1
עכשיו
אני מגיעה עד לדלפק הקבלה בלי שאף אחד יבחין בי. מדובר ברהיט מרשים, חצוב מגזע עץ גדול — כפרי אבל לא עלוב, התגלמות האסתטיקה של אמא — ואין אף אחד מאחוריו. אני חולפת במהירות על פניו אל המשרד ואז מסתגרת בפנים ונועלת את הדלת.
החדר הוא יותר בקתת דייגים ופחות מקום עבודה. קירות מעץ אורן, שני שולחנות עבודה עתיקים, חלון קטן מעוטר בווילון משובץ דקיק. אני לא חושבת שהוא השתנה הרבה מאז נבנתה הבקתה במאה התשע־עשרה. אין דבר שמעיד כמה זמן אמא הייתה כאן, למעט תמונה שלי בתור תינוקת נעוצה בעץ וריח קלוש של בושם של קליניק.
אני מתיישבת באחד מכיסאות העור השחוקים ומפעילה את המאוורר השולחני מפלסטיק. אני כבר דביקה, אבל מחניק כאן, אחד המקומות הבודדים בבניין בלי מיזוג אוויר. אני מרימה את מרפקיי כמו דחליל ומניפה את ידיי אחורה וקדימה. כתמי זיעה בבית השחי הם הדבר האחרון שאני צריכה.
בזמן שאני מחכה להצטנן לפני שאחליף לנעלי עקב, אני מביטה בערימה של העלונים שלנו. אתר הנופש ברוּקבנקס — החופשה שלך במוסקוקה, מכריז פונט עליז מעל תמונה של חוף הים בשקיעה, הבקתה ניצבת ברקע כמו טירה כפרית. זה כמעט מצחיק אותי — ברוקבנקס הוא המקום שלא הצלחתי לברוח ממנו.
אולי ג'יימי ישכח שהסכמתי לעשות את זה הערב ואוכל לחמוק חזרה אל הבית, ללבוש מכנסיים עם גומי במותניים ולהטביע את עצמי בדלי יין לבן קר.
ידית הדלת מקרקשת.
אין לי מזל.
"פֶרני?" קורא ג'יימי. "מה הסיפור עם המנעול? את לא לבושה שם?"
"אני צריכה חמש דקות," אני עונה בקול לחוץ.
"את לא מתכוונת להבריז, נכון? נשבעת שתעשי את זה," הוא אומר. אבל התזכורת מיותרת. חרדתי מזה כל היום. אולי כל חיי.
"אני יודעת, אני יודעת. אני מסיימת לעבור על ניירת." אני עוצמת את עיניי בגלל הטעות. "כמעט סיימתי."
"איזו ניירת? הזמנת מצעים? יש לנו שיטה לזה."
לאמא שלי הייתה שיטה לכל דבר, וג'יימי לא רוצה שאתעסק עם אף אחת מהן.
הוא מודאג. זו עונת השיא אבל יש חדרים ריקים רבים. חזרתי למשך שישה שבועות, וג'יימי חושב שזה רק עניין של זמן לפני שאכניס רוח חיים למקום. אני לא בטוחה שהוא צודק. אני אפילו לא בטוחה אם אני נשארת.
"את לא יכולה לנעול אותי מחוץ למשרד שלי. יש לי מפתח."
אני מקללת בשקט. ברור שיש לו.
זה יהיה מביך אם הוא יצטרך לגרור אותי מכאן, ואני בטוחה שהוא יעשה את זה. לא עשיתי סצנה באתר הנופש מאז השנה האחרונה שלי בתיכון, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. כשאני כאן אני מרגישה לפעמים שאני בנסיגה, אבל אני כבר לא נערה פזיזה בת שבע־עשרה.
אני נושמת עמוק, קמה ומחליקה את כפות ידיי על השמלה שלי. היא צמודה מדי, אבל הג'ינס הקרועים שאני נוהגת ללבוש לא מתאימים לחדר האוכל. כמעט שמעתי את אמא כשהחלפתי בגדים קודם לכן.
