C.V.

* * *

בנסטְלֶה ארגנו יום כיף לעובדי המחלקה של אריק. לשוויצרים היה ברור שאין לצרף את בני הזוג, אבל כשהתברר לאריק שיוצאים לרַפְטִינְג במורד אחד הנהרות באזור, הוא דאג שגם אני אבוא. "פרופסור ופוסט דוקטורנטית מוקפים בצעירים בגיל בניהם," הרהרתי, ולמרות זאת חוסר ההיכרות עם שאר המשתתפים והרצון לפרוק את עולו של הגיל הציפו אותי בחדוות נעורים. גשם החל לטפטף, והשמים האפירו את האגם שמימין הדרך, אבל משפנינו שמאלה אל ההרים, וטיפסנו מעבר לשכבת העננים שנתלתה על המורדות, זרחה לה שמש של פאתי חורף ונסכה בנו רגיעה של נופש.

כמעט בראש ההר פנינו בטלטלה לאחד השבילים ועצרנו סמוך לצריף עץ ארוך. במחסן חשוך שלצד הצריף נדחקנו לתוך ציוד מושאל של חליפות צלילה מגומי מָהוּהַּ, נעליים מיוחדות ואפודות הצלה. מן התקרה הזדנבה לה מנורה של 50 ואט והאירה באור קלוש. שמחתי. חוויית ההתפשטות בקבוצה לא נעמה לי; אבל משיצאנו ל"תמונת מחזור", כשבידינו משוטים מונפים בצהוב מזעזע, נכבשה הבושה וצחקוקי המבוכה והפחד של כולם כיסו על קול שקשוק מי הנהר. במשפטים קצרים הוסבר לנו שבכל סירה ישבו שמונה עם מדריך, ושעלינו לציית בקפדנות להוראות. גיחכתי למראה מבטי המדריכים המשתאים כשהבחינו בפער הגילאים שבינינו. הנחנו בשתיקה שהתושייה הצברית וכושר החיקוי יעמדו לנו ואיש לא הבחין שלא הבנו מילה עם היציאה. אריק החל לסגת ממני ובצעדים מהוססים הצטרף לסירה השנייה בלי להסב אליי ולו מבט. רק כשיצאנו התברר לנו שהמסע מסוכן. הסירות הושקו ממזח מאולתר שהיה גבוה בשני מטרים מפני המים כשאנחנו בתוכן, אני באחת ואריק באחרת, דבוקים למושבים ואוחזים בחבל שנכרך סביב הדפנות. את כפות הרגליים דחקנו מתחת למושב, ומיד נרטבתי מבעד לנעליים, והרגשתי איך זוחל לי לשם נחיל נמלים וקור שלגים מקיז את החיים מרגליי. כבר בהשקה עפו שני צעירים לתוך המים שזרמו במורד בקצב מבהיל. הנהר לא היה עמוק במיוחד, והם חולצו לתוך הסירות שרועים על גחונם ומבוהלים. מרגע זה הרגשתי איך כל השרירים הרדומים שלי מתחדדים לכוננות על. חוסר אונים רפוי זיגזג בעורפי. זה לא היה פחד. זו הייתה מין תערובת של עלבון ותהייה. האם אריק חזה קשיים שלא יוכל לעמוד בהם, או חשב שבסביבה זרה יוכל לגייס יותר את כישוריו? ואולי יש אצלו מדורים שאינני מכירה עדיין? לא אמרתי דבר, ורק הצצתי בו בכל פעם, בחנתי את תנועותיו, והראש שלי נע בהנהון של "למה ומי חוץ מאתנו עֵד לכך, ומה יגידו". לא נותר לי זמן למחשבות נוספות כי מיד נסחפנו על המים, ולקול צעקות המדריך הנפנו את המשוטים קדימה ואחורה. עד עכשיו לא ברור לי אם אנחנו השטנו את הסירות או שהטבע עשה את שלו. לרגעים נדמה היה שאנחנו נחבטים אל הצוקים או אל הענפים שהזדקרו מאיימים מן החוף אל תוך המים. צווחנו כל אימת שהנהר השתלט על הנתיב במפלי זרם לא צפויים, וכשהמים רגעו מעט היה המדריך שלנו מכה במשוטו בתחתית הנהר או מתעתע בכיוון, כדי לשמור על המתח. שנים שלא ידעתי צהלת אדרנלין כזו; כמו כולם צרחתי מן הפחד את הכעס והשמחה שנאגרו בי כנראה בשנות העצב הגדול. תשעים הדקות היו ארוכות אבל נגמרו באחת, ונשלפנו מן המחלצות הרטובות רצוצים ועליזים. בדרך חזרה ישבתי ליד אריק והתרפקנו מותשים זו על זה. ניסיתי לא לפגוש באישוניו כדי לא להסגיר את הבליל שפעם לי ברקות. בערב צלצלנו לילדינו אלון וארז, וסיפרנו להם בפרוטרוט על המסע, ומובן שהם התפעלו.

