13 סיבות

"אדוני?" היא שואלת שוב. "חשוב לך שזה יגיע לשם מהר?"

אני משפשף שתי אצבעות בכוח מעל לגבה השמאלית שלי. פעימת הכאב התחזקה. "לא משנה," אני אומר.

הפקידה לוקחת את החבילה. אותה קופסת נעליים שחיכתה על המרפסת שלי לפני פחות מעשרים וארבע שעות; עטופה מחדש בשקית נייר חומה ומודבקת במסקינגטייפ שקוף, בדיוק כמו שקיבלתי אותה. אבל בכתובת הנמען יש שם חדש. השם הבא בתור ברשימה של האנה בייקר.

"השנים־עשר של בייקר," אני ממלמל. ואז אני נגעל מעצמי על ההתחכמות.

"סליחה?"

אני מנענע בראש. "כמה זה יוצא?"

היא מניחה את הקופסה על משטח גומי ומקישה על כמה מקשים במקלדת שלה.

אני מניח על הדלפק את כוס הקפה מתחנת הדלק ומעיף מבט במסך. אני מוציא כמה שטרות מהארנק שלי, חופר כמה מטבעות מהכיס ושם את הכסף על הדלפק.

"אני חושבת שהקפה עדיין לא השפיע," היא אומרת. "חסר לך דולר."

אני מושיט את הדולר הנוסף ומשפשף את העיניים הישנוניות שלי. לגימת הקפה שאני שותה פושרת, וזה רק מקשה על הבליעה. אבל אני חייב להתעורר איכשהו.

או אולי לא. אולי עדיף לעבור את היום במצב של חצי־שינה. אולי זאת הדרך היחידה לעבור את היום הזה.

"היא אמורה להגיע לכתובת הזאת מחר," היא אומרת. "אולי מחרתיים." ואז היא זורקת את הקופסה לעגלה מאחוריה.

הייתי צריך לחכות עד סוף יום הלימודים. הייתי צריך לתת לג'ני יום אחד אחרון של שלוות נפש.

גם אם לא מגיע לה.

כשהיא תגיע הביתה מחר, או מחרתיים, היא תמצא חבילה מחכה על סף הדלת שלה. ואם אמא שלה או אבא שלה או מישהו אחר יגיעו לשם לפניה, אולי היא תמצא את החבילה על המיטה שלה. היא תתלהב. אני התלהבתי. חבילה בלי כתובת שולח? הכתובת נשמטה בטעות, או שהיא חסֵרה במכוון? אולי ממעריץ סודי?

"אתה רוצה את הקבלה שלך?" שואלת הפקידה.

אני מנענע בראש.

מדפסת קטנה בכל זאת פולטת את הקבלה בקול תקתוק. אני צופה בפקידה תולשת את הפתק לאורך שפת הפלסטיק המשוננת וזורקת אותו לפח האשפה.

יש בעיר שלנו סניף דואר אחד בלבד. אני תוהה אם אותה פקידה טיפלה באנשים הקודמים ברשימה, אלה שקיבלו את החבילה לפנַי. האם הם שמרו את הקבלה כמזכרת חולנית? דחפו אותה למגירת התחתונים שלהם? תלו אותה על לוח שעם?

אני כמעט מבקש את הקבלה שלי בחזרה. אני כמעט אומר, "מצטער, אני יכול לקבל אותה בכל זאת?" כתזכורת.

אבל אם הייתי רוצה תזכורת, הייתי יכול להכין עותקים מהקלטות או לשמור את המפה. אבל אני לעולם לא ארצה לשמוע את הקלטות האלה שוב, גם אם הקול שלה לעולם לא יֵצא לי מהראש. והבתים, הרחובות ובית הספר התיכון יישארו שם תמיד כתזכורת.

העניין כבר לא בשליטתי. החבילה יצאה לדרך. אני יוצא מסניף הדואר בלי הקבלה.

עמוק מתחת לגבה השמאלית הראש שלי עדיין פועם. לרוק שלי יש טעם חמוץ, וככל שאני מתקרב לבית הספר כך אני קרוב יותר לקרוס.

אני רוצה לקרוס. אני רוצה לצנוח על המדרכה כאן ועכשיו ולגרור את עצמי אל תוך ענפי הקיסוס. כי קצת אחרי הקיסוס המדרכה מתעקלת ומתמשכת לאורך השוליים של מגרש החנייה של בית הספר. המדרכה חוצה את המדשאה שבחזית וממשיכה עד הבניין הראשי. היא עוברת בדלתות הכניסה והופכת למסדרון, שמתפתל בין שורות ארוניות וכיתות משני הצדדים, ובסופו של דבר מוביל לדלת הפתוחה־תמיד של השיעור הראשון.

ובחזית הכיתה, מול התלמידים, יעמוד השולחן של מר פּוֹרְטֶר. הוא יהיה האחרון לקבל חבילה ללא כתובת שולח. ובמרכז החדר, שולחן אחד שמאלה, יעמוד השולחן של האנה בייקר.

ריק.