להיסחף לתהום – על “מסכת תהום” מאת איל חיות מן

טוב, נראה שהגיע תורי לזנק ל(מסכת) תהום ולכתוב את הרשמים שלי על ספר הפנטזיה הישראלי החדש מאת איל חיות מן.

גילוי נאות: אני לא מגיעה מהפאנדום של היהדות. קחו בחשבון שמדובר פה בביקורת של קוראת שהרובד הזה של הספר נסתר ממנה לגמרי. גדלתי בבית קיבוצניקי חילוני למהדרין ואני אפילו מכירה חלק מהמסורות – החזקנו על המדף בבית את הספר “יהדות הלכה למעשה”, אנחנו לא ברברים! אבל זה מעולם לא היה חלק מהעולם שלי, לא באמת. מהביקורות עליו עולה שאני האדם היחיד בין חברי ומכריי שלא מתמצאת אפילו קצת בתקופה, במנהגים או בדת.

לכן מטבע הדברים הביקורת שלי תעסוק הרבה יותר במה שאני מבינה – דמויות ועלילה, תיאורי הקסם והעולם, ופחות בהקשר היהודי שעליו כבר כתבו רבות ובקיאות ממני.

 

“מסכת תהום” היא סיפור חייו של אלישע בן אבויה, אחד מחכמי ישראל שידוע בגדולתו – ובכפירתו. זה רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל של תקופת התנאים, אחרי חורבן בין המקדש השני, שזה בערך משנת 70 ועד 136 לספירה.

הוא נפתח באלישע הצעיר שמובל בניגוד לרצונו ללמוד בישיבה בלוד, משאיר אחריו אישה שנשא בגיל שלוש עשרה בלבד חיפזון ובסתר בניגוד למצוות אביו, בהיותו מאוהב בה עד קצות אוזניו הנעריות. הוא מתקבל לישיבה בזכות חיזיון שהוא מצליח לראות עם הגעתו – נאבק למצוא את מקומו, רוכש לעצמו חברים מעטים ואויב מר אחד, נמק כמעט מכמיהה לאהובתו ושוקע לאט לאט בלימודיו.

החלק הראשון של הספר מתפצל בין סיפור אהבתם של רות ואלישע (שחביב עליי במיוחד) לבין ההתאקלמות הקשה של אלישע בישיבת לוד.

ההתרחשויות בישיבה בלוד היו מבחינתי כמו המקבילה התקופתית ללימודי משפטים – מעין “לא רק בלונדינית” גרסת התנאים. נהניתי לקרוא איך אלישע מנסה למצוא את האיזון בין רוחו הסוערת, שאפתנותו הגדולה, הצורך האדיר להוכיח את עצמו, המרדנות והאינדיווידואליסטיות שלו והצד היותר פגיע שלו שזקוק לאישור ולקירבה שאותם הוא מתקשה מאוד להשיג.

רבים מהקוראים מתקשים לאהוב או לחבב את אלישע כדמות ראשית – אבל זה בסדר, אני מחבבת אותו מספיק בשביל כולם: הנחישות שלו, הדבקות במטרה, המחשבה המהירה והמעמיקה שלו, אומץ הלב שלו לעשות את הדבר המסוכן אבל הנכון בשבילו, היכול שלו לתפקד היטב גם במצבים מלחיצים והנכונות להקרבה עצמית הופכת אותו לדמות אפית בעיניי.

הוא אולי לא תמיד מעורר אמפתיה, אבל הוא דמות מרתקת בתור מחולל-אסונות; בכל פעם שהוא מקבל החלטה מסויימת או מבצע פעולה כלשהי בעלילה המחשבה שלי כקוראת הייתה “אוי לא מה הוא עושה הפעם ואיך זה הולך להשתבש?”, וזה גרם לי לדפדף מהר יותר כדי לקרוא לאן הגיבור סחף אחריו את העלילה.

