אסירי תקווה

פרק א'

כשאוהבים אין שאלות...

כך נהג אלבר ביטון להשיב מניין מקור אהבתו העזה לירושלים. משהפצירו בו להסביר בכל זאת את דבריו הסתומים, שמט כתפו, בחן בעיניים נבונות את השואל והשיב כדרך אגב: 'מה השאלה? אין פשוט מכך. אוהב אני את עיר חמדה משום שאני אוהב אותה. בלי סיבה, בלי תנאי ובלי תכלית. כי אהבה שאינה תלויה בדבר טהורה היא מכל אהבה עלי אדמות. טעמוּ, היווכחו, וראוּ מה יופיָהּ הטוב'.

וכשאוהבים באמת ובתמים אין קושיות ואין תמיהות והכול על מקומו יבוא בשלום.

זמן ארוך נתאווה אלבר ביטון לקיים מצוות יישוב הארץ כהלכתה, אפילו כזנב לאריות, ורק חיכה לעת מצוא. לאחר ששמע את דרשת ריבי יוסף בוזגלו חכם העיר שחצבה בלבו, חשב כי הגיעה העת להשלים חפצו. מה עשה? ניגש בדחילו ורחימו לאן-מרי אשת נעוריו, וביקש להיוועץ עמה על עליית ארץ ישראל. נכסף מאוד לברכתה.

'מָה-שֶר מָדָאם ביטון!' פנה אליה בתחנופים שלא כמנהגו, 'רבים ממיודעינו הלכו זה כבר ל"שם". האם לא הגיע זמננו לעלות?' שאל את רשותה. 'הנשׂים פעמינו לירושלים בתופים ובמחולות?' ביקש אלבר מאשתו כשפניו החביבות עורגות ומצפות.

'עתה?!' תמהה, 'זה הזמן?' הפתעה ניכרה בפני אן-מרי. הכול יודעים, השיבה, כי הזמנים קשים לעליית ארץ ישראל. כקריעת ים סוף המה: הצורפתים המיטיבים עוזבים אט אט את המדינה, המוסלמאניים מקשים עורפם כפרעה הרשע, ועליית המחתרת, 'קלונדסטין', בסכנת נפשות ממש. רק העזים מבין צעירי עירנו, מתֵי מעט בלבד, רק חברי תנועות הנוער 'דרור הבונים' ו'בני עקיבא', עולים כבני עלייה. יש אמנם המבריחים בדרך לא דרך את הגבול לאלג'יריה ועוברים על משפט המלך, ויש המסתכנים ומפליגים בספינות רעועות דרך מצרי ג'יברלטר לאספניא ולאיטליה, ומשם שטים בבטחה בספינות האוויר הגדולות של 'אל-על', והשם מצליח דרכם. מעטים המה ידעו כולם, נער יספרם. ברם, חשבה לעצמה, שאנו נלך בדרך לא דרך? בגילנו?... אנחנו?...

מעטים הם העולים בזמן הזה; סכנת הדרכים רבה והשוטרים אורבים. 'נחכה ימים אחדים והמרחם ירחם'. אין זו העת, השיבה לאלבר, ולא הניחה את בעלה להשיבה בכלום.

התאזר אלבר בעוז, ריפד דבריו במתיקות לשון, וכחולם חלום ובמתק שפתיים מנה אחת לאחת את שבחי הארץ ותהילות ירושלים. האריך ולא קימץ בדברים, ואחר שאלהּ שוב בהתחנפות: 'יפתי-עלמתי! האם לא הגיע המועד להתנחל בארץ הקודש?'... והמתין לבחון פניה. היישיר מבטו המתחנן אל עיניה, ושתק. חיכה בדריכות לתשובתה. לא ידע את נפשו. פילל לטוב ונתיירא כאחת. חשש כי תסרב לו. ומה יקרהו אז?...

רק אחר הרהור, ולאחר שהחמיצה פנים והתלבטה בינה לבין עצמה זמן ארוך, רק אחר זה נראתה אן-מרי כמי שאולי מִתרצית לו בדיעבד. 'הה', השיבה אחר מחשבה, 'כן, כן, באשר תלך אלך... אחזק ידך... השיבה בחטף ושקעה בהרהור עמוק שנתעשתה ממנו רק אחר זמן. אין בררה בידי, מלמלה לעצמה בקול רפוי, בידוע שאין אישה עושה אלא רצון בעלה. ונשתתקה בלי שתגלה פניה. והיא, בטוחה כי הרעיון בעלמא הוא ואין בו ממשות, אמרה הן כדי שיניח לה.

אלבר נצטער הרבה. באוזניו נשמעו דברי אן-מרי כלאו יותר מהן. צליל קולה, נדמה לו, היו חסרי חיוּת, כאדם שכפאו שד דיברה, וכאנוסה נאמרו, כדי לצאת ידי חובה ותו לא.

ואף על פי כן תשובתה לא ריפתה ידו.

