אל תשלח ידך אל הנער

"מה הרגשת? על מה חשבת? מה עמד לנגד עיניך?" שאלות אלה ודומות להן נשאלתי לאחר אמירת ה"קדיש" ופסוקי תהילים נבחרים בטקס שנערך באושוויץ־בירקנאו, במלאת שישים שנה לשחרורו. שלג כבד ירד. הקור היה מקפיא. במהלך שלוש השעות ריחמתי על אלפי הנוכחים שם ובהם נשיא ישראל, סגן נשיא ארצות־הברית, נשיאים וראשי ממשלות של החשובות במדינות אירופה. עליהם ריחמתי יותר מאשר על קבוצה גדולה של ניצולי שואה - ובהם אחי נפתלי - שהיתה שם. אנו הרי הורגלנו לכך. היינו עומדים שעות במסדרים ללא שום ביגוד ראוי לשמו. כתונת פסים לעורנו, כפכפי עץ לכפות רגלינו. והנה אנו כאן, שישים שנה אחרי, חיים וקיימים למרות הכול.

בעיניים עצומות אמרתי שם "גם כי־אלך בגיא צלמות לא־אירא רע כי־אתה עמדי... כי חלצת נפשי ממות... אתהלך לפני ה' בארצות החיים... יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."

עיני היו עצומות, אך ראיתי אותם היטב. ראיתים יורדים מקרונות הרכבת, ממש על ידי. ראיתים עומדים בסלקציה - מי לחיים ומי למוות - ממש במקום הזה. ראיתי את מבטי הפליאה בעיניהם כאשר נוכחו לדעת כי הולכו שולל וסוּבבו בכחש. ראיתי את אנשי הגסטאפו ועוזריהם האוקראינים מכים, דוחפים, ועימם הכלבים הנוראים - בלוע פעור. ראיתי כיצד קורעים ילדים ותינוקות מחיק הוריהם. ראיתי את פירוק המשפחות באכזריות חייתית. תמיד, לנגד עיני, עומדים שלושה דברים הקשורים בסיוטי הילדות: רכבות, מגפיים וכלבים...

שמעתי את הצעקות "שנל, שנל" - מהר, מהר. שמעתי את הנביחות. שמעתי את זעקות הילדים: "מאמע! טאטע!" שמעתי את שוועת האמהות וראיתי פנים שטופי־דם של אבות מוכים בקתות רובים משום שניסו לגונן על ילד בחיקם.

עם כל הכבוד לנשיאים ולראשי הממשלות, עם כל האהבה ושותפות הגורל לאחי ואחיותי המוצלים מאש, לא ראיתי איש מהם. בשמם אמרתי את הקדיש על אלה שנגדעו באכזריות כאן, באושוויץ־בירקנאו, וביתר מחנות ההשמדה, במחנות הריכוז, בגטאות, ביערות ובדרכים.

אמירת הקדיש בי"ז בשבט תשס"ה, ה־27 בינואר 2005, היתה מאורע חד־פעמי. לעומת זאת, ספר זה שהינכם אוחזים בו, הוא נר־נשמה תמידי. זיכרון נצח שיספר לדורות הבאים את הקורות במנהרה האפלה ההיא, על שביבי האור שבקעו בתוכה ואורות התקווה והאמונה שלאחריה.

על אף הפצרות חוזרות ונשנות לכתוב את תולדות חיי - הן על ידי והן על־ידי אחרים, סרבתי ועניתי בשלילה. ספר זה איננו אוטוביוגרפיה במובן הרגיל של המילה. לא תקראו בו על ארבעים וארבע שנות רבנות במעלה הסולם, מדרום תל־אביב ועד לרבנות הראשית לישראל. לא ידובר בו על חמש־עשרה שנות ישיבה בבתי־הדין הרבניים כראש אבות בתי־הדין בתל־אביב-יפו וכנשיא בית־הדין הרבני הגדול בירושלים, ועל הסיפורים המרתקים שהתרחשו בין הכתלים הללו. לא יסופר בו על אחת־עשרה שנות הוראה וחינוך בבתי־הספר התיכוניים "צייטלין" בתל־אביב, "ברנר" ו"אחד־העם" בפתח־תקווה. לא אתאר כאן חוויות של עשרים וחמש שנות שרות במסגרת המילואים בצה"ל, מפורט־תאופיק בדרום ועד לנבטיה בצפון. אין בספר שלפניכם סיפורן של פעילויות מעניינות במועצה הציבורית למען יהודי ברית־המועצות, בהנהלת המועצה הלאומית למניעת תאונות־דרכים, בוועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני־אדם - שהתירה את ההפריה החוץ־גופית בישראל, בפתרון הסכסוך הקשה סביב "גני־חמת" בטבריה, בוועדת הרבנות הראשית להשתלות לב וכבד, במועצה הציבורית לקידום הנוער בנתניה, בראשות ארגוני צדקה ומרפא ובעוד תחומי פעילות רבים, שמקומם נפקד מן הספר שלפניכם.

