" בסלינה, ולכן שמח כשראה שבילי כמעט לא השתנה. הוא שמח לשבת איתו ליד שולחן המטבח הישן. הוא ראה שגם בילי שמח לשבת שם.

— שנת הלימודים נגמרה בסדר? שאל אמט והניח את הכוס מידו.

בילי הנהן.

— קיבלתי 105 במבחן בגיאוגרפיה.

— 105!

— בדרך כלל אין דבר כזה, 105, הסביר בילי. בדרך כלל מאה זה הכי הרבה שאפשר לקבל.

— אז איך השגת עוד חמש נקודות מגברת קופר?

— היתה שאלת בונוס.

— מה היתה השאלה?

בילי ציטט מהזיכרון.

— מה הבניין הגבוה ביותר בעולם.

— וידעת את התשובה?

— כן.

...

— אתה לא מתכוון להגיד לי?

בילי נענע את ראשו.

— זאת רמאות. אתה צריך ללמוד את זה בעצמך.

— נשמע הוגן.

כעבור רגע של שקט התחוור לאמט שהוא בוהה בחלב שלו. עכשיו הוא זה שהיה מוטרד ממשהו. הוא ניסה להחליט איך להגיד את זה, או אם להגיד את זה בכלל.

— בילי, אמר, אני לא יודע מה מר רנסום אמר לך, אבל לא נוכל להמשיך לגור כאן.

— אני יודע, אמר בילי. כי עיקלו לנו את הבית.

— נכון. אתה מבין מה זה אומר?

— זה אומר שעכשיו הבית שייך לבנק.

— נכון. אבל אפילו שהבנק ייקח לנו את הבית, אנחנו יכולים להישאר במורגן. אנחנו יכולים לגור כמה זמן עם מר רנסום וסאלי, אני יכול לחזור לעבוד אצל מר שולטי, בסתיו תוכל לחזור לבית הספר, ובסוף נוכל למצוא לעצמנו מקום לגור. אבל חשבתי שאולי הגיע הזמן שאתה ואני ננסה משהו חדש...

אמט חשב הרבה איך ינסח את זה, כי חשש שבילי יהיה מוטרד מהרעיון שיעזבו את מורגן, במיוחד זמן כה קצר לאחר מות אביהם. אבל בילי בכלל לא היה מוטרד.

— זה גם מה שאני חשבתי, אמט.

— כן?

בילי הנהן בשמץ של להיטות.

— אבא מת ועיקלו לנו את הבית, אנחנו לא חייבים להישאר במורגן. אנחנו יכולים לארוז ולנסוע לקליפורניה.

— אז אנחנו מסכימים, אמר אמט בחיוך. ההבדל היחיד הוא שאני חושב שכדאי לנו לעבור לטקסס.

— אנחנו לא יכולים לעבור לטקסס, אמר בילי ונענע את ראשו.

— למה?

— כי אנחנו צריכים לעבור לקליפורניה.

אמט התחיל לדבר, אבל בילי כבר קם מכיסאו וניגש לתרמיל שלו. הפעם פתח את התא הקדמי, הוציא מעטפת מנילה וחזר לכיסא שלו. הוא התיר את החוט האדום שסגר את המעטפה והתחיל להסביר.

— אחרי הלוויה של אבא, כשחזרת לסלינה, מר רנסום שלח את סאלי ואותי לבית לחפש מסמכים חשובים. במגירה התחתונה בארון של אבא מצאנו קופסת מתכת. היא לא היתה נעולה, אבל זאת היתה קופסה מהסוג שאפשר לנעול אם רוצים. בפנים היו מסמכים חשובים, כמו שמר רנסום אמר שיהיו — כמו תעודות הלידה שלנו ורישיון הנישואים של אמא ואבא. אבל בתחתית הקופסה, ממש למטה, מצאתי את זה.

בילי הטה את המעטפה מעל השולחן ותשע גלויות נפלו מתוכה.

ממצב הגלויות ראה אמט שהן לא היו ממש ישנות וגם לא ממש חדשות. על חלקן היו צילומים ועל חלקן איורים, אבל כולן היו צבעוניות. הגלויה העליונה היתה תמונה של "וֶלש מוטור קורט" באוֹגַלַאלָה, נברסקה — מלון נופש מודרני למראה עם ביתנים לבנים וצמחייה בצד הדרך ודגל ארצות הברית מתנוסס על תורן.

— אלה גלויות, אמר בילי. אליך ואלי. מאמא.