משהמשיך לנעוץ בה עיניו כמבקש תשובה כלבבו, התלבטה בינה ובין עצמה במה תשיבהו עוד. הזהו רצונו הכן של בעלה? הרהרה. החליטה להשתהות, לבחון אותו ולהתרצות לו מעט עד שתרד לסוף דעתו. בחנה עיניו והשיבה כמצוות אנשים מלומדה: 'מי יכול להתנגד לשוב לארץ אבות?' בשאלה השיבה. 'מון-שֶרִי אלבר!' מלמלה במהירות, 'אל נא באפך; אחריך נרוצה', כמתרצה במקצת דבריה, והמשיכה לרדות פת שחרית כהרגלה יום ביומו.

באותו הרגע נראתה אן-מרי כמי ששמחה על מחשבתו של בעלה. מעט ותו לא. אולי בכל זאת אלבר ידבר ויקיים וברוך אומר ועושה. מי יודע עתידות חשבה לעצמה, וחיוך רך עלה על שפתיה. ברם, מנגד זכרה כי דיבורים מעין אלה עלו חדשים לבקרים ונשתכחו למחרתו של יום, ולכלל מעשה לא הגיעו. ענתה אפוא בהן והן. ביקשה להיפטר ממנו דרך כך. לבחנו רצתה. לא בכדִי עלתה על יצועה באותו הלילה בלי טרדה יתרה.

אלבר לא התייאש. למחרת היום, תיכף, עת סעדו פת שחרית, רכן לעבר אן-מרי וחזר על בקשתו. ביקש שוב רשותה המפורשת לעלות לירושלים. אבה שתחזק ידו ותעודדו. חפץ שתיעתר לו לכתחילה ולא בדיעבד. שתהיה עזר כנגדו התחנן מרה: 'אנא מָה-שֶר אן-מרי! התסכימי לשוב לארץ אבותינו ברינה, ב-ש-נ-ה  ה-זו  ה-ב-א-ה  ע-לי-נו  ל-טו-ב-ה ולפני בוא משיח צדקנו? התחפצי להשיב שבות עמנו ולעלות עמי לארץ ציון וירושלים בימים אלה ממש?' חזר על שאלתו ופניו קרנו. הפעם כלה ונחרצה עמו לעשות מעשה. דבריו אינם תעתוע, הסביר, עז רצונו לעלות ויהי מה.

משהבינה אן-מרי כי בעלה אינו חומד לצון, וכי זה חפצו באמת ובתמים, נבהלה והופתעה כאחת. לא האמינה למשמע אוזניה. מה?! אורו פניה. הן זה היה משאת לבה מני קדם. חששה להביע בפניו את השתוקקותה העזה לארץ חמדה.

באותו הרגע נחה עליה הרוח. לא נתבלבלה. שינתה פניה. קפצה על דבריו כמוצאת שלל רב והשיבה ברהיטות ובחביבות, ודברים של טעם אמרה מניה וביה: 'אלבר אישי היקר! עפר אני תחת רגליך. נבון אתה המבין דבר מתוך דבר. הכיצד לא הבחנת כי חולת אהבה אני', שאלה אן-מרי בתרעומת, 'הכיצד?... הרי אִשהּ בוערת בתוכי זמן עתיק ומים רבים לא יוכלו לכבותה. מחמדת אני את ירושלים כפי שלא חימדתי דבר מימיי'.

'אחריך ארוצה!' פסקה בהתרגשות.

'חביבי ואהובי!' המשיכה בשטף דיבורה ובהתענגות. 'לסוף העולם אפליג בימים ובנהרות כדי ליהנות מזיווה של עיר שלם'. מילים כדרבנות השיבה הפעם. לבה היה עם לבו משכבר הימים, בלי שיידע וכפי שלא שיער כלל. יתרה מזו הוסיפה מדעתה: 'יודעת אני בבטחה כי עת הזמיר הגיע, עת לעקור נטוע. השם משיב שבות עמו. דבר בעתו. מה טוב ויפה השעה'. ונשתתקה.

'יפים ונאים פסוקייך', אמר וחייך בהנאה מרובה. ערבו לו המילים הנאות, משפט צרור במשפט, ובלי מחשבת רגע. אמריה הקולחים הבנויים לתלפיות גרמו לו התרגשות עילאית.

'הנה מה טוב ומה נעים', פלט אלבר. 'לתשובה מעין זו פיללתי בלבי בכל מאודי'. ופניו קרנו.

מה עוד יבקש בעל אוהב החפץ שאשת נעוריו תעלה עמו ברינה? לא כלום. ברוך השם, הודה בלבבו. זכיתי באמת. איילת אהבים היא.

