בעצלתיים

א.

יש עוד סיפורים שצריך לספר. כולם מכירים את סיפור העלייה של יוסף חיים ברנר לארץ ישראל. כל העניינים על האונייה, כל ההשתטחויות על הסיפון, פעם אפיים ארצה ופעם אפרקדן. כתבו על זה גם בביוגרפיה הזאת והזאת, מיערי־פולסקין ועד בכלל. כתבו וכתבו וסיפרו וסיפרו. מה שלא סיפר ברנר בעצמו סיפרו אחרים. וזה טוב וזה נחוץ. ברנר הוא משורש נשמתנו. ברנר הוא ראשון לגדולים. קראו על שמו קיבוץ שלם, קראו אינספור בתי ספר ומוסדות חינוך, רחובות, כיכרות ונדמה לי שגם בתי מרחץ, ככה שאין תמה ואין פליאה על כך שדברי ימי הגעתו לארץ ישראל תועדו ונכתבו ושוב נכתבו.

אבל יש עוד סיפורים שצריך לספר. מה שלא ממש הוזכר שם, בכל דברי הימים האלה, הוא שעל אותה הספינה ועל אותו הסיפון, באותה הנסיעה עצמה מנמל טרייסט באיטליה אל הנמלים שבדופן המזרחי של הים התיכון, אלכסנדריה, פורט סעיד, יפו, חיפה, ביירות, כל ימי ההפלגה הלא קצרים האלה, ישב שם גם אפרים ברודר, בחור כבן עשרים ושתיים. לא כתבו גם שהבטן שלו עינתה אותו לאורך כל הנסיעה כמעט. זה לא היה ממש כאב, אלא יותר איזו דריכות במעיים. הכאב בטן הזה נולד מהמאכלים שאכל בנמל לפני שעלה לסיפון, כאלה שהעירו טעם זר בחך ותחושה משונה בקיבה. הכסף שהיה לו בכיס הספיק רק למה שמצא בזול. המאכלים האלה תפסו אצלו חצי אחד מהקיבה, והרעב תפס את החצי השני. היו שהעלו איתם לסיפון שימורי בשר ודגים וסעדו את ליבם. לאפרים ברודר היה בקושי ללחם וקצת גבינה שקנה בנמל. הכסף שהיה לו בניכוי כרטיס הנסיעה הספיק רק למזונות שמצא שם בדוכנים. אכל ולא הותיר ולא שבע. הוא רק תהה מה טוב יותר, בטן נפוחה ודואבת ממאכלים משונים או בטן ריקה שמזמרת שירי רעב. בגלל שהכיר גם את האפשרות האחת וגם את אחותה, חשב שהפשרה שמצא, דרך האמצע, היא הברירה הטובה יותר. אלא שככה יצא שהוא סבל כפליים: פעם אחת על שום חצי הקיבה הריקה שעינתה אותו ודרשה להתמלא, ופעם שנייה על שום החצי המלא, שדרש להתרוקן. וכל זה באמצע הסיפון.

הוא הצית לעצמו את הסיגריה האחרונה שנשארה לו בחפיסה, שאף את העשן החי לריאות, ואת העשן המת הפריח אל עבר השמיים שהיו תלויים מעליו בתכלת כהה. הוא חשב שיכול היה להיות גרוע יותר. כל מה שהיה לו בעולם היה צרור אצלו בתרמיל שלקח איתו. וזה היה מעט מאוד. הוא היה מה שנקרא עם הכותונת שלעורו ועם הדרכון שהיה ברשותו.

למעשה, הדרכון שהיה לו, הפספורט, תעודת המסע מטעם האימפריה האוסטרו־הונגרית, היה הרישום היחיד שקשר אותו אל איזה מקום ואל איזה עניין, אל איזו ישות. שם לו קרקע מתחת לרגליים. וגם כאן, לקח לו זמן ותחינות והשתדלויות עד שהצליח לקבל את התעודה הזו, הרשמית. אבל הוא רשום. הוא קיים. לפחות בין המסמכים הרשמיים של הקיסר. ופרט לכך כלום. ושוב פעם, כלום.

בעיירה שממנה בא, יותר נכון כפר, לא רחוק מטרנופול, כבר ישבו עליו שבעה, למרות שלא היה לו לא קבר ולא מצבה. במשפחה החליטו שמת, אז הוא מת. משפחה, גם כן משפחה לתפארת. האימא לא הייתה חכמה במיוחד ולא טיפשה במיוחד. אבל יופי היה לה כמו לאסתר המלכה ורשע כמו לזרש. כשהיה בן שש, היא התאלמנה והוא התייתם. אבל כשהיא שבה ונישאה אפרים עוד היה יתום. בפעם הזאת לא התחתנה עם לא יוצלח או שלימזל כמו בעלה הראשון אלא עם גביר של ממש, כמו שאישה יפה כמותה ראויה לו. אפרים היה בחור חכם. והייתה בו תועלת. הוא יכול היה גם לעזור בעבודות הבית וגם ללמד את האחים הקטנים שנולדו בינתיים (הגביר היה לא רק גביר אלא גם גברא רבא, והעמיד עם האלמנה היפה שנישא לה חמישה צאצאים, שלושה בנים לתפארת ושתי בנות בלי עין הרע). אל אפרים התנהג כמו אל בנו ויוצא חלציו שלו עצמו. לפיכך יכול היה להכות אותו ולהצליף בו ולצבוט בבשרו וכיוצא באלה, לא משהו שהיה יוצא דופן באותם הימים. שמו של הגביר היה ברוידא. וזה גם השם שניתן לאפרים לאחר המוות של אבא שלו, ששמו היה יעקב יגודה. ממנו גם כמעט שכחו לגמרי, אבל לו לפחות היה קבר שאפשר היה לפקוד. אבל קברים נכרים ומצבות קמות ומתייצבות ואפרים כבר בגיל צעיר הבין ששום דבר של ממש לא צומח מאלה ששוכבים מתחת לאדמה.

אם לסכם אפוא בקיצור נמרץ את תולדות חייו של אפרים ברודר עד לשלב הזה, אז אפשר לומר שהוא נולד אפרים יגודה, בגיל שבע הפך לאפרים ברוידא, וכשהלך אל נציגי הקיסר ירום הודו על מנת לקבל דרכון הפך לאפרים ברודר. זו הייתה טעות של אחד מלבלרי הקיר"ה, לבלרון, פקידון, מעתיק מסמכים. אלא שמבחינתו של אפרים יגודה שהפך אחר כך לברוידא, הטעות הייתה למהות. ומשני טעמים: הטעם הראשון היה שככה יכול היה להיפטר סוף־סוף מהשם ברוידא, שם שניתן לו על ידי אדון שלא אהב את אפרים ואפרים מצידו חש כלפיו תיעוב עמוק. והטעם השני היה כבר קצת יותר, מה שנקרא, לעומק. במשפחה שלו הסתובב איזה סיפור על קשר משפחתי כזה או אחר לברל ברודר.

ב.

עוד נחזור אל ברל ברודר ואל אותו הסיפור שהתרוצץ אצלו במשפחה בצד של אביו מולידו. אבל עכשיו אנחנו על הספינה שמובילה מטרייסט שבאיטליה אל ארץ ישראל, וכבר עברנו את אלכסנדריה ואת פורט סעיד עם הפסל היפה של פרדיננד מארי דה לספס, אדריכל תעלת סואץ, שבינתיים הותז מעל כנו ועכשיו יש שם גדם פסל, או שבינתיים שוחזר, אני לא לגמרי בטוח. אבל אפרים ברודר הספיק לראות את הפסל השלם בשיא תפארתו וגם להתרשם ממנו. ככל הנראה הייתה על הספינה עלמה אחת שהצטרפה אליו לסייר מעט ברחבי העיר, אבל אין לנו שום מידע נוסף על אודותיה. היא ככל הנראה ירדה בנמל יפו בעוד הוא המשיך לחיפה.

הספינה יצאה מיפו ושטה לה לחיפה. השמיים שהיו קודרים החלו להתחייך דווקא ולהאיר פנים כלפי הבאים, ובשעת הצהריים כבר היה חמים ונעים. כשעמדו הנוסעים ונשענו על מעקה הסיפון שפנה מזרחה, אפרים פשט את החולצה שלבש, הכותונת, ועמד בפלג גוף עליון חשוף. בגלל שלא אכל ארוחה הגונה כבר ימים לא מעטים, העור אצלו נתלה על העצמות ואפשר היה לראות את השלד מציץ אצלו מבעד לעור הדק. באופן כללי, אפרים ברודר היה בחור נאה. היו לו רעמת שיער בהירה, עיניים חולמניות, עצמות לחיים גבוהות, חתימת שפם וזקן תיש שבאו להתריס ולקרוא תיגר, אצבעות ארוכות. נאה, בלי ספק. השכמות שלו, לא בטוח שנועדו לעבודה בפרדסים ובכרמים, והעיניים החולמניות, לא בטוח שהיה בהן כדי להטיל מורא על גנבים וליסטים ופורעי פרעות, כמו למשל עיני הפחם הבורקות של השומרים צבי בקר ויחזקאל ניסנוב.

