מוח הילד, הסבר להורים

גישתו של ד"ר אלווארו בילבאו, המוצגת ב"מוח הילד" ומשלבת את הידע והניסיון המקצועי שלו כנוירופסיכולוג בשיקום של פגועי ראש, היא גישה חדשנית שלפני כעשור כמעט לא היתה מדוברת, ודאי שלא כהסבר להורים ו/או לילדים. בילבאו אומר בפשטות: מוחו של הילד שלכם תופס את העולם בעיקר באמצעות רגשות, משחק וחיבה, ואלה משמשים בסיס להתפתחות הרגשית והקוגניטיבית שלו. הקריאה בספרו של בילבאו היא הזמנה לקחת חלק ולשבת בשורה ראשונה של חיי ילדיכם, ולראות את העולם מעיניהם.

כשבני היה בן שש מצאתי את עצמי מציירת לו סקיצה זריזה של פרופיל המוח, עם התמקדות באזור מוח הביניים וקליפת המוח. זה קרה לאחר שאחד מילדי כיתתו פעל בחוסר צדק (לדעת בני), דבר שעורר בו תסכול והביא אותו לידי בכי. בחרתי באותה סיטואציה כדי להרחיב את הגישה הפסיכולוגית־חינוכית של "תספור עד עשר לפני שתגיב" או "סוף מעשה במחשבה תחילה", ולשלב בה מעט נוירופסיכולוגיה. הצגתי לבני מה מתרחש במוחו בזמן התסכול, תוך הדגשה של אזור האמיגדלה, שהיא חלק מהמערכת הלימבית (מערכת הרגש, המכונה בספר המוח הרגשי), ושל המידע הזורם ברשתות העצביות בקליפת המוח (בעיקר בקליפת המוח הקדם־מצחית המכונה בספר המוח הרציונלי) המשפיעה על עיכוב תגובות לא רצויות ועל קבלת החלטות. הראיתי לו את ה"צומת" הנוירופיזיולוגי במוח של קבלת החלטה אמוציונלית (באזור קדום יותר הנמצא במרכז המוח) מול הרציונלית (הנמצאת באזור מודרני יותר). מובן שמדובר ברשתות עצביות הפועלות חלקן במקביל וחלקן בהיררכיה של זמנים. לא ארחיב עוד, אך עצם ההסבר המדעי הפשוט והקצר, תוך סרטוט האזורים הרלוונטיים במוח, הבהירה לבני שהמוח הוא מערכת שנשלטת על ידינו, ולפיכך מסוגלת כל העת להשתנות (תפיסה הקרויה Growth mindset ומנוגדת לתפיסת ה־Fix mindset הגורסת שרק הגנטיקה הטבועה ב־DNA של כל אחד היא שקובעת). זו רק הדגמה קטנה לחשיבות הבנת ה"קופסה השחורה" שהיתה פעם אפופת מסתורין, וכיום, לאחר שלושה עשורי מחקר, מספקת להורה ולילד מידע חשוב ומשפיע. כהורים, אנו רוצים לדאוג לילדינו, להגן עליהם, לכוון אותם ולסייע להם לממש את עצמם ולחיות חיים שלמים, טובים ומספקים. הידע הזה מסייע לנו להבין שהמוח גמיש ושניתן לעצב תהליכים המתרחשים בו.

אריסטו, הפילוסוף הנודע מהעת העתיקה, חקר את המוח באמצעות ניתוח פילוסופי של התודעה. הוא השווה את המחשבות הפוטנציאליות, שרק חלקן מגיע לתודעה, למכתבים המונחים על שולחן נקי מכל סימן. כלומר, התודעה הנָה ה"חוויה" שאנו מודעים לה, אך היא ניזונה רבות גם מהלא מודע.

ג'ון ווטסון, הידוע כאבי הפסיכולוגיה הביהביוריסטית,2 טבע בניסוייו השנויים במחלוקת את הפרדיגמה שכל ילד הוא טאבולה ראסה (בדומה לגישה של אריסטו), ולפיכך ניתן להשפיע עליו ולכוון את התפתחותו החברתית והקוגניטיבית. לפי גישתו של ג'ון ווטסון, הורה המעוניין לכוון ולקדם את ילדו בתחום הכדורסל או המתמטיקה צריך לייצר את הסביבה המתאימה ולפעול בהתאם למטרה. ווטסון גרס שאם יתבצעו פעולות בתדירות מספקת ובתנאים הנדרשים, המטרה תושג.

