בחילופין

זה מתחיל כמו אצל אמא, במחיקה של השמות. השמות תלויים מלכתחילה על הדברים ברפיפות, כמו שהיו אומרים ביידיש, 'זיי קלעבן זיך ווי ארבעס צו די וואנט', נדבקים כמו אפונים לקיר. ואולי זה מתחיל בשכיחת הרצף, שוב, כמו אצל אמא, כשהיינו הולכות ביחד ברחוב חזקיהו המלך ופתאום היא שוב לא הייתה בטוחה אם אמנם כיבתה את הברז של הגז. הרווח שבין המעשים משתלט עליהם בהדרגה, ההפוגה נעשית עיקר. מעשה מסוים עדיין זכור, משנהו נשכח, או מתערפל, העובדות מאבדות את החוטים שמקשרים אותן זו לזו, פעולה נעלמת אל תוך אי־הבהירות, עוד אחת, ועוד, עד שאין עוד אבחנה בין הָקִיץ לחלום. נשארים רק אפס המעשה, החדילה, המחדל, הבלימה. זה הרבה יותר מאשר להיכנס לעייפות גדולה, שמושכת לרבוץ, כבדים, בין־לבין, זה אפילו לא כמו בשינה. כמו שהיה הרווח שבין האותיות שבכל המשפטים הכתובים מאז ועד עולם עולה וכובש אותן תחתיו לאט, מכסה. לכבוש את המלכה עימי בבית. לשמוט כל מה שנלמד אצלך מאז שהיית ילד, איך להתהפך, לשבת, לעמוד, ללכת, המותר, האסור, הכדאי. המעשה באשר הוא מתגלה כתעתוע. לכבות את הברז של הגז. להסתרק. ללטף. לנגוס לאט עוגה של גבינה עם פירורים.

כי עת היאסף באה. היאסף המקנה. כי בזמן זה או אחר נאספים ממך כל הקניינים שדימית לרכוש. וייתכן שגם אחרי שנמחקות האותיות בסיפור נשארים עדיין, בזמן הראשון, סימני הפיסוק – פסיק, סימן־שאלה, סימן קריאה, מירכאות.

ואז גם הם. ומה, מה אחר־כך.

ומה עכשיו. בינתיים. כשהמושגים נסחפים. הדמויות, המוּכרוּיות. אותם ביטויים שנתנו ללשון תחושת בית. ולעיניים. ולכף היד. וכשהם נגרפים ניטל הרי יחד איתם גם הסיכוי לקשר. הסיכוי למגע. לברית. איך לבנות עולם, כשיודעים מהרגע הראשון שנבנה על חוט השערה. איך לדבר, שכשמגיעה המילה לאות האחרונה שלה, נבלעה כבר הראשונה ואיננה.

איך ליצור משפט מאותיות נבדלות.

ואני, שנזקקת כל־כך לִברית. שאיני מסוגלת להרפות. שאיני מסוגלת להפוך לנוצה ברוח. שכמו ברכה או קללה דולקת בי הלהבה העיקשת, האגרוף הקטן, הבלתי־נמחק, של רצון.

אולי אפשר בינתיים, ולו רק בינתיים, לא לוותר על התשוקה. זאת שאוחזת בַּגוף, במקומות רכים וכמוסים בו, כמו פֶּה, עיניים, מבושים. במקומות שבהם חותם המים שולט עדיין, כמו בראשית הבריאה. להיכנע ליצר הקדמון, הקמאי, שהביאנו אל בין רגליה של אימנו, וגם הוציאנו מביניהן. להביט. להריח. לשמוע. למשש. לאכול. לשתות. אולי להיסחף גם בכוח התשוקה הזאת, להמריא, ליפול, עד שתביא בכוח החלב הגולש־הגואה שבה, כמו מבול אדיר, למחיית הקיים. ובכך להצטרף מרצון לַמחיקה. לרגע האין של החיבור הגדול.

ולפקוע. לא להזדקק עוד למוקד של 'אני'.

או, מתוך כך, לקום מחדש.

כי אולי דווקא שם תימצא הנקודה הזעירה, תיבה קטנטנה ואובדת במי־אינסוף של מבול, ודרכה, בדרך זו או אחרת, אפשר יהיה לקום מחדש.

אִם.