כל הלילה כאבו לי הכתפיים, כאב של מנצחים, וידעתי שהיה לי, לאחר בר מצווה של שכול, מעין טקס חניכה ושעומר מציץ בנו מהשמים בגאווה של בן ואולי הוא שואל, או אולי הוא יודע למה היינו בסירות נפרדות.

שווייץ לא הייתה זרה לי. נסענו אליה עם עומר לפני שהתגייס. אתו ישנו באכסניות נוער, עצרנו בכל אתר שבחר וקרענו את הכבישים. הרכב גיהק כשהחליף מהלכים וצחקנו נורא. והמשכנו לאיטליה, ובפירנצה עמדנו מול הפסל של דוד, ולא הצלחנו להינתק, ובפיזה עומר רץ עם אריק במעלה המגדל הנטוי, ואני עקבתי אחריהם מלמטה. ואחר כך אכלנו שם סטייק מגלומני כאילו אין מחר, וחום אימים ויתושי ענק בוונציה הבריחו אותנו ושבנו לנופיה של שווייץ ואהבנו אותם עוד יותר. וכשחזרנו, עומר התגייס והמראות נעלמו, ורק עכשיו הם מתחברים לי אל אז.

* * *

בוקר. אריק ואני המשכנו לשכב מכורבלים ראש אל ראש, אני על צדי השמאלי והוא על ימינו. טמנתי את פניי בשערו, נושמת לתוכי את ניחוחו ומחככת את אפי בשורשי תלתליו. שנינו הקשבנו בשקט לשקט, כאילו יש עולם ויש אנחנו, אבל רק אנחנו ישנַם.

– "אל תקום עכשיו. אני שונאת שקמים מיד," אמרתי.

– "אני מוכרח להגיע מוקדם לעבודה," אמר.

– "אני יודעת," לחשתי.

הוא ממהר להתקלח, שנינו שותים קפה בעמידה.

והוא יצא.

מילאתי את האמבטיה במי קצף כחולים, כרכתי מגבת גדולה על השֵׂער ונכנסתי למים. האמבטיה כאן בשווייץ עמוקה במיוחד; חדר האמבטיה גדול והאסלה ניצבת סמוך לחלון. החרסינה צהובה והמרצפות הן ריבועי מוזאיקה חוּם לבן. המרצפות והתאמת הצבעים נקבעו לפני שנים, ובכל זאת שוררת שם עדיין אווירה נעימה. הבית הוא אחד בשורת בתים שכאילו הוצאו מתמונת פרסומת לתיירים המחפשים נוף שוויצי של אגמים תכולים והרים מעוטרי שלג. הדירה מעלה בי זיכרונות ילדות מן הבית שבו נולדתי בירושלים. החלונות המקושתים, הקירות העבים, הרדיאטורים, המרפסת הצרה שמקיפה את הדירה, שניתן לצאת אליה מכל החדרים, הכול מוכר ומרגיע. ההול משמש חדר כניסה וגם חדר אוכל והוא מרכז הדירה. הדירה ממוקמת בקומה השנייה של הבית בן שלוש הקומות הנמצא במדרחוב הנמל בפּוּאִי שבלוזן. נמל הסירות הקטן בחזית הבית שוקק ברווזים וברבורים. לרגע חשבתי שלכל מקום שאנו שוהים בו יותר מכמה ימים, ושלתוכו אנו פורקים את המזוודות, מניחים כמה ספרים בכוננית ותולים כמה תמונות – אנו קוראים בית. זה לא המבנה זה אנחנו. לכאן נשאנו את הזיכרונות, וכאן אנחנו אוהבים ובוכים וצוחקים ונושמים זה את זה. ויתכן שזהו רק מקום מגורים זמני אבל זהו הבית.

