בובות סיניות

גרייס ילדה עלובה נסעתי מערבה – לבדי – באוטובוסים הזולים ביותר שהצלחתי למצוא. כל קילומטר שעשיתי, הרחיק אותי יותר מפְּליְין סיטי שבאוהיו, שם הייתי כתם קטן ובלתי מורגש על קיר החיים בעיירה קטנה. כל מדינה חדשה שעברתי בה, שיחררה חבל נוסף מהחבלים שהיו כרוכים סביב ליבי, רגליי וזרועותיי, ובכל זאת, כל גופי כאב ולא הצלחתי להיפטר מהסחרחורת. ניזונתי מאספירין, מקרקרים וממשקאות קלים. לא הפסקתי לבכות. ביום השמיני הגעתי לקליפורניה. שעות רבות לאחר חציית הגבול ירדתי מהאוטובוס והידקתי קצת יותר את הסוודר אל גופי. ציפיתי לשמש ולחום, אבל באותה שעת צהריים של חודש אוקטובר, התחשר ערפל מעל סן פרנסיסקו ונדהמתי מהלחות ומהקור. הרמתי את המזוודה שלי, יצאתי מתחנת האוטובוס והתחלתי ללכת ברגל. פקידי הקבלה במלונות הזולים שנכנסתי אליהם אמרו לי שהם מלאים. "לכי לצ'יינה טאון," הציעו. "תוכלי למצוא שם חדר." לא היה לי מושג איפה נמצאת צ'יינה טאון, כך שהמידע הזה לא תרם לי מאום. בסן פרנסיסקו היו המון גבעות, מים ממש מכל עבר, והיה נדמה לי שאף אחד מהרחובות לא משתרע לכיוון אחד. איש אחד במלון זול ומלוכלך לקח בסופו של דבר את הכסף שלי – דולר אחד ליום, והתשלום מראש – ונתן לי מפתח לאחד החדרים. חפפתי את השיער שלי בכיור וגילגלתי אותו ברולים. אחר כך גחנתי אל המראה כדי לבחון את שרידי הפציעות שלי. המצח נרפא לגמרי אבל החלק הפנימי של הראש עוד היה רך ומסוחרר מהחבטות ברצפת המטבח. העור שמעל הצלעות היה מנומר בגוני ירוק, אפור וסגול. היתה לי עדיין תחושת נפיחות בכתף, שהיתה נוקשה מפריקתה ומהחזרתה למקום, אבל החתך שמעל השפה כמעט נעלם. הסבתי את מבטי והתיישבתי על שפת המיטה, רעבה אבל מפוחדת מכדי לצאת החוצה. האזנתי לצלילים – השד יודע של מה – שבקעו דרך הקירות. פתחתי את הארנק שלי והוצאתי את הדף שמיס מילר, מורתי למחול מגיל ארבע, תלשה ממגזין ונתנה לי כמה חודשים קודם לכן. החלקתי על המודעה בכף ידי כדי שאוכל לבחון את הרישום האמנותי של "התערוכה הבינלאומית של שער הזהב". דומה שאפילו מיקומה בטְרֶזֶ'ר אַיְילֶנְד – אי המטמון – קרא לי אליה. "תראי, גרייס, הם מחפשים ששת־אלפים עובדים," אמרה אז מיס מילר. "רקדנים, זמרים, רתכים, נגרים. עובדים מכל הסוגים." היא נאנחה. "כשהייתי צעירה, רציתי לנסוע לכל כך הרבה מקומות, אבל דרוש אומץ – וכישרון – כדי לעזוב כל דבר וכל אדם שאת מכירה. אבל את יכולה לעשות את זה." המילים הספורות שאמרה ופיסת הנייר שנתנה לי, העניקו לי את האומץ להאמין שאני באמת יכולה. הרי כשהייתי בת שבע זכיתי בפרס הראשון ביריד של פליין סיטי, על ריקוד הסטפס ועל השירה, ומאז שמרתי על התואר. תמיד תיכננת לעזוב את הבית, אמרתי לעצמי. העובדה שנאלצת לברוח מוקדם מן המצופה לא מעידה על כך שלא תוכלי להמריא גבוה. אבל שיחת העידוד הזו שניהלתי עם עצמי בחדר מלון מפחיד, בעיר זרה, באמצע הלילה, לא הקלה במיוחד את הפחדים שלי. אחרי שנשכבתי במיטה ראיתי את הקירות מכתרים אותי, ממש. כדי להירגע, פתחתי בטקס שהמצאתי כשהייתי ילדה קטנה. ליטפתי את זרועותיי בכפות ידיי (שבר בעצם השוק בגיל שלוש. אמא שלי אמרה אז לדוקטור הוֶורְפוֹרְד, שנפלתי במדרגות), משם עברתי אל צידי הגוף (כמה צלעות שנסדקו ונשברו במרוצת השנים), ולאחר מכן הרמתי כל רגל וכיווצתי אותה עד