לחץ מתמשך

1

מוזיאון סולומון ר' גוגנהיים

ניו יורק

דיינה גולדריץ' ניסתה לספור כמה כוסות היא כבר שתתה. חמש? שמונה? מה זה משנה, זו הייתה האחרונה. אולי לא האחרונה לגמרי, אבל בהחלט זאת שתטה את הכף ממצב מבוסמת בקושי למצב שיכורה במידה כמעט מושלמת. הגבול היה חמקמק, אבל לוטש במשך שלושים שנות טורנירים, מכירות פומביות, נשפים יוקרתיים שכרטיס כניסה אליהם עלה סכום בן חמש ספרות, אינסוף אירועי חברה, ולאחרונה חודשים ארוכים של שעמום קורונה סגורה בביתה – והיא נהנתה מכל רגע.

אבל היא לא רצתה להביך את עצמה בשתייה מוגזמת. אביה לימד אותה שאין דבר גרוע יותר מאנשים שנעשים מגעילים כשהם משתכרים. אז זהו – זאת הייתה הלגימה האחרונה מהמעיין. היא ידעה שהיא צריכה להישבע כדי להבטיח שהמצב לא יתדרדר, אז כל התותחים הכבדים גויסו למשימה: שבועת צופים, שבועת זרת, שבועה באלילים, הצטלבות, יד על הלב, ולסיום היא נשבעה בחייה.

ההתחייבות האחרונה כיסתה את כל החזיתות. מסירות עמוקה מחוזקת בקונספט הרומנטי הגורס שמוות עדיף על חיים בחוסר כבוד.

היא הצטלבה.

והבטיחה למות.

כשהיא עשתה את התנועה נשפכה קצת וודקה מהכוס, ומשום מה זה הצחיק אותה. היא ליקקה את הטיפות מאצבעותיה והחליטה לעלות.

כולם העבירו את הזמן בדיבורים על עבודה, ובערב הזה היו שני נושאים עיקריים – הנבחרת הסביבתית – צמצום, מִחזור, שיקום, חידוש – או טיפים על מניות. בשילוב כזה של אנשי עסקים־סביבה־אינטרנט, התפרצות זעם סוערת הייתה רק עניין של זמן, היא חשבה. אחד ממזייני העצים הנאטוֹסקסואלים יעליב את אחד מאנשי קרנות הון הסיכון, הרוחות יתלהטו ומישהו יגמור עם דרינק בפרצוף. אולי יהיו גם כמה קללות עסיסיות. אבל היא לא חשבה שיעופו אגרופים – למרות האכזריות הרבה שאנשי וול סטריט ייחסו לעצמם. הם לא היו אנשים שמגיבים פיזית. וכל אלה עם האובססיה לטביעת פחמן? הם האמינו בחיבוקים קבוצתיים, לא במלחמת כנופיות.

בעלה, שלדון, היה בעיצומו של מינגלינג עם חבריו מקרנות הגידור אי־שם באטריום שבקומה מתחת. דיינה העבירה את מבטה על ים בגדי הנשף, אבל היו שם חמש מאות איש בקלות, וחצי מהם לבשו חליפות ערב רשמיות, כולל המלצרים. שלי לא היה גבוה במיוחד וזה היה כמו לחפש יהלום בדלי קרח. זה היה בסדר גמור מבחינתה. לא עניין אותה לשמוע אותו משווק עוד אחת מהקרנות שלו – הפעם זה היה כסף זר, בעיקר מימון סעודי.

וברור שכולם דיברו על החברה שאירחה את האירוע – הורייזן דיינמיקס. שלי התרגש משמועה שהסתובבה בקרב מכריו, שצפויה הכרזה דרמטית הערב – מהסוג שיכניס הרבה כסף לכל הצדדים כשהבורסה תיפתח למחרת בבוקר. והיה חייב להיות לפחות גרעין של אמת בשמועה, כי דיינה כבר שמעה כמה אורחים מדברים על הדרכים השונות להערים על רשויות המיסים.