לזכותה של אן-מרי ייאמר: גם בתוכה, עמוק פנימה, בערה אותה אהבה מכשפת לירושלים שאין למעלה הימנה עלי אדמות. משנדבקתָ בה, כסם המשכר היא – נכנסת בגופך ונכרכת בדמך, ברמ"ח איבריך ובשס"ה גידיך עד שתחפוץ להגות בה כל היום. משהיא אוחזתך, שיתוק נכנס בך. עז רצונך להידבק בה. לפלא היא. אהבה זו אינה מניחה אותך בחלום יעוף, אלא מקננת בתוכך ימים ולילות, חודשים ושנים, עד שתאמר 'רוצה אני' ותכבד את רצונה. ואם חס ושלום כרסם בך הספק למחרתו של יום, ואפילו כקורטוב, לא תניחך רגע אחד במנוחה. היא תאיץ ותדחק בך עד שתתגבר כארי, תשליך עצלותך מעליך, תעמוד כגבר ותאמר הן והן, ותרוץ כאיילה שלוחה לעשות חפצה בגמירוּת דעת מלאה. זהו כוחה הפלאי.

וכך קרה.

ייאמר עוד בשבח אן-מרי: חכמת נשים בנתה ביתה. משהכירה רצון בעלה דבקה בו, ונתנה הסכמתה המלאה במאור פנים ובחדווה. עליה ייאמרו דברי חכמינו הקדומים: דודי לי ואני לו, הנאהבים והנעימים דבר נאה ומתקבל.

ראה אלבר את התלהבותה הרבה של אשתו, שמח ויגל לבבו למאוד. עלץ הרבה כפי שלא עשה מימיו. אורו עיניו ממש. זכיתי באמת, מלמל בחדווה. יקרה מפנינים וכמטמונים אן-מרי רעייתי חמדתי. זכיתי! פארה לפני מיודעיה ואחיותיה.

הוי! מה נעימה הסכמת אן-מרי, חשב אלבר בלבבו, והפליג בטובה שינחל מכאן ואילך.

בעת ההיא נקשרה נפש אן-מרי בנפש אלבר. כולה ממתקים. והיא מנגד מחזקת ידו ומשבחתו. 'אלוף נעוריי' קראה לו. 'אחת מאלף מצאתי', החזיר לה כגמולה. פארה בפרהסיה ובכל לבו, ומנה שבחיה לפני מכריו ואוהביו. ולא כדרך הגוזמאים המתבשמין זה מזה לתפארת המליצה מן הפה ולחוץ. אלבר תוכו כברו: דבָרו כזכוכית הבדולח. כשמן הזך הטוב.

ובאמת זיווגם כזוג יונים. נפשה קשורה בנפשו, ונפשו קשורה בנפשה.

וכשדבקים האחד ברעהו בקדושה ובטהרה – רוֹוים נחת. אהבה עילאית זו, חותמה אמת, כשמו של המקום ברוך הוא. שורדת ימים ושנים, והיא אינה כאבק פורח חס ושלום. כולה משמנים. ואפילו אם דרך העולם חבלי אהבה עולים וצפים, ומחלוקת בזיווג מזדמנות לעתים, כולם מחמדים, סופם אהבה המתקיימת זמן ארוך, כי אין אהבה אשר אין עמה תוכחה, כנאמר.

ואהבת עולם היא.

 

אין שמחה כהתרת הספקות.

כך נמצאנו למדים מחכמינו הקדומים זכרם לברכה. משהסכימו אלבר ואן-מרי לעלות לארץ ישראל, נראה היה כאילו נמוגה אבן כבדה מלבם. תיכף קרנו פניהם, ופיללו שיזכו לקיים מחשבתם כאומרים ועושים מדברים ומקיימים. ושניהם יחדיו, ובלי שיהוי, ניגשו לבשר לבנם יחידם, ילד השעשועים איב, את החלטתם.

בקורת רוח בא אלבר לפני בנו כשאן-מרי עומדת אחריו ופוכרת כפותיה בתענוג, מטה אוזניה בדריכות ומתבשמת מדברי בעלה: 'איב, בני חמודי', אמר אלבר בכובד ראש, 'עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. בעזרת השם יתברך גמלה בלב אמך מורתך ובלבי, אני הצעיר באלפי מנשה, המחשבה הטובה לעלות לארץ הקודש. ברצוננו לתקוע יתד בירושלים כפי שצוּוינו על ידי המקום ברוך הוא'.

'סוף סוף', אמר איב, וקפץ משמחה.

התיישב אלבר על מיטת בנו וחיבקוֹ בעוז. בלב נשבר המשיך מאמרו. וכשהוא מפליג לימים רחוקים כמגלה סוד שרבץ על מצפונו ימים רבים ולא הרפה ממנו, הכריז לפני בנו בדאבון נפש:

 

כפרת עוונות! שב והסכת! את חטאיי אזכיר בפניך היום! לא אחת ראיתי את שולי אדרתה של הארץ הטובה חולפים לידי ולא נאחזתי בה. הנחתיה ללכת בגפה. נעצבתי על לבי ימים רבים. ייחלתי להיוושע ולא אזרתי אומץ. ידעתי אף ידעתי שכוחי לא היה במותניי אז, ולא עשיתי מעשה כפי שלימדנו זקננו הגדול, בבא שמואל, זכר צדיק לברכה.