כך או כך, אם קודם ישב ונשען על המעקה כשרק הכותונת לעורו, עכשיו עמד כשעורו תלוי על עצמותיו והביט אל החוף. הוא ראה גבעות של חול. ועוד חול. ועצים בודדים שלא ידע את שמם. אחר כך, ככל שהתקדמה הספינה אל עבר חיפה, יכול היה לראות את גאון הכרמל, ואת בתיהם של איכרי זכרון יעקב שנימרו את קו הרכס. כשהתקרבה הספינה לנמל והעור שלו כבר נצרב מעט, הוא חזר ולבש את החולצה, תלה את התרמיל הקטן שלו על השכם ובדק שתעודת המסע שלו, הדרכון, עדיין בכיס המכנסיים.

ג.

כאמור וכידוע, ברנר ירד מאותה הספינה ובאותו הנמל וצעד דרומה לחדרה. גם אפרים ברודר ירד מהספינה בחיפה. להבדיל מברנר הוא לא היה צריך לשטות באף אחד. אף אחד, אף לא אחד. אף אחד לא הכיר אותו ואף אחד לא ציפה לו ואף אחד לא ציפה לדבר ממנו. אולי אותה האישה הצעירה שהתהלך איתה לאורך הנמל ולפני בית המכס בפורט סעיד, אבל ככל הנראה גם היא לא. ועד כמה שידוע, אפרים ברודר לא פגש בה שוב מעולם או שפגש בה ולא ידע שזו היא. כך או כך, אנחנו לא יודעים את שמה.

לעומת זאת, אנחנו יודעים שבילה שבועיים ימים בחיפה. יודעים שגם היה כאן איזה עניין. הוא שכר חדר במלון צנוע בדרך יפו. נדמה לי שזה במקום שבו עומדת היום האכסניה הגרמנית. העניין הוא שכעבור שני לילות, או אולי אפילו לילה אחד, כבר לא היה לו כסף לשלם. מי שלא היה לו מספיק כסף לאכול במסעדה ראויה שמגישה מאכלים ראויים בטרייסט, הלך ושכר לו חדר, שאי אפשר אולי לקרוא לו חדר מפואר, בטח לא בסטנדרטים של היום, אבל בהחלט חדר נאה שהיה הרבה מעל ליכולת של חלוץ עולה בעלייה השנייה. אלה היו צריכים להיות שמחים בלינה על מצע של חציר. תחת חופת כוכבים. לא בתוך כרים וכסתות. פלא שנגמר לו הכסף. מה שקרה שם בעקבות זאת, בימים הראשונים לעלייתו לארץ, לא ממש קשור לסיפור שאנחנו באים לספר, אבל בכל זאת יש בו איזה דבר שאפשר ללמוד ממנו על אפרים ברודר.

בחדר הסמוך לחדרו של אפרים ברודר התיישבה אישה אחת צליינית, שבאה לכאן במצוות הכנסייה, או שבמצוות מסדר הטמפלרים. היא הייתה למעשה נזירה, אבל לנזירה הזו בא ונכנס דיבוק, שד, ואת השד הזה יכול היה להשביע רק בחור יהודי צעיר. מי שהשביע את רעבונו של השד הזה היה אפרים ברודר. ממש עם בואו לארץ ישראל. מסתבר שהייתה תופעה כזאת. ושהייתה כנראה נפוצה אז, בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים, בחלקים מסוימים של אירופה. רמזים לתופעה הזו אפשר למצוא בסיפור "מעשיות" של י"ל פרץ. כך או כך, הם נפגשו בחצר האכסניה או המלון, או שאולי נפגשו בזמן שאפרים עמד על המקח עם בעל המלון, או שאולי הציע לו לשלם בהקפה, אבל בעל המלון לא הסכים. או שהסכים וכנגד התשלום בהקפה ביקש לשמור ברשותו את תעודת המסע של אפרים, את הפספורט. אפרים סירב. כאמור, תעודת המסע הזו הייתה לא רק רכושו היחיד עלי אדמות, אלא העדות היחידה לעצם היותו.

מי שבאה וחילצה אותו מתוך כל העניין הייתה הגברת, הנזירה. אחר כך למד שלא הייתה נזירה של ממש אלא עובדת כנסייה, אבל מכיוון שלבשה מדים של עובדת אלוהים, הוא לא ממש יכול היה לדעת, אחרי הכול מה יכול כבר יהודי פשוט ממזרח אירופה לדעת על גבירה נוצרייה מארצות אשכנז. בכל אופן, אותה גבירה או נזירה או עובדת כנסייה פרעה את יציאותיו של אפרים ברודר והזמינה אותו לחדרה. כמו שכבר אמרנו, זה לא היה בחינם.

ד.

כאמור, כשהיה בן חמש־עשרה, או שבעצם בן שש־עשרה, עזב את הכפר ונסע לטרנופול. שם התפרנס איזו תקופה בתור שוליה של רצען. שם גם החל להימשך אל החסידות. בתור מי שנולד באמצע שנות השמונים של המאה התשע־עשרה הוא לא זכה לחזות במלחמת האור והחושך, בין חסידים ומתנגדים, לא ראה מסירות ורדיפות וחטיפות והלשנות. כל אלה היו מנת חלקם של עשורים אחרים ומשונים ושל יהודים משונים עוד יותר. בשנות השמונים, שאז נולד אפרים ברודר, יהודי כבר היה יהודי. יהודי סתם. חסיד או מתנגד. ליטאי או גליצאי. חסידות כבר הפכה לחומר בידי חכמי האומה, פרץ, ברדיצ'בסקי, דובנוב, גרץ. דווקא אז החליט להיכנס לעומקו של פרדס האמונה הזה. הרוחות שנשבו אז היו כבר רוחות אחרות. בזמן שבני גילו קראו את שיריו המוקדמים של ביאליק ואת "התועה בדרכי החיים", הנער הצעיר ברוידא־ברודר שיקע עצמו בשבחי הבעש"ט, תולדות יעקב יוסף, שיחות הר"ן, נועם אלימלך ועוד ועוד. ולא פחות מששיקע עצמו בקריאה ובלימוד, שיקע את עצמו בתפילה, בתעניות, בצומות וכיוצא באלה.

בפורים של שנת 1904, החליט שהוא צריך להתקרב יותר למקום הולדתו של הבעש"ט וסבר אז כי ר' ישראל בן אליעזר נולד בקמניץ־פודולסקי. ככל הידוע לנו זה לא לגמרי נכון. מה שכן חשוב לענייננו הוא שאפרים יגודה־ברוידא, רגע אחד לפני שהפך לאפרים ברודר, הגיע לבית הכנסת בקמניץ־פודולסקי בפורים שהתרחש ביום א'. מכיוון שהיה בדרכים ובקושי הצליח להגיע לעיר בשבת, פרח מזיכרונו יום תענית אסתר, ובמקום לצום הוא ישב וסעד את ליבו, והתייצב בבית הכנסת עם קיבה מלאה בדיוק בזמן לאמירת "עננו".

ה.

וגם את זה אנחנו יודעים: יצר הרע גם הוא ברוא אלוהים. יש כאלה שאצלם הוא ניתן בקמצנות, ויש כאלה שאצלם הוא ניתן בנדיבות ובשפע. הבעל שם טוב, למשל, שהמנה שלו הייתה כנראה גדולה משל היתר, סאת היצר הרע אצלו הייתה גדושה עד כדי כך שהיה עליו למצוא דרכים להילחם בו. הפתרון שמצא רבי ישראל בן אליעזר היה, אם אני לא טועה, כדלהלן: האל נמצא בכל מקום. לפיכך האל נמצא גם ביצר הרע. משמע, אם אנחנו אוהבים את האל אנחנו אוהבים את כל גילומיו. סביר להניח שאני לא מדייק בכל מאת האחוזים, אבל זהו פחות או יותר עקרון הדברים ועיקרם. יש מומחים ומבינים גדולים ממני בדרכיו של הבעל שם טוב ובדרכי האלוהים. לעומת זאת, את יצר הרע, בלי עין הרע, אותו אני דווקא מכיר.

