120 דייטים ראשונים

פרק 1

ליילה

"אני רוצה להיות נשואה עד גיל שלושים," אני אומרת בכובד ראש ומסובבת את כוס היין שלי באצבעותיי. "אני חושבת שככה יהיה לי הסיכוי הטוב ביותר ללדת ילדים."

"י...ילדים?" הדייט שלי שואל מצידו השני של השולחן כשעיניו מתרחבות.

אני מהנהנת, מחייכת אליו באופן מפתה ככל יכולתי.

הדייט שלי הערב הוא בחור ששמו מייק סטונם. פגשתי אותו באפליקציית היכרויות אתמול בערב. מאה ושמונים ושמונה סנטימטרים, נאה ועובד במרכז להצלת בעלי חיים. עכשיו הוא יושב מולי ונראה נהדר בחליפה שחורה מחויטת, אור נרות זהוב מהבהב על פניו המפוסלות.

הוא בולע רוק והגרגרת שלו נעה. "אז את כבר חושבת על ילדים, ליילה?"

אני מהנהנת. "לדעתי, חשוב שתהיה תוכנית לחיים. אני יודעת שאחרי גיל שלושים וחמש עלול להיות קשה יותר להיכנס להיריון, אז כדאי שאתחיל קודם. אני חושבת ששלושה זה מספר טוב, אבל אהיה מאושרת גם עם שניים. מה אתה חושב על —"

אני משתתקת כשהוא דוחף את כיסאו לאחור ונעמד. "אני... צריך ללכת לשירותים," הוא ממלמל, נמנע מלפגוש במבטי.

"אה, בסדר. אין בעיה." אני מנופפת בידי והוא מסתובב וממהר לעבר השירותים.

מוזר.

אני מושכת בכתפיי, נשענת לאחור בכיסאי ולוגמת לגימה הגונה מהיין.

אני בדייט המאה ועשרים שלי ואני מתחילה לחשוב שסוף־סוף הבנתי את העניין. הערב התקדם ממש טוב עד עכשיו. מייק הציע שניפגש במסעדה מפוארת מאוד עם כוכב מישלן במרכז לונדון. המקום יוקרתי מאוד, קירות לבנים ומינימליסטיים מעוטרים באומנות מודרנית מוזרה ומהתקרה יורדים אהילים עם צורה משונה. הוא הגיע מוקדם, נישק אותי על הלחי כשהתיישבנו ליד השולחן שלנו, והראה לי תמונות של כלב חמוד שניתח היום. הוא אפילו לא נעץ מבטים בחזה שלי כשהפלתי את המזלג והתכופפתי להרים אותו.

יש לי תחושה טובה לגביו.

אני מציצה לאחור לדלת השירותים כדי לוודא שהיא עדיין סגורה, שולחת יד לתיק היד שלי, ומוציאה את מחברת הדייטים שלי. אני מדפדפת עד שאני מוצאת את רשימת ההוראות שלי לדייט ראשון ומתחילה לסרוק את הנקודות הראשונות.

צרי קשר עין.

תשאלי אותו שאלות על עצמו.

תשמרי על שפת גוף פתוחה.

תיגעי באמה או בזרוע שלו.

שבחי אותו.

אני מהנהנת ומנסה לשנן אותן.

אולי זה נשמע מוגזם להביא רשימת הוראות לדייטים, אבל אני ידועה כגרועה בדייטים. אני בת עשרים ושמונה ומעולם לא היה לי בן זוג. וזה לא בגלל שלא ניסיתי: הקדשתי את השנתיים האחרונות למשימה למצוא גבר שיסכים לסבול אותי. בכל ערב שישי אחרי העבודה אני באה הביתה, יושבת על הספה עם כוס יין ופותחת במרתון של דפדוף באפליקציית ההיכרויות המועדפת עליי כרגע. ברגע שאני מוצאת בחור שמוצא חן בעיניי, אני מזמינה אותו לדייט.

עד עכשיו, זה לא הלך כל כך טוב. אני חושבת שאולי אני מתלהבת מדי. רוב הבחורים שמסכימים להיפגש איתי נראים קצת מפוחדים. מעולם לא הגעתי לדייט שני.

אבל הערב אני חושבת שמזלי עומד להשתנות.