במיוחד בזמן קוממיות ישראל, בשנת התש"ח, שנת עצמאותנו, החרשתי באין אונים. בעת ההיא אחי הבכור, סימון הי"ד, אץ כאיילה שלוחה להילחם מלחמות ישראל בראש בחורי המח"ל שנתארגנה בעירנו. עמו יצאו חבורת חיילים יהודים, עריקי 'לגיון הזרים הצורפתי'. אחי הקדוש הפציר בי מאוד כי אהיה לו משענת.

בוא עמי, ביקשני.

ואני, נותרתי דומם.

אפילו כאיש על הכלים לא נדבה רוחי. איזה ימים... ערג...

 

שתק ונאנח. דמעה עלתה על לחיו.

 

זכורני יפה יפה את האכזבה הקשה שעלתה על פני סימון אחי. לא האמין למראה עיניו. שלא איעתר לו?... הכיצד?! אפשי שבכור הבנים ילך קוממיות לארץ חמדה ולבו של הצעיר גס בה?

סימון היה בכעס עמי, ואף על פי כן לא הניח לי. חילה פניי טרם נסיעתו, התחנן שאלך עמו, ומיאנתי. ואני – לכבוש פניי בקרקע רציתי. ברחתי מפני כול – מעצמי, מפני אבי ואמי, ומפני אחיי ומשפחתי ואף מחבריי. ידעתי אף ידעתי שזו מסילתי, ואם לא עכשיו אימתי. ברם, בתוכי פנימה השתוחחתי. לא אזרתי אומץ להילחם מלחמות ישראל. פחדתי.

לא אשכח עולמים אותם הימים שבהם חלשה דעתי והצטנפתי בחדרי, וגם בושתי ונכלמתי כגנב הנמצא במחתרת.

 

נשתתק אלבר ודמעה עלתה בזווית עינו.

'מני אז ועד היום, שמונה שנים וארבעה ירחים בדיוק, מאותו יום ארור שבו נתפחדתי ועד היום הזה, שנת ה' אלפים ותשט"ז שנים לבריאת העולם, 1956 שנים למניין האדומים, הנני מפלל לשוב לארץ אבות ולבוא לעזרת ישראל מיד צר. מחילה, סליחה וכפרה הנני מבקש משוכן עפר. יום ליום אני בוש: הכיצד נחבאתי אל הכלים בעת ההיא'.

'כן, זו האמת בלי כחל ושרק', הוסיף. והשפיל מבטו לפני בנו כשפל רוח.

'כך היה המעשה?' שאל איב בתימהון כאינו מאמין... זכר כי נרמז לא פעם שמעשה עלום שיבר נפש אביו לפנים.

שכך ינהג אבי מורי?! להתפחד?! אבי גיבור החיל?!...

'השם ירחם... אמת לאמיתה כל מילה', הודה. במיוחד אחר שסימון נפל חלל. 'הוי, אילו ידעת...' נאנח אלבר אנחה קשה וארוכה, שמט ראשו לאחור ושוב נסדק קולו. 'אילו ידעת...'.

'דשתי את בשרי. וואי לי, אלליי לי, זעקתי בשמעי את הבשורה המרה מכול. ימים רבים ישבתי באבלותי. הכיצד, שאלתי עצמי יום ולילה. אחי הקדוש שוּדד במלחמות ישראל, ליד לטרון מת מות גיבורים, ואני מתרווח, ישוב בגלותי המנעימה, מתענג בתענוגים ומצחק לי להנאתי'.

כמפליג בזיכרונו המשיך שיחו:

 

בשמעי את הבשורה הרעה נפלו פניי ופני אחיי, ופני אמי-מורתי חסיבה, סבתך, שהשם יאריך ימיה בטוב ושנותיה בנעימים. מיאנה להינחם. נכתש לבה ובאה עד משבר. 'טרוֹף טוֹרף סימון!' זעקה זעקה גדולה ומרה שקרעה לבבות, עד לב השמים הגיע קולה: 'איך נפלו גיבורים מבלי מציל' שאלה את היושב במרומים, ואין עונה.

והנורא מכול הוציאה בשפתיה עת שסער לבה: 'אילו היית לצדו, אולי', כך לחשה לפניי, 'אולי יכולת להשיב מלחמה שערה ולעזרהו נפש... אילו אלבר היה לצדו, היה יכול לעזרהו נפש', חזרה על דבריה פעם אחר פעם לפני מוריס ואלי אחיי הצעירים ממני ולפני ממא רנה, עד שנמוג לבי. ומה יכולתי להשיב? לא כלום. שתקתי. דומם ישבתי, הרכנתי ראשי ודמעתי על לחיי.

לא אוכל לתאר קורותיי באותם ימים. חיי לא היו חיים וטעמם תפל. קודר ובודד הילכתי מכאן לכאן עד כי כל רחש קטון הבהילני. באבלותי הסתגרתי כחיה בסוגר עד כי תש כוחי. נלאיתי מבלי מעש. כאסקופה נדרסת החשבתי עצמי וככפיס עץ נטול ערך.