אמט נדהם. כמעט שמונה שנים חלפו מאז אמם השכיבה אותם לישון, נתנה להם נשיקת לילה טוב, ויצאה מהבית — ומאז לא שמעו ממנה. היא לא התקשרה. היא לא כתבה. בחג המולד לא הגיעה שום חבילה ארוזה יפֶה, ואפילו לא פיסת רכילות ממישהו ששמע במקרה משהו ממישהו אחר. לפחות זה מה שאמט חשב, עד עכשיו.

אמט הרים את הגלויה של "וֶלש מוטור קורט" והפך אותה. בדיוק כמו שבילי אמר, היא היתה ממוענת לשניהם בכתב ידה האלגנטי של אמם. הטקסט היה מוגבל לכמה שורות, כפי שנהוג בגלויות. המשפטים המצורפים ביטאו עד כמה היא כבר מתגעגעת אליהם אף על פי שנסעה רק ליום. אמט הרים עוד גלויה מהערמה. בפינה השמאלית העליונה היה קאובוי על סוס. הלאסו שסובב נמתח על חזית הגלויה במילים, ברכת שלום מרולינס, ויומינג — המטרופולין של המישורים. אמט הפך את הגלויה. בשישה משפטים, כולל המשפט שנכרך סביב הפינה הימנית התחתונה, כתבה אמם שגם אם עוד לא ראתה קאובוי עם לאסו ברולינס, היא ראתה הרבה פרות. היא סיימה שוב במשפט שהביע את האהבה הרבה שלה ואת געגועיה לשניהם.

אמט בחן את שאר הגלויות על השולחן, קרא את השמות של העיירות השונות, המוטלים והמסעדות, האתרים וציוני הדרך, ושם לב שכל התמונות, מלבד אחת, הבטיחו שמים כחולים בהירים.

אמט ידע שאחיו מסתכל עליו, ולכן שמר על הבעה חתומה. אבל מה שהרגיש היתה תרעומת צורבת — תרעומת כלפי אבא שלהם. הוא בטח לקח את הגלויות והחביא אותן. לא משנה כמה כעס על אשתו, לא היתה לו זכות להסתיר אותן מבניו, בטח לא מאמט, שהיה מספיק גדול לקרוא אותן בעצמו. אבל התרעומת לא ארכה יותר מרגע. כי אמט ידע שאביו עשה את הדבר הנבון היחיד. אחרי הכול, מה הטעם בכמה משפטים על גלויה בגודל 8 על 13 סנטימטרים שנשלחה מדי פעם מאישה שנטשה את ילדיה בכוונה תחילה?

אמט החזיר את הגלויה מרולינס לשולחן.

— אתה זוכר איך אמא עזבה אותנו ב־5 ביולי? שאל בילי.

— אני זוכר.

— היא כתבה לנו גלויה כל יום במשך תשעה ימים.

אמט הרים שוב את הגלויה מאוגַלאלה והסתכל מעל הנקודה שבה כתבה אמם אמט ובילי היקרים, אבל לא היה שם תאריך.

— אמא לא כתבה את התאריכים, אמר בילי. אבל אפשר לראות מחותמות הדואר.

בילי לקח את הגלויה מאוגלאלה מידו של אמט, הפך את כל הגלויות, פרש אותן על פני השולחן והצביע מחותמת לחותמת.

— 5 ביולי. 6 ביולי. אין גלויה מ־7 ביולי, אבל יש שתיים מ־8 ביולי. כי ב־1946, 7 ביולי יצא ביום ראשון, והדואר סגור ביום ראשון, אז היא שלחה את שתיהן ביום שני. אבל תראה את זה.

בילי חזר לתא הקדמי של התרמיל שלו והוציא משהו שנראה כמו עלון. כשפרש אותו על השולחן, ראה אמט שזאת מפת דרכים של ארצות הברית מ"פיליפס 66".2 כביש חצה את אמצע המפה לכל האורך, ובילי סימן אותו בדיו שחורה. הוא סימן בעיגול שמות של תשע עיירות לאורך המסלול בחצי המערבי של המדינה.

— זה כביש לינקולן, הסביר בילי והצביע על הקו השחור הארוך. המציאו אותו ב־1912 וקראו לו על שם אברהם לינקולן, והוא היה הכביש הראשון שסללו מקצה אחד של אמריקה לקצה השני.

בילי התחיל להעביר את קצה אצבעו לאורך הכביש החל מהחוף המזרחי.

