אהבה ואוצרות אחרים

ראשית דבר מיין 2013

ג'ק וייסמן, שהיה שקוע כתמיד בדפיו של ספר, לא שם לב שהאוטובוס הגיע עד שהתנועה בקרב שאר הממתינים בחדר ההמתנה המחומם מדי של התחנה העירה אותו. על הסנטר הממורמר שכיוון לעבר חלונות האוטובוס היתה דבוקה פיסה של ממחטת נייר מוכתמת בדם, וחולצתו המעומלנת והמגוהצת, המרוחקת מצווארו, חשפה בו קמטים, ושיער לבן שופע על חזהו. הוא צימצם את עיניו, קלט בחטף קטע משערה המרהיב של נכדתו וקם על רגליו. הוא קרע פינה מ'אלסוורת אמריקן' שמישהו השאיר ותקע אותה בין דפי המהדורה הישנה של כתבי הרודוטוס, תוך השמעת נחרה של צער על השורות שלא הספיק לקרוא. הוא מעולם לא השאיר משימה לא גמורה, עובדה שהיה אמור כנראה לסמוך עליה, אולי באופן לא מודע, כשלקח על עצמו לקרוא מחדש, בפעם השמינית או התשיעית, את ספרו של המייגע מכל ההיסטוריונים הקלאסיים.

כשפלט האוטובוס את ראשוני נוסעיו, נשאר ג'ק אבוד לרגע במחשבות על החיילים הנוחתים, השבים הביתה לחופשה משדות הקרב העתיקים כמו בספר שקרא, מבבל ומבַּקְטְרִיָה, במדי ההסוואה שלהם בצבעי אפר ואבק, בהדפסים משוננים, כמו הפיקסלים על צג מחשב. אחר כך האיר שערה של נטלי את פתח האוטובוס, והוא הרים את ספרו הירוק הקטן כדי למשוך את תשומת ליבה. הוא ראה על פי ההפתעה שעל פניה רגע לפני שחייכה, כי סרטן הלבלב השפיע עליו יותר מכפי שתיאר לעצמו. שפתיה נעו.

הוא הרים אצבע והורה לה לחכות. אחר כך לחץ על כפתור מכשיר השמיעה שלו ואמר: "מותק! הצלחת."

"הֵיי, סבא." עיניה היו עייפות, והסימן האדום על לחיה, ממה שזה לא יהיה שנשענה עליו, הזכיר לו איך נראתה כילדה בקוּמה משנת אחר הצהריים. ואולי בכלל נזכר באִמהּ, והתמונה שראה בדמיונו הגיעה ממרחק גדול יותר ומזמנים עברו. הוא שם לב לחיוורונה, למראה החבול של עורה תחת עיניה הירוקות, וחשב שהיא באה למֵיין כדי לברוח מצרותיה ובו בזמן להקל על סבלו. ואכן, האפשרות שתמצא נחמה בדאגה לו היתה אחת הסיבות - לא שאתה צריך סיבה בשביל לרצות לראות את נכדתך היחידה - שבגללה הסכים כל כך מהר כשהיא צילצלה לומר שהיא רוצה לבוא.

"את רעבה?" הוא שאל. "בבַּנגוֹר אין הרבה, אבל אם את יכולה לחכות, ה'גריל' פתוח. אני יכול לקחת אותך לשם."

"אתה יכול לקחת אותי? נהגת הנה?" היא שאלה.

הוא רק מיצמץ בעיניו לעומתה, וכמעט התפתה להשתמש באחד הביטויים שהיו אהובים עליה בילדותה: דָה. הוא צפה מראש סוג כזה של חקירה.

"איך אחרת הייתי בא לקחת אותך?" הוא שאל.

"חשבתי שהזמנת מונית!"

"לדייב היתה נסיעה של הלוך־חזור לפורטלנד. לא יכולתי לבקש ממנו לבטל אותה, לא עכשיו, מחוץ לעונה, כשאין הרבה עבודה."

"אה, באמת?" היא הניעה את ראשה בתנועה של אי הסכמה שהיתה מלאת רגש אבל כנה. "אז זה לא בגלל שאתה עקשן וגאוותן?"

"ב'גריל' יש פשטידת דלעת נהדרת," הוא אמר. "איך זה נשמע לך?"

