חייו ומותו של השער האחורי

מעין הקדמה: מילים 1

וכל כך הרבה. עשר שנות כתיבה (עם הפסקה באמצע), כל שבוע, מילים ומילים ומילים. וסוגריים. המון סוגריים. כשיוסף אל דרור נפרד מקוראיו, אחרי שנתיים בהן ערך וכתב את השער האחורי, הוא הודה לסוגריים. והוא צדק. הסוגריים שיחררו אותי לחלוטין מהצורך להיות. מהצורך לכתוב בתור מה שאני. אם מישהו אחר אומר את זה, אז אין "אני". אין עוזי. אין טור. אין עיתון. יש רק את רגע המפגש הזה של המוח עם האצבעות המקלידות. רגע שהוא כלום, רגע טהור. מה שיֵצא ממנו, יֵצא. קודם תכתוב, אחר כך תבין על מה זה.

2

היסטוריה:

השער האחורי נולד מלוח קחתן, אותו אוסף מודעות אישיות ללא תשלום שחתם את עיתון העיר. אביו מולידו היה חזי לסקלי, זכרונו לברכה. קטונתי מלמנות את מעלותיו. הוא אסף את המשעשעות והמוזרות שבמודעות, סידר אותן יפה על העמוד, הוסיף כמה ציטוטים, שם יצירת אמנות שבועית באמצע - והופ, נולד השער האחורי. אחר כך נגמרו לו הציטוטים, אז הוא התחיל להמציא אותם, ואת האנשים שאמרו אותם. אחר כך הצטרפו אליו מודי בר און ויוסף אל דרור, כל אחד מהם עם שפה משלו ודמויות פיקטיביות משלו, ואט אט הפך השער לשיחת העיר.

יום אחד מצא אותי חזי לסקלי בארכיון "העיר", ושלף אותי משם כמו ששולפים אדם מתוך בור, ואמר לי: נמאס לי, תנסה שבוע אחד במקומי. ניסיתי שבוע אחד, ואז הוא אמר, זה שלך, תעשה עם זה מה שאתה רוצה. ורק תנאי אחד העמיד, חוק אחד שאסור היה לי לעבור עליו בשום פנים ואופן: לעולם, הוא אמר - אבל לעולם! - אל תצטט מפו הדוב ומהנסיך הקטן. אני גאה לומר שעמדתי בזה.

3

דבר מוזר קורה כשאתה כותב בלי לחשוב:

בהתחלה אתה מגרד את הקליפה החיצונית ביותר של המוח - מה שקרה לפני שעה, היום, אתמול, השבוע. אחר כך אתה נכנס פנימה ומגרד את מה ששכב שם במסתרים ורק חיכה לצאת, וכל הזמן ידעת שהוא שם, ואתה ממשיך לגרד, ואז אתה מגיע לדברים שלא ידעת שהם שם, ומעיין גדול פורץ, ועדיין אתה ממשיך ומגרד, כי עוד לא גמרת למלא ארבעה עמודים במחשב, ואתה ממשיך הלאה,

ואז אתה מגיע לדברים שאין לך מושג מה הם. ומה הם אומרים. ואתה ממשיך לגרד, ומגיע לכלום. למשהו שהוא כלום. ותמיד כשאתה מגיע לכלום הזה, אתה שם לב שכבר עברת את המכסה במאתיים מלה. אז אתה מפסיק ברגע הזה, כי במופלא ממך אל תדרוש. ואתה חוזר אחורה ומסדר את זה יפה ושולח את זה לעיתון, ולא חושב על זה יותר.

אני לא יודע אם תאמינו לי - אבל בכל זאת, תאמינו לי - הייתי קונה את העיתון ביום חמישי וקורא את השער האחורי ומופתע ממנו. כאילו אדם זר כתב אותו. כאילו שלום טוקשה הוא שלום טוקשה, ולא אני. ואולי הוא היה. כשכתבתי אותו, הייתי שלום טוקשה. כשקראתי, יומיים אחר כך, הייתי עוזי. לא פלא שלא זכרתי בדיוק מה כתוב שם.

אומרים שמי שמתפלל בעד חברו, תפילתו נענית ראשונה. אולי זה מה שקורה למי שכותב כאילו הוא מישהו אחר. על כל פנים, זאת היתה ההרגשה, כשהייתי קורא את השער האחורי ביום חמישי: בדיחה נהדרת שהתבדח מישהו אחר, בהיעדרי.

4

כוחה של ההיעדרות.

ויותר מזה: כוחה של ההיעדרות בתוך הנוכחות.

5

פעם התקשר אלי מישהו וביקש לשים את אחת מאימרות הכנף הפיקטיביות על מצבתה של אשתו, שנפטרה באותו שבוע. התחננתי אליו שירד מזה.

פעם התקשרה אלי מישהי שטענה שאני עוקב אחריה, ומספר את קורות חייה האמיתיים, מפי אחת הדמויות בשער האחורי. לשאלתי, התברר שמדובר בעלילותיו המופרכות, הגסות עד כדי תועבה של שלום טוקשה. והיא התכוונה לזה. אלה היו חייה, לפי מה שסיפרה.

פעם התקשר מישהו בדמעות ("אלוף משנה במילואים כבר הרבה זמן", כך הוא הגדיר את עצמו), כי אחת הדמויות אמרה את המשפט: "המדינה החרא הזאתי." האיש הזדעזע, כי חש שהדמות אמיתית, ומדוע נותנים לאדם כזה במה, ואם באמת הוא מרגיש כך - מדוע אף אחד לא עוזר לו?

