טעמם המתוק של ענבי המוסקדין

1

כשהייתי ילדה פחדתי מסופות טורנדו. למען האמת, "פחדתי" זאת מילה קטנה וחלשה מדי לתיאור מה שהרגשתי בשעות אחר הצהריים לקראת סוף האביב, כשהאוויר כולו התאבן לפתע ועטף את הכול במעטה של דממה שהִשתיקה את שירת הציפורים וקטעה את משב הרוח. השמיים שמעל וֶזְליאֶן קדרו לצבע ירוק מאיים, והרוח התעוררה לחיים עם נשמה של דרוויש מסתחרר, כך שהאורנים והצפצפות התפתלו והתעקמו לצורת פקעות פראיות שהיטלטלו בעוז. אף שהיא נועדה למטרות טובות, האזעקה שהתריעה מפני הטורנדו הייתה מבחינתי כמו צרחה מבהילה. כשהרשתות המכושפות של וילונות התחרה נשלחו לאחוז בי ברוח הנושבת, רצתי תמיד פנימה אל תוך הבית באימה, ובדרך לקחתי איתי את היומנים ואת התמונות האהובות עליי ואת כל הספרים שהצלחתי לסחוב, ובינתיים גם דחפתי מלפניי את הנרי הרוטן כמו רועה שמנחה כבשה תועה, וכמו אליס נעלמתי לי מטה אל תוך מחילת הארנב החשוכה של המרתף עד יעבור זעם, כולי פוחדת ורועדת, ובעיני רוחי ראיתי בבירור את המערבולת המרושעת מתקדמת היישר ברחוב של ביתנו, כמו האצבע האפֵלה של אלוהים המתווה לה באדישות נתיב על פני האדמה. העולם תמיד נשאר בדיוק כשהיה כשהגחתי החוצה מתוך המרתף, ואת השעה שלאחר מכן העברתי בסידור החפצים היקרים לליבי, שהצלתי מסכנת הכחדה, ואגב כך ספגתי את הקנטורים מצד בני משפחתי, שלעגו לי על הפחד המוגזם והמיותר. ואז הגיע היום שבו חגגנו אחר הצהריים את יום הולדתה השביעי של לוֹלי קַרמייקל.

כל מסיבה אצל משפחת קרמייקל הייתה אירוע שכולם מתגנדרים לכבודו, גם מסיבות יום הולדת של גיל שבע, וכך מצאתי את עצמי יושבת על המושב האחורי של הפונטיאק הירוקה של משפחתנו בשמלה ורודה שמגיעה עד לרצפה, כפות רגליי לכודות בנעלי בובה שחורות ונוקשות, ועל פניי הבעה זעופה ביום יפהפה של חודש מאי. כשהתקרבנו לביתה של לולי, שמחתי מעט כשנוכחתי שהצדק נעשה ועננים כהים התקרבו אלינו בשמיים ואיימו להוריד גשם. לפחות לא נצטרך לסבול משחקים בחוץ כשאנחנו חנוקים בבגדים האלה. אבל שמחתי התפוגגה כשנעצרנו בשביל הגישה לצלילי רעם עצום ואדיר. טיפות גשם בגודל ביצה הכו על כתפיי הוורודות בזמן שרצתי מעלה במדרגות ומתנתי העטופה והקשורה בסרט תחובה תחת זרועי. דלת הכניסה נפתחה לרווחה, וגברת קרמייקל, פניה חיוורות עד לובן, קראה מעל ראשי לעבר אימי.

"גֶ'ניבה! תיכנסי מהר! יש טורנדו בחוץ!"

הפחד הגדול ביותר שלי התגשם לנגד עיניי, והייתי רחוקה מהבית ובשמלה ורודה. אימא רצה פנימה, ומיהרנו כולנו להצטופף עם שאר המוזמנים, שהתקבצו במרכז חדר המשפחה, הרחק מהחלונות. קשת של בלונים ריחפה ליד התקרה, ועל כל אחד מהם הופיעה בזהב ספרת 7 גדולה. ערימה של מתנות התנודדה על השולחן בפינת האוכל, ופונץ' ורוד ונטול אדוות מילא בשלווה קערת זכוכית מעוטרת. ובדיוק באותו רגע נשמעה בקולי קולות אזעקת הטורנדו, שילחה צמרמורת לאורך רגלינו החשופות וסחטה מפי אִימה של מרי אן ארצ'ר את הקריאה, "אלוהים ישמור!" בקול גבוה וצעקני לא פחות מהאזעקה עצמה.

"תשתקי, ג'סי," סיננה אימי.