היא שלחה יד אל סנטרו בתערובת של עדינות ונזיפה והורידה את פיסת ממחטת הנייר מהחתך שנוצר בגילוח.

"למה לא צילצלת למונית מבנגור?" היא שאלה, כמי שירשה את כל העקשנות הגנטית של משפחת וייסמן, אם לא את הגאווה.

"מונית מבנגור!" הוא אמר, מזועזע בכנות מהמחשבה. "החבר'ה האלה נוסעים רק בכביש מספר אחת! בשעה הזאת של היום, היינו נתקעים בפקקים לשעות."

בשלב הזה הם הגיעו אל המכונית, ווֹלבוֹ מסחרית DL, שעשרים ושלוש שנה, בקיץ, בחופשות ובשבתונים, הסיעה תחילה את ג'ק ואשתו, ואחר כך את ג'ק לבדו, מהעיר ניו־יורק למיין וחזרה. הוא תהה בליבו אם כדאי להשאיר את המפלצת הכחולה לנטלי. כמו כל רכושו - כמו כל דבר שהמקרה או הגורל העבירו לטיפולו - הוא שמר על המכונית תקינה ללא פגם. אם תטופל כראוי, לא יקשה עליה להמשיך לנסוע בשנים הבאות. אלא שנטלי אולי לא תרצה לשלם את תעריפי החניה הגבוהים בניו־יורק. אולי, אחרי לכתו, לא תרצה כלל לנהוג בדרך הארוכה לרֶד הוּק, מֵיין. ואף שהיתה ותמיד תהיה ה"צַצקָלֶה" שלו, אוצרו הקטן, אהבתו אליה היתה נטולת כל אשליה כשם שהיתה נטולת הסתייגויות. באופן שבו ניהלה את חייה לאחרונה, לא היה דבר שיכול להעיד שהיא יודעת איך לשמור על משהו בכלל.

"את חושבת שתרצי את המכונית?" הוא שאל כשפתח למענה את דלת הנהג. הוא הלך מסביב, פתח את הדלת שלו, נכנס פנימה ונתן לה את המפתח. "או שעדיף לפרסם מודעה בעיתון?"

"אל תמכור אותה עכשיו. נצטרך אותה בזמן שאהיה פה. אתה לא מתכונן לעבור לניו־יורק?"

"יש כאן הוספיס, בדיוק כמו שם. אלא שכאן אני בבית, ובניו־יורק איאלץ לגור באיזה בית־אבות מסכן, באדיבותה של אוניברסיטת קולומביה."

"סבא, לא באמת גרת בדירה ההיא. היית שם רק, כמה? שלושה חודשים בשנה?"

"יותר קרוב לארבעה."

"יש להם כל כך הרבה מרצים שצריך לאכסן. אי אפשר להאשים אותם..."

"ארבעים ושש שנה, נטלי. לא היה קורה להם שום דבר אם היו ממשיכים את זה לארבעים ושש וחצי."

היא התניעה את הוולבו ואיפשרה לה להתחמם כפי שהוא נהג לעשות. הם ישבו והקשיבו למנוע בצינת המכונית, דבר שהשאיר לו זמן להתחרט על דבריו המרירים. כמי שהתמודד עם מבחר נאה של אסונות, גם אישיים וגם כאלה שהציעה המאה העשרים למי שחי בה, ג'ק וייסמן לא נהג לתת ביטוי למרירות עד כה. הוא שיער שזה סימפטום של המחלה שהורגת אותו.

"אתה יכול להיות אצלי," אמרה נטלי לבסוף. "יש הרבה מקום עכשיו, אחרי שדניאל עזב."

"אני כאן," אמר ג'ק. "ועכשיו גם את כאן."

"כן."

"אפשר לשאול כמה זמן את מתכוננת להישאר?"

"כמה זמן שתצטרך אותי."

"זה לא אמור להיות הרבה."

"סבא."

"בכל אופן. נחמד מצד החברה שאיפשרו לך לנסוע."

"צברתי ימי חופשה." היא העבירה את המכונית להילוך אחורי אחרי שהסתכלה בצורה מופגנת במראה האחורית ובמראות הצדדיות, למענו. אחר כך אותתה והחזירה את המכונית למצב חניה. "בעצם, זה לא נכון."

"מה לא נכון?"

"אני לא בחופשה. התפטרתי."

