1.
יוליה ואבינועם נפגשו לראשונה במחצית שנת 1999, בְּפָּאבּ בתל אביב. הוא היה אז קצין צעיר בחופשה, אחרי שלוש שנות שירות סדיר ועוד שנתיים בקבע. לפאב הגיע עם כמה חברים שעמדו להשתחרר מהצבא במקביל אליו והתחילו לרקום בצוותא תוכניות לטיול הגדול שביקשו לעשות בטרם ייקחו על עצמם את חובות החיים האזרחיים. הוא עצמו לא התכוון להצטרף אליהם. היו לו תוכניות אחרות, ובואו לפאב עם חבריו נועד בעיקר למטרות חברותא. יוליה, שהייתה צעירה ממנו באי אלה שנים, עמדה בפני גיוס לצה"ל וּבָאָה בְּגַפָּהּ בכוונה לשתות איזה ׳דרינק׳ ואולי אף לרקוד קצת אם האווירה תהיה מתאימה ויימָצא לה פרטנר ראוי.
בעת שישבה על כיסא גבוה ליד הבר, לגמה בירה ׳טובורג׳ מחבית שהוגשה לה בכוס עם לוגו של ׳ווינשטפן׳, ותהתה מדוע הברמנים אינם יכולים להתאים את הכוס לבירה, ראתה אותו קם לפתע ממקומו ליד השולחן שאליו הסב עם חבריו והולך בכיוונה. המצלמה בראשה קלטה אותו בתמונה שתלך איתה לשארית חייה. ממוצע קומה; בנוי היטב; שיער שחור מלא וחלק; שזוף מאד; לבוש במכנסי ג׳ינס קצרים תכולים וחולצת טי לבנה כשלג עם לוגו של ׳בילבונג׳, ונעול בנעלי ׳אספדריל׳ עטורות במקלעת חבל. כשהתקרב, התרשמה גם ממראה פניו. מצח גבוה, סנטר מרובע והחלטי עם גומת חן במרכזו, אף קמור מעט שישב מעל לשפתיים מלאות – והבולט מכול, עיניים מדהימות, שמזוויותיהן קרן חיוך טוב לב וצבען התכול-עמוק לא היה רחוק מלגרום לה לטבוע בתוכן. לימים, כשהכירה אותו יותר מקרוב, למדה כי השיזוף בא לו מבילוי תכוף בחוף הים – תחביב שהתמיד בו ללא הבחנה בין חורף וקיץ – וכי את עיניו התכולות ירש מאביו, שירש אותן מאביו. דור שלישי, לפחות, לעיניים תכולות. מהרגע שעיניה צדו אותו מִבֵּין שאר בָּאֵי הפאב, כל מה שראתה היה מודל לַישראלי השורשי, שגדל בארץ על ים, שמש, והרבה ירקות ופירות...
לא בִּכְדִי אבינועם קם ממקומו והפתיע את חבריו בְּקוּמוֹ. דקות ארוכות קודם לכן מבטו נפל עליה, ומן הרגע הראשון התרשם שהיא אחת ומיוחדת. בלונדינית ירוקת עיניים, בעלת חזות נורדית מובהקת. יפה, מבלי לצרוב בזוהרהּ את עיני כל רוֹאֶיהָ. לבושה בחולצה צהבהבה ללא שרוולים שחשפה את עורן הבהיר של כתפיה – ובחצאית פרחונית רחבה שעַתָּה, בשיבְתה רגל על רגל על הכיסא המוגבה, כיסתה את ברכיה וגילתה רק זוג שוקיים מחוטבות. בקיצור, שווה בירור נוסף.
הוא ניגש אל הבר ונעמד לידה, מאד בוטח בעצמו.
"ערב טוב לך. אילו לא החזקת את כוס הבירה בידך, הייתי שמח מאד להזמין אותך לשתות איתי משהו," אמר, מאוכזב ממשפט הפתיחה הבנאלי והמסורבל שממש לא התאים לאופיו היצירתי בדרך כלל. יכולתָּ לחשוב על משפט יותר טוב מזה לפתוח בשיחה עם בחורה יפה כל כך, אמר לעצמו. מסתבר שהשפעתה של ההתרגשות על כושר ההמצאה של אדם, אינה בת שליטה.