וגם אפרים ברודר הכיר. למען האמת, גם הסאה שלו, של אפרים, סאת היצר הרע, הייתה גדושה ומלאה. אולי לא כמו אצל רבי ישראל בן אליעזר, ועדיין, מלאה וגדושה. כבר בתור נער צעיר, ילד, עוד לא בר מצווה, היה נוסע לטרנופול העיר, מסתובב ברחובות, לש במגפיו את חרוסת הרפש, מה שנקרא, ומגיע לכיכר השוק. שם אולי היה צריך לחפש פרנסה כמו שעשו ילדים בני גילו. אבל אפרים, ראשית, היה בחור צנום והשכמות והכתפיים והגב שלו לא היו ממש בנויים לנשיאת משאות כבדים. שם, בכיכר השוק של טרנופול, גם פגש לראשונה את נחום צובלפלאץ.

נחום צובלפלאץ, בגיל חמש־עשרה היה יתום גמור. בן גילו של אפרים ברודר, אבל נראה כבר כמי שכבר ראה דבר או שניים בחיים הלא ארוכים שלו. בחורף של שנת 1904 כבר היה כופר מוחלט. לא רצועות של תפילין, לא טוטפות בין העיניים, לא שמונה־עשרה, לא תפילת יחיד, כלום. מעשן מקטרת בשבת, אוכל בשר אחר. אם לא היו מלים אותו כשהיה בן שמונה ימים כבר לא היה בו שום סימן שהוא יהודי. אפילו אף של גוי היה לו.

הוא אומר שכשיהיה לו מספיק כסף ייסע ליאסי ויצטרף ללהקת שחקנים. אחר כך ייסע ללונדון, לאמריקה. לקונסטנטינופול. הוא יהיה עשיר, הוא יהיה מפורסם, ויהיו לו הרבה נשים, אלף נשים, שידה ושידות, כמו שלמה המלך. עד שיהיה שלמה המלך, הוא יושב בכיכר השוק. מדי פעם הולך, מעמיס על כתפיו שקים של תבואה, דוחן או כוסמת ומעביר אותם ממקום אחד לשני. יש כמה סוחרות יהודיות שמשלמות לו בעד זה בעין יפה. הוא בחור די גדול. בעל גוף, מה שנקרא. יש גם כמה סוחרים יהודים צנומים שגם הם נדרשים לשירותיו. בכסף שהוא מרוויח בעד כל זה הוא קונה בעיקר טבק למקטרת.

אני באמת תוהה איך זה שליבו של נחום צובלפלאץ יצא דווקא אל המשחק. לנגוהות הקטיפה. מתאימה לו יותר זירת אִגרוף מאשר במה ותפאורה וקלעים. הוא מימיו לא נכח בהצגת תיאטרון. כל שיצא לו לראות היה קרקס של צוענים שבכל שנה, בבוא האביב, היה מקים אוהל וזירה בכיכר השוק בטרנופול, וצחנת השוק המתעורר הייתה מתערבבת עם ריח גללי הפיל, שני הסוסים המרקדים והברדלס מוכה הגרענת שהיו נגררים איתם. נחום צובלפלאץ מעולם לא ביקר בערים הגדולות, קרקוב ולמברג, ובכל זאת, משהו היה בו שמשך אותו אל קהל המשחקים דווקא.

מנדלי מוכר ספרים כותב בפתיחתא ל"בימים ההם" ככה:

וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה־היין לא ידענו, בסוד משחקים ומשחקות לא באנו, ועל שׂרים ושׂרות ותענוגות בני־אדם ממוננו לא בזבזנו.

ומנדלי הכיר את היהודים אולי טוב מכולם. אבל מה שהיה נכון לרוב היהודים לא נכון בשעה שאנחנו באים לדבר בעניינו של נחום צובלפלאץ. והדברים האלה היו בדיוק הדברים שאליהם נשא את עיניו, לרקד עם בתולות במשתאות יין ולבזבז את ממונו על תענוגות בני אדם. זאת הייתה מבחינתו התכלית. לבוא בסוד משחקים ומשחקות – זה היה האמצעי.

יש לי יסוד להאמין שאת כל אלה ידע כבר אז, בגיל שש־עשרה, כשהיה יושב בכיכר השוק ומפטם את המקטרת שלו. אם היו אז בטרנופול שירותי רווחה, בטח היו לוקחים ושמים אותו בבית יתומים ומישהו כבר היה מלמד אותו שם קצת דרך ארץ. אבל באותם הימים, עד כמה שאני יודע, לא היו שירותי רווחה, ולנער היה מותר אז לסובב ולנדוד ימים שלמים בכיכרות וברחובות הערים ולחלום חלומות. וככה היה יושב שם נחום צובלפלאץ בטרנופול, ושם גם פגש אותו חברנו אפרים ברודר.

מי שהיה עובר שם, בכיכר השוק בטרנופול, יכול היה לראות אותם יושבים ומדברים. מי שהיה מטה אוזן היה שומע אותם מדברים בעיקר על הנשים שבאו לשוק. הנה באה יהודייה אחת מרשעת, מוכרת תפוחי אדמה וקישואים. אין לה לא הדר ולא תואר. יש לה שומות שתלויות לה מעור פניה כמו אבני חן זולות, והיא גיבנת. אפרים ברודר, כמו שכבר סיפרנו, אימא שלו הייתה אישה יפה מאוד. והיופי אצלה היה המעלה החשובה והנחשבת. אישה מכוערת הייתה גרועה בעיניה מאישה ענייה. ונשים יהודיות התברכו אז אולי בהרבה תכונות טובות, אבל לא במראה מצודד. רק מעטות מהמעטות התברכו בזה. כמו האימא של אפרים ברודר.

למראה האישה הכעורה, עם זאת, זו שהגיעה לשוק דוחפת עגלת יד עם קישואים ותפוחי אדמה, נחום צובלפלאץ נדרך כולו. "תסתכל, אפרים־פישל. קוק זיך צו," הוא אומר לאפרים ברודר. ואפרים ברודר מסתכל ומסתכל וכל מה שהוא רואה זו האישה הכעורה. מדוזה עם חבלים מרופטים במקום שיער ועם זרדים יבשים במקום שפתיים, והעיניים שלה היו מכוסות בעפעפיים מיובלים, שרק שני חרכים צרים נמתחו בין היבלות וסרחי העור שהקיפו אותם.

אפרים ברודר לא בדיוק מבין על מה העניין, אלא שאז מצידה השני של עגלת הירקות מגיחה ומתגלה לפניו נערה אחרת. היא לא הייתה יפה במיוחד. היה לה שיער צהוב. לא צהוב רך כמו לגויות, אלא צהוב כמו השמש. היה לה עור עדשני. היא לבשה מעיל ארוך, בכל זאת זה היה בחודש אפריל, והאביב התמהמה באותה השנה, אבל את המעיל היא לא רכסה וגם בעדו היה אפשר לראות את קווי המתאר החמוקניים של גופה.

"Voilà," אומר נחום צובלפלאץ את אחת משתי המילים שידע בצרפתית, ואפרים ברודר מהנהן. נחום צובלפלאץ יורד ממקום יושבו, מתקרב אל הנערה וחובט קלות באחוריה. או ליתר הדיוק, זוהי ספק חבטה וספק לטיפה. הוא אחז בישבנה כמו מי שאוחז באתרוג מפואר, אתרוג מארץ ישראל. והנערה, שכאמור לא הייתה יפה במיוחד אבל גם לא מכוערת במיוחד, עשתה עצמה מתרעמת וקיללה אותו קללה נמרצת. שיגישו לך בשבת תבשיל מכיני ערווה, היא אמרה, זאָלסטו עסן מענדעוועשקעס אויף יום־טובים. או שאולי קללה אחרת. אי אפשר ממש לדעת. היה לה פה מטונף במיוחד.