— הוא מתחיל בטיימס סקוור בניו יורק ונגמר אחרי חמשת אלפים ארבע מאות חמישים וחמישה קילומטרים בלינקולן פארק בסן פרנסיסקו. והוא עובר ישר דרך סנטרל סיטי, רק ארבעים קילומטרים מהבית שלנו.

בילי נעצר והזיז את אצבעו מסנטרל סיטי אל הכוכב השחור הקטן שצייר על המפה וייצג את ביתם.

— כשאמא עזבה אותנו ב־5 ביולי, ככה היא נסעה...

בילי לקח את הגלויות, הפך אותן והתחיל להניח אותן על החלק התחתון של המפה בכיוון מערב. הוא שם כל אחת מהן מתחת לעיר המתאימה.

אוגַלאלה.

שאיין.

רולינס.

רוק ספרינגס.

סולט לייק סיטי.

אילִי.

רינו.

סקרמנטו.

עד הגלויה האחרונה, שנראה בה בניין גדול בסגנון קלאסי מתנשא מעל מזרקה בפארק בסן פרנסיסקו.

לאחר שסידר את כל הגלויות על השולחן, פלט בילי אנחת סיפוק. אבל אוסף הגלויות הלחיץ את אמט, כאילו הם הסתכלו על התכתבות פרטית של מישהו אחר — משהו שלא היו צריכים לראות.

— בילי, הוא אמר, אני לא בטוח שאנחנו צריכים לנסוע לקליפורניה...

— אנחנו חייבים לנסוע לקליפורניה, אמט. אתה לא מבין? לכן היא שלחה לנו את הגלויות. כדי שנוכל לבוא אחריה.

— אבל היא לא שלחה גלויה כבר שמונה שנים.

— כי היא הפסיקה לנסוע ב־13 ביולי. אנחנו רק צריכים לנסוע בכביש לינקולן לסן פרנסיסקו ושם נמצא אותה.

הדחף המיידי של אמט היה להגיד לאחיו משהו הגיוני ומרתיע. משהו על כך שלא בטוח שאמא שלהם עצרה בסן פרנסיסקו; שהיא יכלה בקלות להמשיך לנסוע, וקרוב לוודאי גם המשיכה; ושאולי היא חשבה על הבנים שלה בתשעת הימים הראשונים, אבל כל הראיות הצביעו על כך שמאז לא חשבה עליהם. בסוף הוא הסתפק בציון העובדה שגם אם היא בסן פרנסיסקו, הם פשוט לא יוכלו למצוא אותה.

בילי הנהן בהבעה של מי שכבר שקל את הדילמה.

— זוכר איך סיפרת לי שאמא כל כך אהבה זיקוקים, שהיא לקחה אותנו עד לסיוורד ביום העצמאות רק כדי לראות את הזיקוקים הגדולים?

אמט לא זכר שסיפר על כך לאחיו, ואם לוקחים בחשבון את כל הדברים, הוא לא יכול לתאר לעצמו שהתחשק לו לספר את זה. אבל הוא לא יכול להכחיש שזה היה נכון.

בילי הושיט את ידו לגלויה האחרונה, זאת עם הבניין הקלאסי והמזרקה. הוא הפך אותה והעביר את אצבעו על כתב ידה של אמם.

— זה הארמון של לגיון הכבוד בלינקולן פארק בסן פרנסיסקו, וכל שנה ביום העצמאות נערך בו ערב הזיקוקים הכי גדול בכל קליפורניה!

בילי הרים את מבטו אל אחיו.

— שם היא תהיה, אמט. בערב הזיקוקים בארמון של לגיון הכבוד ביום העצמאות.

— בילי... פתח אמט ואמר.

אבל בילי, שכבר שמע את הספקנות בקולו של אחיו, התחיל לנענע את ראשו במרץ. אחר כך החזיר את מבטו אל המפה על השולחן והעביר את אצבעו לאורך המסלול של אמם.

— מאוגַלאלה לשאיין, משאיין לרולינס, מרולינס לרוק ספרינגס, מרוק ספרינגס לסולט לייק סיטי, מסולט לייק סיטי לאילי, מאילי לרינו, מרינו לסקרמנטו, ומסקרמנטו לסן פרנסיסקו. ככה ניסע.

אמט נשען לאחור בכיסא וחשב על זה.