ומה אשיב לאמי בעווני. דאבתי מדבריה הקשים. שמא צדקה ממני, הרהרתי ביגוני. 'הייתכן שדמי סמוק יותר מדם אחי הקדוש?' שאלתי בלי מענה... ובתוכי, בושתי שנתפחדתי.

עירום ועריה ישבתי לפניה בליל אזכרת נשמתו בי"ג במרחשוון התש"י-1950, י"א חודשים אחר נטילת נפשו הקדושה על ידי הזדים הארורים. לא אשכח לילה זה לעולם. בכיתי עם אמי מורתי והיא בכתה עמי, מבלי מושיע. ביגוני ביקשתי נפשי למות – 'אחי, אחי שמעון! מי ייתן מותי מחיי', זעקתי זעקה גדולה ומרה לפני הקהל שנתאסף בביתנו בליל ה'יארצייט'. כל יהודי המלאח, מנער עד זקן, באו לכבד את זכרו, לא נעדר אחד. קראו תהילים, התפללו ערבית וטעמו כלום, לזַכּות בברכות את נשמת קדוש ישראל שנפל חלל על משמרתו.

 

והציבור נחרד.

'הזהו אלבר?' שאלו בתימהון.

'לא עלית לעזרת ישראל מיד צר?' תמהו המתאספים שלא הכירו את המעשה.

 

לא, לאאאא... הודיתי בצר לי ובגמגום קשה. מודה ועוזב ירוחם.

יש ובכו עמי, יש שהצטערו עמי הרבה, יש שניחמוני, ויש שנדו לי מאחורי גבי ושאלו: מה קרה לאלבר? נשתבשה דעתו לא עלינו? התפחד גיבור הכוח?!... למאן? שלא לבוא לעזרת אחיו הבכור?...

ואני במצוקתי מתהלך. לבי חמרמר.

משגדשה הסאה עשיתי מעשה. עוד באותו לילה קמתי בסערת נפש, משתוחח, והכרזתי לפני הקהל הקדוש את מודעתי: 'מוריי ורבותיי! בליל זה הנני נודר בשבועה חמורה לכפר עווני. הנני מקבל על עצמי ועל בני ביתי לעלות לארץ ישראל, לצבוא בצבא, ולבוא לעזרת לישראל מיד צר', ובכיתי בכי ארוך מבלי שבושתי. אני במר בוכה ומתייפח והקהל שעמי מתרגש.

קם ריבי יוסף חכם העיר ממקום מושבו, קרב אלי והקימני. נשקני על מצחי ובירכני לפני העדה כולה: 'אשריך ריבי אברהם! אשריך שזכית לכפר מעשה בחרותך, וטוב לך בעולם הזה ובעולם הבא', כך אמר לפני כל הקהל. 'לך בדרכך זו ויהי השם עמך'.

רק אז רווח לי מעט.

שבועה זו שנאמרה ברוב עם טרדה את מנוחתי ימים רבים. מתי אקיימנה, שאלתי את עצמי. מתי?...

שנים רבות נתייסרתי כי לא עשיתי מעשה באותו הזמן. מה יכולתי לומר לאמי השכולה, שהשם יאריך ימיה בטוב ושנותיה בנעימים. להצטדק במטמונת שווא שלא כהרגלי? לספר כי פחים ויקושים הבהילוני? להמציא תירוץ מההפטרה? שמא להתעלם?... 'איב, דע לך יה-בני! פעמים האמת קשה מנשוא ומדבר שקר רחקתי'.

דחקתי את הזיכרון שלא נעם לי, ונדחקתי עמו.

פעמים ניחמתי עצמי – פנימה. הסתלקותו של אחי מן העולם טרם עת גזרה משמים היא, כך הוא רצון הבורא, ואין לנו רשות להרהר אחר מעשיו. ופעמים, אודה ואתוודה, אף הרהורי כפירה עלו במוחי. היש מנהיג לבירה? שאלתי בעצבותי. כאפיקורוס נשאני לבי מדוע נגזרה הגזרה על אחי הבכור דווקא, הצדיק התמים, ולא על פלוני אחר, יתום לדוגמה, בלי אב ואם דואבים כל כך, שאבלותו פחותה. כך חשבתי. פעמים טמנתי ראשי בחול כבת יענה. די. הותש כוחי. 'מה אומר, מה אדבר, ומה אצטדק' ציטטתי מווידוי הסליחות ובמנגינה הידועה. משעייפתי השתרעתי על מיטתי והתפללתי לתנומה. ידעתי אף ידעתי, שרק אם תיפול תרדמה עליי בסערה אפליג במחשבותיי למחוזות אחרים, וכליותיי לא ייסרוני.

וכך עברו שמונה שנים.