ובדיוק אז החליטו הבלונים, כולם כאחד, להתפוצץ, והרעש ניתץ את שלוותנו ונתן דרור לתחינותיה הרועמות של ג'סי ארצ'ר כלפי אלוהים שבשמיים. התפזרנו כמו קליעי עופרת של צייד נמרץ אל תוך כל פינה וגומחה בבית ההוא. תפסתי את לולי, שקפאה במקומה וייללה, ורצתי אל המרתף לצד הנבונים יותר מבין הנוכחים, ובכללם אימי. את גברת ארצ'ר השארנו עומדת מול החלון, כפות ידיה מונפות אל על, לא ברור אם באֵימה או בהפצרה.

אם תתקעו מיקרופון מול פניו של אדם שחווה סופת טורנדו, אפשר לשים כסף על כך שהוא ידקלם את השורה המוּכרת, "זה נשמע כמו רכבת משא." נדמה שמישהו ממש כתב את התיאור הזה כתסריט. אבל אני יכולה לומר מניסיוני האישי שיש לכך סיבה. ממקום מחבואי באותו יום אחר הצהריים במרתף של לולי קרמייקל, זה בדיוק הרעש ששמעתי בזמן שישבתי בראש כפוף ובעוד ידיי אוחזות את ברכיי כאילו אני כבולה אל מסילת רכבת ואין לי כל תקווה להימלט. שמעתי את הסופה מתקרבת, שמעתי אותה מכה בעוצמה של אַלה, שמעתי אותה ממשיכה בדרכה ומשאירה את בית משפחת קרמייקל דומם באופן מצמרר ומוחלט בעודנו מנסים שוב לנשום.

אימא הייתה הראשונה שעלתה בחזרה אל קומת הקרקע. כשפתחה את דלת המרתף היא עצרה את נשימתה כשראתה גזע עץ תחוב כמו מקלון של בדיקת גרון מבעד לפה הפעור של קיר הסלון. באוויר עמד ריח עז ומחליא של אורן, וכשהרמתי את עיניי ראיתי שמיים כחולים ואדישים הודפים כבר עכשיו את האפֵלה מזרחה, הרחק מאיתנו.

מצאנו את גברת ארצ'ר שרועה על השטיח הקלוע שבחדר המשפחה, רגלה הימנית מעוקמת מאחוריה כמו רצועת ספגטי, כפות ידיה עדיין מונפות אל על, והיא מהללת בקול רם את האל הטוב על ישועתה, ובתגובה לכך אימא ענתה, בזמן שהרימה את שפופרת הטלפון כדי להזעיק עזרה, "עזבי אותנו מאלוהים, ג'סי. אם היית מקשיבה לאלוהים היית יורדת למרתף עם כולנו ולא הייתה לך אפילו רכבת אחת בגרבונים." גברת ארצ'ר סבלה מצליעה קלה עד סוף ימיה.

אולי מרגע שאנחנו מתמודדים עם דבר מפחיד כל כך הוא מאבד איכשהו מהכוח שיש לו עלינו. מאז כבר לא פחדתי מסופות טורנדו, ותגובתי לחדשות ששמעתי הבוקר בדבר מותה של אימי לא הייתה דרמטית כמו שכנראה הייתה אמורה להיות. אחרי הכול, בגיל שמונה העברתי אחר צהריים אינסופי בידיעה מלאה שהיא מתה. כבר חוויתי את ההלם שבמותה, ואת ההיקסמות המבעיתה מהמוות הזה. העובדה שמותה התגלה כטעות לא הפחיתה את עוצמת רגשותיי באותו יום. אותם רגשות חזרו אליי עכשיו לשמע החדשות שסיפרה לי אביגייל, שנדחסו אל תוך קו הטלפון ולפתו אותי היישר בגרון, אבל מאחר שהיו מוכרות איכשהו, עוצמתן פחתה. אז לא התנודדתי, לא עצרתי את נשימתי. במקום זאת ביקשתי מאבּי שתענה לי על מה שהיה, לפחות בשבילי, החלק המוזר ביותר בסיפור. אלוהים, מה בדיוק אימא שלי עשתה בסוכת המוסקדין? בסגנונה התכליתי והמהיר להפליא אמרה לי אבּי שזה בדיוק מה שגם היא רוצה לדעת. היא מסרה את דיווחה בדחיפוּת שלא התעכבה בגלל מבטאה הדרומי המשתרך, ומילותיה נורו דרך קו הטלפון כמו כדורי רובה מצופים בדבש.

