הנשכחים

1

הוא נראה כאדם החושש פן הלילה יהיה לילו האחרון עלי אדמות, והיתה לו סיבה מוצדקת לחשוב כך. האפשרות שכך אמנם יקרה היתה חמישים־חמישים, והאחוזים יכלו להיות גבוהים יותר, בהתאם להתפתחויות בשעה הבאה.

שולי הטעות היו קטנים עד כדי כך.

שאגת מנועיה התאומים של הסירה, שנעה כמעט במלוא כוחה, גברה על דממת הלילה במימי הים השקט. בעונה זו של השנה היה מפרץ מקסיקו בדרך כלל לא כל כך שקט. זו היתה בעצם התקופה הפעילה ביותר בעונת ההוריקנים. גם אם כמה סערות התחוללו בים הפתוח, אף אחת מהן לא יצרה עדיין מרכז חזק ולא הגיעה למפרץ. כל מי שהיה על החוף התפלל וקיווה שכך זה יימשך.

גוף הסירה העשוי פיברגלס חצה את מי המלח הדחוסים. הסירה יכלה להכיל כעשרים איש בנוחיות, אבל הפעם היו על סיפונה שלושים איש. הם נאחזו נואשות בכל דבר שיכלו למצוא כדי לא ליפול לים. למרות המים השקטים, סירה הנושאת הרבה יותר מדי אנשים ונעה במהירות גבוהה לעולם אינה יציבה במיוחד.

את רב־החובל שניווט את הסירה, לא עניינה נוחותם של נוסעיו. הקדימות העליונה מבחינתו היתה להישאר בחיים. הוא החזיק יד אחת על ההגה, ואת השנייה על שתי המצערות. עיניו בחנו את מד המהירות במבט מודאג.

קדימה. זוזי. את יכולה לעשות את זה. את מסוגלת.

שישים וחמישה קילומטרים לשעה. הוא הסיט את המצערות קדימה והגביר את המהירות לשבעים. זו היתה המהירות המרבית כמעט. גם בעזרת שני מנועים לא היה ביכולתו להגביר עוד יותר את המהירות בלי לדלדל את כמות הדלק שלא לצורך, ולא היו בקרבת מקום מרינות שיכלו לספק עוד דלק.

למרות הרוח שיצרה תנועת הסירה, עדיין היה חם. לפחות הם לא נאלצו לחשוש מיתושים, לא במהירות כזו ובמרחק כזה מהיבשה. האיש העביר את מבטו על פני נוסעיו, זה אחר זה. זו לא היתה הסתכלות סתם. הוא מנה ראשים, אף כי ידע כבר את מספרם. היו לו ארבעה אנשי צוות איתו. כולם חמושים, כולם משגיחים על ה"נוסעים". במקרה של מרד, הם יהיו חמישה נגד אחד, אבל לנוסעים אין תת־מקלעים. צרור אחד יכול לחסל את כולם, ועוד יישארו קליעים. רובם היו נשים וילדים, כי להם היה ביקוש ממשי.

לא, הוא לא חשש מפני מרד. התזמון הדאיג אותו.

רב־החובל הציץ בשעונו המואר. לא נשאר להם זמן רב. הם איחרו לצאת מהתחנה האחרונה. אחר כך התקלקלה מערכת הניווט שלהם לחצי שעה מורטת עצבים, ושלחה אותם לכיוון שגוי לגמרי. הים גדול. כל חלקיו דומים. שום ציוני דרך לא יכלו לסייע לו בניווט. הם לא נעו בנתיב ספנות מוכר. בלי מערכת הניווט החשמלית שלהם הם היו אבודים, כמו טייס המנחה את מטוסו בלי מכשור בערפל סמיך. התוצאה האפשרית היחידה היתה אסון.

הם הצליחו להחזיר את המכשיר לתפקוד יעיל, תיקנו את מסלולם, והוא מייד החיש את מהירות שיוטה של הסירה. אחר כך הגביר אותה עוד קצת. מבטו המשיך לנוע לעבר לוח המחוונים, כדי לבדוק את מצב השמן, הדלק, ומדי המהירות. התמוטטות כאן תהיה הרת אסון. הם לא בדיוק יוכלו להזעיק את משמר החופים לעזרתם.