את קבר אחי סימון הי"ד בהר הרצל לא פקדתי עד היום הזה. אפילו כתוריסט התר את הארץ נלאיתי היות. נרפיתי אז נרפיתי. עצלות תקפה אותי והתירוצים עלו למכביר: פשטתי כותונתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגליי איככה אטנפם. דוחק הפרנסה הקשה, ומורא אבי ואמי עלי, מה גם שכבנימין הקטון דימוני, הניאוני לילך לארץ ישראל. עוּל ימים זה, אמרו לפניי, יגיע יומו למלא מצוותו. בינתיים שיחכה. הנך מבין מה קרה? לא? זה כוחו של היצר הרע המוצא על נקלה סיבות מקשות, גם אם הן אמיתיות, שלא לעשות הטוב ולהיטיב עם עצמנו. ואנחנו, בחלישותנו ובכוחנו הרפה, נשמעים לו בנקל.

אחחח...

מי יכול כנגד כוחו העצום של היצר החופר בתוכנו?

מי יכול לשועל הזה?...

אפס. איש לא יוכל לו.

 

'הסכת ושמע יה-בני!...' כקריאת הגבר הכריז אלבר מודעתו לפני בנו: 'זו השעה וזו העת לקיים נדרי הלכה למעשה'.

'כולנו מתאווים לעבוד עבודתו יתברך בירושלים של מטה. כלה עמנו – בנערינו ובזקנינו נלך. ברצוננו לנשום מאווירה המחכים של העיר הקדושה ויהי מה, יום ליום לילה לילה, בלי הצורך להזכירה ב"עשר זכירות"'.

'וכל המקדים ביציאת המירוק הרי זה משובח', הכריז אלבר לפני בנו בהתרגשות גדולה. 'קום אתנו ונעשה מעשה'.

אחר ששתה כוס מים, ניגב מצחו מהזיעה, נרגע מעט, והוסיף: 'בכורי אתה וראשית אוני, אומר לך את אשר עם לבי: אזור מותניך, נערי. עמוד כגבר והתגבר, הכן עצמך יה-בני', ביקשוֹ אלבר. 'זמן הנדודים תם. כציפור דרור חיש נשכימה ונעופה לארץ אבותינו. בזריזות נעפילה. שמה נתנחל בעזרתו יתברך. שמה נאחוז ברגבי קרקע וננשקם בכל נפשנו. שמה נהנה מטוּבה. שמה נצבוא בצבא ונבוא לעזרת ישראל מיד צר. ואל חשש! בטוחני שיבוא יום והארץ תחזיר לנו טובה באהבה רבה, ולא במסכנוּת נאכל בה לחם. פרנסתנו תהיה בשפע גדול, ובעזרת השם נבורך במאה שערים, כיצחק אבינו עליו השלום', ובחן תוך כדי דבריו את כפות ידיו הרכות והענוגות, בלי כל יבלת.

'אבא!' הפסיק איב את שטף דיבורו. 'הנלך לעבוד "שם" באדמת הקודש כפי שמוֹר אחיך הבכור, הדוד ז'אקוב, התנחל במושב "יד רמב"ם" ליד ירושלים; קנה נחלה בכסף מלא, ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים מצא, שמח בחלקו, זורע זרע, ובזיעת אפיו אוכל לחם, כפי שבישר לנו באיגרתו האחרונה. בערוב שנותיך תנהג בטרקטור אדום? האף תוכל... תמהני. הרי מימיך לא חרשת חריש, ניר ותלם לא עדרת ועשב לא ניכשת, אתמהה אפוא, הרי אינך מצעירי הצאן?...'

'בוודאי ובוודאי' השיב אלבר בחטף. 'הה... אולי... איני יודע...' גמגם וגם נבוך היה. המציאות טפחה על פניו. הרי אינו עוּל ימים. כוחו כבר אינו במותנו כפעם. לחרוש בשור ובחמור?... האף יוכל לנכש ולעשב ולהעמיס על שכמו תבן וקש לבהמתו בלי שיישבר גוו?... הוי... נאנח מעומק לבו. חיש גנז את הרעיון שהפיח בו רוח חיים. ידע בסתרי לבו שלכך לא יזכה בחייו.

מניה וביה חזר בו מדבריו. מודה ועוזב ירוחם. 'אין זה אלא חלום' הודה לפני בנו.

'אהה...' נאנח. פני אלבר נתכרכמו מעט. ראה כי חלומו מתרחק בלי שיוכל להגשימו ונאנח שוב. 'לוואי שכוחי היה במותני... אהה... להוציא זרע מן הארץ... אהה... לו יהי. מתי אזכה לקיים הלכה למעשה מצוות התלויות בה ולהגשים מאוויי מני קדם. מתי, ריבונו של עולם?...' ונשא כפיו כלפי מרום. 'נהיר לי ולשכמותי כי אין מעשה נאה מזה בעת קוממיות ישראל. אהה...' המשיך להיאנח, 'ולוואי שהייתי יכול ליהנות מפרי עמלי דרך זו. אהגה בכך יום וליל, על מיטתי ערשי אמשׂה ואפלל: ולוואי שאזכה, ולוואי שאזכה לעבוד עבודת הקודש. להנהיג פרדה קשת עורף הרתומה לעגלה עמוסה מדיפה ניחוח פירותיה המשובחין של ארצנו הקדושה. ברם, כדרך העולם, השנים נותנות אותותיהן בי. איני צעיר ועוּל ימים כדי להוציא לחם מן הארץ. ואמך מורתך שתחיה, בוודאי ובוודאי שלא תניחני. חולשת לבי עוצרת בעדי. "לכול זמן ועת", פסק החכם מכל אדם, ודברוֹ אמת ויציב'.