"אין לי מושג, לַיילה. כאילו, חשבתי בהתחלה שאולי היה לה חם והיא יצאה החוצה לשאוף קצת אוויר צח. די לח בזמן האחרון, אבל אתמול בערב הייתה רוח נעימה. בכל אופן, המזגן עבד בשיא העוצמה כשהגעתי הנה הבוקר, אז אני יודעת בוודאות שלא יכול להיות שהיה לה חם. הבית היה קפוא כמו מקרר בשר. ובחיי, אני אפילו לא יודעת אם היא ישנה במיטה שלה. או לפחות קשה לדעת אם כן או לא, כי היא כבר לא מסדרת את המיטה כל בוקר כשהיא קמה. רק אם ג'קי באה לנקות. את יודעת איך אימא אף פעם לא רוצה שאנשים, אפילו העוזרת שלה, יחשבו שהיא צריכה עוזרת, אז היא תמיד מסדרת הכול לפני שג'קי באה. אמרו שהיא מתה בערך ארבע שעות לפני שבאתי, וזה אומר שזה קרה בערך בשתיים בלילה, כי הגעתי לכאן בשש. התקשרתי אליה לפני שהלכתי לישון כדי להזכיר לה את התור שלה למספרה בשמונה – היא אוהבת לסדר את השיער ממש מוקדם, כדי שהחום לא יפיל אותו לגמרי לפני שתגיע הביתה – ורציתי להגיד לה שאבוא לקחת אותה מוקדם כדי שנוכל לצאת לארוחת בוקר כמו תמיד. את יודעת כמה היא אוהבת לאכול ארוחות בוקר בחוץ."

"כן. אבל אבּי, מה קרה?" ניסיתי לזרז את הסיפור, אף שידעתי שאין לי סיכוי להצליח.

"אז טוב. בטלפון היה נדמה שהכול בסדר גמור. היא נשמעה קצת עצבנית, אבל הפרעתי לה באמצע שידור חוזר של הסרט ההוא של ג'ון ויין שהיא כל כך אוהבת, אז חשבתי שזאת הסיבה. את יודעת, הסרט עם האיש שמחפש כל הזמן איזו ילדה קטנה וכשהוא מוצא אותה מתברר שהיא אינדיאנית? בכל מקרה, נסעתי לכאן הבוקר ממש מוקדם כדי שנוכל להספיק לאכול ב'פנקייק פַּרלוֹר' כמו שהיא אוהבת. מכונת הקפה הייתה כבויה, והבית היה שקט כמו בית קברות. סליחה. דימוי לא הכי מוצלח. אני עדיין נסערת. טוב, את יכולה לתאר לעצמך.

"כשירדתי למטה אחרי שחיפשתי אותה למעלה בחדר שלה שמתי לב פתאום שהדלת לבריכה לא סגורה לגמרי. אז טוב, את יודעת שאימא נועלת את הבית כל ערב לפני השינה כאילו מדובר בפוֹרט נוֹקס, והיא תמיד עשתה את זה, אז היה לי ממש משונה לראות את הדלת פתוחה. יצאתי לחפש אותה והסתכלתי באזור הבריכה, אבל היא לא הייתה שם, אז הלכתי דרך גדר השיחים עד לגינה. לא ראיתי אותה, אבל ראיתי את חלוק הבית שלה, את יודעת, ההוא מהסאטן שהיא לובשת בימי ראשון אחר הצהריים כשהיא הולכת לנוח? בכל מקרה, החלוק היה תלוי על הגדר בגינה, ממש ליד השער. ואת יודעת איך מר פְּלאקֶט משאיר תמיד את העשב קצת גבוה באזור הזה? בכל מקרה, ראיתי מין פס שיצא ישר אל השדה, שבו העשב היה מעוך לגמרי כאילו מישהו הלך שם. התחלתי ללכת בעקבותיו – ובינתיים קראתי לה עוד פעם ועוד פעם – עד שהגעתי לנחל. ראיתי משם את הסוכה, אבל חשבתי לעצמי, טוב, היא כנראה בכל זאת לא כאן, ורק אז ראיתי את כפות הרגליים שלה מבצבצות החוצה כמו ב'הקוסם מארץ עוץ' או משהו. ליילה, היית צריכה לראות את כפות הידיים שלי. לא רעדתי ככה מאז שהדודה ג'ו התפגרה פתאום בשַׁיט שהיא והדוד אוֹדי זכו בו בהגרלה בקניון. קרה לה בדיוק אותו דבר, בדיוק מה שקרה לדודה ג'ו. מוות פתאומי. אז נכון, אנחנו יודעים שהדודה ג'ו מתה מהרעלת מזון. האוכל באוניות האלה יושב בחוץ כל היום, את יודעת, ולא נראה לי שהרופאים שמצטרפים לשיט שווים משהו, כי אחרת הייתה להם מרפאה נורמלית והם לא היו עובדים באונייה שתקועה ככה באמצע שום מקום."