הוא לא בחר את טקסס באקראי. הוא השקיע מחשבה בשאלה לאן כדאי לו ולאחיו לנסוע, בתשומת לב ובשיטתיות. הוא ישב שעות בספרייה קטנה בסלינה ודפדף בשנתון ובכרכי האנציקלופדיה עד שהשאלה לאן כדאי להם לנסוע התבררה לו במלואה. אבל בילי בחן את התיאוריה שלו באותה תשומת לב, באותה שיטתיות, והתשובה לשאלתו היתה ברורה לו באותה מידה.

— טוב, בילי, אתה יודע מה? אולי תחזיר אותן למעטפה ותיתן לי קצת זמן לחשוב על מה שאמרת.

עכשיו התחיל בילי להנהן.

— זה רעיון טוב, אמט. זה רעיון טוב.

בילי אסף את הגלויות ממזרח למערב, החזיר אותן למעטפה, קשר את החוט האדום עד שהגלויות היו סגורות ומוגנות, והחזיר אותן לתרמיל שלו.

— תחשוב על זה כמה זמן, אמט. אתה עוד תראה.

*

כשבילי העסיק את עצמו בחדרו, עשה אמט מקלחת ארוכה וחמה. אחר כך אסף את בגדיו מהרצפה — הבגדים שלבש בנסיעה לסלינה ומסלינה — הוציא קופסת סיגריות מכיס החולצה והשליך את הערמה לפח. כעבור רגע השליך גם את הסיגריות, והקפיד להחביא אותן מתחת לבגדים.

בחדרו לבש מכנסי ג'ינס נקיים וחולצת ג'ינס, והוסיף להם את החגורה והמגפיים האהובים עליו. אחר כך הוציא מהמגירה העליונה בשידה זוג גרביים מקופלים לכדור. הוא שטח אותם וניער את אחד הגרביים עד שנשרו ממנו מפתחות המכונית שלו. אחר כך חצה את המסדרון והציץ לחדר של אחיו.

בילי ישב על הרצפה לצד התרמיל שלו. הוא החזיק בחיקו את פחית הטבק הכחולה הישנה עם דיוקן ג'ורג' וושינגטון. על השטיח נחו כל מטבעות הדולר שלו בערמות ובשורות.

— אני רואה שמצאת עוד כמה בזמן שלא הייתי פה, אמר אמט.

— שלושה, ענה בילי והניח בזהירות את אחד המטבעות במקומו.

— עוד כמה אתה צריך למצוא?

בילי הצביע באצבע המורה על המקומות הריקים בין הדולרים.

— 1881. 1894. 1895. 1899. 1903.

— אתה כבר די קרוב.

בילי הנהן לאות הסכמה.

— אבל יהיה קשה מאוד למצוא את 1894 ו־1895. היה לי מזל שמצאתי את 1893.

בילי הרים את מבטו אל אחיו.

— חשבת על קליפורניה, אמט?

— חשבתי על זה, אבל אני צריך לחשוב על זה עוד קצת.

— בסדר.

בילי חזר להתמקד במטבעות הדולר, ואמט העיף מבט בחדרו של אחיו בפעם השנייה באותו יום. הוא שוב הבחין באוספים המסודרים יפה על המדפים ובמטוסים שנתלו מעל המיטה.

— בילי...

בילי הרים שוב את מבטו.

— לא משנה אם בסוף ניסע לטקסס או לקליפורניה, אני חושב שעדיף לנסוע עם מה שפחות דברים. כי זאת תהיה מין התחלה חדשה.

— זה גם מה שאני חשבתי, אמט.

— כן?

— פרופסור אַבֶּרנַאתי אומר שהמטייל האמיץ יוצא לעתים קרובות לדרך רק עם מה שנכנס לקיטבג שלו. לכן קניתי את התרמיל בחנות של מר גנדרסון. כדי שאהיה מוכן לנסוע ברגע שתגיע הביתה. כבר יש בו כל מה שאני צריך.

— הכול?

— הכול.

אמט חייך.

— אני הולך לאסם לבדוק את המכונית. אתה רוצה לבוא?

— עכשיו? שאל בילי בקול מופתע. רגע! חכה רגע! אל תלך בלעדי!

קודם הניח בילי בקפידה את כל מטבעות הדולר בסדר כרונולוגי, אבל עכשיו גרף אותם והתחיל להחזיר אותם לפחית הטבק בשיא המהירות. הוא סגר את המכסה, החזיר את הפחית לתרמיל שלו והחזיר את התרמיל לגבו. אחר כך ירד במדרגות ויצא מהבית.