וייתכן שמול התנופה האדירה הזאת שמוחקת, דווקא להיאחז. להשליך עוגן. לדבוק מבלי להרפות בפרטי־הפרטים הזעירים. לדוגמא, במברג הקטן הזה שמונח כאן לפני על השולחן. הנה אני מסתכלת בו. צבעו תכול־שקוף. או בעצם, זה רק צבע הקת שלו, כי החוד, הפין, בנוי ממתכת מוכספת מעוגלת, שאיני יודעת להגדיר מה טיבה. ושם, בקצהָ, טבעות לולייניות, מתמשכות עד ממש הֶרֶף לפני החדילה.

אבל לא. אפילו בצבע של הקת לא הצלחתי לדייק. מהו תכול־שקוף. האומנם בצמד המילים שרשמתי אני מצליחה לבטא את הצבע לאמיתו? אפילו בניסיון להמחיש את הגוון לא קלעתי למה שכיוונתי, וכל זה עוד לפני שהתחלתי לעיין בגוף המתכת הדק שמשתקף בחלקו מבעד לקת השקופה. ובאותיות הזעירות, שחרוטות על גבי הקת הזו.

לא יכולתי גם לומר דבר שיציין את גודל המברג. או, אפשר לומר, את קוטנו. להגיד משהו שיבטא אותו מעבר למספרים המתעתעים והיחסיים שעל הסרגל. לא יכולתי להסביר גם איך מתמסר המברג המסוים הזה לחוש המישוש. ולא יכולתי לתת לו שם שיישאר אחריו, שיקבֵּע אותו כממשות בתוך החלוף.

ומה כן.

לרגע אחד ניסיתי להיות ההשגחה הפרטית של המברג הזה. לתת לו קיום יציב מתוך שאני מעניקה רק לו את עצמי, שׂמה את כל מעייני אך ורק בו. והנה. גם ברגע הזה לא יכולתי להכיל אותו.

או את צליל, הכלבה שלי. צליל הזאת, שנדמית בעיני כמו הכלאה בין סוס וציפור. שכתמים יש עליה. חומים־שחורים־אדמוניים. אם אתבקש לציין איפה במדויק מצויים עליה הכתמים לא אוכל. גם לא אוכל לתאר איך במדויק נראה הזנב שלה, מבחינת צבע, מבחינת אורך השיער.

והרי היא שלי. חברתי. היא ישנה איתי במיטה. היא מניחה עלי את הראש כשהיא ישנה. החיים האלה הביאו אותה ואותי גם יחד, הנה. אל הבית הזה. חיֵינו צמודים. הריחות מתערבבים. החיים הביאו את שתינו הנה, אותי, אותה, וגם את קדם, הכלב השני שלי, הראשון, בעצם. הוא היה כאן הרבה לפניה. ראיתי אותו נולד כאן, על־יד המיטה, בזמן של לא יום ולא לילה שאחרי ליל הסדר. והנה, ומה אני יודעת עליו. ומה ממנה, מצליל, אמנם נקלט בי. מה. האומנם לקשר שבין שתינו יש אחיזה של קיימא.

ואני יכולה להמשיך ולומר כך אפילו לגבי הילדים שלי, שהתרקמו בתוכי מלכתחילה.

מה אפשר לנצור. מה.

איה הנביא שיוכל לראות ולהנכּיח את החולף החי, לא רק לחזות את העתיד.

אבל אולי אעשה כאן אדם. בצלמו. כדמותי. כמו צורפת אצרפנו, פיסות־פיסות, ואקימנו לחיים. לא מתוך המוות יקום לתחייה – מתוך הטרם הוא יקום להיות יש. ואותו מי שאפיק מקרבּי יוכרח לגבור עלי. להותירני מאחוריו. הרי כל גולם מוכרח לקום על יוצרו. אנא, אני מתחננת עכשיו לפני מי שעתיד להופיע מתוכי, גְּבר עלי.

מי שאבנה כאן, מתוך האין יבוא. בתוך האין יתחוללו חייו.

ולא יהיה ביכולתו להיעלם, מפני שמלכתחילה בַּהעלם קיומו.

אקרא לה יוכבד. דווקא שם שאני לא אוהבת, אבל כך אקרא לה. כי כך. והשם ילבש דמות של אות, ואז גם יקרום לאִטו גם את דמות הגוף.

יוכבד.