היא טיפסה במבנה הספירלי של הגלריה בצעדים איטיים ומחושבים שהעידו על מפלס אלכוהול קרוב למושלם בדמה. היא קראה על זה פעם – זה עניין של ביולוגיה בסיסית. כשהאתנול פורץ את מחסום הדם־מוח הוא משבש את שיווי המשקל כי המין האנושי ירש את האוזן הפנימית מהכריש. פשוט. היא מעדה אבל נאחזה במעקה בזמן. עוד קצת מהקוקטייל נשפך מהכוס.

דיינה נתקלה באשתו של אחד ממנהלי תיקי הלקוחות במשרד של שלדון, אישה ששמה היה אחד מהכינויים האלה של הנשים שלמדו בבתי ספר פרטיים לבנות החברה הגבוהה – מאפי או מיסי או משהו כזה. היא הייתה עם חברה שדפקה לוּק של קרוּאלה דה־ויל, כולל התסרוקת הכבדה והגבוהה.

כשמאפי/מיסי ראתה את דיינה, היא צווחה בהתרגשות ורקעה ברגלה בתנועה שהזכירה כלב פומרניאן. "דיינה! איזו הפתעה נהדרת." שרירי הפנים שלה בקושי זזו, אבל היא עדיין הצליחה למתוח את שפתיה לעווית שרוב האנשים יכלו לנחש שאמורה להיות חיוך.

דיינה רכנה קדימה, תוך שהיא מקפידה להרחיק את היד שאחזה בקוקטייל, והשתיים החליפו נשיקות אוויר בקצב אחיד. "איזה יופי לראות אותך," היא אמרה וניסתה להיזכר בשמה של האישה.

מאפי/מיסי הציגה את חברתה, אבל שמה נבלע ברעש. פניה עברו את אותם הליכי פחלוץ כחברתה – ופיה נראה כמו כיסון אפוי יתר על המידה.

עוד נשיקות אוויר.

מאפי/מיסי שאלה מה שלום הילדים (לדיינה לא היו ילדים), ושאלה מתי היא ושלדון (אבל היא קראה לו שלבון) מגיעים לחוף לעוד סוף שבוע נפלא (הם מעולם לא היו שם).

דיינה הצביעה לעבר הרמפה. "אני כבר חוזרת," היא שיקרה. "הבטחתי למישהו לדבר איתו על התמחות לבן שלו. נתראה אחר כך למטה."

זה הניח את דעתה של מיסי/מאפי והיא המשיכה עם קרואלה במסלול היורד.

בדרכה של דיינה למעלה אל תקרת הזכוכית ומכונות הקונפטי, היא התעלמה ממרבית יצירות האמנות בתערוכה. התפאורה – כי זה כל מה שזה היה, בעצם – הייתה מיקס של צילומי טבע אייקוניים של אנסל אדמס משולבים עם הדפסי פס הייצור של אנדי וורהול. נציגי וול סטריט תיבלו את שיחותיהם במושגים כמו סמיכות, חלל שלילי ותרבות הצריכה המוגזמת כאילו הם יודעים מה זה אומר, או שאכפת להם. דיינה עבדה במחלקת האמנות של כריסטיס, וזיהתה מייד את הראש הפרסומי. כשרואים פחיות מרק של וורהול ליד אחד מצילומי הסיירה של אדמס, קשה לפספס את המסר: יותר מדי זבל, לא מספיק מחשבה תחילה. ולכן התכנסו כאן כולם בערב זה. הורייזן דיינמיקס עמדה לשנות את העולם. או כך לפחות הכריזו באנרים באורך שבעה מטרים שהשתלשלו מהתקרה בסלוגן קלאסי לקבוצת מיקוד: הפתרונות של היום לבעיות של מחר!

כל היצירות של וורהול נראו לה כמו הדפסים על חולצות. נכון, זו הייתה אמנות פופולרית. נכון, זו הייתה חותמת זמן של תקופה חשובה בתרבות. אז מה? כשדיינה הסתכלה על הפוסטרים והדפסי המשי, היא לא ראתה שום דבר מיוחד באמן עצמו.