כשחצו את החצר, העיף בילי מבט מעבר לכתפו כדי לדווח שמר אוברמאייר נעל את האסם במנעול, אבל סאלי שברה את המנעול עם לוֹם שהיה לה בטנדר.

ובאמת, ליד דלת האסם הם מצאו את התושבת תלויה על הברגים, והמנעול עדיין צמוד אליה. האוויר בפנים היה חמים ומוכר והדיף ריח של בקר אף על פי שבחווה לא היו פרות מאז אמט היה ילד קטן.

אמט נעצר כדי לתת לעיניו הזדמנות להסתגל. מולו עמד הג'ון דיר החדש ומאחוריו, הקומביין הישן והחבוט. אמט הלך לקצה האסם ועצר מול חפץ גדול ומשופע עטוף בבד קנבס.

— מר אוברמאייר הוריד את הכיסוי, אמר בילי, אבל סאלי ואני החזרנו אותו למקום.

אמט תפס את הקנבס בפינה ומשך אותו בשתי ידיים עד שנערם לרגליו. ושם, מאז עזב לפני חמישה־עשר חודשים, חיכתה לו סטודיבייקר לנד קרוּזֶר 1948 בצבע כחלחל עם ארבע דלתות וגג מתכת.

אמט העביר את כף ידו על מכסה המנוע, פתח את דלת הנהג ונכנס פנימה. לרגע ישב וידיו על ההגה. כשקנה אותה, מד המרחק שלה כבר הראה 130 אלף קילומטרים, על מכסה המנוע היו מכות, ובכיסויי המושבים נראו חורי סיגריות, אבל היא נסעה לא רע. הוא הכניס את המפתח וסובב אותו, לחץ על המתנע והתכונן לשאגה המרגיעה של המנוע — אבל לא שמע דבר.

בילי, ששמר קודם על מרחק, התקרב בהיסוס.

— היא מקולקלת?

— לא, בילי. המצבר בטח הפסיק לעבוד. זה קורה כשלא מזיזים את המכונית הרבה זמן. אבל קל לתקן את זה.

נראה שבילי נרגע. הוא ישב על חבילת חציר והוריד את התרמיל מהגב.

— אתה רוצה עוד עוגייה, אמט?

— אני מסודר. אבל אתה יכול לאכול.

בילי פתח את התרמיל שלו, ואמט יצא מהמכונית, ניגש לחלקה האחורי ופתח את תא המטען. משהיה משוכנע שהמכסה הזקוף חוסם את שדה הראייה של אחיו, הסיט את בד הלֶבֶד שכיסה את השקע עם הצמיג החלופי והעביר בעדינות את ידו סביב העיקול החיצוני. בקצה העליון מצא את המעטפה עם שמו, בדיוק במקום שבו אביו אמר שהיא תהיה. בפנים מצא מכתב בכתב ידו של אביו.

עוד מסר מעוד רוח רפאים, חשב אמט.

בני היקר,

כשתקרא את זה, אני מתאר לעצמי שהחווה כבר תהיה בידי הבנק. אולי תכעס עלי או תתאכזב ממני כתוצאה מכך, ואני לא אאשים אותך.

אתה תזדעזע לשמוע כמה אבא שלי הוריש לי כשהוא מת, כמה סבא שלי הוריש לאבא שלי, וכמה אבא של סבא שלי הוריש לו. לא רק מניות ואיגרות חוב, אלא גם בתים ותמונות. רהיטים וכלי אוכל. חברויות במועדונים ובאגודות. כל שלושת הגברים האלה היו נאמנים למסורת הפוריטנית של מציאת חן בעיני אלוהים כשהורישו לילדיהם יותר מכפי שקיבלו בירושה.

במעטפה הזאת תמצא את כל מה שיש לי להוריש לך — שתי ירושות, אחת גדולה, אחת קטנה, שתיהן סוג של חילול קודש.

בזמן שאני כותב את זה, אני קצת מתבייש שבאופן שבו חייתי את חיי, קטעתי את מעגל החסכנות ההגון שייסדו אבות אבותי. אבל עם זאת, הידיעה שאתה בלי ספק תשיג עם המזכרת הקטנה הזאת יותר משאני אשיג עם הון ,ממלאת אותי גאווה.

באהבה ובהערצה,

אביך, צ'רלס ויליאם ווטסון

למכתב הוצמדה במהדק הראשונה מבין שתי הירושות — דף בודד שנתלש מספר ישן.