אפרים ברודר, כאמור, היה אז נער בן כמעט שש־עשרה כבר. ונחום צובלפלאץ כבר בן שש־עשרה וחצי אפילו. אולי כבר מלאו לו שבע־עשרה. כל ענייני התאריכים קצת מעורפלים כאן. אני לא בטוח, אבל בכל הנוגע לנחום צובלפלאץ אפשר לבדוק את זה בלקסיקון תיאטרון היידיש של זלמן זילברצווייג, שם זכה חברנו נחום לערך אנציקלופדי קצר. אבל מה שחשוב יותר מבחינתנו כרגע, יותר מסיפור תולדותיו, הוא שהאישה הזו הצעירה, נערה בעצם, עשתה אצלו מה שאפשר לכנות אינטגרציה. כלומר, עד שחלפה על פניו בשוק היה יצר הרע שלו נצמד לפריטים שונים, עצמים. חלקי גוף. לא הייתה נפש שגילמה את כל אלה. אפרים ברודר היה יכול לראות תחת, ישבן, ולתת דרור לדמיונו. יכול היה לראות אישה גוהרת או גוחנת ובתוך כך משהו היה נגלה לפניו בעד מפתח החולצה, חלקת שד או עטרתה של פטמה, ונפשו הייתה נשרפת בלהבה. כן. הוא היה נער. לא ילד. והוא עשה מה שנערים בגילו עושים. כולנו קראנו את פיליפ רות. נער יהודי הוא נער יהודי, ויצר הרע לא מבדיל בין גליציה לניו ג'רזי לבאר שבע. מאז ומעולם בא יצר הרע ופוקד נערים יהודים בשנתם ובהקיץ ובלכתם בדרך, בני עניים ובני עשירים, בניהם של משוררים ופילוסופים ובניהם של קצבים ופושטי עורות. הכופרים המוחלטים והמדקדקים שבמדקדקים. אני לא יודע איך זה אצל בני דתות אחרות, אבל אצלנו יצר הרע לא מבדיל בין נער יהודי אחד לשני. אין אצלו איפה ואיפה.

אלא שכאן לפתע פתאום עברה הנערה, העדשנית, זו שישבניה יצקו קימורים באחורי המעיל שלבשה ושדיה מתחו את כפתורי החזית וכל אלה רמזו על מה שעוד הסתיר המעיל, מותניים, בטן, ירכיים. השנה כאמור הייתה 1904. אותה נערה־בחורה עם הפה המלוכלך, זו שאיחלה לנחום צובלפלאץ לאכול את כיני הערווה שלו עצמו, והלוואי שישימו לך במרק עורלות של קוזקים במקום קורקבנים, שיכבשו לך את הביצים בחומץ ועוד איחולים מאיחולים שונים, הייתה מעתה קן תפילותיו הנידחות של אפרים ברודר.

כמו שאמר לו נחום צובלפלאץ, הנערה הציגה את עצמה בשם בטי, אבל השם שלה האמיתי היה דבורה, או וויכנע־דבורה, או וויכנע־דוואָשע, ככה הייתה קוראת אחריה בשוק האישה המכוערת, שהייתה דודתה. גם היא, כמו נחום צובלפלאץ וכמו אפרים ברודר, הייתה יתומה. בכלל, באותם ימים בגליציה, איפה שלא זרקת אבן מצאת יתום יהודי. הדודה המכוערת, המכשפה, הבאבא יאגה, שבטח בעצמה גם הייתה יתומה, גרה לא רחוק מכיכר השוק. היה לה מתבן בחצר הבית. ובימים הקרים פחות הייתה בטי ישנה במתבן. לא בגלל שלא היה לדודה מקום בבית אלא בגלל שככה ילדים יתומים היו אז גרים. בימים של שלג וקרח הייתה מקצה לה, לבטי, מקום בביתה. בימים אחרים ישנה על מצע של קש ותבן.

ועם בוא האביב, כשהקרקע הפשירה וליבה של הדודה המכשפה שב וקפא, כשבטי גורשה שוב מהבית וחזרה אל המתבן, היה מתגנב לשם נחום צובלפלאץ. ועל השעות המתוקות במתבן היה מספר בפרטי הפרטים לאפרים ברודר. היה מספר ומספר, ומפרש ומבאר, עד שאחרון הסוחרים היה מפנה את מרכולתו ופונה לתפילת מעריב. לא ארחיב כאן במה שסיפר. אבל תסמכו על נחום צובלפלאץ שלא חסך מאפרים ברודר דבר וחצי דבר. את כל חוויות החושים הוא פרט למילים על גבי מילים, עד שאפרים היה מרגיש שהראייה שלו מתערפלת וחולשה מחתלת אותו, וכל ישותו, כל מהותו, נקווית והולכת בעקבות הנערה הזו, בטי. אחר כך, כשהיה חוזר הביתה ועולה על יצועו, הייתה בטי באה אליו בחלומות הלילה ובחלומות בהקיץ. לרוע המזל זה היה בזמן שבו החליט אפרים ברודר להעמיק את ידיעותיו ולהקדיש את ימיו ללכת בדרכי החסידות.

ו.

כאמור, יש מומחים גדולים ממני בענייני חסידות. אבל גם אני יודע דבר או שניים. ובטח שיודע לא פחות ממה שידע אז הנער הצעיר אפרים ברודר. אלא שדבר אחד מבדיל בינינו. בעוד שאני חקרתי וקראתי מתוך כפור הלמדנות, אצל הנער הצעיר ברודר בערה אש החסידות בלב. טרנופול ידועה דווקא בזכות קברניטי תנועת ההשכלה שהתגוררו בה, כמו מנדל לפין או ר' נחמן קרוכמל או שלמה יהודה רפפורט, שלא לדבר על יוסף פרל. אבל עם כל הכבוד למשכילים, טרנופול היא בגליציה, וגליציה היא ארצם של החסידים. ולטרנופול היה רב חסיד גדול משלה, יוסף באב"ד.

אפרים ברודר לא למד אצלו. הוא מת לפני שאפרים נולד. אבל הוא למד אצל בנו, ר' שמעון באב"ד, שכמו אביו הצטיין יותר בחריצות מאשר בחריפות. ולא פחות משהצטיין בחריצותו, הצטיין הרב בדבקות. לפיכך, את מקום החקירה והלמידה, הדרישה והפלפול החליפו צומות ותעניות, טבילה במעיינות, השתטחויות ונשיאת כפיים כלפי שמיא, שירה ובכייה ושאר יתר גינוני דבקות שרבי שמעון באב"ד הנהיג בקרב תלמידיו. נדמה לי שאז, בימים האלה, עלה בידו של אפרים ברודר להמיר את המחשבות על בטי צהובת השיער והעדשנית במחשבות על הכביכול, אל שדי. זה לא היה קל, כאמור: צומות, תעניות, טבילה ורחיצה, שירה וריקודים. אבל זה הצליח. יצר הרע היה אורב לפתחו של אפרים, אורב על מפתן חדרי ליבו ודלתות נפשו, ואפרים ברודר היה מגרש אותו. יצר הרע היה מתגנב ועוקף ומערים ומתגנב, בעיקר בלילה, אבל מה שבא בחלומות זה לרוב כבר מחוץ לשליטתנו. אפרים ברודר לא שונה מכל אחד אחר. מה שקורה בחלום הלילה שייך לממשלת החלומות.

לקראת פורים של שנת 1904 יצא אפוא אפרים ברודר מטרנופול לקמניץ־פודולסקי. כמו שכבר סיפרנו הוא פסח על תענית אסתר והגיע מכוסה נוצות לקריאת המגילה בבית הכנסת של העיר. סיפרנו גם שהוא שתה לשוכרה. ונער בן שש־עשרה, שש־עשרה וחצי, עוד לא יכול ממש לשתות. אלכוהול צריך קודם לעבור את החך והלשון. אחר כך את הגרון. אחר כך הוושט. גם אם עבר את כל אלה, אחר כך הוא מתיישב בקיבה ומשם הוא עובר למוח ולשכל. כל אחד שתה לשוכרה, עד לא ידע, עד אובדן ההכרה. ומי שלא שתה ככה אף פעם, אנחנו לא רוצים איתו שום עסק.

אלא שמה שקרה לאפרים ברודר אחרי ששתה ככה היה כדלקמן: הוא מצא את עצמו שוכב שלושה ימים בפינה של בית המדרש, לצד בטלני קמניץ־פודולסקי. נער בן שש־עשרה.

"הייתי מרגיש בנפשי כאלו רוח ממרום כופאני, מכה ואומר: 'הקיצה, מנדלי, צא צא מאחורי התנור!'" ככה כותב זקננו ממש בפתיחה של "מסעות בנימין השלישי". ומנדלי הכיר בטלנים והכיר בתי מדרש ולשכות של מאחורי התנור, ובטח ובטח שאת בטלניה של קמניץ־פודולסקי, שבקה"ק הזו עשה את צעדיו הראשונים כמשכיל צעיר. אבל ספק אם גם הוא עצמו ראה נער בן שש־עשרה או שש־עשרה וחצי ששכב לו שם מעוטף בבגדים מלוכלכים כמו ששכב שם ידידנו, אפרים ברודר.

אלא שבזמן שבטלני בית המדרש דנו בכל מיני עניינים שונים שעמדו מבחינתם על הפרק, התגנב יצר הרע בכבודו ובעצמו והתייצב מול עיניו העצומות והמעורפלות של הנער הצעיר, הוא, או ליתר הדיוק, מלאך או שרף מטעמו. לא בטוח שעוד מישהו הבחין בו.