יצאתי מן המים, לבשתי את שמלת המקסי עם המחשוף העמוק, מתחתי את גרבי הניילון מן הסוג שמשתמשים בו להתעמלות אירובית ונעלתי את נעלי ההליכה הגבוהות שהפכו כמעט לסמל המסחרי שלי. השעה הייתה שתיים בצהרים. עמדתי מול המראה, ותהיתי: להתאפר? לצאת לטיול רגלי לאורך האגם? אולי אנגן מעט?

באותו מסלול שבו זורמת התאווה כלפי מעלה פעפעה עכשיו מין חולשה מן הלב אל הגפיים. יצאתי למרפסת, ישבתי על כסא הפלסטיק הלבן, שאפתי אוויר והדלקתי סיגריה.

הנוף כאן משתנה. האגם שהיה בבוקר אפור השתנה לירוק־כחול, והערפל שכיסה את הרי צרפת שמן העבר השני, התפזר וחשף אותם. השלג על הפסגות נראה כמו קצפת שגלשה פה ושם במדרונות. שמש של אביב הגיחה מבעד לעננים וחיממה מעט. סמוך לאגם עמדו אם וילד קטן ופיזרו שאריות לחם לברווזים. מישהו טייל עם כלב ללא רצועה והכלב חמק לעבר המים. גן עדן.

הטלפון צלצל. כיביתי את הסיגריה באדמת האדנית. זו הייתה אחותי.

– "מה את עושה כל כך מוקדם בבית?" שאלתי.

– "יש עיצומים. כל הארץ על סף שביתה," אמרה נירה.

– "לא ידעתי," עניתי.

– "מה חדש?" שאלה.

– "שום כלום מיוחד," עניתי.

– "רציתי לשמוע את קולך ולומר לך שאני נורא מתגעגעת ושאני אוהבת אותך," המשיכה, "מה את עושה?" הוסיפה.

– "כלום."

– "ומה עם עבודה בשבילך?"

– "שום דבר לא הסתדר עדיין. אין סיכוי שאשתלב כאן בעבודה מדעית. השוויצרים אינם ספונטניים, וסבלנותי מתפוגגת..."

נירה מילמלה משהו כמו "את צריכה להפגין סבלנות, אחרת קוצר הרוח שלך עלול להיות לך לרועץ," אבל דבריה רק הרגיזו אותי.

– "הרי רק לפני שנה סיימתי את הדוקטורט. ובשנה שחלפה עסקתי בהרחבת מסקנות המחקר, ואפילו סיימתי לכתוב מאמר שהתקבל לפרסום בעיתון מדעי. לא מגיע לי שאשב כאן מובטלת..." כמעט ייבבתי.

נירה לא ידעה מה להגיד והתחילה ללעלע. אותי הדבר הרגיז.

"אז נדבר בערב, ביי," אמרתי וסגרתי.