כף הרגל (הרגליים שלי היו מטרה קבועה עד שהתחלתי לרקוד). הטקס הזה חיזק אותי והרגיע אותי בו־זמנית. הייתי לבדי בעולם, כעת, ללא בית לחזור אליו וללא איש להישען עליו, אבל אם הצלחתי להתגבר על המכות של אבי ועל הדעות הקדומות הקטנוניות של עיירת הולדתי, אוכל לגבור על כל המכשולים שהעתיד יציב בדרכי. אולי. הלוואי. למחרת בבוקר סירקתי את שערי, אספתי אותו למעלה בצדדים ונתתי לתלתלים לגלוש בגלים מטה, כמו קרול לומברד בסרט "אישי גודפרי". לבשתי את השמלה שאבא קנה לי כשלקח אותנו לסינסינטי לקנות אספקה למכבסה. בחרתי שם שמלת כותנה בצבע ורוד בהיר, שעליה דגם הנדסי של ריבועים שמשתלבים זה בזה בצבעי צהוב־חרדל ואפור־פלדה. אמא אמרה שהדוגמה של הבד והגזרה של השמלה נראות מבוגרות מדי לגילי – ואולי זה היה נכון – אבל עכשיו חשבתי שיש לי מזל שאני לובשת בגד מתוחכם כל כך. בתחושת נחישות ירדתי במדרגות ויצאתי אל הרחוב. כמעט בכל פינה ביקשתי הנחיות והצלחתי להגיע אל בניין המעבורת. שם עליתי על המעבורת לטרז'ר איילנד, ששכן בערך באמצע המפרץ, ממש מתחת לגשר־המפרץ. תיארתי לעצמי שכל אדם שהיה על המעבורת חיפש עבודה ב"תערוכה הבינלאומית של שער הזהב". למרות ההתרגשות שלי, הגבירו תנודות המעבורת במים השוצפים את הסחרחורת ואת הרעב, עד שחשתי שוב מתנודדת ואחוזת בחילה. אחרי שהגענו אל הרציף, כולם צעדו במהירות כי רצו להיות הראשונים בתור לראיונות. גם אני. הבחנתי בעצי הדקל הראשונים שראיתי בחיי וזה היה מרגש, כך הבנתי שאני באמת בקליפורניה. בחיים שלי לא ראיתי דבר שדמה לכניסה ליריד. היו שם מגדלים ענקיים המורכבים מערימות של קוביות ובראשם פילים מעוצבים ששימשו עמודי תמיכה לשער. מעבר לשער ראיתי בחטף מגדלים מחודדים המכוסים עדיין בפיגומים. היו לי צלצולים באוזניים מדפיקות הפטישים, מטרטור המסורים החשמליים, מנהמת הטרקטורים, הבולדוזרים והמשאיות הפתוחות ומצעקות הגברים שקראו הוראות וקיללו כמו שנוהגים לקלל באתרי בנייה. "הם יספיקו לסיים בזמן?" שאל קול של גבר קרוב מאוד לאוזן שלי. זינקתי ממקומי, מסתחררת לתוך האימה שחשתי בנוכחותו של אבא שלי. הסתובבתי וראיתי גבר מערבי צעיר שגובהו בערך מטר ושמונים סנטימטרים, בעל כתפיים רחבות ושיער חום בהיר. הוא הרים את ידיו בכניעה. "מצטער שהפחדתי אותך." שפתיו נפשקו בחיוך מלא חרטה כשמבטי פגש בעיניו הכחולות והעמוקות. הוא נראה מבוגר ממני – אולי בן עשרים. הוא הושיט את ידו. "קוראים לי ג'ו." "אני גרייס." בלי שמות משפחה. זה מצא חן בעיניי. "אני מחפש עבודה בהסעת כיסאות נוסעים." הוא לא טרח להסביר מה זה. "אבל הסיבה האמיתית לזה שאני כאן היא שאני אוהב מטוסים, ואני אוהב לטוס." לפנינו עברו שאר נוסעי המעבורת בשער ונעלמו. "אני כל כך אוהב מטוסים, עד שההורים שלי אמרו לי שאם אצטיין בתיכון בכל המקצועות, הם ירשו לי לקבל שיעורי טיסה," המשיך ג'ו, משוכנע שאני מגלה עניין. "התאמנתי במועדון על מטוס פייפר. למדתי להמריא, לנחות, מה לעשות כשמאבדים גובה ואיך לצאת מסחרור. עכשיו יש לי רישיון טיס." זה הבהיר לי, בין היתר, שהמשפחה שלו, ככל הנראה, אמידה למדי. "מה הקשר של זה לכיסאות נוסעים?" הוא פרץ בצחוק והעביר יד בשערו. "המטוסים הימיים של חברת 'פן אמריקן' עומדים להמריא ולנחות ממש כאן, בטרז'ר איילנד!" הינהנתי בראשי והעמדתי פנים שאני