שכניו של אפרים ברודר בלשכת מאחורי התנור היו שקועים בקריאת שני המדורים החביבים עליהם באחד העיתונים שהגיע אליהם מוורשה: רשימת הטלגרמות שלא הגיעו ליעדן ורשימת הנפטרים. אם בכלל הבחינו ביצור הקטן שריחף מעל עפעפיו העצומים של הנער, סברו שזהו יתוש שהסתנן אל בית המדרש מאחת ממדמנות השלג הנמס שברחוב. אפרים ברודר לעומתם, כשפקח את עיניו, ראה למולו מלאך עם כנפיים.

עד יומו האחרון סירב אפרים ברודר למחשבה שאותו מפגש עם מלאך יצר הרע היה פרי דמיונו או פרי הזיה, מקסם שווא, פנטזיה, פאטה מורגנה ביום חורף או כל דבר אחר. ככל שזה נגע לו, לאורך ההיסטוריה היו אנשים שראו שרפים וכרובים. אברהם פגש את המלאכים. יעקב התאבק עם מלאך אלוהים. יחזקאל ראה את המרכבה וגם הוא, אפרים ברודר, אחד מהם. אליו נתגלה מלאך. ואם לדייק, מלאכית. קשה לו לשוב ולתאר אותה. אבל הוא ידע שהיא־היא יצר הרע. אמרו לו שאולי זו הייתה שליחתו של יצר הרע. אמר, "לא." הקשו, הביאו דוגמאות, אבל אפרים אמר, "לא ולא. התייצב מולי מלאך. מלאך בדמות אישה. כמו שהיו לה כנפיים ככה היו לה שדיים. ומותני אישה צרים היו לה." אמרו לו שזו לא צורת מלאך כמו שאנחנו מכירים.

שאלו, "והמלאך דיבר אליך בקול בני אדם?"

ענה, "את מה שאמרה לא הצלחתי להבין."

שאלו, "מה שמו של המלאך הזה?"

אמר להם, אני לא יודע, אבל ביני לבין עצמי כיניתי אותו "מאדאם יצר הרע".

עכשיו, נדמה לי שכבר כתבתי את זה איפשהו, בשנת 1900 ראה אור בניו יורק, בהוצאת היברו פבלישינג קומפני, הספר "מאדאם יצר הרע" מאת האגיפטולוג גצל זליקוביץ. כן, הדבר הראשון שעלה בדעת כל קורא הוא שמדובר כאן במה שנקרא מאדאם, מנהלת בית בושת. אבל לא כך הוא. למעשה ספרו של הפרופסור זליקוביץ מגולל אגדה חביבה ותמימה למדי. אבל כשהגיע הספר הזה אל מוכר הספרים בטרנופול ואפרים ברודר כבר היה בן חמש־עשרה, הוא מיהר לקחת אותו ולקרוא. כמו כל בני גילו, יצא ליבו אחרי הסיפורים ה"לוקחים את הלב" שהיו מביאים אותם מוכרי הספרים.

אלא שאם התאכזב למקרא האגדה של האגיפטולוג הליטאי זליקוביץ, הרי שהשם נותר חקוק בזיכרונו. על לוח ליבו אפילו. וכשהופיע מולו המלאך, זה השם שנתן לו. לא סמאל ולא מטטרון לא סנדלפון ולא קטב מרירי. מאדאם יצר הרע. מלאכית.

מיותר כמעט לומר שכל זה טלטל את עולמו של הנער הצעיר. צריך לזכור, זה היה ממש עם הגעתו לעיר חדשה, אחרי שעזב את בית אימו ואת עירו ואת משפחתו, ואת כל אלה שהכיר ואפילו את נחום צובלפלאץ, שאמנם לא היה צדיק גדול, אבל בכל זאת, באיזה אופן נפשו של זה מצאה את נפשו של זה ואיזה קשר נקשר בין הנפשות ואיזה חבל נמשך להם בין הלבבות. ואילו עכשיו, הוא נותר לבד. כל שהיה לו הם הביטחון והאמונה שבליבו, והנה בא מלאך יצר הרע וגם הביטחון והאמונה ניטלים ממנו.

שלושה ימים שכב אפוא הנער אפרים ברודר וקדח בבית המדרש, ועוד שלושה ימים שכב שם עד ששבו אליו עשתונותיו וקצת מכוחותיו. וכשאלה שבו, החליט לעלות להרים. צריך כאן לציין: המלאך, מלאך יצר הרע, הטיל עליו מורא ופחד. מה שהיה מאיים כל כך בעיניו הייתה העובדה שככל שניסה לסלק אותו, את המלאך שהתייצב מול עיניו, ככה נשאר ודבק בו. עכשיו, עם מלאך כמו עם מלאך. לא נפטרים ממנו ככה סתם. צריך לקדם את פניו בעוגות של סולת כמו אברהם או להיאבק בו כמו יעקב.

ואילו אצל אפרים שני תאומים מתווכחים אצלו, אחד בלב והשני בתחתית הבטן. הראשון אומר ליצר הרע לך והשני אומר לו בוא. הראשון אומר ויבוא המן, וחברו עונה ככה ייעשה לאיש אשר הנער חפץ ביקרו, אומר וחורץ לשון.

ז.

ככה תיאר מנדלי מוכר ספרים ב"רשימות לתולדותיי" את הנוף והטבע שהקיפו אותו בשעה שעבר עם אימו ועם האיש שנישאה לו, בעל טחנת הקמח מעיירת הולדתו קאפולי, לעיר מלינקי:

יערים גדולים עתיקי־ימים, בם תרמוש כל חיתו יער, הזאבים שואגים שם בלילה לטרף וגם הדב ירבץ שם לפעמים. שם ציפרים יקננו ומבין עפאים יתנו קול; אווז־הבר וכל עוף המים שם המה, ומתוך הגומא בביצה יצווחו. ויאור גדול ילפת אורחות דרכו וחלף בין עצי־היער.

הנוף שראה סביבו מנדלי הנער במלינקי שונה מזה שראה סביבו אפרים ברודר בבית המדרש של קמניץ־פודולסקי, שם שכב כמה ימים וקדח כפי שכבר סיפרנו, ויצא אל ההרים. אבל משהו ממה שאחז בשלום יעקב הצעיר אחז גם באפרים ברודר הנער. ככה. סוף־סוף יכול היה לאזור חלציו כגבר. ימים שהיטלטל בדרך, מצא את עצמו שכוב בין קבצנים, גברים, לא צעירים, שהמזונות שלהם גרועים. במילים אחרות, האוויר שנשם באותם הימים עבר דרך קיבתם של בטלני בית המדרש וחלקו גם דרך מעיהם, והקולות ששמע היו בעיקר קולות של כיח, עיטוש, שיעול, גיהוק, שיהוק ונפיחה. במילה אחת, "עיפוש".

ועדיין, לא העיפוש, האוויר הרע, הוא שגרם לאפרים ברודר לקום ולעלות אל ההרים, אלא יצר הרע. ולא שהיצר הרע קרא לו לעלות אל ההרים, להפך. זו הייתה דרכו של אפרים ברודר לנסות ולגרש מעליו את השד הזה. אחד הבטלנים שהיה שרוע שם בבית המדרש, סיפר ששמע דרשות אצל אברהם יעקב מסדיגורה, שסב־סבו היה המגיד ממזריטש. ושנכדו של נינו של המגיד ממזריטש, שהוא גם בנו של ישראל מרוז'ין ונכדו של מרדכי מצ'רנוביל, טען באוזניו שהבעש"ט עצמו עלה להרים כדי להילחם ביצר הרע. יצר הרע, הוא אמר, כשהוא מגיע אל העיר, אל הכרך, הקרת, שם הוא מלך. אי אפשר להילחם בו. לאן שלא תפנה תראה אותו. חשבת שמעכת אותו בכיכר השוק והנה הוא מופיע בבית הכנסת. ירקת עליו בבית הכנסת והוא נתלה מעל מיטתך בשנתך. אין מנוס ממנו. ככה אמר אותו החסיד, אמר, התרומם מעט מעל רבצו ונפח נפיחה רמה.

אפרים ברודר לא זכר מה היה שמו של אותו חסיד. הוא גם לא ידע אם באמת ישב בחצרו של אברהם יעקב מסדיגורה או שהגיע אל בית המדרש היישר מבטן אימו. שאת חבל הטבור חתכה המיילדת שם מאחורי התנור שהפיץ חום נעים בימות החורף. למען האמת, הוא גם לא בדיוק ידע מי היה אברהם יעקב מסדיגורה וגם על ישראל מרוז'ין שמע מיד שנייה או שלישית, אם בכלל. מה שכן, גם בליבו שלו עצמו לא היה ספק בכך שעליו לצאת להרים.