אני יודעת שהיית מעדיפה ללבוש פיג'מה כל היום, אבל אנחנו צריכים לקבוע את הטון, מתוקה שלי.
אני פותחת את הדלת.
התלתלים הבהירים של ג'יימי קוצצו ועוצבו כדי שלא יזדקרו לכל עבר, אבל יש לו עדיין את הבייבי פייס שהיו לו כשהיינו צעירים, כשחשב שדיאודורנט זה לא חובה.
"זאת הזמנת המצעים?" הוא שואל.
"כמובן שלא," אני אומרת. "יש לך שיטה."
ג'יימי ממצמץ ולא בטוח אם אני מקניטה אותו. הוא מנכ"ל אתר הנופש כבר שלוש שנים וזה לא נתפס מבחינתי. במכנסיים מגוהצים ועניבה, הוא נראה כאילו התחפש. מבחינתי הוא עדיין מכור לשחייה באגם, שלובש בגד ים ובנדנה.
גם הוא לא יודע מה לחשוב עליי — הוא מתלבט בין הניסיון לרַצות אותי, הבוסית החדשה שלו, ובין הניסיון למנוע ממני לעשות בלגן. אמור להיות חוק קוסמי נגד עבודה משותפת עם אקסים.
"פעם היה כיף איתך," אני אומרת לו והוא מגחך. ושם, עם קמטי החיוך העמוקים והעיניים הכחולות, אני מוצאת את ג'יימי שפעם שר את כל האלבום הראשון של אלאניס מוריסט, מסומם ולבוש בחלוק סגול שפילח מהבקתה של גברת רוז.
העובדה שג'יימי אהב תשומת לב לא פחות משאהב ללכת בלי תחתונים, הייתה אחד הדברים האהובים עליי בו — אף אחד לא הסתכל עליי כשג'יימי היה בסביבה. הוא היה בן זוג טוב, אבל גם הסחת דעת מושלמת.
״גם איתך," הוא אומר וממצמץ. "זו השמלה של אמא שלך?"
אני מהנהנת. "היא לא מתאימה." שלפתי אותה מהארון שלה בתחילת הערב. צהוב קנרית. אחת מבין עשרים שמלות בצבעים בוהקים, ללא שרוולים. מַדֵי הערב שלה.
יש רגע של שתיקה ודי בו לגרום לי לאבד את האומץ. "תקשיב, אני לא מרגישה —"
ג'יימי קוטע אותי. "לא־לא. את לא עושה לי את זה, פרני. התחמקת מהזוג הנוֹבֵר כל השבוע, ומחר הם עוזבים."
לדברי ג'יימי, בני הזוג הנובר מתארחים בברוקבנקס מדי קיץ כבר שבע שנים, נותנים טיפים כאילו הם צריכים להוכיח משהו, וממליצים עלינו להמון אורחים. לפי הבעת הזעף שראיתי על פניו כשישב מול מסך המחשב, אני חושבת שאתר הנופש צריך המלצות מפה לפה במידה נואשת יותר משג'יימי מוכן להודות. רואה החשבון שלנו השאיר לי הודעה נוספת היום וביקש שאתקשר אליו.
"הם כבר סיימו את הקינוח," אומר ג'יימי. "אמרתי להם שעוד מעט תצאי. הם רוצים לנחם אותך פנים אל פנים."
אני מגרדת את זרועי הימנית בציפורניי כמה פעמים לפני שאני מתעשתת. זה לא אמור להיות קשה כל כך. בחיים האמיתיים שלי אני מנהלת שלושה בתי קפה עצמאיים בווסט אנד של טורונטו שנקראים פילטר. בסתיו הקרוב אפקח על פתיחת הסניף הרביעי והגדול מכולם, הראשון עם בית קלייה במקום. שיחה עם לקוחות היא טבע שני מבחינתי.