בספרו המרתק "מוח הילד", מציג אלווארו בילבאו דרכים מעשיות לפיתוח וקידום הילד, אך בד בבד מדגיש את הצורך לשלב את הפעולות הללו בהתאמה התפתחותית להיבטים אישיותיים, רגשיים וחברתיים של הילד. הפעולות המומלצות אינן פרוטוקול, אלא הדגמות לדרכי ביצוע, כגון ניהול משחק משפחתי כדי לקדם יכולות קוגניטיביות של חשיבה, תקשורת חברתית ותהליכים רגשיים.

בילבאו מקדיש פרק שלם להסברים מילוליים המשולבים באיורים ובהשוואות על מבנה המוח ועל המתרחש בו. אין כוונתו להפוך את קוראיו לנוירולוגים או לנוירופסיכולוגים, אבל בתפיסתו החדשנית והייחודית, הוא מוצא לנכון להקדיש פרק לסקירת חלקי המוח ופעולותיו הקשורים להיבטים של חינוך ונוירופסיכולוגיה התפתחותית. בפרק הזה מתאר בילבאו שלוש מערכות נוירוביולוגיות מרכזיות בהתפתחות המוח, בעיקר לאורך הילדות. ההבנה של תהליך התפתחותי זה, מאפשרת להורה להבין מתי ניתן לצפות מהילד לשיקול דעת המבוסס על כללים חברתיים, ומתי ההשפעה על פיתוח מודעות כזאת תהיה משמעותית יותר. ההתמקדות של בילבאו בסוגיות הללו והשיטות שהוא מציע מאפשרות להצמיח ילדים בטוחים ומאושרים יותר.

מרכזי מחקר למדעי המוח ותוכניות לימודים מיוחדות במוסדות אקדמיים התגבשו רק לקראת סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. בשנים שקדמו לכך התמקדה ההכשרה למורים ולהורים בהקשרים הפסיכולוגיים בעיקר. את הקמתם של המרכזים לחקר המוח בארץ ובעולם ניתן לייחס בעיקר להתפתחות המהירה של עזרים טכנולוגיים המאפשרים בדיקות של פעילות חשמלית או דימות של אזורים פעילים בזמן אמת, תוך ביצוע מטלות קוגניטיביות שונות, ללא פעולות רפואיות חודרניות. כמובן, שהתפתחות כזאת אפשרה להרחיב ולהעמיק לאין שיעור את תחום מחקרי המוח.

כעת, לאחר שאנו מבינים טוב יותר את התפקודים של מערכת העצבים המרכזית (שחלקה נמצא במוח), מתעוררות שאלות הנוגעות להבדלים בין המחשב המתקדם ביותר למוח.

סרטון קצר ומרתק ביוטיוב בשם: BRAIN POWER – From Neurons to Networks, דן בהשפעות של הטכנולוגיה על מוחנו ובשאלה כיצד אנחנו מעוניינים ליצור שינוי במוחנו בעקבות החשיפה לטכנולוגיה.

לאורך ההיסטוריה נערכה השוואה בין ביצועי המוח לביצועי הטכנולוגיה המתקדמת ביותר של אותה תקופה: בתחילה זה היה השעון, אחר כך המכונה, ולאחר עוד מספר השוואות נבחר האינטרנט. ההשוואות בוצעו כדי להבין טוב יותר את המוח האנושי. בסרטון הנ"ל, כאשר משווים בין כמות הדפים באינטרנט לכמות תאי העצב, מתברר שיש פי עשרה יותר דפי אינטרנט. אבל כאשר משווים את מספר הסינפסות במוח (האזור שדרכו "מתקשרים" תאי העצב זה עם זה) לכמות הקישורים החמים (היפר לינק) באינטרנט, מוצאים שבמוח הילד, למשל, יש פי עשרה יותר קשרים לעומת הקישורים באינטרנט.

נוכח המידע הזה והידע שיש לנו כיום על גמישות המוח, אנו יכולים להבין עד כמה הסביבה והתקשורת ההורית יכולים להשפיע על תפקודים מנטליים רבים, בשל התקשורת הענפה – ולא רק על מוח "רגיל" אלא גם על מוח שיש בו לקויות.

