כל הדרך מאוקלהומה

בדרך לפורט ברג עמי נשבר, כלומר, התרסק, התנפץ לחתיכות גדולות ומשוננות על מושב הנהג של הפונטיאק השכורה עם תווית הרישוי של "אוקלהומה איז OK".

לא היתה לי שום ברירה, אז בלמתי עם בלם היד באחת מתחנות העצירה על כביש מספר אחת הציורי, נותנת לנהגים זועמים ברכבי ענק זוללי בנזין לעקוף, וירדתי מהאוטו.

בחוץ, ערפילי החוף כיסו את היערות המשתפלים אל הים מן הצוקים השחורים, מוותרים על קו חוף תל אביבי, הגיוני, קופצים קפיצת ראש אל הים האפור, העכור.

התחשק לי לטבול את הרגליים במים אפילו שהיה קר ולא היו לי כפכפים, אבל אז נזכרתי בעמי המרוסק על מושב הנהג וויתרתי על הרעיון. לבינתיים.

באוטו סידרתי את עמי פחות או יותר כמו שזכרתי אותו על המושב לצד הנהג, היכן שישבתי אני בשבועיים האחרונים של המסע, מכרסמת נאצ'וס שכבר יבש מחבילת ענק בסטנדרט אמריקאי ­­ומשקה את עמי בקפה רע או בקולה בטעם דובדבנים. את רוב החלקים הצלחתי להחזיר למקום, למעט אחד או שניים שנעלמו ונראה שכרגע לא יחסרו לו.

עמי נראה מתוק וחסר אונים. ריחמתי עליו וגם קצת על עצמי, אבל פתאום חשבתי שזו דווקא הזדמנות לראות את אמריקה דרך זוג עיניים אחד, בלי הערות שוליים. הנה ההזדמנות שלך, אמרתי לעצמי, קחי את המושכות ודִיו!

ובכלל, זאת היתה שעת צהריים, לא היה מה לדאוג.

אז התחלתי לנסוע בדרך הציורית המפותלת של כביש מספר אחת בחמישה־עשר מיילים לשעה וכל מיני מחשבות מטרידות התחילו להסתובב לי בראש. למשל, הטרידה אחת, מה היא הסיבה האמיתית להתרסקות הפתאומית הזאת של עמי והאם זאת אשמתי? וגם, הטרידה אחרת, האם באמת את מסוגלת למשוך את העגלה הזאת בכוחות עצמך, ואולי העגלה הזאת סחבה עד היום רק בזכותו? חשבתי על הטיול הזה, חודשיים שלמים בארצות הברית, רק אני והוא. מה חשבנו? ובכל זאת, לא התגעגעתי הביתה. לא לחתולה, לא למחשב, לא לעציצים.

לנסוע עם עמי היה כאילו לקחתי את הבית איתי.

הנסיעה התמשכה באיטיות מרגיזה, הסתכלתי בשעון. כבר חמש שעות שאין תגובה מעמי, הכביש הלך ונעשה מפותל ולמטה תהום גדולה בלי מעקות בטיחות. אף אחד לא אהב אותי כבר יותר מחמש שעות, התחלתי להרגיש מכוערת — ציפורניי השבורות ממסע בן שלושה שבועות עוברות בשערי המרושל המקושט באניצי כסף המבשרים יותר מהכול על הזמן שעובר, גם אם ניסיתי להתעלם. בפאניקה רגעית ניסיתי להעיר את עמי, הייתי מוכרחה לשמוע ממנו כמה מילות עידוד, שאני "מדהימה" כמו שהוא היה אומר. אבל עמי רק חרחר חלושות, והערב כבר היה די קרוב, והייתי לבד על כביש מספר אחת בלי שום עיירה קרובה באופק, בטח שלא פורט ברג.

*

עמי אמר פעם שכשהוא ראה אותי בפעם הראשונה הוא פחד שהוא קפץ קצת מעל הפופיק, שבטח אחת כמוני לא תסכים לצאת עם אחד כמוהו. כשראיתי את עמי בפעם הראשונה חשבתי, זה לא יֵלך. דיברנו שעות עד שגירשו אותנו מבית הקפה ועמי חייך ונראה מאושר, אבל אני עוד חשבתי, אין שום סיכוי. אחר כך הלכנו לסרט.

יש ימים שאני יודעת שבלי האהבה של עמי אני לא אשרוד יותר מעשרים רגע, ובימים אחרים אני בועטת באהבה הזאת, מכדררת אותה כמו נייר טיוטה לא מוצלח ולא מקדישה לה מחשבה מיותרת. אבל עכשיו עמי המבותר לחתיכות חסר הכרה ואני צריכה למשוך הלאה. אולי בסוף נצטרך רופא.

