שער הבוגדים

1

יום שלישי, 22 באוקטובר 1996

ניצב משנה הוֹקסבּי פתח את המגירה התחתונה בשולחנו והוציא מתוכה שתי קוביות משחק, אף שלא נהג להמר.

רב־פקד ויליאם ווֹריק והמפקח רוֹס הוֹגאן המשיכו לעמוד, שעה שהנץ, ממש כמו קרוּפְּיֶיה בווגאס, ניער את הקוביות בחוזקה בידו הימנית ואז השליך אותן על שולחנו וחיכה שיתייצבו.

״חמש ושתיים,״ אמר ויליאם. הנץ הרים גבה, וחיכה שוויליאם ורוס יאשרו את החשיבות של שני המספרים. ״חמש, המפקד,״ המשיך ויליאם, ״פירושו שכשנצא מהארמון, ניסע בנתיב הארוך יותר דרך האֶמבּאנקמֶנט, לגדת הנהר.״

״ומה עם השתיים, מפקח?״ דרש ניצב משנה הוקסבי, והפנה את תשומת ליבו אל רוס.

״הסיסמה היא ׳שער הבוגדים'."

הנץ הנהן, ואז הציץ בשעונו. ״כדאי שתצאו לדרך,״ אמר. ״אסור לתת ללורד צ׳מבּרלין לחכות.״ הוא התכופף, והחזיר את הקוביות למגירה התחתונה של שולחנו, עד לשנה הבאה.

ויליאם ורוס נחפזו לצאת מהמשרד, ואילו ניצב המשנה הרים את שפופרת הטלפון והתקשר למספר שלא הופיע בשום ספר טלפונים. הוא נענה כעבור צלצול אחד בלבד. ״חמש ושתיים,״ אמר הוקסבי.

״חמש ושתיים,״ חזר הקול מצידו האחר של הקו, לפני שזה נדם.

ויליאם ורוס חצו את הפרוזדור, חלפו על פני המעלית, וירדו בריצה קלה שתי מדרגות כל פעם עד לקומת הקרקע של הסקוטלנד יארד. הם לא הפסיקו לנוע עד שהגיעו לכניסה, שם מצאו את השוטר דני אַייבס ממתין להם מאחורי ההגה של לֶנד רוֹבֶר אפורה כהה, לא בדיוק אמצעי התחבורה הרגיל שלהם, אבל כזה שהתאים ללא ספק לאירוע.

״בוקר טוב, המפקד,״ אמר לו דני, כשוויליאם התיישב במושב האחורי.

״בוקר, דני,״ השיב לו ויליאם, כשרוס הצטרף אליו.

רב־פקד ווריק והשוטר אייבס התגייסו שניהם למשטרה עשר שנים קודם לכן, באותה קבוצה של טירונים, וחלף זמן רב לפני שהשוטר הנצחי הזה הפסיק לכנות את מפקדו הישיר בכינוי שדבק בו כבר אז, ״נער המקהלה״, והחל לקרוא לו ״המפקד״. חלף זמן רב עוד יותר עד שהחל ממש להתכוון לזה.

דני התניע את הרכב הלא מוכר, הכניס להילוך ראשון ויצא לדרך. לא היה שום צורך לומר לו לאן נוסעים. הרי לא בכל יום הם ביקרו בארמון בקינגהאם.

הוא לא חרג ולו לרגע מהמהירות המותרת, כי הם לא רצו שמישהו יבחין בהם, אף שבנסיעה חזרה לארמון הם כבר יטוסו במהירות של מאה, ואפילו מאה ועשרים קילומטר לשעה, באחת הבירות העמוסות ביותר עלי אדמות.

דני נעצר בקצה רחוב וַייטהוֹל והרים את מבטו אל גיבור הצי האגדי של בריטניה, שעמד בגאון בראש העמוד שנקרא על שמו. הרמזור התחלף לירוק, והוא פנה שמאלה, נסע מתחת לקשת האדמירליוּת והמשיך בנסיעה איטית לאורך המוֹל, שם הופיע היעד לנגד עיניו.