לא הצלחתי להחניק את האנחה שנפלטה לי. "לדודה ג'ו היה התקף לב בשיט הזה, אבּיגייל. עשו לה נתיחה לאחר המוות. שכחת?"

"כן, טוב, אבל בטוח ההתקף היה בגלל האוכל המקולקל שם. בכל מקרה, כולנו נצטרך לחכות עכשיו לעוד נתיחה כדי שנדע מה קרה לאימא. אז עכשיו אני אסע הביתה עד שאת והנרי תגיעו. אנשים כבר בטח שמעו על מה שקרה, ואין לי כוח לספר את הסיפור עוד פעם ועוד פעם בלי ששניכם תהיו כאן. כמה מהר תוכלי להגיע?"

"אוכל לבוא רק מחר, אבּי. כבר החמצתי את המעבורת של הבוקר, אז אצטרך לחכות לזאת של אחר הצהריים. אבל בערב אסע באוטו לפורטלנד ואעלה על הטיסה הראשונה של הבוקר. אגיע לפני הצהריים."

"טוב, שיהיה. אני בחיים לא אבין למה את עדיין גרה כל כך רחוק בצפון, על האי הזה. גם אימא לא הבינה." שמעתי משיכה קולנית באף. "אני לא יודעת מה אעשה בלי אימא. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, ליילה. את יודעת את זה, נכון?"

הקול של אביגייל עדיין הסתחרר בראשי זמן רב אחרי שניתקתי את השיחה, והצלילים נוטפי הסוכר היו דרומיים כמו פּרָלינים מסוואנה. אמנם לא היה לי שמץ של ספק שהיא תתגעגע לאימא שלנו יותר מכולנו (היא צדקה כשאמרה שהן היו החברות הכי טובות), אבל לא יכולתי שלא להירתע מעט מהצד שבה שללא ספק התענג על הדרמה שבכל הסיפור. כל משפט רגיל למדי נעצר בחריקת בלמים בלוויית סימן קריאה, ובהתחשב בעובדות הבסיסיות של המצב, זה היה לא רק מיותר אלא גם די סר טעם.

וכמו אצל נשים רבות במשפחתנו, בחיים של אחותי לא היו שום דקויות. כל הבחירות שלה, משמות התואר ועד לעגילים, היו מוגזמות ותיאטרליות. בהחלט ייתכן שאת שורשי ההתנהגות הזאת אפשר למצוא בנשים של הדורות הקודמים במשפחתנו, שביקשו נואשות להשמיע את קולן, נשים שהיו שקופות ואילמות לחלוטין בחצאיות הקרינולינה שלהן, שלמדו בגיל צעיר ליצור מניפולציות באמצעות דרמה, להגזים ככל האפשר בכל אמצעִי תקשורת שהן הצליחו להניח עליו את ידיהן הצחורות כדי לתת תוקף לקיומן הערטילאי והחבוי בצללים, ולהוכיח שיש להן חשיבות וערך. במשך כל ילדותי התבוננתי בזן הייחודי הזה של הנשיוּת, ולא רציתי ואף לא הייתי מסוגלת להשתתף בו. עכשיו הוא נראה בעיניי כמעט מתועב.

החומר שממנו קורצתי היה שונה בתכלית השינוי מזה שיצר את אימי ואת אחותי, שונה כמו שבד סאטן שונה מבד טוויד. עכשיו אני משועשעת כשאני נזכרת כמה אימא התאמצה לעצב את אישיותי בתבנית שהיא תוכל איכשהו לזהות ביתר קלות. להנרי היא ויתרה, וזה היה אחד היתרונות שהוא זכה בהם בתור בן. אבל בנות בדרום אמורות ללכת בדרכי אימן, וכשהייתי קטנה, אימא שלי עקבה אחריי כפי שנץ עוקב אחרי ארנבת שמתקדמת לה לתומה, והיא הייתה דרוכה לאתר כל קו דמיון באופי שלנו שהיא תוכל להסתער עליו ולאמץ אותו בשתי זרועותיה – ולא משנה כמה שולי או שטחי הוא היה – רק משהו קטן שיוכל, אולי, לחבר בינינו באותו חוט משי שחיבר אותה קרוב כל כך אל אבּי. האם אהבנו אותם כוכבי קולנוע? או אכלנו אותם דברים לארוחת בוקר? האם אי־פעם אצחק מאותם דברים שמצחיקים אותה?