"התפטרת?" הוא טפח בידו על לוח המחוונים. "כדי לטפל בי? זה בהחלט לא מקובל עלי, נטלי. לא הייתי מרשה לך לעשות את זה."

"זה לא היה בגללך. הם היו מפטרים אותי בכל מקרה." היא פנתה אל הרחוב, והאיצה במכונית לאט כדי לא להחליק על הקרח או להסתכן בנזיפה מצידו על שמיהרה מדי.

"אז למה?" הוא שאל.

"למה." היא נשמעה כעוסה משאלתו, מעצמה, ואולי רק מהצורך לספר שוב את הסיפור. "טוב, עבדתי במשרד עם שותפה, והיא הוזמנה לכמה חקירות. זאת אומרת שאלות של עורך הדין מהצד השני בתביעה משפטית."

הוא חיכה.

"הם היו מהחברה של דניאל."

"הוא כתב את השאלות?"

"לא, הוא עובד במחלקה העסקית. זה היה מסמך תביעה."

"ו...?" הוא שם לב שהיא הפעילה את האיתות. "לא לכביש מספר אחת," אמר בתקיפות. "תמשיכי לנסוע עד שתגיעי לארבעים ושש."

"טוב."

"ראית את המסמך מהחברה של דניאל ובגלל זה התפטרת?" הוא שאל ותהה בליבו אם מוחו מאט את קצב פעולתו, אם היו כאן קשרים כלשהם שכל אדם, פרט לשוטה זקן וגוסס כמוהו, היה מבין.

"זה גרם לי להבין כמה החיים שלנו מסובכים אלה באלה. הוא היה יכול להגיע למשרד שלי לסגור תיק, ואני הייתי יכולה להגיע למשרד שלו לישיבת טיעון. אני פשוט לא רוצה שזה יקרה."

"עזבת מקום עבודה שבו הרווחת פי שניים מכפי שהרווחתי אני בשנה האחרונה שלי כפרופסור מן המניין רק מפני שחששת שתיתקלי בגרוש שלך בחדר הישיבות?"

"זה נשמע מגוחך."

"זה באמת מגוחך."

"אני בסך הכול רוצה התחלה חדשה."

"במה?"

"אין לי מושג. אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה. בסדר?"

הוא הינהן. לא לדבר על דברים היתה תמיד, לדעתו של ג'ק וייסמן, אפשרות זמינה אם לא מועדפת. ובמקרה הזה במיוחד, כי כל מה שהצליח לחשוב עליו לומר לנכדתו הסתכם בסופו של דבר במה קרה לך, לעזאזל? היא תמיד היתה כל כך הגיונית, חזקה, מכוונת מטרה, אפילו עקשנית. אבל מאז גירושיה - לא, מרגע שהחליטה בחוסר היגיון על נישואיה החפוזים והמוטעים לדניאל פרידמן - הילדה היתה במצב מחורבן.

"פני ימינה בצהוב המהבהב," הוא אמר, אבל האיתות שלה כבר הופעל. במובן הזה, לפחות, היא עדיין ידעה מהי הדרך הנכונה.

ה'רֶד הוּק גריל', אסופת תאים מצופים פלסטיק שסודרו כמו מלכודות סרטנים לאורך מפלי קולדקוֹט, היתה המסעדה היחידה בעיר שנשארה פתוחה גם מחוץ לעונה. באפרוריות הקרה של אחר הצהריים זהר המקום כמו הבטחה מוגזמת לחמימות ונוחות, ואף שהבר היה מצופה פורמייקה והקצפת על הפאי היתה מפחית, המקומיים סמכו עליו - וג'ק סמך עליו גם הוא - שיעודד את רוחם במנהרה האפלה והאינסופית של חורף בצפון־מזרח ארצות־הברית. ג'ק הזמין את מנתו הרגילה - דג, צ'יפס וטבעות בצל - אף שידע שלא יוכל לאכול ממנה הרבה. הוא לא היה מסוגל לסבול הרבה משום דבר בשלב הזה, למרות מה שהבטיחו לו הרופאים כששיכנעו אותו להכניס את התומכן כדי להקל על הצהבת שלו. הוא ירד במשקל כל כך מהר, עד כי חשב שהוא פשוט ייעלם לפני שהסרטן יהרוג אותו.