כשהגיעו אל פסל השיש המרשים של המלכה ויקטוריה, כל רכב אחר היה פונה ימינה או שמאלה, אך הם פנו ישירות אל הכניסה לארמון, ודני שוב נעצר. שומר אירי קרב אליהם, והחלון האחורי של הלנד רובר נפתח במעין נהמה חרישית. הוא בחן את תעודת השוטר של רב־פקד ווריק, סימן וי ליד שמו, וזז הצידה כדי לאפשר לראש הפיקוד של אבטחת המלוכה להיכנס לשטח הארמון. דני הבחין במכונית יגואר אפורה ומשוריינת שחנתה בפינה הרחוקה של החצר, וחנה לצידה. דבר לא משתנה, חשב לעצמו כשראה את פיל האריס, הנהג של הלורד צ׳מברלין, עומד דום ליד הדלת האחורית וממתין לבוס שלו שיצא מהיגואר.

דני ירד מהלנד רובר וניגש אל חברו הוותיק. ״בוקר, פיל.״

״בוקר טוב, דני,״ ענה לו האריס. אף שהשניים נפגשו רק פעמיים בשנה, הם התיידדו. הלורד צ׳מברלין אמנם הוחלף מעת לעת, אך פיל האריס שירת כבר שלושה מבעלי התפקיד הרם הזה באחת־עשרה השנים האחרונות, וגם דני היה ותיק כמעט כמוהו.

״אני מניח שאתה יודע באיזה מסלול ניסע?״ שאל אותו דני.

״מספר חמש,״ אמר לו פיל.

״והסיסמה?״

״מספר שתיים. ניצב המשנה שלך תדרך את הבוס שלי עוד לפני שיצאתם מהיארד.״

״הוד מעלתו הלוֹרד מגיע,״ לחש דני, כשהמנהל של משק הבית המלכותי חצה את החצר וקרב אליהם בצעדים ארוכים, רמז לכך שהזקן היה פעם חייל. האריס פתח את הדלת האחורית של היגואר, ואילו דני מיהר לחזור ללֵנְד רוֹבֶר. הלורד צ׳מברלין, שהיה אדם אדיב ומעולם לא התהדר במעמדו הרם, נופף לוויליאם לפני שהתיישב במושב האחורי של מכוניתו.

השיירה הקטנה יצאה בחזרה אל המוֹל מכניסה צדדית ולא בולטת, ופנתה שוב לכיוון כיכר טרפלגר. בלי אופנועים שליוו אותה, בלי סירנות, בלי אורות כחולים. הם לא רצו להתריע על בואם בפני סקרנים, אף שכבר לא יוכלו להימנע מכך בדרכם חזרה ממצודת לונדון.

דני נסע מאחורי היגואר, ואף ששמר על מרחק בטוח, הוא לעולם לא יאפשר לרכב אחר להשתחל בינו ובין המכונית המשוריינת של הלורד צ׳מברלין.

ויליאם הרים את שפופרת הטלפון שבמשענת היד שלו וחייג מספר שהתקשר אליו רק פעמיים בשנה.

״זקיף המצודה הראשי,״ הכריז הקול.

״אנחנו אמורים להיות אצלך בעוד כרבע שעה,״ אמר לו ויליאם.

״הכול מוכן וערוך עבורכם,״ השיב לו זקיף המצודה הראשי.

״אני לא רואה שום סיבה לעיכוב,״ ציין ויליאם, והניח את השפופרת בחזרה במשענת היד. הוא יתקשר שוב רק במקרה חירום, דבר שלא אירע בחמש השנים האחרונות.

״מה שלום הילדים?״ שאל רוס וקטע את מחשבותיו.