"הנה אני שָׂמָה כּוֹס, והיא כבר לא בְּיד שלי," ענתה לו במבטא מזרח אירופאי כלשהו ובליווי חיוך שובב, והניחה את הכוס על הדלפק.
"ואז... מה אני יכול להציע לך?"
"אוהה... זה פשוט. עוד כוס מאותה בירה. ׳טובורג׳. ממילא זאת שבְּכּוֹס שלי כבר חמה. ואם אתה רוצה באמת לשמח אותי, תבקש מהם שימזגו בכוס של ׳טובורג׳, לא של ׳ווינשטפן׳ או בירה אחרת."
מִמְעָט המשפטים שהחליפו עד כה, התרשם שיש בה שילוב מעניין של הומור, מצד אחד, עם אסרטיביות, שימת לב לפרטים, ועמידה על קוצו של יוד, מצד שני. אחרת לא הצליח להסביר לעצמו את עניין התאמת הבירה לכוס.
לאחר שהזמין מהבַּרְמֶניִת שתי כוסות בירה על פי המפרט שקיבל מבת שיחו, ולאחר שהברמנית הניחה בפניהם את שתי הכוסות בתוספת צלוחית עם בוטנים מלוחים, פינו עצמם לשיחה.
"לחיים," אמר לה והניף את כוסו בידו. "שמי אבינועם. אני חייב להודות שכבר כשראיתי אותך ממקום הישיבה שלי עם חבריי, מצאת חן בעיניי. אני מקווה שהם יסלחו לי שנטשתי אותם כך, בלי כל התרעה מוקדמת."
"לחיים," השיקה כוסה בכוסו. "אני יוליה. שמתי עליך עין ברגע שקמת מִמָּקוֹם שלך. מעניין אם יש לזה משמעות. אני מתכוונת לזה ששנינו ׳שלפנו׳ זה את זה מתוך כל אנשים שסביבנו – ופתאום, כמו דבר נקבע למעלה, אנחנו פה יחד."
"ימים יגידו," השיב לה תוך הרהור בדבריה, בשיבושי הלשון שלה ובהיגוי המיוחד שבו דיברה. האם יש באמת משמעות לאופן שנפגשו? האם יש בכלל הסבר לאופן שבו נפגשים שני אנשים שלא היה ביניהם כל קשר קודם – ושהסיכוי שייפגשו נִראה מלכתחילה אפסי?
בשעות הבאות שניהם החליפו ביניהם מידע ראשוני ובסיסי על עצמם ועל עברם.
היא סיפרה לו ששם משפחתה שילנסקי, ושעלתה עם הוריה מליטא כשהייתה בת אחת עשרה; ושאחרי תקופת התאקלמות לא קלה שנאלצו לעבור בשדרות, התיישבו בדירה קטנה במרכז תל אביב, לא רחוק ממסעף הרחובות אבן-גבירול, מרמורק ויהודה הלוי. דירה שכורה, לא קנויה. להורים לא היה כסף לקנות דירה. לא, אין לה אחים או אחיות. אבא שלה תופר וילונות, מרפד רהיטים, וכאלה... דֶּקוֹרָטוֹר, בשפה שלו. זה היה המקצוע שלו בווילנה, וכשהתנחלו בתל אביב – מצחיק איך שעשתה שימוש דווקא בביטוי הזה, ׳התנחלו׳ – בחר להמשיך באותו המקצוע ופתח לעצמו עסק קטן בדרום העיר. ואימא שלה? היא קוסמטיקאית, גם כן עוד מחוץ לארץ; עובדת בבית. ומה איתה, יוליה? היא בת תשע עשרה, ועוד מעט מתגייסת. ואיך זה שרק עכשיו היא מתגייסת? פשוט מאד. כשעלתה עם הוריה ארצה, ידיעותיה בעברית היו קלושות ביותר והיא נאלצה ׳להפסיד׳ שנת לימודים. גם היום העברית שלה לא-מי-יודע-מה. בעיקר המבטא. אוצר המילים שלה דווקא די בסדר. ולאן תתגייס? על כך לא הייתה לה תשובה. העבירו אותה סדרה ארוכה של מבחנים ומבדקים, אך עדיין לא קיבלה מענה. איפה היא רוצה לשרת? "אוהה... אתה שואל שאלות קשות. אני באמת לא יודעת. אני לא מכירה כל כך טוב אופציות שלי. לאן שיציבו אותי, יהיה טוב, לא?"