כמה דקות חולפות ומייק לא חוזר. מתח מתחיל לרחוש בבטני. הטלפון של העבודה משמיע צליל שלוש פעמים ברצף, כנראה עדכון מחברת המשלוחים. אני אמורה לקבל כמה פריטים חדשים שנשלחו היום לחנות ההלבשה התחתונה המקוונת שלי. אצבעותיי משתוקקות לענות להודעות, אבל אני מאלצת את עצמי לא לבדוק את המסך. כל מאמר הדרכה שקראתי בנושא "מה לא לעשות בדייט הראשון" הבהיר היטב שממש אסור לי לבדוק את הטלפון.

במקום זאת, אני פונה למנה הראשונה שלי. שנינו הזמנו את מנת הבית, שהתגלתה כצלחת ירקות זעירים עטופים בעלה זהב. אני לא לגמרי בטוחה שהם באמת אכילים. אני מגלגלת פיסת סלק על המזלג שלי.

"גברתי?"

אני מרימה את מבטי ומחייכת למלצר שרוכן מעליי. "היי," אני אומרת לו. "הכול בסדר, תודה."

המלצר מכחכח בגרונו. "אני... לא יודע איך לומר לך, גברתי. אבל ראינו את בן הזוג שלך לארוחה עוזב עכשיו."

"עוזב?" אני מקמטת את מצחי. "אבל הוא אפילו לא התחיל לאכול. אולי הוא רק יצא החוצה כדי לענות לשיחת טלפון או משהו."

המלצר מעוות את פניו. "מצאנו אותו מטפס מהחלון בשירותי הגברים. אני לא חושב שהוא מתכנן לחזור."

פי נפער. "סליחה?"

"הוא שילם את החשבון!" הוא אומר במאור פנים ומגיש לי את הקבלה. אני בוהה בה. איכשהו, זה אפילו גרוע יותר. אם הוא לפחות לא היה משלם, הייתי יכולה לשכנע את עצמי שהוא רק בא לכאן כדי לאכול בחינם. עכשיו אני יודעת שהבעיה היא בי.

אני בוהה בצלחת שלו. הגזרים המטופשים המצופים בזהב שלו נוצצים לעברי.

"טוב," אני אומרת בקול קטן. "בסדר."

המלצר נרתע. "אממ, את רוצה שאארוז לך את הארוחה? אני אוסיף קינוח על חשבון הבית."

"אני..." חלק ממני רוצה להגיד לא. אני נבוכה מאוד, אבל אני לא רוצה ללכת. באתי לכאן כדי לאכול ארוחת ערב. לכל הרוחות, אני לא אברח מפה רק בגלל שהדייט שלי היה לא מוצלח. אני חזקה יותר.

אני חושבת.

אולי לא.

למרבה המזל, מישהו מפריע לי לפני שאני צריכה להחליט.

"אין צורך בכך," קול עם מבטא צפוני כבד אומר מעל ראשי. אני ממצמצת כשהכיסא מולי משמיע חריקה, והשכן שלי זאק, עם גופו הגדול והשרירי מתיישב בכיסאו הריק של מייק.

"היי, מהממת," הוא אומר בעליזות ורוכן מעל השולחן. אני קופצת כשהוא מחכך את שפתיו בלחיי, וריאותיי מתמלאות בניחוח הוויסקי-דבש החמים שלו. "מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן להשתין." הוא נשען לאחור בכיסאו ומחייך אליי. "בסדר. חזרה לדייט. איפה היינו?"

אני נועצת בזאק מבט. והוא קורץ אליי, עיניו הכחולות נוצצות.

זאק הארדינג, הכינוי שלו הוא זאק הארד־דיק הוא שחקן רוגבי בן שלושים, אבל הוא דומה יותר לוויקינג. זרועותיו עצומות, שערו בלונדיני, שבדרך כלל אסוף לאחור בקוקו, בעל זקן פרוע ושרירי חזה בגודל של מקרר. הוא גר בדירה מולי עם שני שותפים אחרים. כיוון שאנחנו גרים זה מול זה, אנחנו מבלים יחד כל הזמן, וכך אני יודעת שהוא לגמרי לא הגבר שאמור לשבת עכשיו מולי בדייט.

"אלוהים, בנאדם." הוא מתנועע מעט ועושה למלצר פרצוף. "חשבתם פעם לקנות כיסא שמתאים לאנשים רגילים? לא כולנו פצפונים כמו הבחורה הזאת."

