1
שני דברים בחיים הכניסו אותי לחרדות קשות. הדבר הראשון הוא להתעורר באמצע הלילה ולגלות רוח רפאים עם פנים שקופות בוהה בי מקרוב. לא סביר שזה יקרה, אבל עדיין מלחיץ לגמרי לחשוב על זה. הדבר השני הוא להיכנס באיחור לכיתה מלאה אנשים.
שנאתי עד עמקי נשמתי לאחר.
שנאתי שאנשים הסתובבו ובהו, כמו שתמיד עשו כשמישהו נכנס לכיתה דקה לאחר שהשיעור החל.
זו הסיבה שבדקתי בכפייתיות בעזרת גוגל את המרחק בין הדירה שלי לאוניברסיטת "הייטס" ולחניון המיועד לסטודנטים במשך כל סוף השבוע. ביום ראשון גם נסעתי פעמיים באותו מסלול כדי לוודא שגוגל לא הוביל אותי בדרך הלא נכונה.
אחד נקודה תשעה קילומטר ליתר דיוק.
חמש דקות במכונית.
אפילו יצאתי רבע שעה מוקדם יותר, כדי שאוכל להגיע עשר דקות לפני שהשיעור שלי בתשע ועשרה יתחיל.
מה שלא תכננתי היה הפקק הארוך בתמרור העצור שהשתרך לאורך קילומטר וחצי, כי חס וחלילה שיהיה רמזור בעיר ההיסטורית. גם לא תכננתי את העובדה שלא נותר מקום חנייה בקמפוס. נאלצתי לחנות בתחנת הרכבת הסמוכה, ובזבזתי דקות יקרות בחיפוש אחר כסף קטן למדחן.
"אם את מתעקשת לעבור לגור בצד השני של המדינה, לפחות תגורי בחדר במעונות. יש להם שם מעונות, לא?" קולה של אימי חלחל למחשבותיי כשנעצרתי מול בניין המדע על שם רוברט בירד, מתנשפת מריצה במעלה הגבעה התלולה ביותר בהיסטוריה האנושית.
ברור שלא בחרתי לגור במעונות. ידעתי שבשלב כלשהו הוריי יצוצו לפתע ויתחילו להעביר ביקורת והעדפתי לבעוט לעצמי בפרצוף מאשר לחשוף צופה תמים כלשהו לזה. במקום זה, השתמשתי בכספי הדמים שהרווחתי ביושר ושכרתי דירת שני חדרים ליד הקמפוס.
מר וגברת מורגנשטן שנאו את זה.
מה שגרם לי אושר עילאי.
אבל כעת, כשמיהרתי להימלט מהבוקר החם והלח של סוף אוגוסט אל בניין הלבנים הממוזג, די התחרטתי על המרד הקטן שלי. השעה הייתה כבר תשע ואחת־עשרה דקות, ושיעור האסטרונומיה התקיים בקומה השנייה. ולמה, לכל הרוחות, בחרתי באסטרונומיה בכלל?
אולי כיוון שהמחשבה לשבת בעוד שיעור ביולוגיה גרמה לי לרצות להקיא את הנשמה? כן. זו הסיבה.
רצתי במעלה גרם המדרגות הרחב, ונכנסתי בסערה דרך הדלתות הכפולות ישר לתוך קיר לבנים.
נפלתי לאחור, וזרועותיי התנופפו לכל עבר כמו שוטר תנועה שיכור. התיק הענק והמלא בספרים שלי החליק, משך אותי לצד ושערי התנופף וכיסה את עיניי. הכיסוי האדמוני הסתיר את הכול כשהתנדנדתי בצורה מסוכנת.
אוי, אלוהים אדירים, עמדתי ליפול. אי אפשר היה לעצור את זה. מראות של מפרקת שבורה ריקדו במוחי. זה עמד להיות מבאס כל–
משהו חזק וקשה נכרך סביב מותניי ועצר את הנפילה החופשית שלי. התיק שלי פגע ברצפה, כל הספרים היקרים מדי, יחד עם כלי הכתיבה נשפכו על הרצפה המבריקה. העטים שלי! העטים המופלאים שלי התגלגלו לכל עבר. שנייה לאחר מכן הוצמדתי לקיר.
הקיר היה חם באופן מוזר.
הקיר גיחך.