נשתתק אלבר ועצבות נפלה עליו.

גם איב נתעצב לבו. חלם גם הוא להיות לעזר ולאחיסמך. כתף אל כתף חשב לעבוד לצד אביו את אדמת הקודש: לטעת כרם, לגדוד תמרים, למסוק זיתים, לזרוע זרע ולקצור קצירה. לכל זה נכסף מאוד. לעלות לארץ בלי להיות שומר אמונים לאדמתה לא עלה בדמיונו כלל.

מילא, ניחם עצמו, חלומות שווא ידברו. אם לא יספיק לקיים מצווה זו בהידורה המלא, אפשי ואפשי לקיים יישובה בלי עמל רב. הכיצד? שאל ותיכף ענה. פשוט. מספיק להתהלך בהתענגות ולומר 'מה נאה אילן זה' ולהתבשם מפירות הארץ המשובחין, וייצא ידי חובתו מעיקרה. מאידך גיסא ידוֹע ידע כי ספק אם דרך כך יקיים תרי"ג מצוותיה במילואן. בפניו ניכרה אכזבתו.

'אל חשש, יה בני', הרגיעוֹ אלבר, 'בארצנו הקדושה אבקש מהמקום דבר קטון – להטריפני לחם חוקי בלחם לאכול ובגד ללבוש, כיעקב אבינו עליו השלום. די לי בכך. בטוחני שייעתר לי. מתוך כך נשתדל לקיים מצוות הארץ כהלכתן: מעשר ראשון ושני, מעשר עני, שמיטה, יובל, ביכורים ופטר חמור, ואין זה דבר של מה בכך. אם ייוותר לנו מעט ממון בכוונתי להחכיר קרקע מ"קרן קיימת", לו דל"ת על דל"ת אמות, ולהשביתה בשביעית, דבר שמנעו מאתנו המוסלמאניים. חוקי עומר אבן-כתאב צורר היהודים מקדם, האוסרים עלינו לקנות קרקע על ידינו, מתקיימים כאן עד היום הזה. מזל שהתירו לנו את האבטומוביל. הרי את הסוס אסרו השיעיים האונטיסימיסטיים האלה עוד לפנים. ברוך השם, בטפנו ובזקננו נלך ברינה. "שם" נכריז לפני קהל עם ועדה: כל השביעיות מקודשות כי לי כל הארץ'.

לפתע נחרש מצחו קמטים עבים, ובעיצבון המשיך מאמרו, שוטח דאגתו הכנה לפני איב. בגילוי לב גילה חדרי לבו לבנו הצעיר: 'מי יודע מה צופן לנו צופה עתידות. שמוע שמעתי כי קרקע בארץ ישראל דמיה מרובים, ובירושלים אקר אחד, דונם אחד, מחירו י"ד אלפים פרנקים לערך. אולי אפילו מאה אלף ריאל, ממון עתק לכל הדעות. הדירות בארץ ישראל ביוקר גדול, דוחק הפרנסה בכל מקום, האוכלין במשורה, והפרוטה אינה מצויה בכיסנו. עירום ועריה נצא כשרק בגדינו על גופנו, נבריח הגבולות, וכגנבים בלילה נלינה בכפרים מפחד המוסלמאניים שנעלו שערי העלייה. את כל רכושנו נותיר כאן בלית בררה, רק מעט זהב נביא אל כלינו בחשאי'.

הרהר מעט והמשיך מאמרו: 'ואף על פי כן אכריז לפני קהל עם: כל זה כדאי אף כדאי. טובה לנו ירושלים הקדושה מאלפי זהב וכסף', והחל לזמזם את המנגינה הנוגה והחביבה. בכך ניחם עצמו.

'שאלתי את עצמי שמא מעשה שטות אני עושה? ושמא אני חולם חלומות כיוסף הצדיק. לא נורא, השבתי מניה וביה, טוב חלום אחד בהקיץ מלישב באפס מעש ולקונן בקשיי הגלות, זו אמונתי מני קדם שהנחיל לי מור אבי ריבי יחיא, שהשם יאריך שנותיו בטוב ובנעימים. לחלום ולנסות מזלך עדיף מלקונן במר גורלך. "שב, עשה ועשה" מעלה חשובה ביד המאמין בתורת משה עבד האלוהים. "נעשה ונשמע".