הנה אני קוראת בשמה, הוגה אותו בשפתי. מתוך שאני קוראת בשמה, היא קמה והווה.

ואני מתחילה מתוך התבוננות בידיה.

אבל לפני שאני מספיקה להתבונן בהן, היא מתחילה לצחוק. צחוק קצר, קטוע, שכמו מושמע אל תוך ממחטה.

אני נבוכה קמעא.

האם זוהי מהותה הראשונית? והייתכן שלי היא צוחקת?

אבל הנה היא מתחילה כבר לקום.

ואני מתבוננת בידיה.

יש עליהן, אני רואה, קצת נמשים. הן לא גדולות. העור שלהן עדין. הציפורניים מתעגלות בסוף כל אחת מהאצבעות. נדמה, שאילו היו הציפורניים האלה מצליחות לצמוח רק עוד קצת, היו יכולות לכסות את קצות האצבעות כמו כובע של מעיל גשם.

בידיים האלה, אני יודעת, היא אחזה פעם את השד של אמה, כשינקה ממנה. הן היו אז קטנות יותר. הידיים, כמובן. ועדיין לא היו עליהן הנמשים. ומתחת לכל אצבע הייתה אז גומה קטנטונת. מתי נעלמה הגומה.

יוכבד קמה, ותולדותיה קמו יחד עימה. כשאני מתבוננת בה, אני נזכרת מיד בכל שאירע לה. מהאותיות שאני רשמתי היא החלה להירקם, אבל מיד כבר הדפה אותן, ופרצה הרחק מעבר להן.

אני זוכרת בבירור, למשל, את הזמן שבו ניסתה לראשונה לאחוז בעיפרון. איך לפתה אז את גבעול העיפרון בכל כף היד, כשהאגודל מלמעלה. מתחת לזרת היה החוד מציץ, והיא הייתה מציירת. כשהחוד נשבר היו מוציאים מהמגירה את המחדד הירוק, וסלסולים היו מולידים מתחת למחדד חוד חדש, עם קצה דוקר שקראו לו 'שפיץ'.

מתי בדיוק הרפתה יוכבד מצורת האחיזה הזאת בעיפרון, והתאמצה בכל כוחה ללמוד לאחוז בו 'כמו גדולה' – על מפרק האמה העליון, המכופף, כשהאצבע והאגודל תומכים בו? מתי הצליחה לבסוף לאחוז בעיפרון, או בעט, בתנוחה הרגילה, זו הקרויה 'בוגרת'?

אבל נדמה לי עכשיו שאת כל שאירע בה אני יודעת. איך הפכה לאִטה מילדה לאישה. איך התבוננה בפעם הראשונה במראָה כמי שמתבונן בעצמו מן החוץ. את ריח השמפו שבו היא נוהגת לחפוף את שׂערה אני מכירה, ואת הקווים המשתנים בכפות ידיה.

ואם מתבוננים היטב, אפשר לראות גם את המוות שכבר נמצא בתוך ידיה. לא ברור היכן בדיוק הוא ממוקם. ייתכן שמותה עדיין משתעשע, והוא נע לו בינתיים בין האצבעות השונות, מדלג אל מפרק כף־היד, מסתובב בקערית הכף הפתוחה שוב ושוב, בצורה מדגדגת – כמו ב'סבתא בישלה דייסה', או כמו מאהב שאינו רוצה לאבד בנשיקותיו ולו גם נקודה אחת.

ופתאום הטלפון שלה מצלצל.

המכשיר ניצב על השולחן במטבח, בין קערה של גרעינים לבנים לבין עיתון פתוח, מוכתם. על־פי הכותרת המובלטת, אני רואה שזה עיתון מלפני שבוע.

– כן, היא אומרת אל השפופרת.

ואז היא אומרת שוב – 'כן', והקול שלה מתרחב. הפה שלה נשאר, פחות או יותר, כפי שהיה, אבל הקול שלה מתרחב.

והעיניים שלה מתכווצות, רק לרגע אחד, לשני סדקים. חוט פנימי מיידי מחבר בין העיניים שלה עכשיו לבין הפה.

מסתבר – זאת אני שטלפנתי אליה.

והיא, על־פי מבעה, שמֵחה בשומעה אותי. אולי אינה יודעת בכלל שאני זו שהחליטה לכתוב אותה כאן, אבל גם כשאני לכאורה נמצאת מחוצה לה, היא חשה בקִרבה שבינינו.