בא לי לבכות. משהו דפוק קורה לנו. אני הופכת והופכת בכל הפרטים ואין סיבה ומסובב. אני שבה למרפסת ומתבוננת. הנוף כל כך יפה וכל כך רחוק ממני. אני לא מצליחה להתחבר לשום חלק ממנו. הסירות שרק הלילה טולטלו בשל הרוח שהגיחה משום מקום, עומדות ללא זיע. התרנים ששקשקו וצלצלו ללא הרף, מיתמרים, ופרחי הבגוניה ששתלו עובדי העירייה בעציצי ענק והציבו בסדר מופתי, מכתימים באדום כתום צהוב את מרצפות הנמל. שוב הדלקתי סיגריה. שנים לא עישנתי, וכאן אני מעשנת כמכורה, אבל לא בנוכחותו של אריק. הוא מעלים עין כאילו אינו יודע. עוד מעידה במערכת היחסים שלנו. אני מציצה בשעון ומגלה שהשעה כבר 3:30. הזמן זוחל ורץ בו־זמנית. אני מתיישבת ליד הפסנתר הקטן ששכרנו. ביקשתי להעמיד אותו בחדר שדלת המרפסת שלו פונה לאגם. כך אינני מפריעה לאף אחד כשבא לי לנגן לעצמי, ומי שאינו רוצה לשמוע אינו חייב. כמו תמיד אני מנגנת באך. בשנה האחרונה הפכה הפנטזיה הכרומטית לחלק ממני. אני נושאת את התווים לכל מקום, ומצפה למצוא פסנתר טוב, כדי שאוכל להתענג על מה שרק לי יש חלק בו. פעם הגבתי על דבריו של פרופסור חובב מוסיקה, שההבדל בין לנגן יצירה ובין להאזין לה הוא כמו בין לעשות אהבה ובין לאונן. עד היום האנלוגיה וזיכרון מבטו הנבוך מעלים חיוך על שפתיי. כשאני מסיימת את החלק הראשון של הפנטזיה אני חשה סיפוק והחמצה; ברור שאינני יכולה להגיע לרמת ביצוע של נגן קונצרטים. הסיכוי לביצוע מושלם הוא קלוש גם כשהפסנתרן הוא מקצועי. אני, שפחד הקהל אפילו באקדמיה, היה ממצה ממני את יכולתי, לא הייתי מסוגלת להתעלות דווקא בשעת מבחן. ובכל זאת מפעמת בי תמיד תחושת הכמיהה.

אני מנגנת והאצבעות מלטפות את המנענעים כמו היו מרופדים באזוב קפיצי, ולפעמים כאילו פרטו על מיתרי כינור כואבים. לו יכולתי להתגבר על המאמץ של קריאת התווים ולדלג על המעידות הטכניות, יכולתי לחכך את שורשי ההוויה בנימי הצלילים.

ניגנתי שעה וקמתי להכין ארוחת ערב. משהו פשוט. רק סלט חסה, תרד מאודה ושניצל.

פתחתי את הטלוויזיה בערוץ CNN וחיכיתי.

הזמן זחל.

אריק נכנס רק בשבע. אכלנו והשתרענו מול הטלוויזיה. הפעם כל אחד על ספה נפרדת. בשמונה שמעתי את הנשימות הקצובות שלו. עוד יום עבר. בלילה שכבתי לידו, הוא בחולצת טריקו ותחתונים ואני ערומה. לא הצלחתי להירדם. נצמדתי אליו, כשהוא שוכב על צדו השמאלי. צלעותיי פועמות, ואני דחוסה אל גבו וברכיי מכונסות אל בינות רגליו. יד ימין שלי ניסתה להגיע אל אזור חלציו ללא הצלחה, ולבסוף נדחסה בין הירכיים שלו פסוקת אצבעות. היה לו חם מדי והוא השליך מעליו את שמיכת הפוך, התנשף מעט והמשיך לישון. אין מה לעשות, חשבתי. נשמתי נשימה עמוקה, סופגת לתוכי את הריח שלו ונזכרתי שבערב שכחתי לקחת תרופה. קמתי בשקט, לקחתי אותה, השתרעתי על הספה בסלון ונרדמתי מול הטלוויזיה.

כשהתעוררתי הכול כאב לי. אריק לא היה בבית. יצאתי למרפסת והסתכלתי לשמים. חיפשתי את קולו של עומר בתוך השקט אבל רק שכשוך מי האגם בשולי החוף בעבע באוזניי. כמו אתמול ניגשתי לפסנתר. לוקח זמן רב עד שמבינים את עומק הצלילים, את ההרמוניה הסוחפת ואת הקונטרפונקט החכם של באך. אבל לי קשה להתמסר טוטלית. כשהידיים נעות והאצבעות מכיירות את הצלילים אני נמוגה לתוך החלל של ה"למה זה קורה לי?", מפסיקה לנגן ודמעות נקוות משום מקום וזולגות חמות ומלוחות, ואני אוספת אותן בקצה הלשון.