וככה באמת היה. עוד לפני ששר החורף אסף את צבאו, עוד לפני שהניצנים הנצו, לפני שקול התור נשמע בערבות של מחוז חמלניצקי ורק מעט לפני שהשלג החל נמס על רכסי הקרפטים והמים החלו לקום מקיפאונם ולפכות ביובלים ובאשדות, החל הנער הצעיר אפרים ברודר לצעוד במעלה שביל עיזים צר. בעצלתיים. הוא לא מיהר. לא היה לו לאן למהר. הוא לא פחד, למרות שהיה לו ממה לפחד. הוא לא היה רעב, למרות שלא אכל כלום כבר כמעט יום שלם. איכר הררי חלף על פניו ומתוך סל שנשא על גבו הושיט לו תפוח. עדר כבשים חלף על פניו. בלילה הוא פגש לילית ואוח. הבחין בגללים וסבר שדוב טורף עצר והטילם. צבאים חלפו בסמוך לו. שתי חסידות שחורות עמדו להן על רגל אחת במרחק. השמש נתלתה מעל האופק, והחושך כבר בא והחל לגרש את האור.

אפרים ברודר הרגיש מזוכך ומטוהר. וככל שהעפיל במעלה השביל, כך הרגיש נקי וצח יותר. רוח באה ומילאה את נחיריו, ומנחיריו באה הרוח ושרקה בסמפונות ונכנסה לריאות, שהיו גדושות עכשיו בחמצן וברוח. ומהריאות באה הרוח וזרמה בתעלות הדם, דרך הלב ועד למוח. והמוח וההכרה התמלאו בתורה, במעשים טובים ובמצוות. טוב היה לו כל כך בהרים.

יצר הרע לא היה עכשיו אלא משובת נעורים. מבחן לכוח האמונה. אפרים ברודר נעמד באמצע הדרך, כרך את זרועותיו בתפילין וקרא קריאת שמע ישראל מתוך דבקות ומתוך כוח וממעמקי הלב.

איש לא שמע את הקריאה הזו, שמילאה את ההרים זכה וצלולה. איש, למעט היושבים בעגלה שעברה שם, רתומה לסוסים, שאותה נהג גוי, איוואן או איזה ניקולקא. "שמעעעע ישראלללל," הביאה איתה הרוח. "שמעעעע ישראללל," ענו אחריה הנוסעים.

ח.

עכשיו, מי שיחפש ציורים של נשים צועניות במוזיאונים הגדולים באירופה או בארצות הברית, תמיד, אולי אפילו ללא יוצא מן הכלל, ימצא נשים שחושפות טפחיים, מכסות מעט, לנשים הצועניות יש שפת גוף בציורים האלה, כמעט תמיד מתגרה, מבטיחה. העיניים, אש בוערת. קחו ותשוו לעזרת הנשים החסודות בציור בית הכנסת של מאוריציו גוטליב. חנה׳לה לוחשת על אוזנה של אט'לה. אפרים ברודר ידע מעט מאוד על ציור. אפשר שלא ידע דבר. פיסארו ומודיליאני חיו בימיו, אבל הוא לא שמע עליהם. ככל שזה נגע לו, ציור ופיסול היו עבודה זרה.

פיסול וציור היו עבודה זרה ונשים ונערות, וחלקות עור ושדיים וירכיים, כל אלה, יצר הרע. וכאן בהרים היו כרובי גן העדן לוחשים לעשבים ולעצים, והרוחות מזמרות לבעלי החיים, ואלוהים וכל צבאו היו גלויים וברורים לאפרים ברודר בכל יפעתם וטהרתם.

אבל כשירד הלילה, בא גם הכפור. ואפרים ברודר, הייתה לו שמיכה להתכסות בה. אבל מה שהספיק לצד התנור בבית המדרש לא הספיק בהרים. שם בהרים לא רק שלא בערה אש בכירת החימום, גם לא היו גופי אדם שיכול היה להתחמם בהם. בלילה הראשון התמקם בצד הדרך. אסף זרדים ועלים וענפים ובנה לעצמו ספק עריסה ספק קן. זה חימם אותו רק מעט.

כשהתעורר אל כפור הבוקר, ואחרי שחילץ את איבריו, ואחרי שעשה כל מה שבחור צעיר עושה כשהוא קם בבוקר, ואחרי שבירך פוקח עיוורים, זוקף כפופים, מכין מצעדי גבר, המעביר שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי וכן הלאה, ולפי הסדר, אחרי כל אלה עמד וזעק אל ההרים שמע ישראל, וההד מן ההרים ענה לפניו, מע, מע, מע, אל אל אל אל...

והטבע היה אחד, והאל היה אחד, והוא עצמו, אפרים ברודר בן השש־עשרה, גם הוא היה אחד, וגם אם לא תפס את כל זה באמצעות שכלו, עצמותיו ונקבוביות העור שלו ידעו ותפסו והבינו.

ט.

בצוענים פגש רק בלילה הבא. עכשיו, נער בן שש־עשרה הוא ברייה הפכפכה ממילא. מה שיום אחד שחור למחרת הוא לבן. מה שיום אחד הוא רפש למחרת הוא זהב, מה שיום אחד הוא זמיר למחרת הוא עורב. אבל בעניין הזה נדמה לי שהיינו מצפים למעט יותר ייסורים מאפרים ברודר.

כשבא הלילה שוב התקין אפרים ברודר את עצמו לקראת השינה. תיקן את העריסה שבנה לו בערב הקודם, ריפד בעלים ובזרדים והכין מצע רך. אלא שבשעה שירד הלילה היה לו קר. ולא רק שהיה לו קר, הוא גם היה בודד. וגם רעב. וכשראה אורות מנצנצים במרחק וראה שזו אש בוערת וכששמע קולות של בני אנוש, הוא קם וחילץ עצמו מהקן מקפיא העצמות שבנה לעצמו והתקרב אל האש ואל בני האדם.

אחרי שהתקרב מעט והתקרב עוד, הוא ראה כרכרה, או שתי כרכרות למעשה. הוא ראה אש בוערת. הוא ראה בעל חיים נעוץ על שיפוד מעל המדורה. ריח הבשר הנצלה הגיע אל נחיריו. הוא הכיר את הריח, כמו זה שעלה בימי השבת שלהם מבתי המרזח. הוא המשיך והתקרב.

לא נפרוש כאן כל מה שחזו עיניו של אפרים ברודר באותו ליל כשפים, בחברת כנופיית הצוענים שפגש שם בהרים. ככל שהתקרב הבין שכאן קרקס נודד. או חבורת גנבים. מה שכן, המדורה הפיצה חום והבשר הפיץ ריח.

נספר רק על האישה שעמדה שם שעונה על הכרכרה. היא לא הייתה צעירה ולא מבוגרת. היא הייתה לא יפה ולא מכוערת. בכלל, קשה היה לאפרים ברודר לראות בבירור. הקור קצת ערפל את דעתו. וגם הרעב. שלא לדבר על זה שהאש הרקידה והרטיטה כתמים של אור וכתמים של צל על סביבתה ועל סובביה, בהם גם האישה שעמדה שעונה על יצולי הכרכרה ופיטמה מקטרת.

מיותר לציין שאפרים ברודר לא הבין מילה ממה שנאמר סביבו. כל הדיבורים ודברי ההיתול והצחוק והשירים בשפת בני הרומה היו זרים לאוזניו ומוזרים. אבל איש לא גירש אותו. לצד המדורה עמדו והתחממו זאב ושונר שהיו קשורים בחבל. האישה הציתה את המקטרת. היא הפריחה סילון של עשן לעברו של אפרים ברודר. האש בערה, הצללים רקדו, כתמי האור והצל תעתעו. האישה רמזה לאפרים ברודר לבוא איתה אל תוך הכרכרה.

עכשיו, יצר הרע הוא יצור מאוד משוכלל. יעקב יכול היה להיאבק עם המלאך, אבל מה היה קורה אם הייתה באה וניצבת למולו אישה? גם בתורה, יצר הרע על פי רוב ניצח. תשאלו את חוה, את בנותיו של לוט, כולן כולן, כל נשות הקדם, גם תמר אשת ער, ורק יוסף נמלט מאשת פוטיפר. כלומר, כמעט בכל פעם שמופיע יצר הרע, הוא יוצא כשידו על העליונה. ואפרים ברודר הוא אפרים ברודר, לא יוסף הצדיק, וכשאשת פוטיפר רמזה לו לבוא אליה, אפרים לא נמלט ולא ברח אלא הלך אחריה אל הלשכה, הכרכרה שלה.