"בסדר," אני אומרת לו. "סליחה. אני מסוגלת לעשות את זה."
ג'יימי נושם עמוק. "נהדר." הוא שולח אליי מבט מתנצל ומוסיף, "יהיה עוד יותר נהדר אם תעצרי ליד כמה שולחנות להגיד שלום, אם את כבר שם. את יודעת, כדי להמשיך את המסורת."
אני אכן יודעת. אמא שלי ביקרה במסעדה כל ערב וּוידאה שהאורח הזה אהב את דג הפורל והאורח ההוא חווה שנת לילה מצוינת. מטורף כמה פרטים הצליחה לזכור על האורחים, והם אהבו אותה על כך. היא אמרה שאין משמעות לעסק בהנהלה משפחתית אלא אם מחברים פנים לַשֵם ברוקבנקס. ובמשך שלושה עשורים הפנים האלה היו שלה. מרגרט ברוקבנקס.
ג'יימי רמז, לא כל כך בעדינות, שאני צריכה להיכנס לחדר האוכל כדי לברך לשלום את האורחים, אבל התעלמתי ממנו. כי ברגע שאצא לשם, זה יהפוך לרשמי.
אמא איננה.
ואני כאן.
שוב באתר הנופש — המקום האחרון שתכננתי להגיע אליו.
ג'יימי ואני ניגשים לדלפק הקבלה. אין עדיין אף אחד מאחוריו. ג'יימי עוצר יחד איתי.
"לא שוב," הוא ממלמל.
פקידת הקבלה במשמרת הערב התחילה לעבוד לפני כמה שבועות ונוטה להיעלם. אמא כבר הייתה מפטרת אותה.
"אולי כדאי שנאייש את הקבלה עד שהיא תחזור," אני אומרת. "למקרה שמישהו יבוא."
ג'יימי מרים את עיניו לתקרה ושוקל את העניין. ואז הוא מצמצם אותן ומביט בי.
"ניסיון יפה, אבל בני הזוג הנובר חשובים יותר."
אנחנו ממשיכים לעבר הדלתות הצרפתיות שמובילות למסעדה. הן פתוחות ונקישות הסכו"ם ורחש השיחות העליזות מגיע אל הלובי עם ריח לחם מחמצת טרי. קורות מעטרות את מרומי התקרה מעל הכניסה ויש חלונות שמשקיפים אל האגם בחצי־מעגל מרשים. זה שיפוץ שאמא שלי ניצחה עליו אחרי שירשה את אתר הנופש מסבא וסבתא שלי. חדר האוכל היה הבמה שלה. אני לא מצליחה לדמיין אותו בלי שהיא תעבור בין השולחנות.
אני נושמת בשקט, תוחבת את שערי מאחורי אוזניי, וקולה נשמע בראשי.
אל תתחבאי מאחורי השיער שלך, מתוקה.
כשאנחנו עומדים לעבור בפתח, זוג יוצא שלובי זרוע. הם בשנות השישים לחייהם ולבושים כמעט לחלוטין בפשתן בז'.
"מר וגברת הנובר," אומר ג'יימי וידיו פשוטות לצדדים. "בדיוק באנו לחפש אתכם. הרשו לי להציג בפניכם את פֶרן ברוקבנקס."
בני הזוג הנובר שולחים אליי חיוך אדיב, הבעת הפנים המקבילה לטפיחה מנחמת על השכם.
"הצטערנו כל כך לשמוע על הפטירה של אמא שלך," אומרת גברת הנובר.
פטירה.
מילה משונה כדי לתאר את מה שקרה.
לילה חשוך. התנגשות באייל ששבר את השמשה. פלדה שנמעכה על גרניט. קוביות קרח מפוזרות על הכביש המהיר.
ניסיתי לא לחשוב על הרגעים האחרונים של אמא. ניסיתי לא לחשוב עליה בכלל. המתקפה היומיומית של אבל, הלם וכעס עלולה להקשות עליי לקום על הרגליים בבוקר. אני מרגישה קצת חוסר יציבות, אבל משתדלת לא להפגין את זה. עבר יותר מחודש מאז התאונה, ואף על פי שאנשים רוצים להביע הזדהות, יש גבול לכמה סבל אחרים יכולים לשאת.