בקיץ הזה ימלאו שלוש עשרה שנים ארוכות ארוכות למותו של בננו עומר. בר מצווה של מעלה. עומר נפל בעת השירות הצבאי בחיל האוויר. מיום שנפל לא שבתי לעצמי. המשכתי ללמד, ומילאתי את חובותיי בתור אם ואישה. אבל השמירה על השפיות חנקה בי את זעקת האמהוּת. בשנים הראשונות הייתי נוהגת כשחלונות הרכב סגורים וצורחת. דאגתי לנסוע בנתיב הימני ומלמלתי את שמותיהם של ארז ואלון, כדי שלא אקלע לתאונה. אחר כך הייתי מוצאת את דרכי ליער קק"ל שנקרא על שמו, והייתי מונה את אבני השביל אשר מוביל אל האנדרטה כדי שהזמן יתקתק. ובכיתי בחושך כדי שעומר ידע שאינני שוכחת אותו אף לא לרגע. וגם עכשיו כשכל החושים שלי מתקהים, גיליתי שרק חוש הריח שלי מתחדד עם הגיל. ואני מחפשת את הריח שלו בכל מקום. וכשאנו טסים גבוה בשמים אני מתבוננת תמיד מחלון המטוס ומחפשת את דמותו בינות לעננים. וכמעט לעולם אינני עוצמת עין, שמא אחמיץ איזה עב מרמז. במשך עשר שנים קיימנו ביום ההולדת שלו טורניר כדורסל לזכרו. וכולם באו. חבריו השתתפו ותלמידי בית הספר התיכון שעומר למד בו וחיילי הבסיס הצבאי שלו... והיה שמח ועצוב. אבל החברים בגרו מאוד וכבר נראה היה שקשה לגייס את כולם, והפסקנו. עומר רצה ללמוד רוקחות לאחר השחרור. אני זוכרת אותו יושב על המיטה, מהנהן בראשו, חיוך מתפשט על שפתיו כשהוא חושף טור שיניים, ואומר "אני רוצה להיות פרופסור כמו אבא שלי, מה רע?" אבל הוא נפל בתום השירות, ומכתב הקבלה לאוניברסיטה הגיע בימי השבעה. אני רואה את אלון מחזיק במכתב על סף דלת המטבח הפונה החוצה, המום וקפוץ שפתיים.

היו לי רגעים קשים בבית הספר, בעיקר כי הרגשתי שמוגזם להעמיס על תלמידים משהו מתחושת השכול. "תורם עוד לא הגיע," חשבתי, והתחלתי ללמד חיילים משוחררים שמתכוננים לבחינות בגרות במתמטיקה.

מילת המפתח הייתה שפיות. שפיות בתפקוד היום־יומי. אבל הלילות היו ארוכים. עומר ביקר אותי בחלומי רק לפעמים. בדרך כלל הוא היה ילד קטן. וכשבא, לא רציתי שהשמש תזרח, ובבוקר נשארתי ערה בעיניים עצומות עד שהייתי חייבת לקום. למחרת הייתי מנסה לפרוץ לתוך אותו חלום בכוח אבל ללא הצלחה. "לו יכולתי לבלות אתו יותר בלילות," חשבתי. והזמן רץ ועמד מלכת. ולאט לאט כמו מנבכי ידע קרמה בי התחושה שאולי כדאי לי להתחיל ללמוד. ככל שגלגלתי את האפשרות היא נראתה תמוהה אבל בת ביצוע. אבל מה ללמוד? מתמטיקה סוגרת את שעריה בפני בני השלושים ולכן התחלתי לרמוז לאריק על האפשרות שאחצה את הקווים מהוראה ללימודים, והפתעתי אותו כשהצעתי לפנות ללימודי רפואה – מחקר כמובן ולא רפואה מעשית. הוא תמך בי, אולי משום שלא האמין שאממש את המשאלות שלי. לי נדמה היה, שהתואר השלישי יאפשר לי להצטרף בתור שותפה אל אריק בנסיעותיו. שנים לא ידעתי ממש במה הוא עוסק, וכשהצטרפתי לעתים לכינוסים המדעיים, תהיתי איך אנשים שנראים אינטליגנטים, מקיימים כינוס בין־לאומי שכל עניינו מולקולה שאדם מן היישוב לא שמע על אודותיה. פתאום הבנתי שקיים ממד שאינני קולטת, ושאם אתמודד אתו אולי אנציח בדרך זאת את עומר שלי. הנחתי שהתואר השני שלי במתמטיקה יסלול בפניי את הדרך, ואמנם התקבלתי לאוניברסיטה העברית כתלמידה מן המניין.