"כן, ודאי," ענה לה – ואחרי כל השאלות ששאל אותה, עבר לספר על הצד שלו. הוא סיפר לה בקצרה על אימו ואביו – ועל אחותו נעמה, שהייתה מבוגרת ממנו ונרצחה בפיגוע שאירע בתל אביב שנתיים קודם, כשהייתה כבת עשרים ושלוש שנים בלבד. במיוחד התעכב – בקול רועד ועם דמעות בעיניו – על איך שנודע לו על הפיגוע: קודם שמע עליו בחדשות בעת שנמצא בבסיסו, שבו שירת אז כקצין בדרגת סגן משנה, ורק כעבור שעתיים לערך שמע מהוריו שאחותו הייתה בין הנרצחים.
"וואו, איזה שוק זה בטח היה!"
כן, זה היה שוק נורא, והטראומה רודפת אותו ללא הרף... לאחר הפסקה קלה שנדרשה לו להתאוששות ולחזרה לעצמו, המשיך וסיפר לה גם על אחיו הצעיר אסף, שממש בימים אלה סיים את הטירונות ביחידת הצנחנים שבה שירת. "בחור כארז, אסף! גבר-גבר! אני מאד מעריך אותו על הדרך שבחר בה למרות שגדל כילד מפונק של אימא ואבא. בן זקונים, את יודעת. איש במשפחה לא האמין כי יֵלך לקרבי, ועוד לצנחנים."
"ספר לי גם על עצמך, לא רק על משפחה."
"סבבה, רק קודם נזמין עוד בירות."
לאחר שמסרו הזמנתם החוזרת לברמנית, סיפר לה גם אי אלו פרטים על עצמו ממש. ילד ישראלי רגיל. צבר, בן להורים שאף הם ילידי הארץ. סיים לימודים עם תעודת בגרות בבית ספר תיכון עיוני, במגמת מחשבים. היה חבר ואף הדריך בתנועת ׳הצופים׳. חובב ים וגולש גלים מושבע. מזה כחמש שנים שהוא משרת ביחידה 8200 – "את בטח יודעת לְמה הכוונה" – ובקרוב הוא אמור להשתחרר. אם הכול ילֵך כמו שהוא רוצה, יתחיל את לימודיו בטכניון כבר בשנת הלימודים הקרובה.
"מה אתה מתכנן ללמוד?"
"מחשבים, איך לא?"
כך השניים ישבו, לגמו מהבירה, והתאהבו זה בזו ממשפט למשפט.
יוליה הרגישה איך דבריו חודרים אל תוך נשמתה. נגעו לליבהּ הסיפורים על האחות שנרצחה, ועל האח הצנחן. מעניין איך הורים חיים עם כל אלה, אמרה לעצמה. גם צניעותו כבשה אותה. כל מה שאמר על עצמו, אמר בלשון המעטה. ללא שמץ של התנשאות, למרות הפער הַכֹּה בולט ביניהם: היא, עולה חדשה – כך ראתה עצמה גם קרוב לשמונה שנים אחרי בואה ארצה – לִבְנַת עור, ילדה לפני גיוס, לעומתו, שנתפס על-ידה כמלח הארץ, דור שלישי, קצין... בחור שכול אימא הייתה רוצה עבור בִּיתהּ.