אבל בתור השקעה? וורהול היה אבן בוחן גם לאספנים מתחילים וחסרי ידע. הוא היה מותג מוכּר. לא משנה אם הנושא היה קופסת ברילו, דיוקן של מיק ג'אגר במדי צבא או אחד מרישומי הנעליים המוקדמים שלו – כולם היו מוצרים מוכרים. למצוא יצירה של וורהול במכירה פומבית היה הרבה יותר קל מהייסורים הנפשיים הכרוכים בניסיון להבין איך ציור קטן יכול להיות שווה יותר מציור גדול. אם רצית לרכוש פוסטר 'מרק קמפבל 1969' חתום בעט כדורי ונושא חותמת עם מספר סידורי, כל הנדרש ממך היה לדעת לקרוא קטלוג.

אבל אדמס היה הדבר האמיתי – ענק אמריקאי. העובדה שיצירותיו היו תלויות כאן לצד וורהול הייתה בעיניה ביטוי ללעג. אבל היא הבינה שלא כולם קלטו את הראש של אדמס – המכשול הגדול ביותר שעמד בדרכה בשיחותיה עם לקוחות היה להשוות את היצירה שלו לאמנויות אחרות. עצוב איך הוא איבד חלק מהרלוונטיות שלו בעידן שבו כל אחד עם מצלמה בטלפון החזיק מעצמו צלם. אבל בשביל דיינה, יצירות של אדמס היו כמו לקרוא שירה של ויטמן – או שהבנת ואהבת, או שלא. ורוב האנשים לא.

באמצע הסיבוב האחרון סביב הרמפה הספירלית היא שמה לב שהכוס שלה ריקה. ומאחר שחצי ממנה נשפך, הגיעה לה עוד אחת. אבל רק עוד אחת. וזהו לערב הזה. היא נשבעה בלב.

דיינה השקיפה מעבר למעקה על האטריום למטה. הבר היה רחוק מדי לעקבים שהיא נעלה. ולא בא לה להיתקל שוב במיסי/מאפי וקרואלה בדרך למטה לשיחה על ילדים וסופי שבוע שלעולם לא יהיו לה.

בזמן שהיא חיפשה את המעלית, האורות התעמעמו. היא נעזרה במעקה לשמירה על שיווי המשקל והסתכלה למטה.

תזמורת המיתרים החלה לנגן קומפוזיציה עליזה שנשמעה כמו ציפורים מצייצות.

הקונפטי המנצנץ התחיל לרדת כשלג מהמכונות שנתלו מתחת לתקרת הזכוכית – נחיל של מראות מרפרפות קטנות. הלייזרים הוטחו בענן שהתחיל לפעום, לפתח דופק. הוא נראה כמו יצור חי שרצה לשחק.

האטריום פרץ במחיאות כפיים.

הולוגרמות עלו מהרצפה לעבר טיפות הכסף הנופלות – גזעי עצים תלת ממדיים שצמחו בהילוך מהיר ושלחו את ענפיהם לעבר תקרת הזכוכית. הענפים ההולוגרפיים השלוחים התפתלו עם המגע ברסיסי הכסף והשינוי הושלם.

לשנייה, הגוגנהיים הפך ליער עבות ושקוף, גזעים כבדים של עצים עתיקים שחולל המחשב טיפסו לתוך עלוות הכסף שנפרשה כחופה מעל.

הציוצים העדינים שהפיקו הכינורות שינו טון והפכו לקריאות של ציפורים אקזוטיות, כל כינור היה ציפור אחרת.

החדר נעלם, ודיינה הייתה פתאום בנקודה עתיקה בזמן, לפני שהאדם התחיל במסע האיטי של האבולוציה.

היא הצטרפה לשאר האורחים במחיאות הכפיים.

ואז—

מוחה של דיינה הספיק לקלוט את הבזק האור.

ואת רגע הפיצוץ הראשוני.

אבל הכול נעלם כשגל ההדף הכניע אותה.