המלצר רק בוהה בו בעיניים פעורות.

"זאק," אני אומרת בקול רגוע. "מה אתה עושה כאן?"

זאק נראה מופתע. "אנחנו בדייט, בייב. את לא זוכרת?"

אני מגלגלת את עיניי.

המלצר נראה נבוך לגמרי. "אני מצטער..." הוא נסוג, מסתכל לאחור לעבר השירותים ואחר כך שוב אל זאק. "אתה, אה...?"

"אני אותו בחור, כן," זאק אומר. "רק נעשה לי חם פתאום. לעולם לא הייתי נוטש את הבחורה המהממת, המדהימה והקצת מפחידה שלי."

אני בועטת בקרסולו מתחת לשולחן.

"לא," המלצר אומר בהיסוס. "כלומר... אתה... זאק הארדינג?"

זאק קורן. הוא אוהב שמזהים אותו בפומבי. "כן, האחד והיחיד."

"כמו... הזאק הארדינג? שחקן הרוגבי? היית השחקן האהוב עליי כששיחקת בשביל אנגליה!"

"כן." זאק מסתובב בחזרה אליי. "עכשיו, אם לא אכפת לך, יש לי דייט עם גברת מקסימה וצלחת פיצית של..." הוא בוחן את המנה שמונחת לפניו. "אה, צנוניות טעימות." כשהמלצר לא זז, הוא מגרש אותו בעליזות. "להתראות, חבר!"

"אה." הבחור מתעשת, מסתובב ונמלט מהמקום. זאק מתרווח בכיסא ומרים את כוס היין של מייק, כאילו בכל סוף שבוע יוצא לו להרוס את הדייטים של השכנה שלו וזה דבר רגיל לגמרי.

"אתה יודע," אני אומרת באיטיות. "אם כל כך התגעגעת אליי, יכולת פשוט לחכות שאגיע הביתה."

"לא באתי לכאן בשבילך. הזמנתי בחורה למשקה." הוא מניד בראשו לעבר הבר בפינת החדר. אני מציצה, ומבחינה באוסף נשים שנראות כמו דוגמניות יושבות על כיסאות גבוהים, לוגמות משקאות ומפטפטות. כצפוי, בחורה יפה במיוחד בשמלה קצרצרה יושבת לבד ותוקעת בי מבטים.

אני מרימה גבה. "אתה לא אמור להיות איתה? אני בספק אם תצליח להשיג זיון בקצב הזה."

"זה לא התאים." הוא בוחן בביקורתיות את ערמת הירקות המוזהבים שעל צלחתו. "היא הזמינה אותי לחתונה של אחותה בסוף השבוע."

"וזאת בעיה?" אני שואלת כשהוא לוקח את הכף ועורם עליה את כל תכולת הצלחת.

הוא מסתכל עליי באדישות. "פגישה עם המשפחה לא עומדת בראש סדר העדיפויות שלי, ילדונת. לא באתי לפה לחפש רעיה. ראיתי שננטשת, אז באתי להציל אותך." הוא דוחף את הביס לפיו ומזעיף פניו לעבר הצלחת שלי. "בייב, בקושי אכלת משהו. למה את לא אוכלת? את לחוצה?"

אני מושכת בכתפיי. "רק רציתי שהכול יהיה בסדר." אין ספק שנכשלתי כישלון מפואר.

שפתיו מתהדקות. "אכלת היום בכלל?"

אני מנענעת בראשי. "ביליתי את כל היום במילוי הזמנות. ואני לא יכולה להכניס אוכל למחסן."

הוא מצקצק בקוצר רוח. "את יודעת שאוכל ושינה חשובים יותר ממכירת גרביונים, נכון?" הוא מתכופף ומרים את המפה, עושה עניין גדול כשהוא בוחן את רגליי. "למרות שאלה גרביונים ממש יפים, מתוקה."

אני בועטת בברך שלו. "לא בשבילי," אני אומרת בכנות.

הפינוק שלה, חברת ההלבשה התחתונה שלי, היא הדבר החשוב ביותר בחיי. נדרשו שש שנים של עבודה קשה כדי להגיע למקום שאני נמצאת בו היום, יש לי בוטיק מקוון מצליח עם אלפי לקוחות בחודש. שש שנים של לילות לבנים, תשלום חובות ושמונה עשרה שעות עבודה ביממה. זה הבייבי שלי. הוא במקום הראשון לפני הכול.