הוא העיף מבט אל השמיים כמחפש עיניים עוקבות ממרום. עיניים לא מאוישות שישלחו בחזרה נתונים דיגיטליים על מה שהן רואות. הוא ידע שלעולם לא ישמע את צוות התגובה עד שיהיה מאוחר מדי. סירות משמר החופים יעוטו עליהם לפני שיספיק לעשות משהו. הם יעלו על סירתם, יידעו מייד מה קורה בה, והוא יושלך לכלא לזמן רב מאוד, אולי עד סוף חייו.

אלא שהוא לא פחד ממשמר החופים כפי שפחד מאנשים מסוימים.

הוא הגביר עוד מעט את מהירות הסירה ולחש תפילה שאף חלק חיוני במנוע לא יתקלקל. הוא שוב הציץ בשעונו ומנה בראשו את הדקות כשסרק את המים לפניו.

"הם ישליכו אותי לכרישים," מילמל.

הוא התחרט, לא בפעם הראשונה, שהסכים לבצע את העסקה הזאת. אלא שהכסף היה כל כך טוב, שהוא לא היה מסוגל לסרב, למרות הסיכונים. הוא כבר השלים חמש־עשרה הפלגות כאלה, וחשב כי בעזרת מספר דומה של משימות דומות בעתיד, יוכל לפרוש מעבודתו במקום שקט ונחמד על אחד מחופי פלורידה ולחיות שם כמו מלך. זה השתלם הרבה יותר מלהשיט בסירתו תיירים חיוורי פנים מהצפון, המנסים לדוג טונה או מרלין, אבל רוב הזמן פשוט מקיאים על פני כל סירתו בים הסוער.

קודם כול אני חייב להביא את הסירה הזאת ואת האנשים האלה למקום שאליו הם צריכים להגיע.

עיניו נעו לעבר אורות הניווט האדומים והירוקים בחרטום. הם הוסיפו בוהק חגיגי ללילה החשוך ללא ירח. הוא מנה עוד כמה דקות בראשו ובו בזמן סרק את מחווני הסירה.

ליבו צנח.

מד הדלק הורה על כמות קטנה. המחוג היה קרוב במידה מסוכנת למכל הרזרבי. הוא הרגיש שקיבתו מתכווצת. היה להם עודף משקל. והבעיה במערכת הניווט עלתה להם ביותר משעה, בקילומטרים רבים ובדלק יקר. הוא תמיד הוסיף עשרה אחוזים של דלק ליתר ביטחון, אבל גם התוספת הזאת אולי לא תספיק. עיניו עברו שוב אל נוסעיו. רובם היו נשים ונערים, אבל אחדים היו גברים שמנים, שמשקלו של כל אחד מהם עלה, ללא ספק, על תשעים קילו. אחד מהם היה ענק אמיתי. אלא שהטבעת נוסעים כפתרון לבעיית הדלק היתה יותר מבעייתית. כבר היה יכול באותה מידה לכוון אקדח אל ראשו וללחוץ על ההדק.

הוא מיהר שוב לערוך את החישובים במוחו, בדיוק כשם שעושים טייסים בחברות תעופה אחרי קבלת נתוני הנוסעים והמטען. הבעיה היא אותה בעיה, גם בים וגם בגובה של שלושים אלף רגל מעליו.

יש לי די דלק להגיע לשם?

הוא קלט את מבטו של אחד מאנשיו ואותת לו לגשת אליו.

האיש הקשיב לבעייתו של הבוס וערך חישובים בעצמו. "יהיה קשה," הוא אמר בדאגה.

"ואנחנו לא יכולים להתחיל להשליך אנשים לים," אמר רב־החובל.

"נכון. יש להם רשימה. הם יודעים כמה אנשים אנחנו אמורים להביא. אם נתחיל להשליך אותם לים, כדאי שגם נקפוץ לשם בעצמנו."

"ספר לי משהו שאני לא יודע," קטע אותו רב־החובל.

הוא החליט להאט במקצת, הזיז את המצערות וחזר למהירות של שישים וחמישה קילומטרים לשעה. סיבובי המדחפים הואטו. הסירה המשיכה לנוע. לעין הלא־מנוסה לא היה הבדל גדול בין שישים וחמישה לשבעים קילומטרים לשעה על פני המים, אבל הפחתת כמות הדלק יכלה להכריע בין הצלחה לכישלון המשימה. הם יתדלקו, ובדרך חזרה, כאשר רק חמישה מהם יהיו בסירה, לא תהיה שום בעיה.