מגלה עניין, אף על פי שלא ידעתי על מה, לעזאזל, הוא מדבר בכלל. "אני מפטפט בלי סוף," הודה ג'ו. "מצטער. מה את עושה כאן?" "אני רקדנית." "נחמד." הוא החווה בסנטרו לכיוון השער. "כדאי שנזדרז." כשמעדתי קצת בנעלי העקב הנמוכות שלי, הוא אחז בזרועי כדי לייצב אותי, ואני נרתעתי מוכנית. עיניו נפערו וראיתי שהוא עומד להתנצל שוב. "מאיפה אתה?" פלטתי, בתקווה להסית את תשומת ליבו. "וינֶטְקה, אילינוי. אני לומד בקאל." כשהבחין במבוכה שלי, הסביר: "אוניברסיטת קליפורניה. היא נמצאת שם." הוא הצביע מזרחה. "בברקלי. אני גר במעונות הסטודנטים של אגודת האחווה שלי. ומה איתך?" "פליין סיטי, אוהיו." "לא שמעתי על המקום הזה, אבל שנינו מהמערב התיכון והמדינות שלנו למעשה שכנות. חברים?" הינהנתי. הוא בהחלט היה בחור נחמד – הוא נראה טוב ואהבתי איך שהצד השמאלי של פיו התעקל כשחייך. "איזה מזל!" הוא מחה את מצחו בהקלה מעושה. הוא גם היה מצחיק. כשכולנו הגענו אל הקרוואן, היה שם גבר לבוש במכנסי פלנל אפורים ובז'קט עור שהיה רכוס עד אמצע החזה. לראשו חבש מגבעת לבד שחורה, משוכה כלפי מטה כדי להגן על עיניו מפני השמש. הוא ניתר על ארגז ודיבר על רקע ההמולה שמסביבנו: "רבים מכם באו מרחוק. זה נהדר! אנחנו זקוקים להמון אנשים כדי שהמקום הזה יתחיל לעבוד באופן שוטף. אם אתם צבעים, חשמלאים ושרברבים, פנו אל 'חצר שבעת הימים'. הארי ילווה אתכם לשם." מחצית מהנוכחים פסעו אחרי הגבר שנאמר עליו שהוא הארי. "אני מתאר לעצמי שאלה שנשארו כאן, באו להגיש את מועמדותם לשירותים אחרים או כדי להופיע על הבמות," המשיך האיש שחבש מגבעת. "אם אתם רוצים לנהוג באחת מחשמליות־הפילים, לעבוד באחד הקיוסקים, להסיע כיסאות נוסעים או להיות כרוזים, מלצרים, כבאים ושוטרים, פנו אל 'חצר הפרחים'. אין שם עדיין פרחים, אלא רק קרוואן זהה לקרוואן הזה." "אני צריך ללכת עכשיו," לחש ג'ו והוסיף: "בהצלחה!" הוא התרחק עם חבורה גדולה של אנשים, הסתובב כדי להביט בי שוב, הרים את אגודליו לאות עידוד וחייך חיוך נוסף. השבתי לו בחזרה באותו אופן. הוא צעד בביטחון כה רב עד שאבק התעופף סביב נעליו. בהמולה שמסביבי הצלחתי לזהות שהוא שורק את השיר "כל־כולי". אהבתי את השיר הזה. האיש במגבעת אמד במבטו את הנותרים. "אז בסדר," אמר. "אם אתם נמצאים כאן כדי לעבוד כדוגמנים, כרקדנים או כנגנים, אתם נשארים איתי. אני אראה אתכם אחד־אחד. אחרי הצצה קצרה ראשונית, אשלח אתכם למבחני במה. אם תעברו את המבחן... לעזאזל," אמר בהינף יד אגבי. "אתם כבר יודעים איך זה הולך. בואו ותעמדו כאן בתור." בזה אחר זה נכנסו האנשים אל הקרוואן ויצאו ממנו כעבור כחמש דקות בחיוך או בפנים חמוצות. השתדלתי להתכונן לשאלות שאולי יוצגו לי על ניסיוני במחול ושוב נזכרתי באבא שלי. הוא אולי אהב להכות אותי בבית, אבל גם אהב להתרברב באוזני אנשים אחרים בסרטים ובמדליות הרבות שזכיתי בהן. הוא עודד אותי להיות נערה אמריקנית טיפוסית, ולכן התיר לי ללכת לקולנוע "ריאלטו" ולצפות במחזות זמר שימריצו אותי להתאמן אף יותר. הערצתי את אלינור פּוֹוֶל בסרט "מלודיית ברודוויי" משנת 1936,שבו רקדה ללא מוזיקה כלל. ראיתי את הסרט הזה אולי עשר פעמים וניסיתי לשחזר את הצעדים שלה בכל רגע שיכולתי: על המדרכה ליד הקולנוע, בסטודיו של מיס מילר ובמכבסה המשפחתית שלנו. מובן שהילדים