המנה הרגילה של נטלי כללה המבורגר ודיאט קולה, אבל היום היא הזמינה מילשייק שחור־לבן, וכשלואיז הביאה את האוכל היא הכניסה קשית לתוך ספל המתכת הקפוא של הבלנדר שבו נהגו להגיש ב'גריל' את השייקים שלהם, וכיוונה את כוס הגלידה והחלב לעבר ג'ק.

"את זה יהיה לך קל יותר לעכל."

הוא טפח על ידה, ומתוך הכרת תודה ונימוס לגם לגימה והפגין הנאה מהשיקוי הסכריני הסמיך. הוא שנא מילקשייק.

בסוף הארוחה ניגשה לואיז עם פיסת פאי, על חשבון הבית, פאי שנאפה באותו בוקר מאוכמניות שהוקפאו בסוף הקיץ האחרון.

"זה יעזור לכם להגיע עד הקיץ הבא," היא אמרה.

היא ונטלי החליפו ביניהן מבטים. לואיז הניחה יד על כתפו של ג'ק.

"מה שלומך, ג'ק?"

"בסדר, לואיז," הוא אמר.

אחר כך הוא הרגיש מחויב לטעום מהפאי. היה לו טעם של חומץ ומלח.

"טעים מאוד," הוא אמר.

"תודה, לואיז," אמרה נטלי.

כשעקבו אחרי לואיז החוזרת למטבח, אמרה נטלי, "מאז שדניאל עזב כולם שואלים אותי 'נטלי, מה שלומך?' כאילו הם מחכים שאפרוץ בבכי, אתלוש לעצמי את השיער או משהו כזה. אני אף פעם לא יודעת מה לומר."

"בדיוק בשביל רגעים כאלה המציאו את המילה 'בסדר'."

"כנראה. אבא מצלצל אלי כל בוקר ואומר: 'כמה גרוע זה היום, חמודה?' ואני אומרת לו מספר מאחת עד עשר. בחודש־חודשיים הראשונים הייתי כמעט תמיד באזור האחת והשתיים, אבל בזמן האחרון הגעתי לסביבות חמש."

"אבא שלך עושה גם לי אותו דבר, כל בוקר." ג'ק חיבב את ניל שטיין, חתנו, שהיה קרוב אליו יותר מבתו. קרוב עד כי הטקס היומי הזה, של בדיקת מצבו, הביא לו נחמה יותר משהרגיז אותו.

"איזה מספר אתה אומר לו?" שאלה נטלי.

"אני מנסה להישאר מעל שש."

"סרטן הלבלב ואתה על שש. בעלי הדפוק בוגד בי, ואני על אחת. אוקיי, זה אומר שאני האדם האנוכי ביותר בעולם."

דבריה העלו חיוך על שפתיו של ג'ק.

"אני שמח שאת פה, יקירתי," הוא אמר. "עכשיו בואי נלך." הוא דחף אחורה את כיסאו. "בואי נצא ונסתכל על המפלים לפני שיהיה חשוך מדי ולא נראה שום דבר."

"בטח חלק שם. והשלג ממשיך לרדת."

ג'ק לבש את מעילו ועטה על ידיו את כפפותיו. הוא נתן לה את הצעיף שלו. "קחי את זה. אני לא יודע מה חשבת כשהבאת מעיל כזה למיין בחודש ינואר."

"רציתי להיראות יפה בשבילך."

"את תמיד יפה בעיניי."

"אז רציתי להיראות יפה גם בשבילי. זה עוזר, לידיעתך."

היא אמרה זאת כי הרגישה מכוערת ובלתי רצויה מבפנים.

"אני מבין," הוא אמר. "בואי, יפהפייה."

הוא אחז בזרועה כשהם יצאו בשלג אל קו המים, הוא לא היה בטוח אם כדי לתמוך בה או להיתמך בעצמו. הם הגיעו אל המפלים, געש מסתורי של מי ים ששינה כיוון עם כל מחזור של הגאות. זו כנראה היתה גאות חלשה, כי המים זרמו במעברים הצרים בין החופים הקרובים לרחוקים כאילו אינם יודעים לאיזה כיוון לפנות. נטלי השליכה מקל למים, והם עקבו אחריו כשנסחף בעצלתיים על הגלים.

"החיים שלך לא נגמרו, נטלי. את תפגשי גבר אחר."