"עדיף לאחר קצת, אם האפשרות השנייה היא לא להגיע בכלל," אמר רב־החובל.

הצהרתו נשמעה חלולה, והגבר השני הבחין בזה. הוא הידק את אחיזתו בנשק. רב־החובל הסיט את מבטו ממנו, וגרונו התכווץ כשאימה קרה תקפה אותו.

לאנשים ששכרו אותו התזמון היה חשוב. כל איחור, אפילו של כמה דקות, אף פעם לא היה טוב.

בשלב זה, התועלת השולית המטורפת לא באמת נראתה ראויה לזה. אדם אינו יכול לבזבז כסף כשהוא מת.

כעבור חצי שעה, כשהמנועים החלו לינוק אוויר במקום דלק, ראה רב־החובל את יעדו לנגד עיניו. הוא התרומם מתוך הים כמו כס מלכות של נפטון.

הם הגיעו. אמנם באיחור, אבל בכל זאת הצליחו.

הוא הסתכל על הנוסעים. גם הם הביטו על המבנה בעיניים שיצאו מחוריהן. הוא לא היה יכול להאשים אותם. אף שזה לא היה המבנה הראשון מסוגו שראו, הוא בכל זאת נראה מפלצתי, בעיקר בלילה. גם אותו הוא הפחיד, אפילו אחרי כל המסעות הדומים שערך. הוא רצה רק לפרוק את מטענו, לתדלק, ולחזור במהירות למקום שממנו בא. ברגע שעשרים וחמישה הנוסעים יירדו מסירתו, הם יהיו בעייתו של מישהו אחר.

הוא האט את המנועים וקירב את סירתו לאט אל משטח מתכת צף שהיה קשור למבנה הגדול. אחרי שהחבלים נקשרו, הושטו ידיים והחלו למשוך את הנוסעים אל המשטח שהתנדנד על הגלים הקטנים שיצר תהליך העגינה.

הוא לא ראה את האונייה הגדולה שבדרך כלל חיכתה להעלות את הנוסעים עליה. מן הסתם כבר יצאה לדרכה.

אחרי שרב־החובל חתם על מסמכים וקיבל את שכרו בצרורות עטופים ניילון ומודבקים, הוא הסתכל על הנוסעים המובלים כעדר אל כבש המתכת. כולם נראו מבועתים.

ובצדק, הוא חשב. הלא־נודע מפחיד כמעט כמו הנודע. הוא הבין היטב כי אנשים אלה יודעים מה עומד לקרות להם, וגם יודעים שלאיש זה לא אכפת.

הם לא עשירים.

הם לא בעלי השפעה.

הם הנשכחים.

ומספרם הולך וגדל במהירות ככל שהעולם עובר במהירות למצב תמידי של העשירים והחזקים ולעומתם כל היתר. ומה שרוצים העשירים והחזקים, הם מקבלים בדרך כלל.

הוא פתח את אחד הצרורות. מוחו לא קלט מייד את מה שראה. כשהתברר לו שמה שהוא מחזיק אינו אלא עיתון גזור ולא כסף, הוא נשא את עיניו.

קנה של תת־מקלע אם-פי-5 היה מכוון ישירות אליו ממרחק של פחות משלושה מטרים. החזיק אותו גבר שעמד על כס מלכותו של נפטון. תת־המקלע הוא נשק קטלני ממרחקים קצרים. הוא עמד להוכיח זאת הלילה.

רב־החובל הספיק להרים את ידו, כאילו בשר ועצמות יכולים לחסום קליעים המכוונים אליו במהירות גדולה מזו של מטוס סילון. כשפגעו בו הקליעים, הם עשו זאת באנרגיה קינטית בעוצמה של אלפי ניוטון־מטר. עשרים קליעים פגעו בו בבת־אחת וניקבו את גופו.

המטח הפיל אותו מעל דופן הסירה. לפני שטבע מתחת לגלים הצטרפו אליו למים ארבעת הגברים האחרים שהיו על סיפון הסירה. כולם נקובי יריות, כולם מתים. הם נעלמו במעמקים. הכרישים עמדו לחגוג הלילה.

הדייקנות כבר לא היתה רק מעלה, ככל הנראה, אלא צורך מוחלט.