מה כן תמצאו בו? את כל זכרונות השואה מהזווית האישית, את ההיחלצות ממוראותיה בגוף ובנפש, את גידולי כילד וכנער ללא הורים וללא בית, בצד סיפורי מפגשי עם אישים מיוחדים ונעלים - בני־ברית ושאינם בני־ברית - הקשורים, מי פחות ומי יותר, לנס ההצלה הלאומי והאישי. יציאתי מכבשן האש, בניין הבית בארץ מולדתי והמעבר משואה לתקומה - זהו סיפורו של הספר.

השלהבת המאירה של הניצולים, הפכה במרוצת הזמן לגחלת. גחלת - מטבעה שהיא מתעמעמת וכבה. אני מנסה להפיח את האש בגחלת כדי שלא תכבה לעולם. ילדה בת 14, אנה פרנק הי"ד, הצליחה לרגש עולם ומלואו. אין כל סיבה שסיפור נסיבות חיי, השונות כל כך, לא יגיע לתודעתם של בני־אדם ויגרום להם להרהור נוסף, לחשבון נפש, ואולי גם למסקנה שעל אף כל השאלות ולמרות כל הקושיות - "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".

שלמה המלך אמר בחנוכת בית־המקדש: "ה' אמר לשכֹּן בערפל". דווקא מעבר למסך של מסתורין, בעולם הנסתר, הטמיר והנעלם - שם שורה השכינה. הרבי מקוצק נוהג היה לומר: "אינני מסוגל לעבוד אלקים שכל דרכיו נהירות לי". אם הכל ברור, גלוי וידוע - זוהי חברות ולא אלוקות. "בזאת תִּבּחֵנו". האמונה נבחנת דווקא בדברים התמוהים והלא־מובנים. מאמין אני -וכזה אהיה עד יומי האחרון. "יסֹר יסרני י־ה ולמָוֶת לא נתנני". אינני מאמין במקריות אלא בהשגחה עליונה. השאלה שלא מצאתי לה מענה היא שאלת הלמה. למה זה היה חייב לקרות? למה מילק אחי הי"ד, נגזר מאמא למוות ואנוכי נפרדתי ממנה לחיים? כנראה שלעולם לא אדע, אך אין בכך כדי לפגום באמונתי במי שאמר והיה העולם. "בידך אפקיד רוחי".

"נדרי לה' אשלם נגדה־נא לכל עמו". בהקיצי בכל בוקר משנתי, הריני אומר בכוונה מלאה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה..."

אסיר תודת עולם אני לאחי נפתלי, שחרף את נפשו וסיכן את חייו פעמים אין־ספור כדי לקיים את צוואתו של אבא הי"ד, לשמור עלי ולהבטיח את המשך שושלת הרבנות. מעט־מזעיר מפועלו זה בא לביטוי בספר. את אחינו הבכור, יהושע, פגשנו בעתלית בבואנו ארצה. הוא ונפתלי, יחד עם דודי ודודתי ומורי ורבותי, השקיעו בחינוכי ובגידולי הרבה מחשבה ורצון טוב ועשו כל שניתן להשכיח ממני את כאב היתמות מגיל רך.

תודה מיוחדת שמורה בליבי לרעייתי חַיטה שתחי' אשר נטלה על עצמה משימה לא קלה להקים בית ומשפחה עם שותף לחיים שלא ידע בדיוק מהם בית ומשפחה. הרבה אומץ ונחישות נדרשו ממנה והיא עמדה בכל אבני הדרך המשותפות לנו בכבוד.

היעד הראשון של ספרי הם ילדי. הם, אומנם, שמעו ממני משהו מתלאות הדרך, אך מעולם לא סיפרתי את הסיפור השלם. זכינו, רעייתי ואני, לבנים ולבנות, לחתנים, לכלות ולנכדים, שכולם דור ישרים מבורך, מחוננים מאת ה' בסגולות יקרות ונפלאות. הם גם המענה לכל משאלות הלב. הם פרי הניצחון המופלא מול כל הקמים עלינו.

בטוחני כי למקרא ספר זה, יבינו הם ובני דורם את הערך העליון של קדושת החיים ואת סוד הקיום של נצח־ישראל.

תודתי והערכתי נתונים למנכ"ל ההוצאה, דב איכנולד, אשר עודדני לפרסם את זכרונותי ולא הרפה עד כי מאמציו נשאו את פריָם. הוקרה כנה חש אני לענת מידן על ההקשבה ותשומת הלב ולתרצה ארזי על העבודה המושלמת והרגישות הרבה.

כמו כן מודה אני ליקותיאל (קותי) טפר ולאנשי צוותו על המאמצים והמשאבים שהשקיעו בהפקת הספר ועיצובו.

אסיים בתפילה לבורא עולם, כי לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. כי אף ילד בעולם כולו לא יעבור בנתיב הייסורים בו עברנו - חברי ואנכי - עד בואנו כבנים השבים לגבולם.

ישראל מאיר לאו

תל־אביב

אדר ב' התשס"ה