סיפור האהבה בינו לבין רות כתוב נהדר; יש בו איזון מושלם של משחקיות, חושניות, הנאה ומשיכה. ברור למדי למה הדמויות האלה מפתחות תשוקה זו כלפי זו, העניין שלהם זה בזה קיים בכל המישורים – הפיזי, האינטלקטואלי והנפשי. בלי לתת יותר מדי ספוילרים אני יכולה להגיד שיש בספר הזה משחק עם המוסכמה הישנה של “הקדושה והקדשה” שהתגלגל אלינו מספרות המאה התשע עשרה ואפילו קודם לכן, ומלווה את ספרות המד”ב והפנטזיה מאז ימי קיטיארה ולאורנה בשנות השבעים. משהו בקונפליקט הפנימי של אלישע בין עולם הישיבה והיהדות לבין עולם הפילוסופיה היוונית שרות פותחת בפניו מהדהד את הדיונים שנשמעים כיום ברחבי הרשתות החברתיות על היחס בין הזרמים השונים של היהדות לבין תרבות המערב – דיונים שמשפיעים אפילו עליי כקוראת חילונית.

אבל עם כל הכבוד לחושניות הסוערת של רות ואלישע, מערכת היחסים המשמעותית והטעונה יותר שלו היא דווקא עם אויבו המושבע.

אני לא חובבת גדולה של עימותים בחיים האמיתיים אבל יריבויות ספרותיות שכתובות טוב יכולות להיות לוהטות יותר מהרומנטיקה הכי עסיסית שאפשר לכתוב, והיריבות בין אלישע וישמעאל כתובה מעולה. הם דומים מספיק ושונים מספיק זה מזה כדי לתעב, להעריך ולסכן זה את זה בדיוק במידה הנכונה. הדברים שהם מוכנים לעשות זה יוצרים מתח שמחזיק על כתפיו חלק נכבד מן הסיפור מבחינתי. ישמעאל הוא המכשול הגדול ביותר שעומד בפני אלישע באופן שמגביר את המתח בכל אינטרקציה ביניהם עד שמילולית אי אפשר להסיר מהם את העיניים – זה כמו לצפות במשחק פינג פונג של שני קוסמים עם כדורי אש מעל לבה רותחת, וזה מושלם.

העובדה שמערכת הקסם ביהדות מבוססת על דיבור לא צריכה להפתיע אף אחד, ובכל זאת יש משהו מופלא בסופר שכותב מערכת קסם שכולה מבוססת על מילים. איל חיות מן מנכיח את הרעיון היהודי להפליא שהעולם מורכב ממילים, וכחובבת קריאה וכתיבה מושבעת אני לא יכולה שלא להסכים עד כדי לצעוק את זה מהגגות. הקסם האמיתי שבפולמוס, בדיון, בהחלפת רעיונות וקריאה בטקסטים זה משהו שכל חובבי שיחות טובות באמת יכולים להזדהות איתו, והניסיון של המחבר באמנות הדיבייט בהחלט ניכר בכתיבה של הפולמוסים.

עוד משהו שאהבתי זה את הפיתוח האיטי יחסית של העלילה ושל מערכת הקסם. אלישע לא מגלה את עולם הקסם שהסתתר מתחת לרגליו ברגע שהוא מגיע לישיבה. הוא מקבל טעימה קטנה ממנו ומתחיל לעבוד קשה כדי להגיע אליו שוב, למצוא אותו. יש בספר פיתוח איטי וסבלני של מערכת הקסם, ההבנה שלה נקנית במאמץ ניכר מצד אלישע ואני נוטה יותר ויותר לחבב ספרים שלא מנסים להעניק לי סיפוק מיידי ולהרים מולי מופע כשפים פירוטכני מרהיב כבר בפרקים הראשונים.

ולבסוף יש מישהי אחת שלתחושתי חייבים לדבר עליה – התהום. היא מקבילה לקסם הרע בעולם, אבל היא לא רעה. היא פשוט שם. היא הכאוס של היקום שיזחל תמיד בין חרכי הסדר ותמיד צריך למצוא דרכים חדשות להתמודד איתו. הרעיון של התהום הוא המאבק למצוא איזון – לא בין טוב לרע אלא בין הסדר לכאוס בעולם, וקשה להכחיש שיש בתהום עצמה ובקסם האפלולי שלה משהו מושך.

הדבר שאהבתי הכי פחות בספר זה כמה משעמם נראה עכשיו כל ליל סדר בהשוואה ללילות הסדר האפיים של “מסכת תהום”. אה, ואת העובדה שצריך לחכות עכשיו מי יודע כמה זמן להמשך. לא הוגן!

 

לעמוד הספר

לספרי פנטזיה נהדרים נוספים