בבית־הספר עשו ממני צחוק כשאמרתי שאני רוצה להיות כוכבת. "את? ילדה אסייתית?" היה משהו בדבריהם. לא היו כוכבות קולנוע סיניות מפורסמות מלבד אנה מאי ווֹנְג, והיא לא שרה או רקדה, ככל שהיה ידוע לי. ואז ראיתי את דורותי טוֹי ואת פול וינג – צמד רקדנים סינים – בסרט בעל השם הסאטירי "קול הבְּרֵכוֹת והאיחולים" והחלטתי שאם הם הצליחו לעשות את זה, אז למה שאני לא אוכל? אבל האם משהו מכל זה יעזור לי עכשיו? פתאום הרגשתי חרדה ובודדה מאוד. כשהגיע תורי נכנסתי אל הקרון וסגרתי מאחוריי את הדלת, כפי שעשו שאר הנוכחים. האיש הורה לי בתנועת יד לשבת. "שמך?" "גרייס לי." "בת כמה את?" "מבוגרת מספיק כדי לשיר ולרקוד," השבתי בעליזות. רציתי להיות כוכבת, כך שלא היה חשוב כמה נואשת הייתי – הייתי חייבת להתנהג כמו כוכבת. "אני טובה." האיש חיכך את סנטרו כשהירהר בתשובה שלי. "את אסייתית," העיר, "ואת פצצה אמיתית. הבעיה היא שאין לי שום דבר להציע לך." פתחתי את ארנקי, הוצאתי את גזיר העיתון של מיס מילר ודחפתי אותו אל העבר האחר של השולחן. "כתוב כאן שאתם זקוקים לרקדנים ולזמרים עבור 'תהלוכת הפרשים של המערב הזהוב'..." "זאת הופעה גדולה. מאות אמנים. אבל אני לא זקוק לבחורה ממוצא אסייתי." "מה עם הביתן היפני?" שאלתי. ביטחוני העצמי המעושה התערער לחלוטין. "באתי ממש מרחוק. אני באמת זקוקה לעבודה." "זו תקופת השפל הגדול, ילדונת. כולם זקוקים לעבודה." הוא הציץ שוב בטופס המועמדות שלי. "ולא נעים לי לבשר לך את זה, אבל את לא יפנית. גרייס לי. זה שם סיני, נכון?" "מישהו יידע?" "ילדונת, קשה לי להאמין שמישהו יודע להבחין בהבדל. ולך?" משכתי בכתפיי. בחיים לא ראיתי יפני. לא ראיתי גם סינים, פרט לאמא שלי, לאבא שלי ולבבואה שלי במראה – וגם לאנה מאי וונג, לטוי ולווינג ולכמה שחקנים אסייתיים ששיחקו בתפקידי משרתים ומשרתות על מסך הקולנוע, אבל לא ראיתי אותם באמת בחיים – אז איך אוכל להבחין בוודאות בהבדל בין יפנים לסינים? הכרתי רק את לחייה הכחושות של אמא שלי ואת ידיה הסדוקות, את פניו הסחופות של אבא שלי ואת זרועותיו הרזות והחזקות. בן־רגע נקוו דמעות בעיניי. ואם אכשל? ואם איאלץ לחזור הביתה? "במקום שאני באה ממנו, אין אנשים ממוצא אסייתי," הודיתי. "אבל תמיד שמעתי שכולם דומים." "יכול להיות. אבל אמרו לי להיות נאמן לאמת..." הוא נקש באצבעותיו. "יש לי רעיון. עומד לקום כפר סיני. האנשים שם מגייסים את העובדים באופן עצמאי. אולי אוכל לסדר לך שם עבודה בתור רקדנית מסין." "אני לא מסין. נולדתי כאן." הוא נטל את שפופרת הטלפון מבלי להתייחס לדבריי. האזנתי כשהציע אותי לאדם שהנחתי שהיה הממונה על הכפר הסיני. הוא הניח שוב את השפופרת בעריסתה. "הם לא שוכרים רקדנים על בסיס קבוע. עם כל הבעיות בסין, זה לא יהיה צודק." בעיות בסין? קראתי במקומון של פליין סיטי על התוקפנות של גרמניה באירופה, אבל העיתון יצא רק פעם בשבוע. הוא בקושי כיסה את האירועים באירופה ומעולם לא דיווח על האירועים באסיה, כך שלא היה לי שמץ של מושג בכל העניינים הסיניים, מלבד יין האורז הסיני שהכינה אמא שלי ושמכרה בסתר בלילות שישי ובמוצאי שבת לגברים של פליין סיטי – מקום שהיה יבש כמו מדבר גם אחרי שבוטל חוק היובש. מחשבותיי נדדו אל העניינים האלה, אבל זו היתה רק הסחת דעת מן החרדה. "מה עם יריד השעשועים?" זכרתי