״קשה לדמיין את המקום הזה בלי מגי," אומר מר הנובר. "תמיד היה לה חיוך גדול על הפנים. אהבנו לשוחח איתה. אפילו שכנענו אותה לשתות איתנו משהו בקיץ שעבר, נכון?" אשתו מהנהנת בהתלהבות, כאילו יש חשש שלא אאמין להם. "אמרתי לה שאני מקבלת סחרחורת כשאני רואה אותה מתרוצצת. כמה שהיא צחקה.״
המוות של אמי ועתיד אתר הנופש הם שני נושאים שאני לא מוכנה לדבר עליהם, וזו עוד סיבה שבגללה נמנעתי מהמסעדה. ללקוחות הקבועים יהיה מה להגיד על שניהם.
אני מודה לבני הזוג הנובר ומשנה את הנושא לחופשה שלהם — הטניס, מזג האוויר היפה, סכר הבונים החדש. שיחת החולין קלילה ונעימה. אני בת שלושים ושתיים — מבוגרת מכדי לכעוס על האורחים או לחשוש מהשיפוטיות שלהם. עליה אני כועסת. חשבתי שהיא השלימה עם העובדה שהחיים שלי מתנהלים בטורונטו. מה היא חשבה לעצמה כשהשאירה לי את אתר הנופש? מה היא חשבה לעצמה כשמתה?
"אנחנו משתתפים בצערך מעומק הלב," אומר שוב מר הנובר. "את דומה לה כל כך."
"נכון," אני מסכימה. אותו מבנה גוף קטן. אותו שיער בהיר. אותן עיניים אפורות.
"טוב, אני בטוחה שאתם רוצים לעלות לחדר וליהנות מהערב האחרון שלכם כאן. יהיה לכם נוף נהדר לזיקוקים מהמרפסת," אומר ג'יימי ומציל אותי. אני שולחת אליו חיוך אסיר תודה והוא משיב לי קריצה.
גם כשהיינו ילדים, היינו צוות נהדר. בהתחלה השתמשנו במילת קוד כשאחד מאיתנו היה זקוק להצלה מאורח מרגיז או תלותי במיוחד: אבטיח. האלמן הקשיש שלא הפסיק לספר לי כמה אני מזכירה לו את אהבתו הראשונה: אבטיח. הצפּר שמסר לג'יימי תיאור מפורט של כל זן שראה באזור: אבטיח. אבל אחרי קיץ שבו בילינו יחד כל יום בבקתת הציוד, מוציאים סירות קאנו וקיאק מהאגם, התחלנו לתקשר בלי מילים — פעירת עיניים קלה או עיקול שפה.
"זה לא היה נורא כל כך, נכון?" הוא אומר אחרי שהם ניגשים למעליות, אבל אני לא מגיבה.
ג'יימי מושיט את זרועו אל הכניסה לחדר האוכל. רבים מהאנשים בפנים יהיו אורחי אתר הנופש, אבל יהיו שם גם הרבה מקומיים. עם המזל שלי, מישהו שלמדתי איתו בתיכון יבחין בי ברגע שאיכנס. הדם גועש באוזניי כמו משאית תובלה על הכביש המהיר.
"אני לא חושבת שאני מסוגלת לעשות את זה," אני אומרת. "אני אחזור לבית. אני מותשת."
זה לא שקר. נדודי השינה התחילו מייד כשחזרתי לכאן. כל יום אני מתעוררת בחדר ילדותי בחוסר שינה ובבלבול קל. אני מביטה אל הסבך הצפוף של ענפי העצים מחוץ לחלון ומזכירה לעצמי איפה אני ולמה אני כאן. בימים הראשונים הייתי שמה כרית על הראש וחוזרת לישון. הייתי קמה בצהריים ויורדת למטה, ממלאת את שאר היום בפחמימות ובפרקים של האישה הטובה.