והיא מרחיבה קולה אלי.

יוכבד משתעלת. שיעול קצר, שאינו מעיד בהכרח על הצטננות. אולי נועד השיעול להדגיש משהו, כמו ציוץ של ציפור שמושך את המבט למעלה על־מנת להדגיש עלוות עץ מסוים.

הדמויות מתרבות. מישהו מיתוֹסף.

זה מארק, שהיה פעם בעלה של יוכבד, ועבד כנגר. היא פגשה אותו במסיבת סטודנטים, למרות שלא היא עצמה ולא הוא למדו באוניברסיטה.

מארק.

בשנים הראשונות היה בית־המלאכה שלו ממוקם אצלם בבית, בחדר גדול שהייתה אליו כניסה נפרדת מן החצר. גם בכל יתר החדרים הילֵך מֶשך כל היום ריח של נסורת. אבק זהוב, דקיק, היה נישא על פני כל הבית, לפעמים הורגש האבק כמין תרסיס של מלכוּת ולפעמים כמו עתיקוּת לאה, מתפוררת.

לכל אחד מהכלים של מארק היה קול נבדל. כשהייתה יוכבד שוכבת על הספה וקוראת, שמעה תמיד את גוֹני הקול השונים והצליחה לדעת היכן בבית־המלאכה הוא נמצא. היא הכירה גם לדעת, מבעד לחיץ הקיר, את ההעוויות שהיו עולות על פניו בשעה שהשתמש בכלי מסוים. כשהִכה בפטיש היה לו על הרקה השמאלית חריץ כהה, שהעמיק עם כל מכה. אם היה מסמר תורן בפיו באותו רגע, היה המסמר מצטמק בכוח ההלימות, מזדער והולך, ממעט עצמו עד שנדמה שנבלע אל הגרון. עבודת הניסור, לעומת זאת, התבטאה אצלו בניפוח הפנים, כאילו היה דבר מאכל גדול מכדי ללעוס לכוד בפה, ובאדמומית כהה שהציפה את הלחיים. וכשניסה מארק להחליק רהיט בנייר זכוכית ידעה יוכבד ממרחקיה שקווצת שיער מסולסלת, דהויה, נוקשה ולחה, נופלת על מצחו.

יש שיחה שמתנהלת בין האיברים לבין החפצים שבאים עימם במגע, בלא שבעליהם יודעים על כך.

אני חייבת לומר כאן דבר. אני, שמציצה עכשיו בחייהם מן הצד, איני מתמצאת בנגרות. ייתכן שטעיתי בבואי לציין את שמות הכלים.

אבל יוכבד מיטיבה להכירם. גם את תוויו של האיש שעימה היא מיטיבה לדעת. יש תנועות זהות שבהן הוא נע כשהוא בא אל גופה ובבואו אל העץ. אבל בבואו אליה הוא משמיע לפעמים הגיים בעלי מובן מובלע, מבויש, או נטולי מובן. וכשהוא עובד בבית־המלאכה שלו הוא רק שותק או נאנח.

מארק עזב את יוכבד מזמן. ילדים לא נולדו להם. לוּ היה ילד נולד מהם, היה בוודאי מת.

כשאבא ואמא שלי התחבאו מאחורי הקיר הכפול בבית של פֶלֶק, ביחד עם פוצ'ה ופרוים ועם פרוימאן, שם, בז'ברובקה, היו שומעים מפעם לפעם מישהו מתדפק על דלת הבקתה ומבקש לחם. באחת הפעמים הייתה זאת נערה צעירה, בהירת עיניים, שניסתה להחביא את פניה מאחורי מטפחת צבעונית.

מסתבר שזאת הייתה בלהה, אמה של יוכבד.

אני ממשיכה וכותבת. התחלתי לכתוב את יוכבד, והנה – בתולדותיה, את תולדותי שלי אני מוצאת. זעֵיר־זעֵיר, פרט לפרט אני מנסה לקבץ את הדברים. מאז שהחלה אמא לשכוח, מתברר והולך לי שרק בקרעי פתקים שמתבלבלים ברוח ונחבטים כבאקראי זה בזה, אצור ומשתמר לו הזיכרון.