"באמת? אני רוצה מה שהיה לך עם סבתא. סוג כזה של רומן. בפעם הראשונה שראית אותה, ידעת."

"ידעתי? מעניין. ספרי לי, מה ידעתי?"

הוא הבין שדבריו זיעזעו אותה.

"שהיא, אתה יודע, שהיא האחת."

"ה'אחת'." הוא הניע את ראשו מצד לצד.

"סבתא לא היתה האחת?"

"סבתא שלך היתה אישה יפה וטובת לב, ואני אהבתי אותה מאוד. אם היא היתה ה'אחת'? אני לא יודע. זה נשמע לי פשטני מדי."

"מה שקרה עם דניאל לא היה כל כך מסובך, סבא. הוא אהב אותי. ואחר כך כבר לא. או שאולי הוא פשוט אהב אותה יותר."

"יכול להיות. ואולי הוא סתם חרא קטן."

"וואו!"

"זה מספיק פשוט בשבילך?"

היא צחקה כל כך, עד כי נאלצה להוציא ממחטת נייר מכיסה ולקנח את אפה.

"תראי," הוא אמר והצביע על המים, במקום שראשו החלק של כלב ים הציץ מתוכם. "ככה כלבי ים ישנים. כשהגוף שלהם למטה והראש, כמו שנורקל, מעל המים."

"אוי, אלוהים," היא אמרה. "דניאל אף פעם לא מצא חן בעיניך."

"דניאל אף פעם לא מצא חן בעיניי."

"אז למה לא אמרת שום דבר לפני שהתחתנו?"

"לא חשבתי שתרצי להקשיב."

אף על פי שיצאה עם דניאל פרידמן שנים, והנישואים עלו על הפרק לעיתים קרובות, כאפשרות שנדחית, בסופו של דבר הם נישאו מתוך דחף, ללא התראה מוקדמת, או למיטב ידיעתו של ג'ק, בלי שום דיון בכלל. הוריו של דניאל היו בדרכם לחופשה בנובה סקוטיה; ג'ק הציע להם את חדר האורחים שלו והזדמנות לנוח מטיולם הארוך מניו־יורק לפני שנסעו לתפוס את המעבורת בסנט ג'ון. נטלי ודניאל כבר תיכננו לבלות את השבוע עם ג'ק, יחד עם ניל. רק כשהבינו כי כל מי שנשאר משתי משפחותיהם עמד להיות באותו בית למשך יום ולילה, החליטה נטלי להתחתן. ג'ק חשב שזה רעיון גרוע, אבל התאפק ולא אמר דבר, כי סבר שהגבר הצעיר ימצא דרך להתחמק. אלא שדניאל, נאמן לנפש החמוס שלו, איפשר לאונייה להפליג אף שידע על החור בגופה, וכך מצא ג'ק את עצמו מארח טקס קטן ונחמד על חוף הים, טקס שבו קרובי משפחתם של נטלי ודניאל הצטרפו לאוסף מקרי של מכרים שבמקרה היו באזור רד הוק באותו אחר הצהריים של 20 ביוני. כעבור שלושה חודשים, כשהדהים דניאל את נטלי המסכנה והתוודה באוזניה כי זה שנתיים הוא שוכב עם עורכת דין זוטרה, ג'ק לא הופתע.

"אתה צודק," אמרה נטלי עכשיו. "לא הייתי מקשיבה, כי אני טיפשה." מבטה נשאר צמוד לכלב הים, וג'ק ראה את הדאגה בעיניה, מראה שהיה מוכר לו מאז היתה פעוטה. "אם כריש מתקרב אליו כשהוא ישן, הוא מתעורר?"

הצמרמורת החלה במרחק כמה קילומטרים מהבית, וכשהגיעו אל זוג העמודים הלבנים שסימנו את הכניסה לשביל הגישה הארוך, המכוסה חצץ, כבר רעד כל גופו של ג'ק, ושיניו נקשו. הוא תפס יד אחת ביד האחרת כדי שלא תפרפרנה בחיקו כמו דג שנתפס בחכה. המכונית עברה דרך ערוץ כחול־לבן של שלג שנערם מצידי השביל. נטלי המשיכה לנסוע עד המדרגות הקדמיות של הבית. ג'ק עצם את עיניו. לא היה לו כוח אפילו לפתוח את הדלת, ובוודאי שלא לצאת מהמכונית. הוא המתין, הקשיב לחריקתו וטריקתו של מכסה תא המטען, ולחבטה של תיקיה על מדרגות המרפסת.