זאק מגחך ודוחף לעברי את הצלחת. "את חסרת תקנה. תאכלי. אני לא רוצה שתתעלפי לי שוב." אני מרימה את המזלג באנחה. הוא נשען לאחור מפויס, ומשלב את זרועותיו על חזהו. "קדימה, מה קרה? ראיתי את הדייט שלך מהמקום שלי בבר. זה נראה כאילו זה מתקדם טוב."

"אתה כזה מנוול," אני ממלמלת, לועסת גזר מוזהב ומוציאה לעברו לשון.

"זה התפקיד שלי," הוא מזכיר לי ונועץ את אגודלו בחזה שלו. "לפנייך מומחה מוסמך לאהבה."

אני נוחרת בבוז. "אני חושבת שפודקאסט עצות על מערכות יחסים לא הופך אותך למומחה באהבה. אני לא רואה תעודה על הקיר שלך."

"אולי לא," הוא אומר בשביעות רצון. "אבל אני מניח שראית את כל הפרסים. הפודקאסט הטוב ביותר בבידור מבוגרים במשך שלוש שנים ברצף, בייב."

אני מחייכת מעט ודוקרת קובייה זעירה של צנונית. זאק מנחה פודקאסט עצות על מערכות יחסים עם שותפיו לדירה, ג'וש ולוק. שמו של הפודקאסט הוא שלושה בחורים פנויים, והוא מצליח מאוד. אלפי מאזינים מקשיבים מדי שבוע לבחורים כשהם מדברים על הכול — ממחלות מין ועד משחק הנשימות.

למען האמת, הוא בטח יכול ללמד אותי דבר או שניים על דייטים.

"אני לא יודעת מה קרה," אני אומרת לבסוף ומניחה את המזלג שלי. "חשבתי שזה הולך ממש טוב." גל של תשישות חולף בי. אני כל כך עייפה.

זה היה חודש מחורבן. המכירות של הפינוק שלה ירדו ובקושי ישנתי מרוב דאגה. אני אמורה להשיק קולקציה חדשה בעוד כמה חודשים, ואני נאבקת כדי להצליח להשתלט על הכול. יצאתי לדייטים במשך כל כך הרבה זמן. יצאתי למאה ועשרים דייטים בארבעה עשר החודשים האחרונים, ואף אחד מהם לא הצליח. אני מנסה שלא להיות מושפעת מזה, אבל זה מתחיל להכאיב יותר מדי.

אני חושבת על תוכנית עשר השנים המקומטת שבתוך התיק שלי. התיבה האחרונה הלא מסומנת בוערת במחשבותיי. להתחתן.

אני כישלון. ואני שונאת להיכשל.

"היי," זאק אומר ברכות. אני מרימה אליו מבט. עיני התכלת שלו מלאות דאגה. "את בסדר?"

אני מהנהנת. "פשוט... אני לא יודעת במה אני טועה."

זאק בוחן אותי במשך כמה שניות ונד בראשו.

"בסדר," הוא מושיט יד לעבר בקבוק היין המלא למחצה שניצב בינינו, מרים את הכוס שלי ומוזג כמות נדיבה. הוא דוחף אותה על השולחן. "תשתי את זה ותלבשי את המעיל."

אני מביטה בו מבולבלת, כשהוא מרוקן את הכוס שלו בלגימה ארוכה אחת ומנגב את פיו בגב כף ידו. "מה אנחנו עושים?"

"אנחנו ניהנה מהיין היקר של הדייט המטומטם שלך ונלך לאכול אוכל אמיתי. שום דבר שדומה לצינור וסאבי וחרא מוקצף." הוא קם ודוחף את הכיסא. המלצר שוב מופיע מאחורינו וזאק שולח אליו חיוך קורן. "היה מקסים, חבר."

המלצר מהנהן ונראה המום. "אעביר את תגובותיכם לשף," הוא ממלמל ומרים את הפנקס והעט שלו. "תוכל —"

"לחתום?" זאק מנחש, והמלצר מניד בראשו. אני מטה את הכוס שלי לאחור ושותה את היין בזמן שזאק משרבט את שמו על הנייר. "אין בעיה, חבר. תודה שאכזבת את הבחורה שלי בעדינות." הוא מושיט לי את ידו ועוזר לי לקום על רגליי. "בואי, אהובה. הערב שלך עומד להשתפר."