את היריד מהמודעה של מיס מילר. "זה קרנבל. אני ממש לא רואה אותך שם." "הייתי כבר בקרנבל..." "לא כמו זה." "אני יכולה להתמודד עם זה," התעקשתי, אבל הוא העדיף לא לנסות לשלוח אותי לאוהל ריקודי חשפניות, כמו זה שהיה ביריד בפליין סיטי. לא הייתי עושה את זה לעולם. הוא הניד בראשו. "את בובה סינית אמיתית. אם אציב אותך ביריד השעשועים, הגברים יאכלו אותך חיה." חמש הדקות שלי הסתיימו, אבל האיש לא שלח אותי החוצה. תחת זאת הוא לטש בי את עיניו, סקר את שמלתי, את נעליי ואת הסלסול והתסרוקת שלי. השפלתי את עיניי וישבתי בשקט. אולי זו הוכחה לכך שהתמימות ביותר נותרות מוגנות – או לכך שהאיש היה באמת אדם טוב – כי הוא לא ניסה ואפילו לא הציע לי משהו מפוקפק. "אני אעשה הכול," אמרתי וקולי רעד. "גם אם זה משעמם או קשור בעבודת כפיים..." "ככה לא תצליחי למכור את עצמך, ילדונת." "אני יכולה לעבוד בדוכן המבורגרים, אם אהיה חייבת. אולי אחת הבחורות שמופיעות ב'תהלוכת הפרשים של המערב הזהוב' תחלה פתאום. אתה צריך מישהי כמוני בסביבה, ליתר ביטחון." "תוכלי לנסות את דוכני המזון," השיב בפקפוק. "אבל יש לך בעיה גדולה. הרגליים שלך יפות ואת בנויה כמו שצריך במקומות הנכונים. יש לך פרצוף מהמם. אבל המבטא שלך..." "המבטא שלי?" "כן. אין לך מבטא. את צריכה להפסיק לדבר בצורה מושלמת כזאת. את צריכה לדבר במבטא סיני." בחיים לא! אפילו שאבא שלי נולד באמריקה, הוא דיבר אנגלית במבטא זר כבד. הוא תירץ זאת תמיד בעובדה שגדל במחנה לכריתת עצים בסיירה נוואדה, שם התגורר עם אביו, שדיבר רק סינית. האנגלית של אמא שלי היתה מושלמת. היא נולדה בסין, אבל הגיעה לאמריקה מוקדם כל כך, עד שאיבדה את המבטא הזר שלה לחלוטין. העובדה שגדלה והתגוררה משום מה רחוק מספיק מסינים אחרים כדי שלא יהיה לה מבטא מעולם לא היתה נושא לדיון. בפעם היחידה ששאלתי על זה, אבא שלי סטר לי. על כל פנים, שלושתנו יכולנו להבין זה את זה רק אם שוחחנו באנגלית. גם אם היינו כולנו דוברים אותו ניב, אבא לא היה מרשה לנו להשתמש בו.שימוש קבוע בשפה האנגלית אומר שאתה אמריקני, ואנחנו חייבים להיות אמריקנים כל הזמן. דקלום משפטים כמו אני שומע ששוב הברזת מבית־ספר, או: מה הסיפור הגדול? מעיד על כך שהשתלבנו. אבל כל זה לא היה תקף כשאבא דיבר במבטא זר מוגזם עם הלקוחות שלו, אם חשב שזה ישמח אותם. "אני מצטערת," אמרתי. "אבל לא אוכל לעשות את מה שביקשת." כיוון שלא נותר מה להוסיף קמתי ללכת. ברגעים הספורים האלה למדתי שני דברים על עצמי: לעולם לא אשפיל את עצמי באמצעות סילוף המבטא שלי כפי שנהג אבא שלי לעשות (או צ'רלי צ'אן בסרטיו), ולעולם לא אעבוד עירומה כרקדנית־חשפנית. בסדר, אז היתה לי גאווה. אבל איזה מחיר איאלץ לשלם עליה? חשתי בחילה מרוב פחד וייאוש. "הי, ילדה, חכי שנייה." האיש תחב את ידו לתוך אחת המגירות, הוציא שקית נייר חומה וניגש אל הדלת. "כריך עם נקניק ותפוח." פניי התלהטו. לא קיבלתי את העבודה. האם הוא היה צריך להשפיל אותי עוד יותר? האם נראיתי כמי שאין לה פרוטה על הנשמה? "קחי את זה," אמר ותחב את השקית לידיי. "מאשתי וממני." "תודה." זו היתה הארוחה הראשונה שלי מאז עזבתי את הבית. הוא נעץ בי מבט חומל אחרון. "ניסית את מועדוני הלילה החדשים בצ'יינה טאון? שמעתי שהם מחפשים אדמוניות וכנריות." כשראה את הבעת