״גדלים מהר מדי,״ השיב לו ויליאם, כשנסעו לאורך האֶמבּאנקמֶנט. ״אָרטֶמיזיָה היא מהתלמידות הטובות בכיתה, אבל פורצת בבכי בכל פעם שהיא מגיעה למקום שני.״

״בדיוק כמו אימא שלה,״ אמר רוס. ״ופיטר?״

״הוא מונה לא מזמן לנציג הכיתה, ומקווה להיבחר לנשיא מועצת התלמידים בשנה הבאה.״

״נראה שחסרה לו השאפתנות שלך,״ אמר רוס וגיחך. ״מה עם ג׳וג׳ו האהובה שלי?״

״הבת שלך מאוהבת בנסיך הארי, וכבר כתבה לארמון בקינגהאם והזמינה אותו לתה של אחר הצהריים.״

״אני יודע,״ נאנח רוס. ״היא ביקשה ממני למסור את המכתב.״ רוס נתקף לרגע בתחושת אשמה, כששב והרהר בסיבה לכך שבתו עדיין מתגוררת עם בֶּת ועם ויליאם. אבל מאז מותה של אשתו, שניהם הסכימו שהוא פשוט לא מסוגל לבצע את תפקידו כמו שצריך בניסיון לגדל את ג׳וג׳ו כהורה יחיד. הם התגלו כהורי אומנה נפלאים. אבל הוא מעולם לא הודה בפני איש עד כמה הוא מתגעגע אל בתו.

״הגיע הזמן לחשוב על מה שאנחנו אמורים למסור,״ אמר לו ויליאם.

רוס חזר אל קרקע המציאות והתרכז במשימה שלפניו. דני נאלץ לעבור ברמזור אדום כשחלפו על פני בית סומֶרסֶט, מחשש שיאבד קשר עין עם היגואר של הלורד צ׳מברלין. שום דבר לא היה משמח את פיל האריס יותר מאשר להראות לדני שהוא יכול להערים עליו.

הם לא פנו שמאלה אל לב ליבו של הסיטי – מייל אחד רבוע שבו ניהל את העניינים כוח משטרה נפרד, שלא היה מודע לנוכחותם – אלא המשיכו ישר אל המעבר התת קרקעי, ולא עצרו עד שיצאו בחזרה אל מפלס הרחוב באָפֶּר תֶמז, שם קידם את פניהם רמזור נוסף, ולפניהם התגלתה כעת מצודת לונדון במלוא הדרה. היגואר חצתה את הצומת, וכשדני מיהר לדלוק אחריה בסיינט קתרינז וֵויי, השתרע לפניו רק נהר התמזה. לבסוף הם פנו פנייה חדה ימינה, ונעצרו מול השער המזרחי של המצודה. המחסום התרומם אוטומטית.

הזקיף התורן יצא מתוך ביתן המשמר וקרב אל מכוניתו של הלורד צ׳מברלין.

״בוקר טוב, פיל,״ אמר הזקיף. ״סיסמה?״

״שער הבוגדים,״ השיב לו האריס. הזקיף הסתובב והנהן, וצמד שערי העץ העצומים שחסמו את דרכם נפרדו לאט זה מזה.

שני כלי הרכב המשיכו את המקטע האחרון של מסעם הרחק מעיני הציבור, שכן המצודה נסגרה למשך היום, כך שרק כמה עשרות זקיפים –המכונים בּיפאיטֶרז, או ״אוכלי הבקר״ – ושמונה העורבים שחיו דרך קבע במצודה ארחו להם לחברה. דני נסע עוד כמאה מטרים לאורך התמזה, לפני שפנה ימינה אל הגשר המזרחי המתרומם – שנבנה במקור עבור סוסים, לא עבור מכוניות. שתי המכוניות עברו מתחת לשער המלכה אליזבת, ומשם במעלה המדרון התלול עד לבית התכשיטים, שם הבחינו בזקיף של בית התכשיטים שעמד דום לצד הגנרל סֶר הארי סטנלי, אביר המסדר הוויקטוריאני המלכותי, וכעת גם מושל המצודה ושומר תכשיטי הכתר.