ומן הצד השני, אבינועם חש שקורה לו דבר מה בלתי מוכר. יופייה הֶעָדִין העביר בו גלי תחושות שעד אז לא חווה ולא הכיר. הוא לא הצליח להסיר את עיניו מִפָּנֶיהָ. בעבר אומנם יצא פה ושם עם בנות, אך היא הייתה שונה מכולן. למרות קורות חייה הלא פשוטים – עזיבת הבית בליטא, העלייה ארצה, חבלי הקליטה, קשיי השפה וההתאקלמות – למרות כל אלה, חזותה הקרינה חיוביות ושמחת חיים. אולי תרם לחיבה המיידית שחש כלפיה גם המבטא שלה, שהיה בָּלְטוֹ-סְלָאבִי ביסודו והבליט את ה-ר׳ הלשונית המתגלגלת. ככול שידע, בדור הקודם המבטא הזר נחשב אצל רבים מילידי הארץ לחיסרון – ואילו הוא מצא בו מן המרגיע, המפייס.
החברים שאיתם בא פרשו זה מכבר מבלי להיפרד ממנו לשלום. מן הסתם ראו כיצד האהבה בין השניים נובטת, והחליטו שלא להפריע לטבע לעשות את שלו. שניהם היו כה שקועים בשיחתם, עד שלא הבחינו בהתרוקנותו האיטית של הפאב מבליינים. רק כשנותרו לבדם, עם בודדים מעובדי המקום שכבר החלו בסידורו אחרי המולת הערב, ניעורו מן החלום המשותף שבילו בו את השעות האחרונות. כשהציע ללוותה אל בֵּיתהּ, שניהם ידעו כי אותו הערב היה רֵאשִׁיתָהּ של יתְִרַת חייהם יחד.
*
הם נישאו במחצית שנת 2002, סמוך לאחר שחרורה מן השירות הצבאי, לאחר שעשתה כשנה וחצי כפקידה בלשכתו של מפקד פיקוד הדרום. אבינועם היה אז בעיצומם של לימודי התואר הראשון בטכניון, ומייד לאחר סיומם נסעו יחד לארצות הברית, לממש מִשְׁאֶלֶת לב שהלכה עימו מאז שהשתחרר מהצבא – ללמוד לתואר שני בהרווארד. למה לנסוע ללמוד בחו"ל, שאלו אותו רבים – כולל הוריו והוריה של יוליה – כאשר ניתן לעשות אותו הדבר פה, עם הרבה פחות טָרָרָאם? משום שזה מה שרצה! ללמוד במקום אחר, באווירה אחרת; להכיר עולם אחר, ואנשים אחרים; לנשום אוויר אחר; להתרחק לזמן מה מכל מה שהכיר. אתה מודע לאפשרות, שאלו אותו, שאחרי שתסיים את לימודיך שם, ותתרגל לחיים באמריקה, לא תרצה לחזור ארצה? כן, הוא מודע, אך סומך על עצמו ועל אשתו שלהם זה לא יקרה. הם יותר מדי אוהבים את הארץ. ולמה שם, בהרווארד, מכול החלופות האפשריות? משום ששמע וקרא המלצות על איכות הלימודים במוסד המכובד הזה, ועל מיוחדותה של בוסטון, העיר שֶׁבָּהּ שכן. אכן זוהי עיר מדהימה ביופייה, אמרו לו אנשים שהכיר. האדריכלות שלה מאד לא דומה לעריה האחרות של ארצות הברית. גם קר בה מאד בחורף – כמו בערים אחרות בצפון המדינה – אם כי רוב הסיכויים שלא תהיה לכם בעיה להסתדר עם הקור. בטח לא ליוליה, שבאה מארץ קרה. ואגב, קרבתה של בוסטון להרים של מדינות צפון ארצות הברית כ-וורמונט, ניו-המפשייר ומֵיין, תאפשר לכם בונוס בצורת גיחות לאתרי סקי באותן מדינות... כל אלה עיצבו את משאלתו בעניין הלימודים בחו"ל – ותכונה הייתה לו, בולטת אף יותר מאחרות: כְּשֶׁחָפַץ בְּדבר, בדרך כלל הלך עם ליבו.