הפנים הנבוכה שלי הסביר: "אני מדבר על רקדניות וזמרות – אדמוניות וכנריות. אל דאגה. את תלמדי מהר. עכשיו לכי אל השכונות שאת שייכת אליהן. תשאלי כל אדם ברחוב. יגידו לך כבר איפה מתקיימים מבחני הבמה." הוא דחף אותי בעדינות אל מחוץ לדלת וקרא: "הבא בתור." בדרך חזרה אל הרציף ראיתי בדמיוני מועדון לילה. בסרטים "כובע צילינדר", "בקצב הסווינג" ו"כוכב נולד" היו מועדוני לילה, כך שידעתי בדיוק איך הם נראים: ספסלים לבנים, נערות מלתחה ומוכרות סיגריות, שמפניה מבעבעת בגביעים דקיקי־רגל, גברים החובשים כובעי צילינדר, עונבים עניבות לבנות ולבושים במעילי פראק ונשים המסתובבות להן בשמלות ערב עשויות סטן, הגזורות באלכסון ועוטפות את גופן כנשיקות לוחשות. ביקשתי להשיג עבודה בתערוכה, אבל עבודה במועדון לילה תהיה טובה עוד יותר. התקף של ביטחון עצמי: אני אצליח. אבל עדיין לא היה לי מושג היכן נמצאת צ'יינה טאון ואיפה יהיה עלי לחפש אחרי שאגיע לשם, והידיעה הזו העבירה בגופי גל חרדה, שהטביע את האופטימיות הרגעית שחשתי. לעת עתה, לא היה לי לאן ללכת חוץ מאשר לחזור אל חדרי במלון, וכבר שנאתי את המקום הזה, על המקקים שבו, על הנשים שעל לחייהן מרוח סומק רב מדי, ועל הגברים בגופיות המלוכלכות שנכנסו אליו ויצאו ממנו. אבל לא הייתי מוכנה להרים ידיים. לא יכולתי להרים ידיים, כי זה יכול לגרום לכך שאיאלץ לחזור אל אבא שלי. למחרת לבשתי שוב את השמלה הוורודה, קניתי מפה ופניתי בעזרתה לעבר צ'יינה טאון. מזג האוויר הלח והדביק היה מדכדך. לא הועיל במיוחד גם המעבר על פני כל התורים למרק ועל פני האנשים העומדים בתור – פליטים מאוקלהומה, תיארתי לעצמי – אנשים כחושים, לבושים בלויי סחבות, שסתם עמדו שם. אני עלולה להידרדר למצבם אם לא אנהג בזהירות. וכל גופי כאב מן הלחות. רעד עבר בצלעות ובכתפיים שלי כשנשמתי וכשהרמתי את הזרועות, אבל הזכרתי לעצמי שרקדתי ברגעי כאב פעמים רבות מספור. בלעתי שלושה כדורי אספירין בלי מים והתפללתי בליבי שאם אצליח להתקבל למבחן במה, לא אצטרך לעשות המון סיבובים. זה עלול להיות ממש בלתי נסבל בגלל הסחרחורת שסירבה לחלוף. בפינת רחוב קליפורניה ושדרת גרנט ניצבו כזקיפים שני מבנים רבי־קומות ומשונים למראה, בעלי גגות רעפים מצופים זיגוג ירוק – בזאר סינג צ'ונג ובזאר סינג פאט. אילו שמות מטורפים! מאחורי החלונות הגדולים העשויים זכוכית מלוטשת היו דברים שלא ראיתי מימיי: רהיטים סיניים, בדי משי ואגרטלים. ואז נכנסתי לשדרת גרנט ולעולם אחר. דרקונים מתפתלים צבועים בירוק בהיר, באדום ובזהב קישטו את פנסי הרחוב. המרזבים פנו כלפי מעלה. חלפתי על פני שווקים ובהם ירקות ופירות שנערמו בסלים על המדרכה ועל פני מסעדות שפירסמו את הצ'ופ־סוי שלהן – מה שזה לא יהיה. ואילו ריחות! לא הצלחתי להחליט אם היו טובים או רעים – הם היו פשוט משונים. אבל דבר לא עירער את ביטחוני יותר מאשר המפגש עם עיניים, זרועות, רגליים, פיות ואפים סיניים רבים כל כך. היו כאן מאות – אולי אלפים – גברים סינים. הם היו גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, כמה בהירי עור וכמה שחומים מאוד. אף אחד מהם לא דמה לאבי במראהו. הבחנתי בזוג נשים מבוגרות שפסעו בגנבה על המדרכה והשתדלו כמיטב יכולתן להיות סמויות מן העין. במרחק־מה ראיתי חמש תלמידות תיכון לבושות בתלבושת אחידה ונושאות