במבט לאחור, כשעיני צופות במחול הצפרירים שמעל מי האגם בלוזן, אינני בטוחה שההחלטה הייתה נכונה.

לטקס חלוקת התעודות למסיימי הדוקטורט שנערך בירושלים לא הגעתי. אבל לא פעם הכנתי את הנוסח של נאום הסטודנטית שלי בפני הקהל הנכבד. חשבתי לחלוק אתם את עובדת היותי אם שכולה שמבכה את בנה שהחמיץ עולמות. הקהל בארץ, שמורגל באימהות שכולות ובמעשי הנצחה נדירים, בוודאי היה מייחס לקישור בין עבודת המחקר להנצחה ביטוי של התנשאות וניסיון של סחיטת סימפטיה. וחשבתי להעביר אליהם ברמז עבה, את המפץ שחוויתי. כנראה טוב שלא הגעתי וטוב שלא נתבקשתי. כדרכי הייתי כותבת נאום מרגש אבל לא הייתי מסוגלת לקרוא אותו.

מצב רוחי לא השתפר. החלטתי לקום ולצאת מהבית.

אני לובשת ג'ינס ונעלי ספורט ויוצאת לטיול על שפת האגם. השביל להולכי הרגל סומן על החוף סמוך למים. בחלקים מסוימים הוא יצוק מעל המים, איננו מגודר ובכל זאת הוא משרה רגיעה ופוגשים בו קשישים, אימהות עם עגלות ילדים, ובעלי כלבים שפוסעים בגפם. תרבות מוזרה של אי דאגה. כולם מברכים ב"בונז'ור" וממשיכים בדרכם. עם זאת, נראה היה לי כי כל איש הלך לו לבד בשביל. ואני כנטע זר צועדת בעיניים מושפלות, כמו ההנאה בשבילים הזרים לא נועדה לי. אבל רחש המים המתדפקים אל החוף המסולע וקריאות השחפים וקולות הברווזים מציפים אותי. וההרים שמעבר לאגם כמו פורצים את שכבת העננים הגבוהה. אלה משנים את צבע המים לכחול עמוק עם אִמְרָה ירוקה. והרוח מסלקת את הפוני שלי שנשמט לאחור, ואני כמעט מועדת אל המים בעיקול השביל. מוכרחים לעקוב אחר נפתולי השפה, אני מתריעה לעצמי. ולפני שאני מנתחת את ההיתקלות אני מגיעה לעיירה הסמוכה – לוטרי, ומחליטה ללגום קפוצ'ינו באחד מבתי הקפה הציוריים.

שתיית הקפה כאן היא כמעט פולחן; אנשים שותים קפה מספלים קטנים כשהוא חריף או מספלים גדולים יותר כשרועדת עליו שכבת חלב מוקצף. אתה צופה בהם שקועים בנינוחות מחושבת, כשהם מעלעלים בעיתון מקומי ומעשנים, ולא יכול שלא להתקנא בשלוותם. כאן לא שמעו על כולסטרול וסוכרת ולא על נזקי העישון, ולמרות זאת תוחלת החיים היא גבוהה משלנו. הנוף הרוגע מפיס את דעתם, וגם דעתי שלי אובדת במצולות הלא־כלום. אני מסיימת לשתות, ומסירה באדיקות את הקצף שנותר על הדפנות הפנימיים של הכוס. גרגרי הקקאו שהם זורים על הקצפת מותירים בי טעם של עוד, אבל אני משלמת ועוזבת. בדרכי חזרה אני מציצה בסקרנות אל עופות המים ששוחים סמוך לחוף. ברווזים צועקים בקולות משונים וזוג ברבורי מלכוּת משייטים בנחת, ואני מזמזמת לי שירים של פעם.