הפונטיאק לא נוחה לנהיגה, אבל זה מה שהיה ולקחנו. אני מבחינה במבטים של הנהגים שעוקפים אותי הנעים בין תמיהה, רחמים וזעם. נהגת אחת מגדילה לעשות וצועקת עליי תוך כדי עקיפה "איף יו דונט נו האו טו דרייב, גו בק טו פאקינג אוקלהומה!" ואני אפילו לא יודעת איפה אוקלהומה נמצאת, אבל זה בטוח לא בצד הזה של היבשת.

לוחית הרישוי הזאת עושה לנו יחסי ציבור גרועים.

*

עמי אמר שהנסיעה הזאת תעשה לנו טוב, אחרי כל מה שקרה. אני כבר הצלחתי להדחיק, אבל עמי עוד היה נסער. הוא אמר ששינוי הפאזה מנער מתבגר לאבא בפוטנציה עשה לו משהו שם בפנים וקשה לו עכשיו לחזור למה שהיה קודם. ניחמתי אותו כאילו לא לי זה קרה, כאילו זה לא היה הגוף שלי שדימם שם בשירותים של בית הקפה חודשיים אחרי שקיבלנו תשובה חיובית.

עמי גם הבטיח כלבי ים, או אריות ים בשמם המדעי. גם פילי ים היו אמורים להיות זרועים לאורך החוף ולווייתני ענק שמפטרלים לאורך הצוקים. בדרך לפורט ברג היו אמורות להיות לפחות שתי להקות גדולות, כך לפחות לפי השלטים, אבל עד עכשיו לא ראינו אפילו אחת, ואין את מי להאשים.

פורט ברג עוד היתה רחוקה, שבעים וחמישה מייל, ואני רציתי קפה כי כמעט נרדמתי על ההגה באחד הסיבובים. גוגל הזכיר עיירה קטנה של שבעה תושבים, שניים שמנהלים את תחנת הדלק, שניים שמנהלים את הדואר ושלושה שמנהלים את בית הקפה. עצרתי שם והזמנתי קפה ופאי תפוחים אמריקאי, הרטבתי את שפתי דמותו המרוסקת של עמי במים קרים והוא גנח כמה פעמים, מה ששימח אותי מאוד.

*

אחרי שאמרתי לעמי שאין לזה סיכוי, אחרי הפגישה השלישית בערך, הוא שאל אם הוא יוכל להמשיך להתקשר. "נורא נהניתי לדבר איתך, אין סיבה שנפסיק את הידידות," הוא אמר ואני הסכמתי. ועמי התקשר, פעם בשבוע בערך, ואחר כך קצת יותר.

לפעמים אני חושבת שבלי האהבה של עמי הכול יֵלך לעזאזל, אבל בעצם אף פעם לא שאלתי את עמי מה הוא מרגיש.

*

עכשיו, מביטה כך בעמי המרוסק, אורותיה של פורט ברג מנצנצים במורד הכביש המתעקל, אני כבר יודעת שהנסיעה הזאת תעשה לנו רק טוב, שעמי יתאחה לו אט אט, שההתפרקות הזאת היא סימן בשבילי שהגיע התור שלי לאחוז בהגה ולהוביל את העגלה. הנשימות של עמי מתחילות להסתדר כשאני גוררת אותו במדרגות העץ החורקות של מוטל 6, הוא סומך את ידיו על צווארי. ריח שטיחים עבשים וכלור מקדם את פנינו. אני מניחה אותו בזהירות על המיטה המסודרת וסוגרת את הדלת בבעיטה. עמי ממלמל מילות התנצלות, הוא לא יודע מה קרה לו, איך התמוטט ככה והשאיר אותי לגמרי לבד.

אין דבר, אני אומרת, מחר הכול יהיה בסדר, ומרפרפת בזהירות נשיקה על שפתיו, נזהרת שלא להכאיב.

למחרת בבוקר, פקיד הקבלה עובר על פרטי הכרטיס שלנו בעיון. אני מושיטה לו את המפתח. לא, אנחנו לא חוזרים לכאן, אנחנו בדרך לסן פרנסיסקו.

"אז מה, חבר'ה," הוא שואל, "עשיתם את כל הדרך מאוקלהומה עד לכאן? כל הכבוד!" ומחייך אלינו במדים מגוהצים ופה חסר שיניים. ואולי זה רק גיחוך.

"כן אדוני," אנחנו עונים בנימוס, "כל הדרך מאוקלהומה."