פיל האריס עצר את המכונית, זינק מתוכה ופתח לבוס שלו את הדלת האחורית. שני הגברים, שנפגשו גם הם רק פעמיים בשנה, לחצו ידיים. לאחר ברכת שלום מהירה ושיחת חולין קצרה, הוביל המושל את אורחו בשביל הקצר אל בית התכשיטים.

״בוקר טוב, וולטר,״ אמר האריס, וחייך בחום אל זקיף המצודה הראשי, רגע לפני שהקניט אותו. ״עוד שנה גרועה לארסנל.״

״אל תזכיר לי,״ ענה לו זקיף המצודה הראשי, ופנה בעקבות הבוס שלו לתוך בית התכשיטים וטרק את הדלת בחוזקה מאחוריו.

ויליאם יצא מהמושב האחורי של הלנד רובר וחיכה. הוא תהה לא פעם מה מתרחש מאחורי אותן דלתיים סגורות, שנשמרו בקפידה בידי צוות של זקיפי מצודה המכונים ״פרטיזנים״, תריסר גברים שעברו הכשרה והיו מוכנים למצב חירום שלא קרה מאז 1671.

לאחר שננעלה הדלת של בית התכשיטים, חזר האריס אל היגואר והשלים את השגרה הזו של פעם בשנה. הוא ביצע מעין סיבוב פרסה, וגם דני עשה כמותו, כדי לוודא שיהיו מוכנים לתזוזה מהירה ברגע המתאים. הצטרפו אליהם גם חמישה אופנוענים מיחידת הליווי המיוחדת, שבדרך כלל ליוו רק את בני משפחת המלוכה, את ראש הממשלה וראשי מדינות זרים, אבל גם כתר האימפריה וחרב הממלכה נמנו עם סמלי סמכותה של הוד מלכותה, ועל כן נדרשה הגנה דומה גם עבורם. מרגע ששתי המכוניות ויחידת הליווי היו כולן במקומן, יצא האריס מהמכונית המובילה, פתח את תא המטען והמתין. עיניו של ויליאם לא משו מבית התכשיטים, וגם הוא חיכה שהדלת תיפתח וגנרל סטנלי יצא שוב החוצה, מלוּוה באוצרות היקרים ביותר של הממלכה. שלושה גברים נכנסו לבית התכשיטים, אך כעבור דקות ארוכות הגיחו חמישה. שניים מהשומרים של תכשיטי הכתר הובילו את הדרך, וכל אחד מהם נשא בידו קופסת עור שחורה שהסמל EIIR מוטבע על המכסה שלה באותיות זהב. אחת הקופסאות דמתה לנרתיק של ויולה והכילה את חרב הממלכה, ואילו בשנייה נח כתר האימפריה, זה שהניח על ראשה של המלכה אליזבת השנייה הארכיהגמון מקָנטֶרבֶּרי במהלך טקס ההכתרה שלה ב־1953, וגם מחר תחבוש אותו שוב הוד מלכותה כשתישא בבית הלורדים את הנאום מן הכס, בדיוק באחת־עשרה וחצי לפני הצהריים בהתאם לכללי הטקס הרשמיים.

האדם האחרון שיצא מבית התכשיטים היה הלורד צ׳מברלין עצמו, שדאג לוודא כי שתי הקופסאות השחורות נעולות היטב בתא המטען של היגואר המשוריינת, ורק אז התיישב במקומו במושב האחורי. הוא הנהן, ואותת בכך שהגיע הזמן להתחיל במחצית השנייה של המבצע.

זקיף המצודה הראשי מיהר לעמוד דום ולהצדיע כשיחידת הליווי יצאה לדרכה. גם הוא וגם מושל המצודה לא זזו ממקומם עד שהשיירה הקטנה יצאה משדה הראייה שלהם.