שוב אני בבית. אריק השאיר הודעה על המזכירה. הוא שאל אם אני מכינה את הסקירה. הסקירה הוזמנה על־ידי עיתון מדעי בניו יורק לכרך שיוקדש להשפעה המזיקה של החמצן, וליכולת להתגונן מפני הנזקים שהוא גורם. היות שפנו ישירות אליי, ידעתי שהפעם אוכל לפרסם את תוצאות המחקר שהעליתי בעבודת הדוקטורט ללא מחויבות סמויה לתוצאות העבר של השותפים. הנחתי שמן המרחק הזה אוכל לאזור תעוזה לכך. "האמת שלי מתחילה לצוף," חשבתי, ונעניתי מיד בחיוב.

הכתיבה אצלי מגיחה מתוכי, ואני נוטה להתחיל בכתיבה של הפרקים הנהירים לי ואחר כך מצמידה להם כותרות ומשפצת. ואז נסחפת לניסוחים שמתנגנים לי בראש ומשלבים גם מוסיקה ומתמטיקה ומסיימת בכתיבה שסגנונה מדעי ומגובש, אבל לא מאופק.

נותרו לי רק שבועיים והתחלתי לכתוב.

כמעט חצות. אריק הלך לארוחה עם עמיתים ועדיין לא חזר, ואצלי בבטן מתערבבים קולות של ערגה ועלבון וכעס וחוסר אונים, ובעיקר של געגועים לימים אחרים. ישבתי במרפסת אל מול אורות אוויאן שמן העבר הצרפתי, והרגשתי איך צבעי הלילה זוחלים לי לגרון, כשאני שואפת את עשן הסיגריה. העננים השקופים שצפו מעל האגם נשאבו מזרחה, והירח שב ונקרע משובל השביס שהותירו. עצמתי את העיניים ואגרתי את השפתיים החוצה, כמו שאני נוהגת לעשות כשנגמרת חגיגת המשגל שלנו. לא ישנתי. הייתי כבעלת האוב, המעלה מראות מן העבר, שוזרת בהם את אדוות לבבי בתחרה של חלום אהבה.

אריק החנה את המכונית השכורה במגרש החנייה שמשמאל למעגן הסירות, ולמרות שהגיע בשקט, שמעתי איך נסגר שער החצר מאחוריו. פקחתי את העיניים שעדיין לא ישנו, וראיתי אותו ממהר אל דלת הכניסה לבניין. הנהנתי בקצב בהונותיו במדרגות המתעקלות אל הדירה. סיבוב המפתח שרט בגבי, ושפתיי נפשקו כשפתי דג. עוד לפני ששאלתי, הוא הסביר לי שהארוחה הייתה מצוינת ושהמנות, שמנה בקפידה, הוגשו לאִטן בטקס שווייצרי, ושאי אפשר היה לקצר את התהליך, ובעיקר, שהאורח, מדען מפורסם בנושא שבו אריק מתעניין ושגם אני מצטטת אותו בכל המאמרים שלי, היה חביב ונגיש.

"למה את כועסת, הרי הסכמת שחשוב שאלך?" הוא שאל בקול רם.

חשבתי שאין לי מקום במוסכמות המקומיות, שהתחילו לחלחל ולארוג סביבו סבכת זרות. איך הוא הציג בפניי את האופציה להיענות להזמנה או לדחות אותה, מלמלתי לעצמי. הרי ברור היה לו שכך אגיב, למרות שרציתי מאד להשתתף. לו יכולתי להעלות את אימא שלי שהבטיחה שוויתורים הם רפרפת הנישואים, ואת עומר שייתן בי כוח לשתוק את העלבון והבושה.

נגסתי לאט את השפה התחתונה והדמעות ברחו לי אל הלחיים וגלשו אל החזה. המשכתי לשבת בסלון ואריק התפשט, נכנס למיטה ונרדם מיד. הוא נשם בשקט. תהיתי אם הוא עייף מדי, או שמנגנון השכחה מנגן באוזניו הפנימיות שיר ערש. באוזניי עלו קולות אחרים.

* * *