ספרים. היכרותי עם השיער הסיני היתה מוגבלת לשלוש דוגמאות: השיער הארוך שאמי אספה בפקעת, תספורתו הקצוצה של אבי והתלתלים המלאכותיים שלי. כך שאפילו השיער היה שונה – מחלפות ארוכות ומשייות, תספורות קצרות, תסרוקות בקבוקים, תספורות קצרות וגליות, תספורות קוצים, שיער דק ועדין, ראשים מקריחים – והכול במגוון גדול של גוני שחור. הכול היה זר ומשונה כאילו זה עתה ירדתי מספינה בהונג קונג, בקנטון או בשנחאי – לא שהייתי פעם באחד המקומות האלה – ועורר בי תחושת התעלות ושיתוק בו־זמנית. צ'יינה טאון נסכה בי תחושה מפחידה של כישוף, שהזכיר לי כמה סיפורי מעשיות שהדירו פעם שינה מעיניי. האם זו הסיבה שהוריי התעקשו לחיות במרחק גדול כל כך מכל זה? הייתי זקוקה לעזרה. "את יכולה להגיד לי איך מגיעים למועדון לילה?" שאלתי אישה שלבשה בגד שנראה כמו פיג'מה שחורה ואחזה בידיה שני שקים מלאים לעייפה בבצל ירוק. היא סירבה להתייחס אלי. לאחר מכן ניסיתי לעצור מוכר עיתונים, אבל גם הוא התעלם ממני. הרמתי את עיניי אל הרחוב: כל כך הרבה אנשים היו בו – כמה מהם לבושים כפועלים, אחרים כאנשי עסקים, ונראה שכולם נחפזים ומתנועעים הרבה יותר מהר מהאנשים בבית, מלבד מאשר באותו יום שבו עלה בית משפחת סמית באש, וכולנו נחפזנו לצפות בכבאים המתנדבים שניסו לכבות את השריפה. איזה לילה זה היה! בפינת שדרת גרנט ורחוב וושינגטון ראיתי שלושה ילדים כבני עשר עד שתים־עשרה, כך תיארתי לי, ששיחקו בערימת חול שהושלכה באמצע הצומת. מכנסיהם היו מגולגלים עד הברכיים, החולצות היו מופשלות עד המרפקים, ובלהט המשחק נטו כובעיהם באלכסון על ראשיהם. פועלים עדרו במתחם הערימה ומכוניות ומשאיות צפרו בגלל המכשול בתנועה, כאילו תוספת הרעש תביא לפתרון הבעיה. במשך כמה דקות צפיתי בזה ממקומי על שפת המדרכה. לבסוף צעדתי אל הרחוב. הנעליים שלי שקעו בחול כשפילסתי לי דרך בעדינות אל השלישייה הקטנה שחדלה ממשחקה הפרוע כדי לצפות בי בהתקרבי. הנער המבוגר ביותר גרף בידיו שתי ערימות חול והניח לגרגירים להסתנן מבין אצבעותיו. "אף אחד לא אמר שאנחנו לא יכולים להיות כאן," אמר כמברך אותי לשלום. "לא אמרתי שאמרו," עניתי. "אז מה את רוצה, גברת?" פרצופי התקמט. בחיים לא קראו לי גברת. ילדה עלובה. פרצוף חזיר. סינית מלוכלכת. קטנטונת. זוכה במדליות. כופתאה. ואתמול כוניתי ילדונת ובובה סינית, אבל אף אחד לא קרא לי גברת. היכנסי לתפקיד! "אני מקווה שתוכלו לעזור לי," אמרתי. "ומה זה ייתן לנו?" שאל בחוצפה הנער המבוגר ביותר. "חמישה סנט לכל אחד אם תעזרו לי." הוצאתי את ארנק הכסף הקטן שלי, חיטטתי בו, הוצאתי שלושה מטבעות של חמישה סנטים ואחזתי בהם בידי. "אני מחפשת מועדון לילה..." "אה," אמר. קולו עלה וירד כיודע־דבר. "את לא תסתבכי?" הטלתי את אחד המטבעות בחזרה לארנק. "אז אתם מכירים את המועדונים האלה," אמרתי. דברים אסורים מסקרנים כל ילד, וההערה שלי הציתה את שלושת הנערים. "הם ממש לא יותר טובים מברים..." "אף אחד לא רוצה אותם בשכונה..." "אבא שלי אומר שהם לא הרבה יותר טובים מברים לא־חוקיים..." הטלתי מטבע נוסף לתוך הארנק. "ניצחת, גברת," הודה ראש הכנופיה. "אם את רוצה לעבוד במופע שחושפים בו את הירכיים, זאת כבר בעיה שלך." "מופע שחושפים בו את הירכיים?" "את לא יודעת שום דבר?" שאל. "את באמת רוצה לתת לאנשים לראות