יום 1,299 למאסרי
החושך מיטיב עימי.
בכל ערב אני מחכה לתקתוק הכיבוי של נורות התקרה, שמותיר אחריו רק את הזוהר של המכל הראשי. לא מושלם, ובכל זאת מספיק.
כמעט חושך, כמו בשכבה הכמעט עמוקה ביותר של הים. גרתי שם לפני שנתפסתי ונכלאתי. אינני זוכר זאת, אבל אני עדיין יכול לטעום את טעם זרמי המים הפראיים של הים הפתוח והקר. החושך זורם בעורקיי.
מי אני, אתם שואלים? שמי מַרסֶלוּס, אבל רוב בני האנוש אינם קוראים לי בשמי. בדרך כלל הם קוראים לי ההוא שם. למשל: תראו את ההוא שם – הנה הוא – רואים את הזרועות שלו מאחורי הסלע.
אני תמנון פּסיפי ענק. אני יודע את זה על פי השלט המוצמד לקיר לצד המכל שלי.
אני יודע מה אתם חושבים. כן, אני יודע לקרוא. אני יודע לעשות הרבה דברים שלא הייתם מצפים שאדע.
בשלט מופיעות עוד עובדות: הגודל שלי, התזונה המועדפת עליי והאזורים שבהם הייתי חי אלמלא הייתי כלוא כאן. הכיתוב מציין את היכולת האינטלקטואלית שלי ואת הפיקחות שניחנתי בה, שמשום מה מפתיעות מאוד את בני האנוש: תמנונים הם יצורים נבונים להפליא, נכתב שם. השלט מזהיר את בני האנוש מיכולת ההסוואה שלי, ומורה להם לחפש אותי בעיניהם בקפידה רבה, למקרה שהסוויתי את עצמי בתוך החול.
בשלט לא מצוין ששמי מרסלוּס. אבל בן האנוש שנקרא טֶרי, זה שמנהל את האקווריום, מספר זאת לפעמים לאורחים שמתקבצים סביב המכל שלי. אתם רואים את ההוא שם? קוראים לו מרסלוס. הוא משהו מיוחד.
משהו מיוחד. אכן.
הבת הקטנה של טֶרי היא שבחרה את שמי. מרסלוּס דְיוֹנוּנוּס, אם לדייק. כן, זה שם מגוחך. בגללו בני אנוש רבים מאמינים שאני דיונון, שזה עלבון מן הסוג המשפיל ביותר.
אז איך עליכם לקרוא לי, אתם שואלים? טוב, זה תלוי בכם. אולי תסתפקו גם אתם בכינוי ההוא שם, כמו שאר האנשים. אני מקווה שלא, אבל לא אנטור לכם טינה אם כן. בסופו של דבר אתם בסך הכול בני אנוש.
עליי להודיע לכם שזמננו יחד עלול להיות קצר. בשלט מצוינת עוד עובדה אחת: משך החיים הממוצע של תמנונים פסיפיים ענקיים. ארבע שנים.
משך החיים שלי: ארבע שנים – 1,460 יום.
הביאו אותי לכאן כשהייתי בגיל הנעורים. אמות כאן, במכל הזה. לכל היותר נותרו עוד מאה ושישים יום עד שגזר הדין שלי יושלם.
יעל בלומנפלד (בעלים מאומתים) –
תענוג היה לקרא את.הספר. איזה כיף של ספר!