המונית נסעה נגד כיוון התנועה וקרבה אל מלון סאבוי. מיילס פוקנר שכח שזהו הרחוב היחיד בלונדון שאפשר לנהוג בו בצד ימין של הכביש מבלי שיעצרו אותך.

עברו כמעט חמש שנים מאז ביקר מיילס בלונדון. האיש היה שנוי מאוד במחלוקת – הוא ראה את עצמו כאיש עסקים בינלאומי, ואילו במשטרה ראו בו נוכל – ובסופו של דבר הוא מצא את עצמו יושב מספר שנים בבתי הכלא של הוד מלכותה. לאחר שריצה ארבע שנים על הונאה, השתחרר מיילס מהכלא, עזב את אנגליה ורכש דירת יוקרה בניו יורק, שם היה משוכנע שיהיה רחוק מספיק מעיניו הבולשות של רב־פקד ויליאם ווריק כדי לחזור לעסקי הייבוא והייצוא המפוקפקים שלו, מיזם פטור ממס שהניב לו רווחים אדירים מבלי שנרשם כדין אצל רשם החברות. אלא שלא עבר זמן רב עד שהתגעגע שוב הביתה וביקש לחזור לאנגליה – מבלי שיבחינו בו, כך לפחות קיווה. אך המזל לא האיר לו פנים. אחד מסוכני האף־בי־איי, אדם בשם ג׳יימס ביוקנן, עקב מקרוב אחר צעדיו של פוקנר למקרה שיצטרך לדווח על פעילותו לרב־פקד ווריק – אדם שלא רק העריץ, אלא שהיה גם אסיר תודה על כל העצות הטובות שנתן לו האיש כשפגש אותו באקראי במהלך חופשה, כשהיה סטודנט. ג׳יימס הוצב כעת בוושינגטון ועבד במטה האף־בי־איי, אבל המשיך לצפות בהערצה במורה הרוחני שלו, כשזה טיפס בסולם הדרגות. הוא תהה אם רב־הפקד יזכור אותו כעת.

מיילס יצא מהמונית ועמד זמן מה על המדרכה לפני שנכנס למלון. במהלך שנות גלותו, לא עבר יום מבלי שחשב על ארוחת צהריים בסאבוי. הוא עדיין זכר היטב את התזונה העלובה של בית הכלא, שכללה דייסה קרה וגבשושית, טוסט שרוף וביצה קשה. השף בכלא לא הכיר את המטעמים האהובים עליו, כרוב סאבוי והקינוח שנקרא אפרסק מֶלבָּה.

שוער לבוש מדים נעמד דום, ואז פתח לו את דלת הכניסה של המלון. מיילס נכנס פנימה ופנה היישר אל מסעדת הגריל.

״בוקר טוב, מר פוקנר,״ אמר לו רב המלצרים, כאילו מעולם לא נעדר. ״השולחן הרגיל שלך?״

מיילס הנהן, ומריו הוביל אותו בחלל המסעדה הצפוף, עד לשולחן שעמד בגומחה קטנה, כך שאיש לא יוכל לצותת לדבריו. הוא התיישב בכיסא הרגיל, ובמשך דקות סרק את החדר שלא השתנה כהוא זה מאז סעד בו בפעם האחרונה. הוא זיהה פה ושם כמה אישים ידועים. עורך הדיילי מייל אכל ארוחת צהריים עם שר בקבינט, שאת שמו לא זכר מעולם, ואילו בגומחה שלידו ישב שחקן שלעולם לא יוכל לשכוח. הוא צפה בכל אחד מפרקי הסדרה פּוּארוֹ כשישב בכלא, בכמה מהם יותר מפעם אחת, והם עזרו לו להעביר את השעות הנמתחות לנצח.