"וואו," קול עמוק אמר. "את בסדר, מתוקה?"
הקיר ממש לא היה קיר. הוא היה גבר. ליבי נעצר, ולרגע אחד מפחיד, הרגשתי לחץ בבית החזה ולא יכולתי לזוז או לחשוב. נזרקתי חמש שנים אחורה. תקועה. בלי יכולת לזוז. האוויר התרוקן מריאותיי בזרם מכאיב כשעקצוצים החלו להתפשט לי במעלה העורף. כל השרירים בגופי ננעלו.
"היי," הקול התרכך ונשמע מודאג. "את בסדר?"
הכרחתי את עצמי לקחת שאיפה עמוקה – רק כדי לנשום. הייתי חייבת אוויר. להכניס אוויר. להוציא אוויר. התאמנתי על זה חמש שנים. כבר לא הייתי ילדה בת ארבע־עשרה. לא הייתי שם. הייתי פה, בצד השני של המדינה.
שתי אצבעות הופיעו מתחת לסנטר שלי, והכריחו את ראשי לעלות. עיניים כחולות עמוקות, מבהילות, מעוטרות בריסים שחורים ועבים, ננעלו על עיניי. כחול כה תוסס ומחשמל, מנוגד כל־כך לאישונים השחורים, שתהיתי אם הן אמיתיות בכלל.
ואז המוח שלי קלט מה קורה.
גבר עמד והחזיק אותי. אף גבר לא החזיק אותי לפני כן. לא החשבתי את אותה פעם, כי הפעם ההיא לא נחשבה בכלל. עמדתי צמודה אליו, ירך אל ירך, בית החזה שלי צמוד לשלו. כמו בריקוד. חושיי היטשטשו כשהרחתי את ניחוח הבושם העדין. וואו. איזה ריח טוב ויקר היה לו, כאילו ש...
זעם התפרץ בי לפתע, מתוק ומוכר, והדחיק את הפניקה הישנה והבלבול. נאחזתי בו נואשות ומצאתי את קולי. "תעזוב. אותי."
עיניים כחולות הוריד את ידו מייד. לא הייתי מוכנה להיעדר התמיכה הפתאומי. התנודדתי הצידה, ותפסתי את עצמי לפני שמעדתי על התיק שלי. התנשפתי כמו אחרי מרתון, דחפתי את קווצות השיער העבות מפניי והצלחתי להסתכל לבסוף היטב על ׳עיניים כחולות׳.
אלוהים שיעזור לי, עיניים כחולות היה...
הוא היה מהמם בכל האופנים שגרמו לבנות לעשות דברים מטופשים. הוא היה גבוה, הרבה יותר גבוה ממני, עם כתפיים רחבות ומותניים צרים. גוף של אתלט – כמו שחיין. שיער שחור גלי נשפך לו על המצח, והתחכך בגבות תואמות. עצמות לחיים חזקות ושפתיים רחבות ומרשימות השלימו את החבילה שבנות ריירו עליה. ועם אותן עיני ספיר, אלוהים ישמור...
מי חשב שבעיירה כמו ׳שפרד׳ס־טאון׳ יסתתר מישהו שנראה ככה?
ואני נתקלתי בו. פיזית. נחמד. "מצטערת. מיהרתי להגיע לכיתה. אני באיחור ו..."
קצות שפתיו התעגלו כלפי מעלה, והוא ירד על ברכיו והחל לאסוף את הדברים שלי. התחשק לי לבכות. יכולתי להרגיש את הדמעות מצטברות בגרוני. איחרתי בגדול עכשיו, ולא היה שום סיכוי שאצליח להיכנס לכיתה ההיא ועוד ביום הראשון. כישלון.
התכופפתי והנחתי לשערי ליפול קדימה ולהסתיר את פניי כשהתחלתי להרים את העטים שלי. "אתה לא חייב לעזור לי."
"שטויות." הוא הרים פיסת נייר והסתכל עליי. "אסטרונומיה 101? גם אני בדרך לשם."
נפלא. לאורך כל הסמסטר אצטרך לפגוש את הבחור שכמעט הרגתי במדרגות. "אתה מאחר," אמרתי כמו סתומה. "אני ממש מצטערת."