אבל אז ג'יימי התחיל להתקשר ולשאול שאלות, וּויטני קפצה בלי התראה בתדירות גבוהה כדי לנזוף בי כמה זמן אני מסתובבת בפיג'מה — אהבה קשוחה שרק חברה הכי טובה יכולה להעניק — ולכן התחלתי להתלבש. התחלתי לצאת מהבית, לבקר בבקתה, לרדת אל הרציף המשפחתי לשחייה או כדי לשתות את הקפה של הבוקר, כמו שאמא שלי נהגה לעשות. אפילו יצאתי לשיט בקיאק כמה פעמים. נעים להיות על המים, כאילו יש לי שבריר שליטה, גם אם מדובר בסירה קטנה.
תהלוכה של אבל, כעס ובהלה ממשיכה לקדם את פניי כשאני פוקחת את עפעפיי, אלא שעכשיו היא עוברת בשקט במקום להרעיש כמו תזמורת מצעדים.
בשבועות האחרונים ג'יימי עדכן אותי בסבלנות לגבי כל מה שהשתנה בשנים הרבות שחלפו מאז עבדתי כאן, אבל מה שמופרע הוא כל הדברים שלא השתנו. לחם המחמצת. האורחים. העובדה שהוא עדיין קורא לי פרני.
הכרנו זה את זה זמן רב לפני שהתחלנו לצאת. בקתת פרינגל נמצאת במרחק כמה מפרצים בהמשך האגם. הסבא והסבתא שלו הכירו את סבא וסבתא שלי, והוריו עדיין מגיעים למסעדה בכל יום שישי כדי לאכול פיש אנד צ'יפס. הם מבלים את רוב הקיץ במוסקוקה, עכשיו לאחר שפרשו, ויוצאים בחזרה לגוּאַלף בספטמבר.
ג'יימי שוכר דירה בעיר, אבל הוא קנה את המגרש הצמוד לבית המשפחה שלו כדי לבנות שם בית לכל השנה. הוא אוהב את האגם יותר מכל דבר אחר.
״היום יום קנדה," אומר ג'יימי. "זה חשוב שהאורחים והעובדים יראו אותך. זה תחילת הקיץ. אני לא מבקש ממך לעלות לבמה ולשאת נאום לפני תחילת הזיקוקים." הוא לא צריך להוסיף כמו שאמא שלך עשתה. "פשוט תלכי להגיד שלום."
אני בולעת את הרוק וג'יימי אוחז בכתפיי ומיישיר אליי מבט. "את מסוגלת לעשות את זה. את קרובה כל כך. את כבר לבושה. היית שם כבר מיליון פעם." הוא מנמיך את קולו. "עשינו את זה שם, זוכרת? תא מספר 3."
אני נאנחת. "כמובן שאתה יודע באיזה תא זה קרה."
"יכולתי לצייר לך מפה של כל המקומות שחיללנו. רק בבקתת הציוד..."
"די." אני צוחקת עכשיו אבל הצחוק מעט מבוהל. אני כאן עם האקס שלי, מדברת על המקומות שבהם עשינו סקס באתר הנופש של אמא שלי, שנפטרה לאחרונה. היקום עושה ממני צחוק.
"פרני, זה לא סיפור. זה כל מה שאני אומר."
אני עומדת לומר לג'יימי שהוא טועה, שזה חתיכת סיפור, אבל אז אני רואה תירוץ בזווית העין שלי. גבר גבוה מאוד גורר מזוודה כסופה אל דלפק הקבלה ועדיין לא עומד שם אף אחד.