'עתה אסוף תרמילך בזריזות. אל תמיש מהאוהל. לא ירחק הרגע. עלה נעלה בהר והשם יצליח דרכנו. איני יודע בדיוק מתי היום המיוחל. ברם, יודע אני בלי כל ספק: לא תרחק השעה. ייתכן שזה יקרה כבר מחר או מחרתיים, אם יתמזל מזלנו, ואולי עוד חודש לכל המאוחר. לא יותר. נחכה ליום פקודה, יה-בני. אז תצטרך ליקח את נאדך ולשאת רגליך עמנו אל נחלת השם, ולירושלים חמדתנו כולנו נעפיל ונעלה לציון ברינה.

'הֱיֵה מוכן ומזומן', חזר על דבריו. 'ועלה נעלה בהר בעזרת חסדו יתברך', סיים דבריו בצהלה.

כמילת קסם נשמע משפטו של אביו.

עלה נעלה בהר... כל כך נאה צליל המשפט, עלה נעלה בהר... עלה נעלה בהר... אל הארץ הטובה...

החלום מתגשם.

 

המחשבה הטובה ניטעה במוחו של איב, וכבר הפליג דמיונו למרחקים. ראה את המלאך גבריאל מאיץ בו ואינו מניחו: מהר, מהר, איב, חושה, ציווה עליו, עת הזמיר הגיע, ימי הגלות תמו. והוא העומד לפניו, עוזר באריזת בגדיו ומניחו כינוקא בכרכרה כשצרורו על גבו. רק עתה הבחין כי שלט עתיק יומין קשור על גג המרכבה, ובאותיות קידוש לבנה צרובות המילים: 'לארץ ישראל'. ובלי להתמהמה, וכשחיוך על שפתיו, התרווח איב בתוכה והכין עצמו לשינה עמוקה. ביקש מהרַכָּב שיעירהו רק בהגיעם לירושלים. לא לפני כן. ובחלומו ראה כי המלאך רפאל גם הוא בא לעזרו, אוחז בידו ומושיבו לידו, משגיח עליו שלא ייפול חס ושלום לבור, והוא, לא יאומן, מנהיג את הסוסים, וכל זה עשה לכבודו. איזו זכות!...

אחר זמן התעשת איב. זה לא נאה להטריח את המלאכים הטרודים בהעלאת נידחי ישראל. מה עשה? ירד מהכרכרה והחל פוסע פסיעה גסה כשתרמילו על גבו ופניו אל המזרח. רצה לזכות גם הוא בשכר הליכה בדרכו לארץ נחלה, שכן מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה.

פנה לאחוריו וראה בחזיונו עם רב נקבצים בדרך לא דרך ובטור ארוך מתהלכין. יתרה מכך; הבחין, ולפליאה היה הדבר בעיניו שבעתיים, ראה ראה את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, בלא שַמש ובלא שרף, עומד בראש מחנה העולים, ומשיח בן יוסף ניצב לידו, ושניהם מחכים ליד שער המלאח הישן ומאיצים ביהודים המתמהמהים; 'חכם אברז'יל קום, קום!' 'ממא מסעודה! קשה לך ללכת? אין דבר ממא, נעשה לך קפיצת הדרך'. אפילו את המנגינה המרוקנית אימצו לחיקם. עמהם עם עצום ורב. על פי מלבושיהם מארצות נכר המה, ושליחי הסוכנות היהודית עומדים לפניהם ומאחריהם, מבקשים לנחותם הדרך: יהודים מתוניסיה, מלוביה, מאלג'יריה וממצרים על נשותיהם וטפם הגיעו, וגם מהסהרה, ממאוריטניה ומסודן הרחוקה נאספו ובאו בנעליהם הבלויות, במקלותיהם וצרורותיהם, מתאספים סביב אליהו הנביא. והוא אינו עצל, צלוחית שמן אוחז בידו כפנס, ובזריזות מכוון דרכם למזרח. ראה עוד כי שכינה ומלאכי השרת לפניהם ומאחוריהם, ותורה מימינם ומשמאלם. וישראל אוחזים בדבקות זה את זה, וברינה מנגנים בכלי שיר: בנבל וכינור, בתוף ובמצלתיים, ומפייטים בקול גדול את 'אסירי תקווה'. כן, כן, שירו הנודע בשערים של משוררנו האהוב ריבי נסים אדה-האן, דוד אמו, שכתבוֹ ערב עלייתו לירושלים, הוא המזמור המתנגן בלהט המרעיד אמות הסִפים.

אחרונים חביבים, ובסוף הטור צעדו שלושה: אביו ואמו והוא עצמו הנסרך אחריהם. יחדיו מנפנפים בידיהם לכיוון המערב.

מה נאה המחזה.

שלום שלום ולא להתראות, מלמלה אמו כשהיא מאיצה צעדיה ולא פונה אחור.

איזו התרגשות אחזה באיב. אשריו. מה טוב חלקו.

 

באותו היום ממש החל השטן לקטרג. מלאך המוות פתח פנקסו ועלעל בו באקראי. שֵם מטושטש של אדם אחד, כנראה יהודי מהמגרב, לא ברור אם זכר או נקבה, עלה בחכתו לראשונה. האות הראשונה של שמו מסומנת הייתה באל"ף רבתי.