לקות למידה, למשל, מוגדרת כקושי קבוע שיבוא לידי ביטוי בפער של שנתיים לפחות. האם מנקודת המבט של חקר המוח חייבת הלקות הזאת להישאר לאורך כל חיי הילד? לא בטוח. ייתכן והדבר תלוי בכמות התקשורת בין תאי העצב ובתהליכי השינוי של אותה מערכת עצבים. החיבורים החשובים שמייצר ד"ר בילבאו בספרו מעוררים מחשבות בנוגע לטווח הנרחב של השפעות הסביבה.

הכלים שמציע בילבאו ליישום מתבססים על תובנות מתוך המחקרים, ויכולים לבוא לידי ביטוי, בדוגמה הניתנת בספר, כאשר ההורה מבין את ההבדל בין היכולות הקוגניטיביות שמפעיל ילדו כשהוא הולך בפארק, ובין אלה שהוא מפעיל תוך כדי שיטוט בסוּפרמרקט. הבנה זו של מאפייני הפעילות המוחית של ילדו תאפשר לו להגיב באופן שונה להתנהגות ילדו. כשילד הולך בפארק (כפי שמתואר בספר) הוא חופשי וחוקר בסקרנות את סביבתו. אבל כשהוא משוטט בסופרמרקט, עליו להיות קשוב וממושמע ולהתמיד בזה לאורך זמן. "שלא כמו בפארק, הילד חייב לכבוש את התשוקה לחקור כדי להתרכז במעקב אחרי אמו או אביו. מבחינת המוח, זאת פעילות הרבה יותר מורכבת ומתישה," כותב בילבאו.

בספר מוצג תמהיל חשוב של התפיסה ההוליסטית־אינטגרטיבית של הילד, המקדמת את ההבנה שבסופו של דבר המערכת הרגשית, החברתית והקוגניטיבית מזינות זו את זו. כמובן שכדי לגדל ילד לפי תפיסה כזאת, חשוב שגם ההורים יהיו מודעים לה.

בילבאו מציג בספרו תחום נוסף שמשתלב בחינוך בעשור האחרון, תחום שנקרא לעתים נוירופדגוגיה. הנוירופדגוגיה מציעה לשלב בין הניסיון המצטבר, לאינטואיציות ולמדע המתפתח בתחום הלמידה וההוראה, וזאת מתוך מחשבה שככל שנדע יותר כך נוכל לקדם תהליכים ויכולות, כמו גם להתמודד טוב יותר עם לקויות שונות. הידע שנאסף מחזק בנו את ההבנה שנוכל להשפיע על עיצוב אופיו, התנהגותו ויכולותיו של הילד, מעניק לנו ביטחון ומקל את ההתמודדות עם אתגרים במהלך הגידול, ומאפשר ליצור כלים חינוכיים חדשים ומיטיבים בדרך המשותפת של בני המשפחה.

1 ד"ר רונית רם־צור חוקרת ומרצה בתחום מדעי הלמידה במסגרת מכללת סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת בר־אילן. מפתחת חיבורים ליישומים מתובנות מדעי המוח, לטובת קידום וחדשנות בחינוך, וסיוע לאוכלוסיות בעלות תכונות מיוחדות. בוגרת מסלול הדוקטורט בהצטיינות של מרכז המוח (ע"ש לסלי וסוזן גונדה) באוניברסיטת בר־אילן, בעלת פוסט־דוקטורט מהמעבדה למחקר נוירוקוגניטיבי של אוניברסיטת חיפה, ובעלת התמחות באוכלוסיות מיוחדות מאוניברסיטת ניו יורק (SUNY).

2 גישה פילוסופית־מדעית העומדת בבסיס חקר ההתנהגות ומדעי ההתנהגות. על פי גישה זו ניתן לחקור באופן ניסויי ומדעי את התנהגות היצורים החיים ואת התנהגות האדם בתוכם, כיוון שהתנהגות האדם היא תוצר של השפעות הסביבה החיצונית. הגישה הזאת מנוגדת להנחה שקדמה לה, ולפיה התנהגות האדם משקפת את אישיותו, רגשותיו, ומחשבותיו.