בתקופת לימודיו פרנסו עצמם בראש ובראשונה ממלגה שהוענקה לו על בסיס הישגיו בלימודים לתואר הראשון, הציונים הגבוהים שקיבל במבחנים שנדרש לעבור כחלק מתנאי הקבלה, ומכתבי המלצה מכמה פרופסורים שלימדוהו בטכניון. כדי להגדיל מעט את הכנסתם ולאפשר לעצמם מדי פעם גם יציאה למסעדה, או להצגה טובה, או לביקור חפוז בניו-יורק, אבינועם נתן שיעורים פרטיים בעברית לילדיהם של יהודים מהקהילה הבוסטונית. יוליה, שלא הצליחה לקבל רישיון עבודה, תרמה את חלקה בכך שניהלה את יומנו, זימנה את תלמידיו, ואפשרה לו ללמוד ולעבוד בראש שקט.
במחצית 2004, ערב סיום הלימודים לתואר השני, נולד בנם הבכור איתמר. הם עוד הספיקו לערוך איתו טיול משמעותי לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית – עד ל׳קִי וֶּוסט׳ בדרומה של פלורידה – וְשָׁבוּ ארצה מלאים בחוויות ובשלים ל׳תחילת החיים האמיתיים,׳ בלשונם. גם לו וגם לה הייתה הרגשה שעד אז שיחקו בסוג של ׳ארץ, עיר...׳ – תגידי לי אות, וניסע יחד למקום ששמו מתחיל באותה האות; תגידי עוד אות, ונמצא מקום אחר לבקר בו...
מיד עם שובם ארצה אבינועם יצר קשר עם כמה חברים מימיו ב-8200 – וכעבור זמן קצר בלבד טבע עד צוואר במספר מיזמים, שאף שהיו מבוססים על ניסיונם מתקופת שירותם הצבאי, כולם כּוּוְנוּ אל השוק האזרחי. שניים מתוך המיזמים הבשילו תוך כמה שנים לכלל חֲבָרוֹת גדולות למדי ונרכשו, על בסיס הצלחתם, על ידי תאגידים בינלאומיים ידועים. נכון שאף לא אחד מהם לא היה כמו אלה שנמכרו בשנים מאוחרות יותר במיליארדים, אך לו ולעמיתיו גם כמה עשרות מיליוני דולרים שהצליחו לקבל עבור החברות שהקימו נחשבו להצלחות יוצאות מהכלל אחרי שהַשקעתם בהן התבטאה בעיקר ברעיונותיהם ובעבודה עצמית.
חלק מהסכום שקיבל תמורת מניותיו במיזמים שנמכרו, השקיע מחדש. זה טיבם של יזמים, ענה ליוליה ולהוריו כששאלו מדוע אינו יכול להסתפק במה שכבר השיג ולחיות על זרי הדפנה. הצורך להמציא וליצור מוצרים חדשים, שיש בהם פוטנציאל לעשות את החיים טובים ונוחים יותר לכולנו, איננו בר-חלוף. מי שנכנס לראש הזה, לא יכול להפסיק – והוא היה עמוק בפנים. הפעם הוריה לא התערבו, אולי משום שלא ידעו די על עיסוקיו. ניתן להניח כי גם גאוותם על הצלחתה של ביתם להיכנס אל המשפחה הכול כך ישראלית שלו ולהיטמע בה, תרמה לשתיקתם – שמא יהיה בְּדבר שיאמרו סיכוי, ולו הקטן ביותר, להעיב על האידיליה.