עד שאנחנו מגיעים בחזרה לבניין שלנו, השעה כבר כמעט חצות. במקום ללכת לאכול, זאק הצליח לשכנע אותי לעצור בדרך הביתה בבר, ושם ניצלנו את המבצע של שני משקאות במחיר אחד. כמה פעמים. הראש שלי מסתחרר ואני מועדת במעלה ששת גרמי המדרגות שמובילים לקומה שלנו, כשזרועו של זאק אוחזת היטב במותניי.

אני לא שותה הרבה בדרך כלל. המשמעות של ניהול עסק משלי היא שאני תמיד בתפקיד, ובדרך כלל סדר היום שלי עמוס כל כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי הרבה זמן פנוי. אני יודעת שאשנא את עצמי בבוקר, אבל עכשיו לא אכפת לי. היה לי ערב גרוע. ההשפלה מהדייט שלי עם מייק תקועה כמו גוש גדול בחזי. אני רק רוצה לשכוח מזה לזמן מה.

אבל כשזאק גורר אותי לקומה שלנו, אני מתחילה להתחרט על הסיבוב הרביעי של המוחיטו. אני בוהה בדלת דירתי הנעולה ומדמיינת את עצמי נכנסת למיטה הקרה והריקה. שוב. שמחת השכרות שלי הופכת לפתע לעצבות.

מאה ועשרים דייטים. יצאתי למאה ועשרים דייטים בארבעה עשר החודשים האחרונים. ואף אחד מהם לא הצליח.

משהו בי בטח לא בסדר.

"זה מוצא חן בעיניי," זאק אומר מעל לראשי ומצביע על כתפיית החזייה האדומה שלי. "אחד מהדגמים שלך?"

אני מנענעת בראשי. "זה של אנה בָּרדֵט. היא אחת המעצבות האהובות עליי."

"אני מעדיף את שלך," הוא מצהיר ומסתכל על המסדרון הארוך. הוא חשוך ודומם. ללא ספק, כל הדיירים האחרים כבר הלכו לישון. "יש לך אוכל בדירה, קטנטונת?"

אני חושבת. "בערך. אולי כמה חטיפי גרנולה?"

הוא מגחך ומסובב אותי. הוא גר בדירה 6ב', ממש מולי. זרועותיו השריריות כרוכות סביב מותניי. אני לוחצת עליהן בלי לחשוב, מתפעלת מהשריר הדו־ראשי העצום, והוא צוחק. "בואי. אכין לך משהו עם הרבה גבינה ואולי לא תרגישי כל כך נורא מחר."

אני מקמטת את מצחי ומהססת. "אתה לא צריך לעשות את זה..."

"יש לנו שאריות מהארוחות של השבוע," הוא אומר בקול מפתה.

אני נדלקת. הבחורים מקבלים המון מוצרים בחינם מנותני חסות שמפרסמים בפודקאסט שלהם. החברה האהובה עליי היא פלאבורוסו, חברה שמוכרת ערכות שבועיות של ארוחות מוכנות מראש.

"הערב אכלנו מקרוני ארבע גבינות," זאק אומר באוזני וגורם לי לרעוד. "ברי, צ'דר, גאודה ועד איזו גבינה." אני בוהה בו בפה מרייר, והוא צוחק. "כן, זה מה שחשבתי. קדימה, תינוקת."

"אני לא תינוקת." אני מנסה להיחלץ מאחיזתו.

הוא רק צוחק ומנשק את ראשי, פותח את מנעול הדלת ודוחק אותי פנימה.

הדירה של הבחורים היא גרסה גדולה וגברית יותר מהדירה שלי. במקום חדר שינה אחד, יש שלושה, אבל התכנון דומה — חלל פתוח שכולל סלון, מטבח ופינת אוכל. בעוד חלל המגורים שלי מצופה בטפט ורוד ועמוס בערמות של מוצרים לדוגמה, הסלון של הבחורים מעוצב בגוונים כהים ומסודר. ספות שחורות מוצבות סביב שולחן קפה מזכוכית ופונות לעבר מסך טלוויזיה רחב. מעליו תלוי מדף עבור כל הפרסים שלהם: שלט אדום של פרס הפודקאסט האנגלי, הפודקאסט הפופולרי ביותר של רדיו אליאס בעיצוב של מיקרופון, והאהוב עליי — הפודקאסט הטוב ביותר למבוגרים. הגביע עשוי מזכוכית בצבע ורוד לוהט וחרוטות עליו נשיקות שפתון קטנות.