הבשר המבותר לשניים מזדווג והופך לאחד, ואז הוא מתרחב ונפוץ להיות לגופים רבים. אלה שוהים ביחידותם להרף קצר, נצמדים לזוגות – ושבים וחומקים, מתפרדים, נושרים. גופים אחרים קמים מהם. כך רצוא ושוב, הלוך וחזור – אבל אולי, אם רק אצליח לחבר באופן הנכון פרטים שנושרים מגופים שונים, אמצא את הגוף, שאני יודעת בוודאות שיהיה גדול מסכום חלקיו.

דווקא עכשיו, כשאני יודעת שהשִכחה תיקח את כל שאני נותנת, אני מלקטת להביא לפניה כמנחה את כל הנתונים שיש ביכולתי להגיש.

בלהה, אמה של יוכבד, נקלעה אז למחבוא שלנו רק לכדי רגע, כמו קריצה מרמזת. אבל הסיפור, כך אני מתחילה להבין, אינו מתחיל גם באותו ביקור של בלהה במחבוא.

ראשיתו מי ישורנו. רק אפס־קצהו יכול להתגלות.

עד כה דימיתי שאני יוצרת את הסיפור שנכתב כאן, אך נמצא, לפתע, שאני זו שנוצרה מתוכו.

ראשית אדר. כאן, בגינה, מפוזרת נשורת צפופה של פרחי שקדייה, כמו פתיתים של שלג. והרבה סרפדים צומחים על האדמה. אם הרגל החשופה או כף־היד נוגעות בהם באקראי, נוצרת צריבה שאין להרגיעה במים.

עץ האפרסק הצעיר שניטע בט"ו בשבט ושפורח בוורוד. שלא כעל פנים של אדם, כאן מעיד הסומק דווקא על חוסר־בושה.

חוסר הבושה והחציפות הזו הם אלה שמאפשרים את ההמשכיות. האם יש צורך בחוסר־בושה וחציפות גם כדי למות, או שהצניעות היא זו שמאפשרת את המוות?

יוכבד. עכשיו היא הולכת ברחוב. היא נעלה לרגליה נעלי ספורט. מכנסיים צמודים לגופה. צמודים מדי. לו יכולתי, הייתי מעירה לה על כך.

היא הולכת. כמעט התנגשה בילד שרץ מולה והביט לאחור. הנה ילד אחר רודף אחריו. נדמה לה שהילד הראשון הוא הבן של הגוטמנים, שגרים שתי קומות מתחת.

היא לא בטוחה.

מזמן לא התרכזתי והסתכלתי באמת בילד, חושבת לה יוכבד, כך פתאום, לעצמה. הרי גם הילדים שאני רואה הפכו בעיני להתרחשות נטולת ייחוד פרטני, כמו ציפורים נודדות. בעונות המעבר אני יכולה לשאת את העיניים, לעמוד קפואה באמצע הרחוב ולהתפעל מלהקה שחולפת, חץ מושלם כמעט, למעט ציפור או שתיים שבורחות לצדדים, ואין בי שום ציפייה להיכרות אישית.

ותוך כדי הליכתה, היא מוציאה מנרתיק שנפתח בקול נקישה שׂפתון ומראה קטנה, מושכת קלות את שפתיה.

בעוד יוכבד הולכת – אני עצמי כאן בבית, בינתיים. נזכרת בקיץ האחרון. אז, כשהקרום הדק שעוטף את האדמה נקרע מתחת. קריעה לא גדולה, אפשר לומר, כמו קרע זעיר בשולי בגד שנתפס בקוץ, או בענף. אבל האש המאכּלת נראתה היטב מתחת. או, אולי, בקעו להראות מן התחתיות דווקא המים הרבים, אלה שאורבים שם תמיד למטה, מחכים להציף. יש זמנים בהם האש והמים הם אחד, חוברים יחדיו ואינם משכּכים זה את זה. נהפוך הוא. הם הופכים אז לישות גורפת אחת, נקשרים בברית.

אני, על הקיץ האחרון אני חושבת, כשהקרום נבקע. גם עכשיו עודני יכולה לשמוע את קול הקריעה ההיא. כשהרחוב שוב לא הורגש מתחת לרגליים, ואם דרכת עליו חשת שאתה דורך על נוצות, או על האוויר עצמו. כשתושבים נמלטו מן הצפון. כשהילד שלי היה שם, ולא ידעתי אם עוד אשוב לראות את דמותו עוברת מבעד לדלת. כשהילד של דוד ומיכל הפך להיות עובָּר של תמיד, עובָּר מגודל, שיינשא מעתה ואילך בבטן הוריו בהריון של נצח, ממנו שוב אין צורך להיוולד.