גבו של גורד השחקים מופנה אלינו, אבל רואים שהחליפה שלו יקרה. כנראה תפורה לפי מידה. הבד השחור מותאם לגופו בקפדנות שדורשת מדידות מדויקות ומסגרת אשראי גדולה וזמינה. אני לא בטוחה אם בכל חנות אפשר למצוא בגדים שיתאימו לגודל של האיש הזה, ודשי השרוול שלו מושלמים. כמו גם השיער המסודר. שחור ומבריק ומוקפד כמו הז'קט המחויט. הוא לבוש בהידור מוגזם, למען האמת. זה אתר נופש יפהפה, אחד היפים במזרח מוסקוקה, והעובדים תמיד מטופחים ומתוקתקים, אבל האורחים נוהגים להתלבש בסגנון יומיומי, בעיקר בקיץ.
"אני הולכת לעזור לו," אני אומרת לג'יימי. "אני צריכה לתרגל צ'ק אין. בוא תוודא שאני עושה את זה נכון."
אין מקום לוויכוחים. אנחנו לא יכולים פשוט לתת לאיש המהודר הזה לעמוד סתם כך.
כשאנחנו מקיפים את הדלפק, אני מתנצלת על שנאלץ לחכות.
"ברוך הבא לאתר הנופש ברוקבנקס," אני אומרת ושולחת אליו מבט חטוף — גם כשאני על עקבים, הוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים לפחות.
״היה לך מסובך למצוא אותנו?" אני שואלת ולוחצת על מקש כדי להעיר את המחשב. הבחור הגבוה עדיין לא אמר מילה. קטע הכביש האחרון לא סלול, לא מואר, ויש בו כמה פניות חדות בתוך היער. לפעמים זה מלחיץ את העירוניים, בעיקר כשהם מגיעים אחרי השקיעה. אני מעריכה שהבחור הזה בא מטורונטו, אף על פי שיש מצב שהוא ממונטריאול. בשבוע הבא ייערך כנס רפואי — חלק מהרופאים מגיעים מוקדם והופכים את סוף השבוע הארוך לחופשה.
"לא." הוא מעביר יד על העניבה שלו. לא אומר מילה נוספת.
"יופי." אני מקישה את הסיסמה. "באת לכנס רופאי העור?" אני מנווטת לתפריט הראשי וכשהוא לא עונה, אני מכחכחת בגרוני ומנסה שוב. "יש לך הזמנה אצלנו?"
"כן, יש." הוא אומר את המילים לאט, כאילו הוא סוקר אותן לבדוק שאין שגיאות.
אין לי מושג מה הבעיה שלו. גברים שלובשים חליפות כאלה בדרך כלל נשמעים הרבה יותר בטוחים בעצמם. אבל כשאני מרימה את המבט, אני נתקלת בפנים נאות, מסותתות ומתוחות מאוד. הוא בערך בן גילי ומוכר לי להפליא. אני בטוחה שראיתי את הפרצוף הזה בעבר. משהו באף שלו. אולי הוא שחקן, אף על פי שסלבס בדרך כלל לא מופיעים בחליפות ובגילוח למשעי — לפחות לא עד היום.
"שֵם?"
הגבות שלו מתרוממות לשמע השאלה שלי, כאילו מופתע ששאלתי. ואז אני שמה לב כמה העיניים שלו כהות, שחורות כמו כנף עורב, והבטן שלי מתהפכת. היציבה שלו ללא רבב. הלב שלי דוהר, הולם בכריות אצבעותיי ובכפות רגליי. אני מחפשת מייד את הצלקת. והנה היא: מתחת לשפה בצד שמאל של הסנטר, בקושי נראית, אלא אם יודעים לחפש אותה. אני לא מאמינה שאני עדיין יודעת לחפש אותה.
אבל אני יודעת.
אני מכירה את הפנים האלה.
אני יודעת שהאישונים שלו לא באמת שחורים — באור השמש, הם בצבע חום־אספרסו.
אני יודעת איך הוא קיבל את הצלקת הזאת.
כי אף על פי שניסיתי לשכוח אותו, אני יודעת בדיוק מי הגבר הזה.
הודיה כהן (בעלים מאומתים) –
מקסים