אביו של אמט לא נהג להתפרץ על ילדיו בכעס גם כשהיו ראויים לכך. בעצם, הפעם היחידה שאמט זכר את אביו מביע כלפיו חמת זעם היתה כשנשלח הביתה מבית הספר מפני שהשחית ספר לימוד. כפי שאביו הבהיר לו באופן נחרץ באותו ערב, מי שמשחית דפים של ספר, מאמץ מנהגים של ברברי. זה להנחית מכה על ההישג הקדוש והאצילי ביותר של האדם — היכולת לכתוב את הדעות והרעיונות הטהורים ביותר שלו כך שיהיה אפשר לחלוק אותם עם הדורות הבאים.

בעיני אביו, קריעת דף מכל ספר שהוא היתה חילול קודש. מה שזעזע אותו עוד יותר היה שהדף נקרע ממסות של רלף וולדו אמרסון — הספר שאביו העריך יותר מכול. אביו הדגיש בקפידה שני משפטים בקצה הדף בדיו אדומה.

מגיע השלב בחינוכו של כל אדם שבו הוא מגיע להכרה שהקנאה היא בורות; שחיקוי הוא התאבדות; שעליו להתייחס לעצמו, לטוב ולרע, כחלקו בעולם; שאף על פי שהיקום הרחב מלא בטוב, הוא לא יזכה לשום גרעין תירס מזין אלא באמצעות העמל שהשקיע בחלקת האדמה שניתנה לו לעיבוד. הכוח המצוי בתוכו חדש בטיבו, והוא, והוא בלבד, יודע מה הוא מסוגל לעשות, ולא יֵדע זאת עד שינסה.3

אמט זיהה מיד שהפִּסקה הזאת מאמרסון ייצגה שני דברים בבת אחת. ראשית, זה היה תירוץ. זה היה הסבר לסיבה שאבא שלו, בניגוד לשכל הישר, השאיר מאחוריו את הבתים והתמונות, את החברויות במועדונים ובאגודות כדי לבוא לנברסקה ולעבד את האדמה. אביו של אמט הציע את הדף הזה מאמרסון כהוכחה — כאילו זאת היתה גזירה משמים — שלא היתה לו ברירה.

אבל אם, מצד אחד, זה היה תירוץ, מצד שני, זאת היתה המלצה — המלצה לאמט שהוא לא צריך להרגיש שום חרטה, שום אשמה, שום היסוס אם יַפנה עורף לאלף מאתיים הדונמים שאביו הקדיש להם מחצית מחייו, כל עוד ינטוש אותם כדי לחתור אחר חלקו בלי קנאה או חיקוי, וכך יגלה מה הוא, והוא בלבד, מסוגל לעשות.

מאחורי הדף של אמרסון היתה הירושה השנייה במעטפה, ערמת שטרות חדשים של עשרים דולר. אמט העביר את אגודלו על הקצוות הרעננים והנקיים וחישב שיש שם כ־150 שטרות שמסתכמים בשלושת אלפים דולר.

אמט היה יכול להבין למה אביו חשב שהדף הקרוע הוא סוג של חילול קודש, אבל הוא לא יכול לקבל את המחשבה שגם השטרות הם כאלה. כנראה אביו תיאר את הכסף כחילול קודש מפני שהוא העניק אותו מאחורי גבם של הנושים שלו. כך פעל בניגוד לחובתו המשפטית ולתחושת הצדק הטבעית שלו. אבל כשעמד בתשלומי הריבית על המשכנתה שלו במשך עשרים שנה, שילם אבא של אמט כפליים ממחיר החווה. הוא שילם עליה שוב בעבודת פרך ובאכזבה, בנישואיו ולבסוף בחייו. אז לא, העובדה שאבא שלו שם בצד שלושת אלפים דולר לא נראתה לאמט כמו חילול קודש. מבחינתו, אבא שלו הרוויח כל גרוש.

אמט הכניס את אחד השטרות לכיסו, החזיר את המעטפה למקומה מעל הצמיג והחזיר את הלֶבֶד למקומו.

— אמט... אמר בילי.

אמט סגר את תא המטען והעיף בבילי מבט, אבל בילי לא הסתכל עליו. הוא הסתכל על שני האנשים בפתח האסם. כיוון ששמש אחר הצהריים היתה מאחוריהם, אמט לא זיהה אותם. לפחות עד שהבחור השרירי משמאל פשט את זרועותיו ואמר:

— טה־דה!

2 חברת דלק אמריקאית. [הערת המתרגמת]

3 תרגום: אסנת הדר.