אני לא מבין גדול באמונה. תשאלו אותי על כפירה ואדע להשיב. על אמונה, לא. יהיו מי שיגידו שאלוהים מסתלק מהלב בשלבים. כמו החמה שמסתלקת מראש האילנות עם כניסת השבת. לאט, במתינות, לא בבת אחת. קודם אתה מפסיק לקיים מצוות, אחר כך אתה מתהלך בראש גלוי, מדליק חשמל בשבת. ואם צלחת את כל אלה ונשארת בחיים, אתה עשוי גם לאכול בשר אחר ושרצים וכן הלאה. לא יודע. תשאלו אחרים.

מה שאני כן יודע הוא שאצל אפרים ברודר יראת השמיים והתורה, והאמונה, וגם הביטחון, הסתלקו בו ברגע שנכנס אל הקרון של האישה הצוענייה. יש שיגידו שעבר מאור גדול לחושך, ויש שיגידו את ההפך המוחלט. ממה שאני יודע זה היה בערך ככה. הוא נכנס בעקבות האישה אל קרון הכרכרה. בפתח הקרון התייצבו הזאב והשונר. האישה הצוענייה הסירה את בגדיה ונותרה עירומה. ואפרים ברודר בא. תחילה היא נשקה לו על פיו. טעם של שפתי אישה עוד לא בא אל אפרים ברודר. אבל עוד לפני הטעם עלה באפו הריח, ריח האישה והבגדים שלבשה והמקטרת שעישנה והעור שלה שהדיף חום נעים, נעים אפילו יותר מהחום שהפיצה הכירה בבית המדרש, וככל שנשקה לו על שפתיו הדריכה את ידיו, וטמנה את חלציו בין ירכיה.

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן; ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. שם האחד פישון – הוא הסובב את כל ארץ החוילה, אשר שם הזהב. וזהב הארץ ההיא טוב; שם הבדולח ואבן השוהם, ושם הנהר השני גיחון – הוא הסובב את כל ארץ כוש. את שם הנהר השלישי עוד זכר בקושי, חידקל, את שמו של הנהר הרביעי אפרים ברודר כבר שכח. המילים שעלו בדעתו היו מור, לבונה, יסמין, קינמון, מושק, טחב, אזוב, וגם המילה "בראָנפן", כלומר ויסקי בשפת יהודי פולין־רוסיה, על שם משפחת ברונפמן שעסקה בייצור יין השרף. והצוענייה המשיכה והדריכה את הידיים, ואחרי שנשקה אותו על פיו החלו פניו לנדוד במורד גופה. את הצוואר הוא עוד הכיר לפי שרשראות הזהב שהיו שם. והיא הורתה לו איך ללטף ואיך לצבוט ואיפה לגעת ברוך ואיפה ללחוץ ולחמוס, וכך ירד ועבר על פני שדיים ופטמות וגם שומות שבלטו מגופה שנראו בעיניו כמו אבני חן. והגיע אל הטבור והירכיים וכאן כבר בא הריח והציף לא רק את נחיריו של הנער הצעיר אפרים ברודר אלא גם את מחזור הדם שלו, כי האוויר שנשם היה האוויר של האישה הצוענייה והאוויר הזה הפך לרוח, הרוח, בהא הידיעה, שהריאות שלו היו זקוקות לה כל כך. הוא ביקש לומר משהו אבל שפתיו כבר הגיעו אל שְׂער הערווה הלח של האישה הצוענייה וכל מה שעלה בדעתו הייתה השורה "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא". אפרים ברודר אכן לא ירא וגם לא התיירא, למרות שבאותו הרגע כבר לא ידע אם אלוהים אכן עמו או שמא אין יותר השגחה ואין אמונה ואין יראת שמיים והכול מותר. ובין שהכול מותר ובין שלא מותר, הוא טמן את ראשו בין ירכיה של האישה שכבר גנחה וגנחה ועוד גנחה.

אפרים ברודר, למרות שמימיו לא ניצב מול ירכיה ואל מול ערוותה של אישה. ולמרות שהלשון שלו ידעה רק לשנות פסוקי תורה והשפתיים לנשק מזוזות והשיניים ללעוס ולכרסם לחם ותבשילי עניים, למרות זאת שינו האיברים האלה את ייעודם ובמקום הדיבור, האכילה ושבח האל, הפכו לשפתיים וללשון שלא היו מביישות את דון ז'ואן ואת קזנובה.

וככה זה המשיך כל הלילה.

י.

לצערנו, על מה שאירע והתרחש בחייו של אפרים ברודר בין 1904 ל־1908 אנחנו לא ממש יודעים. אנחנו יודעים לספר מה קרה לברנר באותן השנים, מה קרה אצל ברל, אצל עגנון, אצל ז'בוטינסקי. אנחנו יודעים אפילו מה התרחש בחייהם של ז"י אנוכי ושל הירש דויד נומברג ושל עוד ועוד אנשים, אמנם מוכרים וזכורים פחות מברל, ועדיין הרבה יותר מאפרים ברודר. הם עצמם כתבו את זיכרונותיהם שלהם ואחרים כתבו זיכרונות על אודותיהם. אבל באשר לאפרים ברודר אנחנו יודעים לספר מעט מאוד. מה שכן, אלה היו שנים מעצבות, לא רק בתולדות עם ישראל אלא גם בתולדות חייו של אפרים ברודר. מה גם שמנער מתבגר, עלם, בן עוד מעט שבע־עשרה, הפך באותן השנים לגבר צעיר בן עשרים ואחת כמעט. נספר אפוא את מה שבכל זאת נודע לנו.

דבר אחד שאנחנו יודעים הוא שהגיע אל העיר יאסי ברומניה, שעמדה מדרום לרכס ההרים שבו ביקש להתבודד ולמצוא את אלוהים ומצא, כאמור, איזה דבר ועניין אחר. דבר שני שאנחנו יודעים הוא שביאסי פגש שוב את נחום צובלפלאץ. זה לא לגמרי הפתיע את אפרים שפגש שם את נחום, מאחר שנחום הודיע קבל עם וכיכר השוק שהוא יוצא ליאסי. וככה גם היה.

"פרַיים־פישל, פריים־פישל, קום אַהער און קאַק אַ שיסל", שמע מישהו קורא לעברו מפינת רחוב ביאסי. כלומר, בעברית של ימינו, אפרים־פישל, בוא הנה וחרבן מלוא הדלי, כמובן בלי החרוז של היידיש. שום דבר בעברית לא מתחרז עם השם פִישְל. נחום הגיע ליאסי כבר חודש לפני כן. הוא הצטרף אז לקבוצה של שחקנים. נחום צובלפלאץ סבר אז בטעות שיאסי היא עדיין בירת התיאטרון היהודי. אבל המידע היה מעודכן לשנת 1885 בערך, שאז כל השחקנים, כל הכוכבים התועים, הבלאָנדזשענע שטערן כמו שכינו אותם, כבר עזבו, מי ללונדון, מי לאודסה ומי שהגיע בסופו של דבר אל המקום שאליו זרמו הנהרות הגדולים של התיאטרון, לניו יורק. הם כבר לא היו כוכבים תועים, הם היו עשירים גדולים וגבירים של תיאטרון. שלא לומר פריצים של תיאטרון, בוריס תומשבסקי, יענקב אדלער. זליג מוגולסקו, למשל, שנחום צובלפלאץ ראה בו את התגשמות כל החלומות, היה כבר כוכב גדול בברודוויי.

ביאסי, בין קבוצות התיאטרון שעוד נותרו בה, הייתה להקת שחקנים אחת קטנה וממורמרת, החברים בה היו יותר פושעים מאשר שחקנים. וזו הייתה להקת השחקנים הראשונה שקיבלה לשורותיה את נחום צובלפלאץ. כנופיה של שחקנים, אַ כאַליאַסטרע.

"פריים־פישל, פריים־פישל, קום אַהער און קאַק אַ שיסל."

י"א.