הוא שב וחשב על האורח שהזמין לארוחת צהריים. אדם שמעולם לא איחר, אבל זה משום שקיבל את שכרו לפי שעה. אדם שתמיד הזמין סטייק סינטה ובקבוק יין מבציר משובח, כזה שנמצא תמיד בתחתית הרשימה.

במהלך שנות הגלות שנכפו עליו, מר בּוּת־ווֹטסון היה הקשר היחיד של מיילס עם הבית. הוא ניהל התייעצות שבועית עם עורך דינו, אם כדי לעדכן אותו בעסקיו הרבים, ואם כדי להציע מחיר עבור ציור או פסל שביקש להוסיף לאוסף האמנות שלו. השופט וחבר המושבעים אמנם גזרו עליו עונש, אך השווי הכולל של נכסיו ושל מניותיו הרבים המשיך לטפס.

בעקבות ערעור מוצלח לבית המשפט העליון, הצליח בות־ווטסון לקזז שנה מהעונש המקורי של חמש שנים שנגזר על מיילס. כמה שבועות לאחר מכן, הועבר מיילס לכלא הפתוח פוֹרד, שהיה ממש פיקניק בהשוואה לוורמווּד סקראבּס.

כעבור מספר ימים בפורד, הוא קיבל חדר ליחיד – אין תאים בכלא פתוח – ולאחר חודש אחד בלבד, הוא שוחרר מכל תפקידי הניקיון ומונה לספרן בית הכלא, משרה שעלתה לו שלוש מאות פאונד. הוא שילם מאה לספרן הקודם כדי שיוותר על תפקידו, ועוד מאתיים לסוהר האחראי בבית הכלא על חלוקת התפקידים. במידת הצורך, הוא היה משלם גם שלושת אלפים, אך הצעת הפתיחה של הסוהר הייתה נמוכה. שני התשלומים בוצעו במזומן, המטבע היחיד שעדיין מקובל בכלא, אף שהייתה זו עבירה על החוק.

מעטים היו האסירים שטרחו לבקר בספרייה, ואלה שכן הגיעו פנו היישר אל מדפי ספרות הפשע בחיפוש אחר ספרים משומשים היטב בכריכה רכה. מלחמה ושלום, לעומת זאת, העלה אבק על המדף זה עשרים שנה ויותר וריצה מאסר עולם משלו.

מיילס ניצל היטב את אין ספור השעות שבילה שם בגפו. הוא פתח את היום בקריאת הפייננשל טיימס, שהביא לו סוהר עם הקפה הראשון של הבוקר. אחרי ארוחת צהריים בקפטריה, הוא חזר לספרייה והתיישב לקרוא את הרומן האחרון שהעביר את זמנו. לאורך שנות המאסר שלו, הוא קרא הכול, מדפנה דה מוריאה ועד תומאס הארדי, וכשיצא לבסוף לחופשי, הוא כבר היה יכול להתהדר בתואר ראשון בספרות מאוניברסיטת אוקספורד, אותה אוניברסיטה שדחתה אותו שלושים שנה קודם לכן.

מפעם לפעם נהג מנהל הכלא לקפוץ לספרייה לביקור ולשיחה, והם החליפו ביניהם מידע תוך לגימת קפה ואכילת עוגיות הקפה שלו, ועוגיות החמאה של מנהל הכלא. מהר מאוד התברר שמיילס ידע על המתרחש בין כותלי הכלא הרבה יותר מהאיש שניהל אותו. וכך, הוא סחר במידע פנימי, והבטיח לעצמו אספקה בלתי פוסקת של עוגיות חמאה במהלך הפסקות הקפה שלו.

אבל בכל אותן שנות גלות בניו יורק, רק שאלה אחת הדהדה שוב ושוב במוחו. מתי יהיה מספיק בטוח עבורי לחזור ללונדון ולנקום את נקמתי, קודם כול בווריק, אחר כך בהוגאן ולבסוף בניצב המשנה?