אבל לא הייתי אחותי. עיניי לא היו כחולות. אף פעם לא רציתי ללבוש את הבגדים שאימא בחרה בשבילי. שנאתי לאסוף את השיער בקוקו. העדפתי נעלי אוקספורד עם שרוכים על פני נעלי הבובה המצוחצחות שהיא הייתה משוכנעת שכל ילדה קטנה צריכה לנעול. כמה מאמץ היא השקיעה בניסיון לשנות אותי, וכשהיה ברור שהשינויים החיצוניים האלה לא יתרחשו לעולם, היא החלה לפרש בטעות את האופי המתבודד שלי כעגמומיות, את הצחוק שלי כלעג, את שתיקתי כביקורת, מה שהתחלתי להרגיש רק בשלב מאוחר בהרבה. אני לא לגמרי בטוחה מתי היא הרימה ידיים, מן הסתם פחות או יותר כשאבא מת. אני לא זוכרת שהיא אמרה לי מה ללבוש ללוויה. אני כן זוכרת את אחותי הקטנה נראית כמו תמונה מתוך ז'ורנל בכל אותן שעות חמות אחר הצהריים, בשמלה חדשה לגמרי בצבע זהה לצבע השמלה שלבשה אימא.

במידה מסוימת אפשר לומר שתעודת הזיהוי של אבּיגייל הוחתמה סופית באותו יום שבו מתה אימא בפעם הראשונה. הרגשתי נורא בשביל אבּי על כל מה שקרה. בכל פעם שסוּפּר הסיפור של אותו יום גורלי על שפת הבריכה, הוא כלל מטבע הדברים את החלק שבו היא מתחה רגל קדימה ושלחה את אימא ישר לעבר חיי הנצח, ופחדתי שקשה לה לשמוע את הסיפור שוב ושוב. אבל עד מהרה התברר שאבּיגייל ירשה מאימי לא רק את קווצת השיער הסוררת ואת התיעוב לצבע ירוק אלא גם את הנטייה המשפחתית לדרמה. אימא ואביגייל אהבו את אור הזרקורים, וסיפור שבו אחת מהן ממש מתה במחי יד – או במקרה הזה במחי רגל – בגלל האחרת, ובסופו של דבר נשארה בחיים וזכתה לספר את חוויותיה, היה סיפור שישבה את ליבו של כל קהל, ושתיהן ידעו זאת. היה ברור שאביגייל נהנית מתפקידה המרכזי בסיפור. היא קרנה באושר בכל פעם שהוא סוּפּר.

כמובן, כעבור זמן קצר למדי הפך המוות הראשון של אימא לחלק בלתי נפרד מהביוגרפיה שלה, לא פחות משני הסמסטרים שבהם למדה באוניברסיטת ג'ורג'יה סאותרן ומהמפרקים הגמישים בזרת שלה. הסיפור הזה העניק לה ייחוד, ואלוהים יודע שהיא אהבה להיות מיוחדת. היא אף פעם לא נתנה לאף אחד לשכוח שהיא כבר הציבה את כף רגלה בעולם הבא וזכתה לחזור, ומה שהחל כפחות או יותר ארבעים שניות של ציפה עם הפנים למטה בבריכה בחצר בית, בעוד חולצתה הכחולה מתנפנפת לצדדים מעל ראשה כמו בלון מחשבות בקומיקס, הפך לבסוף למסע לאורכה של מנהרה לבנה ארוכה, מלאה בכל האנשים שהכירה אי־פעם ושהלכו לעולמם לפני כן, וכל אחד מהם נופף לה בידיו ואותת לה לחזור בדרך שממנה באה.

"'תחזרי אחורה, ג'ניבה!' אני נשבעת באלוהים שזה מה ששמעתי אותם אומרים. 'העבודה שלך כאן עוד לא נגמרה.'" כמו שחקנית בתיאטרון דל תקציב, אימא הוסיפה מינון קטן של פאתוס בכל פעם שהסיפור סופר, ומאחר שסיפרה אותו בכל הזדמנות שהייתה לה, לא קשה לדמיין באיזו מהירות הוא הפך לסיפור בקנה מידה אופראי. אני לא יכולה שלא לתהות מה כל האנשים ההם אמרו לה הפעם. נראה לי שהם נופפו לה שתמשיך באותו כיוון.