הוא סיים לאסוף את כל הספרים והעטים שלי חזרה לתיק, נעמד והושיט לי אותו חזרה. "זה בסדר." אותו חיוך עקום התפשט וחשף גומת חן על הלחי השמאלית, ושום דבר על הימנית. "אני רגיל שבנות משליכות את עצמן עליי."
מצמצתי, במחשבה שלא שמעתי טוב את החתיך תכול־העיניים, כי אין מצב שהוא אמר משהו עלוב כל־כך.
אבל התברר שהוא עדיין לא סיים. "אבל לנסות לקפוץ לי על הגב זה כבר משהו חדש. זה מצא חן בעיניי."
הלחיים שלי התחילו לבעור, והתאפסתי על עצמי מייד. "לא ניסיתי לקפוץ לך על הגב, או להשליך את עצמי עליך."
"לא?" החיוך העקום נותר על כנו. "טוב, באסה. אם כן היית מנסה, זה היה הופך את השיעור הראשון הזה לטוב ביותר בהיסטוריה."
לא ידעתי מה לומר כשהצמדתי את התיק הכבד שלי לבית החזה. בחורים לא פלרטטו איתי כשגרתי בבית. רובם לא העזו להסתכל לכיוון שלי בכלל בתיכון, והמעט שכן, טוב, הם לא ממש פלרטטו.
מבטו של עיניים כחולות ירד לפיסת הנייר שבידי. "אייברי מורגנשטן?"
ליבי ניתר. "איך אתה יודע את השם שלי?"
הוא הטה את ראשו לצד כשחיוכו התרחב מעט. "הוא מופיע על הלו"ז שלך."
"אה." הזזתי את קווצות השיער מפניי הלוהטות. הוא סימן בראשו לכיוון הלו"ז, הכנסתי גם אותו לתיק. מבוכה נוראית השתלטה עליי כשהתעסקתי עם הרצועה.
"אני קמרון המילטון," עיניים כחולות אמר. "אבל כולם קוראים לי קאם."
קאם. גלגלתי את השם על הלשון, זה מצא חן בעיניי. "שוב תודה, קאם."
הוא התכופף, הרים תיק גב שחור שלא הבחנתי בו והסיט את קווצות השיער השחורות שנפלו לו על המצח כשהזדקף.
"טוב, בואי נעשה את הכניסה המרשימה שלנו."
רגליי נשארו דבוקות לרצפה, היכן שעמדתי כשהוא הסתובב והלך מרחק של מטרים ספורים עד לדלת הסגורה של חדר 205. הוא הושיט את ידו לידית, הסתכל לאחור וחיכה.
ללא קשר לעובדה שהתנגשתי במה שכנראה היה הגבר הסקסי ביותר בקמפוס, לא יכולתי לעשות את זה. לא יכולתי להיכנס לכיתה ושכולם יסתובבו ויבהו בי. הספיק לי להיות מרכז תשומת הלב בכל מקום שאליו הגעתי בחמש השנים האחרונות. אגלי זיעה הופיעו וכיסו את מצחי. הבטן שלי התכווצה כשלקחתי צעד לאחור, והתרחקתי מהכיתה ומקאם.
הוא הסתובב וכיווץ גבות כשהבעה סקרנית עלתה על פניו המרשימות. "את הולכת בכיוון ההפוך, מתוקה."
נראה שהלכתי בכיוון ההפוך חצי מהחיים שלי. "אני לא יכולה."
"לא יכולה מה?" הוא עשה צעד לעברי ואני ברחתי כל עוד נפשי בי. הסתובבתי ורצתי כמו משתתפת במרוץ על כוס הקפה האחרונה בעולם. כשהגעתי לאותן דלתות כפולות ארורות, שמעתי אותו קורא בשמי, אך המשכתי לרוץ.
פניי להטו כשמיהרתי לרדת במדרגות. התנשפתי כמו דוב כשיצאתי מבניין המדעים. רגליי המשיכו לנוע עד שהתיישבתי על ספסל מחוץ לספרייה הסמוכה. קרני השמש הרגישו מסנוורות מדי כשהרמתי את הראש ועצמתי עיניים בחוזקה.
אוף.
איזו דרך להשאיר רושם ראשוני בעיר חדשה, בית ספר חדש... חיים חדשים. נסעתי מעל אלף שש מאות קילומטר כדי להתחיל מחדש וכבר דפקתי הכול תוך דקות ספורות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.