הלילה, המקום מבולגן קצת יותר מהרגיל. שולחן הקפה עמוס בעטים וכרזות של שלושה בחורים פנויים. לוק, אחד משותפיו של זאק, יושב על הספה ומשרבט את החתימה שלו באופן שיטתי על כל כרזה.

זאק פורע את שערי ופונה אל המטבח, אני שומטת את מעיל העור שלי ונשענת על הקיר כדי להתפעל מלוק. אולי זה בגלל הבירה, אבל הערב הוא נראה מהמם במיוחד.

לוק יחגוג ארבעים השנה, והוא חתיך עם שיער כסוף. נאה בסגנון של פרופסור לוהט. הוא מרכיב משקפיים עם מסגרת עבה, ולבוש במכנסי הכותנה הרגילים שלו ובסוודר רך כחול כהה. אני רוצה ללקק אותו. "אתה נראה טוב," אני אומרת באיטיות.

לוק מסתכל עליי, וקמטים צצים סביב עיניו האפורות כשהוא מחייך. "ליילה! לא ידעתי שתבואי הערב, חמודה." הוא סוגר את העט ומסתכל על עצמו. "אה, תודה. זאק הכריח אותי לקנות את המכנסיים האלה."

"הם גורמים לתחת שלו להיראות טוב!" זאק קורא מהמטבח.

"באמת, מר מרטינס?" אני תולה את המעיל שלי על המתלה. "כמה מעניין."

פניו של לוק מאפילות מעט. "אמרתי לך לא לקרוא לי ככה."

"סליחה, אדוני. כוחו של הרגל."

"לא לימדתי אותך מספיק זמן בשביל שזה יהפוך להרגל מזוין," הוא רוטן, ואני צוחקת למרות רצוני.

לוק היה המורה שלי בכיתה י'. כשהייתי בת שש־עשרה, השתתפתי בשיעור שלו שלוש פעמים בשבוע כדי ללמוד על שייקספיר ולקרוא את על עכברים ואנשים. כמו הבנות האחרות בבית הספר, גם אני הייתי דלוקה עליו. כמעט חטפתי התקף לב כשעברתי לבניין הדירות הזה לפני שלוש שנים וראיתי אותו עומד בכניסה וממיין את הדואר שלו. הוא לא זיהה אותי בהתחלה. כשאמרתי לו שהוא יגור מול אחת מתלמידותיו לשעבר, הוא היה מזועזע לגמרי.

לכן עוד יותר כיף להתעסק איתו. אני חוצה את החדר, צונחת על הספה לידו, ומניחה את התיק שלי על הרצפה. "היה לך ערב מוצלח, אדוני?"

הוא מסתכל עליי במבט רציני, אני מחייכת ומניחה את רגליי על שולחן הקפה. הוא מסתכל במהירות על רגליי העטויות בגרבוני רשת ומכחכח בגרונו. "הערב שלי היה בסדר," הוא אומר באיטיות. "ערכתי פרק בונוס לפודקאסט ואחר כך חתמתי על כרזות עד שנגמר לי הדיו בעטים." הוא מרים משולחן הקפה כרטיס קטן בצבע שמנת. "האקסית שלי שלחה לי עוד הזמנה לחתונה," הוא מוסיף ביובש. "זו החמישית. אני חושב שהיא שמה לב שאני מסנן את השיחות שלה."

אני לוקחת אותו ופוזלת לעבר הגופן המסולסל המודגש.

אתם מוזמנים לענוד טבעות עם איימי ג'ונס ורוב טראן!

חמישה באפריל, לורל גרוב.

אני עושה פרצוף. אני זוכרת את אשתו לשעבר מהתיכון. היא הייתה מנהלת בית הספר כשלוק לימד אותי. היא הייתה כלבה אמיתית.

"אוי. למה היא בכלל רוצה אותך שם?" אני משליכה את ההזמנה על ברכיו של לוק ומטילה את ראשי על כריות הספה. הכול מסתחרר סביבי. "אתה צריך לשרוף אותה."

"למעשה, תכננתי למחזר אותה." הוא מזעיף את פניו לעברי. "את בסדר? מה זאק עשה לך?"