פעם התפרצה אשה למערכת ואיימה לשרוף את הבנין בגלל דמות חד פעמית ושמה "אלוהים 2". היא טענה בצרחות שלא יכול להיות דבר כזה, "אלוהים 2". שהמצאנו את זה.

ופעם אחת התחוללה מהומה אמיתית כשאפרת ניצן, בת שש וחצי, קיימה יחסי מין עם הארכי־‏נבל טוקשה. הטענה היתה שהטור הזה מהווה עבירה על חוק הגנת הילד. לא עזר שטענתי שהיא לא ילדה אמיתית, ושהחוק אינו חל על ילדות מומצאות. לא עזר שהוכחתי שהטור הראשון בו הופיעה אפרת ניצן פורסם עשר שנים קודם לכן, כך שלמעשה אפרת ניצן כבר בת שש עשרה וחצי, ומותר לה. לא עזר. זה היה, אגב, סופו של השער האחורי.

6

רוב הציירים שהיו אחראים ליצירת האמנות השבועית - גם הם - היו פיקטיבים. החל מנובמבר 94', עת חזרתי לכתוב את השער, רוב האמנים היו, לאמיתו של דבר, איריס דה בוטון. כל ארבעה שבועות לערך היא החליפה אמן, יצרה לו זהות ואופי ותשוקה וסיבה אישית לחיות, ויצרה במקומו.

פעם אחת -

נשבע לכם -

אחת האמניות שלא היו קיימות, ציירת ערביה בעלת סגנון חדשני ונועז, זכתה במלגה של חברת בנטון העולמית לשהות של שנה באיטליה, כולל מימון תערוכה בסוף השנה. נאלצתי לומר לנציגי בנטון שאינני מסוגל ליצור קשר עם הציירת, שהיא גרה ברשות הפלסטינית, שהיא נעלמה.

7

כל כך הרבה מסתורין יש בבנאלי. בתוך הגלוי נמצא הנסתר. בתוך הבדיחה נמצא הדבר הזה שאינך מסוגל לומר בקול רם, אפילו לעצמך.

8

והשירים. כל שבוע שיר מתורגם אחד. אין לכם מושג כמה נהניתי לתרגם. ולראות איך מאה אלף איש בשבוע קוראים שירה אמריקאית מודרנית, בלי לשים לב שזו "שירה". כך היכרתי את קארבר כהכר אדם את אחיו. כך היכרתי את מארק סטרנד כהכר אדם את עצמו.

9

עכשיו כבר שלוש שנים אחרי שהשער האחורי נגמר ונסגר, ואני עובר ומסנן את ערימות המילים הבלתי נגמרות,

ואני רואה מה כתוב שם, ואני לא מאמין. ואני מהסס לומר את זה ברבים, אבל זו האמת:

כמעט כל מאורע גדול בחיי, כל דבר חשוב שעתיד היה לקרות בעשר השנים הללו - היה כתוב קודם בשער האחורי. בלי שהתכוונתי לכך. בתור בדיחה אגבית, ותו לא.

כולל שמות. כולל מקומות. כולל מאורעות ספציפיים. כולל השם האחד ששלט בחיי מבלי שידעתי, מבלי שאף אחד ידע, ושעתיד היה לצוץ ולעלות לשנות אותם לחלוטין. השם הזה הופיע בחילוף אותיות זה או אחר, בחצי מטורי השער האחורי מאז התחלתי לכתוב אותו. שמו של אדם שנפטר עשרות שנים קודם לכן, אדם שלא היכרתי מעולם. ושלא ידעתי שהוא נוכח בחיי, עד אותו שבוע שהכל התגלה.

והשם הזה הופיע בשער האחורי שבוע אחר שבוע, בתחילה בתוך שמות בדויים שהיו מורכבים מאותן אותיות, אך בצורה שונה לחלוטין; אחר כך בתוך שמות בדויים שהיו ממש דומים; ובסוף, לקראת התגלותו בחיי, בתור אותו שם ממש. בתוך סיפור פיקטיבי שכתבתי על אדם פיקטיבי, שנעלם מן העולם אך ממשיך לחיות בו.

אני יודע שזה נשמע מופרך. אבל הכל קרה. אם יש לזה הסבר, הוא זה: שמי שרוצה לדעת את האמת, בסוף ידע אותה.

10

עשר שנים. חלום חלמתי. מעולם לא היתה בחיי אשליה שגילתה כל כך הרבה אמת. למה? כי מראש הנחתי שהכל שטויות, הכל אשליה.

11

תודה לחזי לסקלי, שנתן לי את הצ'אנס הראשון. לא היה אדם כזה מעולם, וכנראה שכבר לא יהיה.

תודה ליוסף אל דרור שהתחיל עוד לפני, ושבמשך השנתיים שלא הייתי שם כתב את המדור המבריק ביותר שקראתי אי פעם בחיי. תודה.

תודה לעורכי "העיר" לתולדותיהם, שהעניקו לי חופש יצירתי שלא נודע כמותו בתולדות העיתונות העברית.

לשלום טוקשה, בלעדיו לא הייתי פה היום.

תודה לשנים שחלפו. טוב שחלפו. יבואו אחרות, בעזרת השם. יותר טובות. יבוא זמן שבו אפשר יהיה לומר את האמת לעצמך בקול רם, בלי שהיא תיעלם ברגע שאמרת אותה, או תיהפך למזויפת. שבו לא נצטרך להחביא את האמת בתוך בדיחה. זה בא. עוד לא, אבל ממש עוד מעט. אני מרגיש את זה בעצמות. גם יתאחר, בוא יבוא.

עוזי וייל