"סבא?" אמרה נטלי. היא פתחה את דלתו וריחפה מעליו. רמז של בהלה נשמע בקולה. "אתה בסדר?"

"סתם עייף," הוא אמר.

"אתה מזיע."

ואכן, זיעה ניגרה על מצחו, נקוותה בבתי שחיו ובין רגליו.

"לא יזיק לי לישון קצת," הוא אמר.

הוא איפשר לה להוציא אותו מהמכונית ולעזור לו להיכנס הביתה, אבל כשניסתה להיכנס אחריו לחדר השינה שלו, עצר בעדה. הוא סגר את הדלת, ואחרי ניסיון קלוש להתמודד עם כפתורי חולצתו, נכנס מתחת לשמיכה ונתן לקדחת להשתלט עליו. הוא ישן שתים־עשרה שעות, וכשהתעורר בשש היתה הרגשתו טובה כפי שלא היתה כבר שבועות, והוא היה חזק מספיק אפילו למלא את תנור העצים ולהדליק אש. כוחו עמד לו גם להרתיח קנקן קפה, אך לא לשתות אותו.

נטלי ירדה זמן קצר אחריו. בפיג'מת הפלנל שלה, בשערה הפרוע ובעיניה הנפוחות משינה, היא נראתה שוב כילדה הקטנה שאיתה העביר כל כך הרבה בקרים, סיפר לה סיפורים על מלחמת טרויה, על המלחמה הפֶּלוֹפּוֹנֶזית, על אנטיגונה ופּוֹליניקס, על אודיסאוס ופֶּנֶלוֹפֶּה. סיפורים מאוד לא מתאימים, בחלקם, לילדה קטנה, סיפורים על טבח, מעשי חבלה ובגידה. היא אהבה אותם מאוד.

"את רעבה? רוצה שאכין לך פנקייק בצורת האות N?" הוא לא התכוון ברצינות, אבל ההצעה נשמעה כנה באופן לא צפוי.

היא חייכה. "עבר הרבה זמן מאז שאכלתי דבר כזה."

"אה!" הוא אמר, ונבהל קלות עכשיו, כשהבין שהיא קיבלה ברצינות את הצעתו הטיפשית. הוא הטיל ספק ביכולתו לבצע את המשימה, מבחינת המצרכים שברשותו וכוחו הגופני. "אני - אני בטוח שהייתי יכול - "

"אני לא רעבה," היא אמרה.

"אה," הוא אמר ונשמע מאוכזב, למרבה הפליאה.

"איך אתה מרגיש, סבא?"

"הרבה יותר טוב." הוא הסתכל עליה. "ישנת טוב?"

"לא כל כך."

"בגלל המיטה?"

"המיטה בסדר. גם בניו־יורק אני לא ישנה טוב." היא ניגשה אל הדלפק, מזגה לעצמה ספל קפה והוסיפה לתוכו מעט חלב מהמקרר. כשחזרה אליו היתה בידה פיסת נייר.

"זה בשבילך," היא אמרה. היא נתנה לו צ'ק, מקופל לשניים. כשפתח אותו, התברר לו שהיא רשמה לזכותו סכום של חמש־מאות דולרים.

"זה מה שנתת לי ולדניאל. לחתונה שלנו. אני מחזירה לך את זה."

"מותק, זה טירוף. בגלל החמש־מאות דולר האלה תצטרכי לשלם עוד מס ירושה." הוא ניגש אל תנור העצים, פתח את הדלת, והשליך את הצ'ק אל האש.

"בזה הסתיים החלק הזה בתוכנית שלי," היא אמרה, ונשמעה כל כך אבודה, שהוא כמעט התחרט על מעשהו.

"על איזו תוכנית את מדברת?" הוא שאל. "החזרת המתנות שלכם?"

"אני לא אמורה להחזיר אותן, לדעתך, אחרי שהנישואים נמשכו רק שלושה חודשים?"