את הרגליים שלך?" כל עוד מדובר רק ברגליים שלי... "תגידו לי בבקשה לאן ללכת," אמרתי. המתנתי בזמן שהנער החליף מבטים עם חבריו. כל מה שהייתי זקוקה לו היה שם שיביא אותי אל הדלת הראשונה. לבסוף אמר: "וילברט וונג הוא הבעלים של ה'לי פּו' – סלון קוקטיילים ברחוב הסמוך. הוא הופך את זה למועדון. אנדי וונג – אין קשר משפחתי – מנהל את מועדון 'דירת־הגג הסינית'. הוא נפתח בחודש דצמבר בהופעת בידור על טהרת האמנים הסינים." הוא שלף במהירות את המידע מפיו כאילו היה הכרוז של העיירה. המקום הזה נעשה דומה לפליין סיטי הרבה יותר מכפי שזה נראה על פני השטח: עיר קטנה, שכולם בקיאים בה בעסקיהם של האחרים, בייחוד כשמדובר בעניינים אסורים. "שמעתי שאנדי וונג מתכוון להחליף את השם ל'חדר השחקים'," העז הילד הקטן ביותר לנדב מידע, והדבר זיכה אותו בתחיבת מרפק בצלעות. "וישנו גם המועדון החדש של צ'רלי לוֹאוֹ. הוא אפילו לא נפתח עדיין," המשיך הנער המבוגר ביותר. "לפני שנתיים הוא פתח בר כאן, בשדרת גרנט. הכניסה נאסרה על נשים ונערות סיניות. על מה אני מדבר בעצם? שום סיני לא היה יכול להיכנס וזהו זה!" "ואיך אתה יודע את זה?" פיקפקתי בדבריו. "אני יודע," ענה. כל ילד יכול לפטפט על עניינים שבינו לבינה – ועל עניינים אסורים אחרים – אבל לעיתים קרובות הוא לא קולט נכון את הפרטים. נאלצתי לברור עכשיו מבין דבריו של הילד הקטן, מה מדויק ומה מהדברים שאמר הם קשקושים שליקט תוך כדי הקשבה לנערים מבוגרים יותר. "אשתו של צ'רלי לואו זמרת," המשיך. "והוא מכין לה אולם מופעים שנקרא 'העיר האסורה'. הוא נמצא ברחוב סאטֶר..." "אפילו לא בצ'יינה טאון," קטע אותו שוב הנער הצעיר ביותר. זה מצא חן בעיניי, כי צ'יינה טאון היתה מפחידה מדי בעיניי. "אתה יכול להסביר לי איך מגיעים לשם?" "קודם כול, הולכים..." הוא השתתק ועיניו התרחבו. שני הילדים האחרים בהו בפיות פעורים במשהו מאחוריי. הסתובבתי כדי לראות במה הם לוטשים את עיניהם וראיתי בחורה בת גילי בערך, שירדה בזהירות משפת המדרכה וניגשה אלינו. היא היתה לבושה בבגדים נוחים – חצאית בעלת קפלים מצמר אפור, סוודר שחור עם שרוולים ארוכים וגרבוני צמר שחורים כפחם. לרגליה נעלה נעליים חצאיות שטוחות. היא היתה סינית והיה לה עור חרסינה מושלם. היא נראתה עשירה, כאילו יצאה מסרט, אלא שבחשכת קולנוע "ריאלטו" לא ראיתי אף פעם סינית שנראתה כמוה. "אני יודעת איך מגיעים ל'עיר האסורה'," אמרה בקול נעים. "אני אקח אותך." אף על פי שג'ו והאיש בטרז'ר איילנד היו נחמדים אלי מאוד, לא הייתי רגילה לגילויי חביבות. ופתאום מופיעה כאן בחורה שמציעה לעזור לי, כאילו הגיעה אלי במטה קסם. שלחתי מבט אל הילדים, מנסה לקלוט איזשהו רמז, מה עלי לעשות. "זאת היא הלן פוֹנְג," אמר לי מנהיג החבורה ביראת כבוד. "אם היא רוצה לעזור לך, תרשי לה!" שני הילדים הצעירים יותר התנהגו סוף־סוף בהתאם לגילם, כיסו את פיותיהם בכפות ידיהם וציחקקו. הבחורה ששמה הלן נעצה בהם מבט מצמית, והם השתתקו מייד. "קְיוּ, צ'וואן, יי, אני לא חושבת שהאמהות שלכם ישמחו לשמוע שאתם לא נמצאים בבית־הספר," העירה בקול צונן. "כדאי שתמהרו לשם מייד." הילדים קמו על רגליהם וניערו את החול מגופם. כשהושיטו את כפות ידיהם, שילמתי להם את חמשת הסנטים המובטחים. אחרי שהתרחקו במרוצה, פניתי אל הלן. "לאן הולכים?"