והנה כאן לפניכם, השיר שהיה על אפרים ברודר לשיר מדי ערב בפני הקהל. זה לא ממש לקוח מתוך המחזה שהועלה, אלא קטע פותח. אַ שטיק טעאַטער. קטע אופרטה שבו אפרים־פישל היה עולה לשיר מייד אחרי שהדלתות נסגרו, ואחרי ששלושים או ארבעים יהודים קשי יום היו משלשלים את המטבעות שלהם לידיו של בעל הבית, שהיה צריך למהר בחזרה אל מאחורי הקלעים כדי להיכנס לתפקיד. ככה שבזמן שבעל הבית ואשתו היו סופרים את הכסף שנכנס, כל הקרויצרים והרובלים והקופיקות שנכנסו לקופות, אפרים היה שר את השיר כפי שהוא כאן לפניכם בשתי גרסאות. אני מביא קודם כול את גרסת המקור, השיר כפי שהושר על ידי אפרים:

עס בלאָנדזשעט אַרום אַ מענטש אין דער וועלט

ער גייט פון לאַנד צו לאַנד,

ער ליידט נעבעך שטענדיק הונגער און קאַלט,

און איז צו שפּאָט אן צו שאַנד.

את השיר הזה כתב זליג מוגולסקו, גיבורו של נחום צובלפלאץ, בשביל התיאטראות היהודיים של ניו יורק. מצאתי את השיר הזה מודפס בקובץ שירי תיאטרון שראה אור בניו יורק ב־1894, בהוצאת קצנלבוגן ברחוב קאנאל.

כדי שאלה מבין הקוראים שלא קוראים יידיש לא ירגישו מקופחים, אני מביא כאן תרגום פרי עטי לשיר. הוא לא מדויק במיוחד, במחילה, גם לא במאה אחוזים נאמן, הרשיתי לעצמי להכניס שינויים כדי לתת את טעם החרוז והמשקל. כך או כך, הנה הוא לפניכם:

סובב לו גלמוד, מעיר לעיר,

נע ונד הוא על פני התבל.

קר לו, הבטן נדבקת לגב,

ואין לו קרוב או גואל.

איש לא אהב אותו מעולם,

איש עליו לא חומל.

נוגשים בו דוחקים בו,

בכל קרן פינה,

כל נער ואיש,

נימול וערל.

מי אתה, ילד, שואל העולם,

"הו, הו," שׂחים אביי ורבא.

ורק תשובה אחת על שפתיו:

יתום אני, ילד בלי אבא.

את המילים האלה, פחות או יותר, היה שר אפרים ברודר בפתח כל ערב וערב. זה היה התפקיד שלו. "השחקן והרב – כמו יריחו ורחב," היה שונה נחום צובלפלאץ באוזניו של אפרים ברודר. מה שביקש לומר היה, "המשחק והתפילה בציבור יש להם דבר אחד במשותף: הדבֵקוּת. צריך לקלף ממך את קליפת הספק. אתה מאמין לכל מילה שיוצאת לך מהפה, ולא רק אתה, גם העולם שסביבך."

"ככה גנבים ונוכלים," אמר לו אפרים ברודר.

"נו," החזיר לו נחום צובלפלאץ והוא כבר נקרא לעלות לבמה.

המחזה שבו שיחקו נחום צובלפלאץ ואפרים ברודר היה "שמענדריק" מאת אברהם גולדפאדן, או בשמו המלא של המחזה, "שמענדריק – אָדער די קאָמישע חתונה". תיאטרון היידיש בניו יורק וגם בוורשה ובלונדון היה אז בפסגת תהילתו. ביאסי, לעומת זאת, יהיו מי שיגידו שבשנה שבה הגיבור שלנו אפרים ברודר הגיע אל העיר, סצנת התיאטרון היהודי המקומית כבר השמיעה חרחורי גסיסה. אם לא מתה לגמרי. נדמה לי שישראל ברקוביץ, בספר על מאה שנות תיאטרון יהודי ברומניה, מזכיר את קבוצת התיאטרון הזו, אבל הוא מקדיש לה כמה שורות בלבד.

אני אומר להקת תיאטרון, אבל באמת שזו הייתה בעיקר כנופיה של שחקנים. ולא ממש שחקנים גם. אף אחד מהם לא למד משחק ממש. לחלק מהם לא רק שלא היה שום ידע במשחק, שום טכניקה שהם רכשו כדי לענג או לסחוט איזו דמעה כשרה מהקהל, חלק מהשחקנים שם בכנופיה ביאסי לא היה להם שום עניין של ממש בתיאטרון ובמשחק. מבחינתם, כל מה שקשור היה בתיאטרון היה לפתות עוברי אורח כדי שישלמו מחיר כרטיס וייכנסו אל האולם. מה שהם יקבלו שם אחר כך על הבמה, אחרי ששילמו את הכסף, זה כבר העניין שלהם. את הכסף אי אפשר היה לקבל בחזרה.

לנחום צובלפלאץ היו יחסים קצת יותר מורכבים בינו ובין הבמה ובינו ובין הקהל. נחום צובלפלאץ, כמו שאמרנו קודם, לא פחות משנהה ליבו אחרי תענוגות החיים, ככה הוא נמשך אל נגוהות הקטיפה והארגמן של הבמה. ובעצם, אם הייתם שואלים אותו, הא בהא תליא. הבמה הייתה דרכו של נחום צובלפלאץ לקנות מקום בעולם. אם לא היו לו כסף ורכוש ובתים וארמונות, הייתה במה, והייתה מנורה, פנס שהאיר עליו.

מבחינתו של נחום צובלפלאץ, הוא ידע כל מה שיש לדעת על משחק. סטניסלבסקי כבר ניהל תיאטרון במוסקבה וברחבי אירופה פעלו בתי ספר למשחק וככה וככה, אבל נחום צובלפלאץ, מבחינתו, ידע את כל מה ששחקן צריך לדעת. ככה הוא אמר לאפרים ברודר בשעה שאפרים עמד למלא את מקומו של שחקן אחר שנעלם, וככל הנראה יצא לכיוון נמל אנטוורפן או המבורג ומשם לאמריקה. זה מה שאמר לו: העניין העיקרי זה הדבקות. כמו שבתפילה לפני הבורא, כמו בכל נדרי.

ההיסטוריון האמריקאי אירווינג האו מספר שהסופר הנכבד הנרי ג'יימס הגיע פעם אחת לאולם תיאטרון יידיש בלואר איסט סייד, מנהטן, ויצא משם באמצע כי לא עמד בצחנה שעמדה ביציעים. הקהל שבא אל התיאטרון שבו עלה אפרים ברודר לראשונה על הבמה לא היה הרבה יותר, איך נגיד, אלגנטי, מהקהל בתיאטרון היידיש בניו יורק. אבל אנחנו, הנפש שלנו הרבה פחות מעודנת משל הנרי ג'יימס. אנחנו גם רוצים לראות על הבמה את דם הלב ואת הקרביים ולא משחק מעודן.

ואכן, עניינים טכניים לא ממש הפריעו לחבורת השחקנים הזו. מבחינתם, כל עוד בא קהל, הייתה הצגה. ככה, למשל, הם לא ממש הכירו את הטקסט. ולא רק שכך, לא לכולם היו את הטקסטים לא רק בראש אלא גם מול העיניים. כלומר, לא היו מספיק חוברות מודפסות של המחזה, של "שמענדריק". צריך לזכור שאנחנו לא במאה השבע־עשרה ולא במאה השמונה־עשרה, אלא בשנת 1905. טקסטים מודפסים של מחזות כבר יש מראשית המאה השבע־עשרה. אולי עוד לפני כן. שקספיר הודפס כבר ב־1597. אבל השחקנים בלהקה ביאסי, כל זה לא ממש עניין אותם. היה להם עותק אחד בלוי של המחזה, ומה שהם זכרו מתוכו בעל פה הם זכרו, ומה שלא זכרו, לא קרה שום אסון. כל זמן שהקהל שילם כרטיס, הכול היה בסדר.

אנחנו לא יודעים מה היה מחיר הכרטיס ששילם הקהל. אנחנו יודעים שמחיר הכרטיס בניו יורק היה בין עשרה סנט לחצי דולר. אבל אין לנו ממש מושג כמה שילם הקהל באולם ביאסי. לא מצאנו את מחירי הכרטיסים גם במודעות הפרסומת. קשה לנו גם להעריך, בגלל ערכי המטבע דאז, ובגלל המעבר של ממשלת רומניה באותן השנים ממטבעות כסף למטבעות זהב. את כל זה אנחנו ממש לא יודעים. מה שאנחנו כן יודעים הוא שהכסף שהרוויחו הספיק לארוחה הגונה ולכמה כוסות יין.

כשישבו לאכול, זימר בפניהם אפרים־פישל ברודר את השיר שלו, שיר היתום:

נוגשים בו דוחקים בו,

בכל קרן פינה,

כל נער ואיש,

נימול וערל.

מי אתה, ילד, שואל העולם,

"הו, הו," שׂחים אביי ורבא.

ורק תשובה אחת על שפתיו:

יתום אני, ילד בלי אבא.