"אה?" אני מאפשרת לעיניי להיעצם למחצה. "שום דבר."

"את סמוקה מאוד." הוא מושיט יד ונוגע בלחיי, ואני מסובבת את פניי לכף ידו באופן אוטומטי. יש לו ריח משגע. כמו תה ארל גריי וספרים ישנים. אני רוצה להתכרבל לתוכו כמו בכורסה.

הוא מושך את ידו כאילו נכווה. "ו... רפויה. שתית?"

אני מתמתחת ומפהקת. "כן."

הבעתו מזדעפת. "סתם בשביל הכיף? או שקרה משהו?"

לפני שאני מספיקה לענות, נפתחת דלת במסדרון. "שמעתי נכון?" קול נמוך אומר באיטיות. "ליילה תומפסון שיכורה?"

אני מרימה את עיניי. הדייר האחרון של דירה 6ב', ג'ושוע טראן, עומד בפתח דלת חדר השינה שלו ומסתכל עליי בעיניים מכווצות. אני מסתכלת עליו בחזרה, על אף שצווארי כואב כשאני מטה את ראשי כדי להביט בעיניו.

הבחור גבוה. אפילו יותר מזאק — כמעט שני מטרים, שיער שחור סמיך, מבנה עצמות חד ועיניים קרות ומרוחקות. הוא השקט שבחבורה — אבל שלא כמו זאק, הוא לא מתפרץ לחדרים ומכריז בקול על נוכחותו. הוא חומק פנימה כמו פנתר שחור ומסתכל על כולם בעיניים ביקורתיות.

זה בדיוק מה שהוא עושה עכשיו.

הוא נשען על משקוף הדלת. "יצאת לדייט, לא?" הוא אומר. "את לא אמורה להיות עכשיו עם איזשהו מנהל קרן גידור עשיר? כמה זה? דייט מספר מאה ועשרים?"

"אתה עוקב, אה?" אני שואלת ומשפשפת את עיניי. ידיי משחירות מאיפור. לעזאזל. "אלוהים, ג'וש. מישהו עוד עלול לחשוב שאתה רוצה לצאת איתי."

"הייתי מעדיף לשפוך על הפרצוף שלי חומצה," הוא אומר ומביט בי. לג'ושוע יש את העיניים הכהות ביותר שאי פעם ראיתי. הן ממש שחורות וכמעט מפחידות בעוצמתן. עכשיו הן סורקות אותי כמו קרן לייזר, ונעצרות על השמלה הקצרה והעקבים הגבוהים שלי.

אני מרימה את ההזמנה לחתונה ומשליכה אותה עליו. "תגיד לאחיך שזה מוזר שהוא מתחתן עם האקסית של לוק."

"ניסיתי. למרבה הצער, הוא מאוהב בה. את מאדימה לגמרי כשאת שותה."

"תסתלק." אני עוצמת שוב את עיניי. "תעזוב אותי בשקט. באתי לכאן רק בשביל גבינה."

שקט משתרר בזמן שאני מתכרבלת בין כריות הספה. ידיים נכרכות סביב קרסוליי ואני קופצת. עיניי נפקחות במהירות. ג'וש חצה את החדר, והוא כורע מולי ומושך את כפות רגליי לחיקו.

"תורידי אותם," הוא אומר בזעף. "הם נראים מכאיבים." הוא מעביר את אצבעותיו על אבזמי מגפי העקב הגבוהים שלי. "אף פעם לא ראיתי אותך שותה יותר ממשקה אחד."

"אני שונאת להיות שיכורה," אני ממלמלת ומנענעת את כף רגלי לעברו. "אני לא רוצה לזוז. אתה תוריד אותם."

הוא מוצא את הרוכסן, פותח אותו, ומשחרר את כף רגלי. אגודלו נלחץ לקימור ואני נמסה לתוך הספה. שפתיו מתעקלות כלפי מעלה. הוא מסיר את המגף השני ומסדר את שניהם ליד הספה. "אם את לא אוהבת לשתות," הוא אומר באיטיות, "אז למה את שיכורה?"

אני ממצמצת וחושבת על זה. "אני לא יודעת. אני מניחה שאני... עצובה?"

זה כאילו גל חולף בשני הגברים. רגע אחד הם רגועים, וברגע הבא שניהם נועצים בי מבט, ודאגה ברורה על פניהם.

לעזאזל.