בחלק האחר של הכסף קנה בית צמוד קרקע באחת השכונות היותר שקטות בצפון תל אביב. לא גדול במיוחד, ולא חדש במיוחד, אך מתאים בדיוק רב לצורכיהם. שתי קומות מעל לקרקע ואחת מתחת לה, שכללה גם מחסן וממ"ד. קומת הקרקע תוכננה בעיקר לאירוח, ולבילוי משותף של כל המשפחה: חדר אורחים מרווח עם דלת זכוכית בת שלוש כנפיים ויציאה לסככה מקורה שבהמשכה חצר ירוקה מדשא ומעצים; מטבח מצויד כהלכה ומרפסת שירות, חדר קטן לאורחים שיישארו ללון, וַחֲדַר שירותים. בקומה העליונה, שהגישה אליה הייתה דרך מדרגות רחבות עם מעקה מברזל מפורזל מעשה ידי אמן, היו ארבעה חדרי שינה – אחד גדול להורים, עם חדר ארונות וחדר אמבטיה ושירותים משלו, וארבעה קטנים יותר, לבן שכבר נולד ולילדים שאולי עוד יוולדו, עם אמבטיה ושירותים משותפים.
מיד עם כניסתם לגור בבית הזמין קבלן גינון והורה לו להרוס את חומת האבן שניצבה בחזיתו, להחליפה בגדר חיה נמוכה – לא יותר משלושים, ארבעים סנטימטרים גובהה – ולשתול דשא בכול השטח עד לאותה הגדר החיה. "אין לנו צורך בחומה בנויה," אמר למתעניינים בַּגורמים להחלטתו זו. "אין לנו מה להסתיר מעיני עוברים ושבים, וממילא היא לא תוכל להעניק לנו ביטחון מפני מי שירצה ברעתנו. בכול השנים שחיינו בארצות הברית, שלכול הדעות אינה יותר בטוחה מישראל, לא ראינו כל כך הרבה בתים שחצרותיהם מגודרות כמו פה." אחת מהנאותיו הגדולות מהרגע שהחומה הופלה, הייתה להנחות אנשים שביקשו להגיע לביתו, לנסוע "לאורך הרחוב, עד הבית ללא החומה. זה הבית!"
באותה ההזדמנות גם החליף את מכוניתו הישנה בחדשה, משפחתית מתוצרת יפנית – ורכש מכונית שנייה, קטנה יותר, ששימשה את יוליה להגיע לעבודתה כמנהלת משרד פרסום צנוע. שום דבר שעשה לא נועד לנקר עיניים, חס וחלילה. הצניעות הייתה חלק מה-דִי.אֶן.אֵיי. המשפחתי.
בכול השנים האלה, כל צעד שלו נשען על היותו יצירתי מאין כמוהו, ועל סירובו העיקש להיצמד למוסכמות. תמיד חשב מחוץ לקופסה. למעשה, כל הקריירה ההייטקיסטית שלו התבססה על רעיונותיו המקוריים, שאותם קידם לא פעם למרות ספקנותם של עמיתיו ושותפיו, וחרף חששות שהביעו בני משפחתו. "זה חייב להצליח" נהג לומר בפעמים שנתקל בהתנגדויות, ספק לעצמו ספק לבני שיחו – ולרוב ׳זה׳ אכן הצליח. כך, בקצב מהיר יחסית, התקדם משלב לשלב ומהישג להישג. נחישותו ודבקותו במטרותיו למרות מכשולים שנקִרו על דרכו חדשות לִבְקרים, היו לשם דבר בקרב כל מי שהכירוהו. כולם ידעו כי תמיד היה מוכן להקשיב לדעותיהם – ובמידת הצורך, אם השתכנע, גם לשנות את דעתו. עם זאת ידעו גם כי ברגע שהציב לעצמו יעד, לא היה מכשול שהיה יכול להסיטו מדרכו.
ככלל, אבינועם היה שקול, רגוע ולא מתלהם. הוא תיעב אנשים שלא טרחו להקשיב, התפרצו לדברי אחרים, זלזלו במי שלא חשבו כמותם והתנשאו עליהם. יותר מכול סלד מהרמות קול, צעקות וקללות. אלה האחרונות יכלו להוציאו מדעתו. בלעדיהן, גם במצבים שלתחושתו יצאו משליטה, נהג להגיב בשקט – ואם דבריו לא זכו לתגובה הולמת בעיניו, לא פעם היה מסתגר בתוך עצמו ׳עד שהסערה תעבור...׳
זה המִטען שהביא איתו לכול תחום שעסק בו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.