תחת עץ האלון

1

רגע חולף, השניות ארוכות מכדי שאפשר יהיה למנות אותן. עלי העץ הענקי מיטלטלים ומרשרשים ברוח. כמה עלים ניתקים ונוסקים גבוה לאוויר, ואז צונחים ארצה ומצטרפים לשמיכת השלכת של רבבות עלים אדומים־צהובים שעד לא מזמן היו מלאי חיים. ברקע משמיע הים את צליליו הגועשים ביותר. הרוח חודרת לסיבי הבגדים ונוגעת בעור ובנימי הנפש הכמוסים ביותר. קר. קפוא. קודר. אפילו הסוסים אינם רוצים לצאת החוצה, הם מצטופפים תחת הגג המשופע של האורווה שלהם, קצת רחוק יותר מעבר לשדה. מדי פעם הם נוחרים ומשגרים נשיפות לחות לחלל האוויר, שם הן מתפזרות ומתפוגגות.

נעליה של אסתר רטובות לאחר ההליכה הארוכה. הרטיבות מחלחלת דרך גפות העור. גרביה נוקשות ורטובות. היא מניעה את בהונותיה מעלה־מטה. את הבוהן הגדולה בנפרד, ואת השאר ביחד. היא מנסה ללא הצלחה להניע גם את בהונותיה הקטנות. לפחות זה מסיח את דעתה. היא לא יודעת כמה זמן זה נמשך, כנראה לא יותר מכמה שניות. הזמן עובר תמיד כל כך לאט בשבתות האלה, הימים הקטועים האלה שבהם היא עדיין אֵם, אלא שאין לה ילד לטפל בו.

מושב הספסל קר וקשה. הישבן שלה נהיה רדום, לאחר שהרטיבות חודרת את הג'ינס שלה. ובכל זאת, היא נשארת במקומה ונשענת על העץ הגדול, כשצעיף צמר עבה כרוך סביב צווארה ומשוך עד מעל לסנטרה, לפיה ולקצה אפה. העננים שטים להם מעליה. היא צופה בהם ורואה איך השכבות שמתחת נעות מהר יותר מאלה שלמעלה. התצורות באות והולכות. ציפור עפה אל שדה הראייה שלה בכנפיים פרושות. היא מרחפת עם משב הרוח. היא מיטלטלת מצד לצד, אך נשארת ישרה. היא לא מצליחה להחליט איזה סוג של ציפור היא זו, יצור חום אפרפר עם כנפיים רחבות ומחוספסות. האם זו ציפור טרף, עַיִט? האם היא תרה אחר נברנֵי שדה באחו? אסתר מסיטה את מבטה אל העשב הצהוב, שכולו עדיין גושים צפופים וזקופים, תזכורת עיקשת לקיץ שזה עתה הסתיים.

צמרמורת אוחזת בגופה מהמחשבה על אכזריות הצַיִד. הנברן, נוחר בעדינות ובשלווה בתוך העשב הקמל, ועוד מעט יינשך בצוואר, ייהרג וייטרף.

היא קפואה כעת, כה קפואה עד שהיא רועדת. הגיע הזמן שתחזור הביתה. היא קמה. לפני שהיא עוזבת, כמו תמיד, היא מעבירה יד על גזע עץ האלון ועל הלב החרוט עליו. יש בתוכו שלוש אותיות. א', האות הראשונה של שמה, ואז עוד א' קרובה אליה, נוטה כלפי זו שלה. ומתחת, עוד א', קטנה. היא מעבירה אצבע לאורך קווי המתאר של האותיות, ואז שומטת את ידה.

האחו נראה אינסופי כשהיא חוצה אותו, לגמרי לבד. צעד אחר צעד, רגל אחת לפני האחרת על השביל הצר והבוצי. כל צעד מרחיק אותה עוד יותר מהאלון ומהספסל. אין אף ילד שרץ לפניה ומניף את זרועותיו באוויר. אין ברכיים שנשרטות מנפילה פתאומית. אין מי שנשרך מאחוריה וצריך לזרז אותו שישיג אותה. אין אף גרב שהחליקה במורד הקרסול וצריך למשוך אותה למעלה. אין רגליים שעייפות מכדי ללכת. אין זרועות שמורמות לקראתה, ואף אחד לא מבקש ממנה להרים ולשאת אותו.

יש רק דממה. לפניה ומאחוריה. מעל לראשה, הציפור הגדולה עדיין מרחפת עם משב הרוח. זרועותיה של אסתר תלויות ברפיון לצידי גופה, וכתפיה משוכות למעלה. היא שואפת אוויר ויש לה מספיק זמן לשים לב לכל נשימה. היא לא ממהרת להגיע הביתה, בדיוק להפך. אף אחד לא מחכה לה.