חרא באושוויץ

 

אושוויץ...

 

 

כל הזיכרונות מצטמצמים לזיכרון ההוא,

המנוול מכולם:

 

 

אז,

ב-17 בנובמבר

לשנת 1943 הארורה,

המקוללת,

ביום ההוא, שבו מרוב רעב

(גוויעה איטית ומוחלטת של הגוף,

כזו שלא ניתן להסבירה בשום אופן,

בשום דרך שהיא,

שלא הומצאו לה מילים...),

ובכן,

אכלתי את החרא של עצמי.

 

פיסה קטנה, אומנם,

חתיכה חומה-אדמדמה,

גועל נפש בלתי ניתן לתיאור...

 

ועדיין...

 

הייתי רעב כל כך,

אתם מבינים,

רעב -

שאי אפשר לתאר במילים.

 

הטעם היה נורא, כמובן,

(חרא הוא איננו מעדן)

ועדיין -

סיימתי את כל החתיכה - עד הסוף.

*

ביום הארור ההוא,

המקולל,

בקור-המוות הנצחי של אושוויץ,

כשהעשן המסרטן מהקרמטוריומים,

בהם גופות היהודים

(נשים, גברים, וטף - ללא כל הבחנה:

כולם שווים בעיני הגרמנים בעליבותם,

כולם מקבלים את אותה מתנת פרידה מהעולם:

קמצוץ דל שבדלים,

קטלני להדהים,

של ציקלון בי)

הנשרפות בקצב רצחני,

ממלא את הריאות כמו ניקוטין מהשטן,

עם הידיעה הזו -

המחולחלת כמו מי תהום עכורים שבעכורים,

מורעלים ושכוחים מן העולם כולו,

בלתי נחשבים בעליל,

אבודים בתוך תופתו של לוציפר,

בן זוגו של פאוסט הנורא,

עד עמקי הנשמה -

שבכל רגע זה יכול להיות אתה.

*

ואני...

 

אני הרי ידעתי שלא אשרוד.

 

מקסימום...

אולי עוד יום.

 

עוד שעה-שעתיים.

 

אך לא יותר מכך.

 

ובכל לבי -

הדואב מידיעת המוות

ומידיעתם של החיים שהיו ואינם -

קיוויתי,

השתוקקתי,

שבסלקציה הבאה "יראו" אותי הגרמנים הארורים,

בני הבליעל,

האדונים,

ויבינו סוף סוף:

אני לא כשיר לעבודה.

 

 

ואז יעיפו אותי חת-שתיים

אל עבר התור המשתרך של ה"לא כשירים לעבודה" האחרים,

שעתידם הוא אחד:

קמצוץ דל שבדלים,

קטלני להדהים,

של ציקלון בי

בתוך תאי הגזים.

*

אבל זה לא קרה.

 

אלוהים -

שקיים, או לא קיים.

 

 

הגורל -

שקיים, או לא קיים.

 

 

המזל -

שקיים, או לא קיים,

בחרו בכל דרך אפשרית,

כנגד כל הסיכויים וההיגיון הבריא -

להשאיר דווקא אותי בחיים.

 

 

(דווקא אותי, מבין כולם:

אותי שלא רציתי,

אותי ששנאתי לחיות,

אותי שנואשתי מזמן)

 

וכך,

עד הסוף נשארתי חי.

 

 

("חי" זו כמובן הגדרה הניתנת לדיון פילוסופי נרחב ומעמיק מאין כמוהו -

אקזיסטנציאליסטי עד מאוד,

מרחיק לכת עד לאין שיעור -

במקרה של חיי האבודים,

הקרע ההוא בזמן באושוויץ...)

 

ובכן,

אני נשארתי "חי":

"חי" אף עד אחרי צעדת המוות,

בה איבדתי שתיים מאצבעות רגליי

(האגודל ברגל ימין

והזרת ברגל שמאל -

כמה מקאברי...

 

כיעור יפהפה, אוונגרדי מאוד,

אם תרצו...

קברט-ברלינאי-של-איש-אחד-טרום-המלחמה-הגדולה...

כמו...

מעין הגיבן מנוטרדאם המעוקם

פוגש את איש הפיל המעוות...)

*

"איך זה קרה?"

אני שואל את עצמי כעת.

 

איך,

לעזאזל,

אני שרדתי באושוויץ?!

 

איך,

לעזאזל,

דווקא אני,

מבין כולם,

נותרתי חי?!