"את רוצה לדעת מה דעתי? אני חושב שאם בעלך, החרא הקטן, עוזב אותך בגלל איזו צעירונת, אחרי שהקדשת לו שתים־עשרה שנה מחייך, מגיע לך ליהנות מהנחמה הצנועה שמעניקה מכונה אוטומטית לאפיית לחם. או צ'ק של חמש־מאות דולר מסבא שלך."

היא הינהנה הנהון קטן, כנוע, כמו של ילדה, שגרם לו כאב לב.

"אני זקוקה כנראה לתוכנית חדשה," היא אמרה.

באותו רגע היא פרצה בבכי. בכי חרישי, שנמשך זמן רב, בלי שאמרה שום דבר על הסב שעמדה לאבד בקרוב או על הבעל שכבר איבדה. הוא טפח על גבה ואז, כשהיא לא הראתה שום סימן שהיא מתכוונת להפסיק לבכות, הלך לנסות למצוא למענה קופסת ממחטות נייר. הוא שכח לחדש את המלאי. כששקל בדעתו להביא לה גליל נייר טואלט, נזכר כי בחדר השינה שלו יש מגירה מלאה ממחטות בד ישנות, מגוהצות למשעי. כשהרים אחת מהערימה, הוא ראה במגירה נרתיק קטן מקטיפה שחורה בלויה. הוא הרים אותו, ונזכר בכאב קלוש במשקלו על כף ידו. פעם, בעבר, היה תוכנו של הנרתיק הזה מעין אובססיה. עכשיו היה נרתיק הקטיפה רק עוד אחד מהדברים שמילאו את מגירות השידה שלו. הוא הצטער שאין ביכולתו לעזור לנטלי להבין את שבריריותם וחולשתם של עצמים, של זיכרון, אפילו של רגשות, לעומת הזמן וכוח החיסול שלו, הגדול מכוחו של דריָווש מפרס או של היטלר מגרמניה. אלא שיהיה עליה לחיות זמן ארוך ולאבד עוד ועוד כדי לגלות זאת בעצמה.

הוא חשש ממה שנטלי עלולה לעשות אחרי מותו, בלי עבודה שתסיח את דעתה. הוא דמיין אותה יושבת לבדה בעיצומו של חורף במיין, כשדיכאונה הולך וגובר, והיא מאבדת את הניצוץ האחרון שהפך אותה לעונג של חייו. הוא שקל בידו את נרתיק הקטיפה עוד רגע, ואז לקח אותו איתו חזרה למטבח. הוא נתן לה ממחטה, ואחר כך, כשהיא מחתה את עיניה ומחטה את אפה, העביר את תוכן הנרתיק לתוך כפו. הוא החזיק בידו את שרשרת הזהב. התליון העשוי תחרת זהב התנדנד. היה עליו טווס אמייל, ובקצה כל נוצה שלו נצצה אבן יקרה.

היא נרתעה כשראתה אותו, כאילו לא היה זה חפץ אמנותי קטן ויפה בסגנון אר־נובו אלא משהו נתעב.

"אוי," היא אמרה.

"מה קרה?"

"חבל שלא הקשבתי לך. לא רצית שאענוד את זה בחתונה, ואני התעקשתי. ועכשיו אני אחשוב עליו בכל פעם שאסתכל על השרשרת וארגיש אשמה."

"זה לא נראה הוגן. אחרי הכול, השרשרת הזאת היתה אצלי הרבה לפני שאת ודניאל בכלל נולדתם."

"קנית אותה בשביל סבתא, או שהיא ירשה אותה?"

"לא זה ולא זה. היא היתה שלי."

"לא של סבתא?"

"לא."

"באמת? אז למה אמרת לי שזה היה שלה? רק בגלל זה ענדתי אותה."

"לא אמרתי לך אף פעם שזה היה שלה. למה שאגיד דבר כזה אם הוא לא נכון?"

היא צימצמה את עיניה וניסתה להיזכר.

"אה," היא אמרה, כאילו ניסתה לוותר בנקודה זו. "אז של מי היא היתה? של אמא שלך?"

"לא."

"אז של מי?"

"זה בדיוק העניין. אין לי מושג." הוא ראה ניצוץ של עניין בעיניה, התחדשות של הניצוץ שעד לאחרונה היבהב תמיד בעיניה של נטלי שטיין. הוא עמד להזין את האש הקטנה הזאת בכל חומר בעירה שיעמוד לרשותו. "לכן אני צריך את העזרה שלך."