אבל יוכבד ממהרת עכשיו. קשה לי לעקוב אחריה מפני שהיא פוסעת פסיעות גסות, גדולות, גדולות מדי לדמותה, דמות שאינה גדולה כל־כך. הפסיעות שלה עצומות ממנה, היא כמו מדלגת מעל לקצב שלה עצמה.

יוכבד ממהרת.

הנה, כנראה שהגיעה. היא נעצרת עכשיו לפני פתח בית־קפה. מקום קטן, כך נדמה לי, כשאני מתבוננת ממקומי. שלט באותיות דקות וכחולות תלוי מעל לכניסה, 'קפה אֶל הַשֵּׁם, חזק', כתוב בו. יוכבד לא מתעכבת לחשוב על משחק המילים. אולי הייתה כאן כבר בעבר, או שדעתה נתונה למשהו אחר. היא מעבירה יד מהירה על השיער. זו תנועה מורגלת, היא אינה זקוקה למראה כדי לדעת איך להיטיב את השיער. היא מחליקה בידה גם על אחורי המכנסיים, ומושכת את הבגד ממרומי הכתפיים ליישרו.

מעט אנשים נמצאים בפנים. מלצר־נער מנחה אותה אל שולחן בפינה. היא מציצה בתפריט ומניחה אותו על השולחן לצִדה. אצבעותיה מתופפות על מושב הכיסא.

היא מחכה. מישהו צריך להגיע.

מישהו אכן מגיע. איש גבוה. יש לו חוטם ארוך, רחב. ישובים עליו משקפיים דקי־מסגרת. הוא מתכופף, מחייך.

– שב, אבינועם – היא אומרת.

קוראים לו, מסתבר, אבינועם.

שוב היא מיטיבה שׂערה, במין תנועה מרושלת. נדמה שלא נתכוונה כלל להיטיב את השיער, היא רק חיפשה לה משענת, והשתמשה בשיער כנקודת אחיזה.

– יוכבד – הוא אומר. קולו ישר, כאילו אין רווח של הברות במילה הזאת שיצאה ממנו, וכל־כולו רק הברה אחת.

אני תוהה לפתע אם אין ליוכבד שם של חיבה. שם כבד, יוכבד. לא הייתי קוראת כך לבתי.

אבל הוא שוב אומר:

– יוכבד.

והיא משפילה את המבט. מבלי להסתכל בו היא לוחשת משהו. רק במרחק של נשימה ממנה ניתן לשמוע מה היא אומרת.

– אני לא יכולה עוד.

כך אמרה.

לפעמים, כדי להרגיש שמישהו נמצא איתי, אני הוגה את שמי בקול רם. רבקהלה, אני אומרת. זה יכול להתרחש כשאני גם נוסעת באוטובוס, או כשאני שוכבת במיטה.

רבקהלה, אני אומרת.

ושוב אני אומרת, רבקהלה.

ידה של יוכבד משחקת במפית שעל השולחן. ידו של אבינועם משתעשעת אף היא במפית. כל אחד מהם משחק במפית שלצד הצלחת שלו.

ומדוע עלו בי לפתע הכפתורים ששיחקנו בהם כשהיינו ילדים. הם היו מונחים בתוך קופסת נעליים גדולה. גם כשהמִכסה סגר על תוכן הקופסה יכולנו לשמוע את קשקוש הכפתורים מבפנים, כאילו כל הזמן דיברו שם בשפה משלהם.

היינו מוציאים אותם ומניחים אותם בשורת רכבת ארוכה, שהתפתלה לה בין החדרים. בכל פעם קבענו להם מסלול שונה וסדר אחר. לפעמים ערכנו אותם על־פי הגודל, לפעמים על־פי הצבע. לפעמים גם הנחנו אותם גם כך סתם, בלי שהבנו בעצמנו את החוקיות.

היו ביניהם כמה כפתורים בצבעי כסף או זהב שהיו חשובים במיוחד. הם קיבלו את תפקיד הקטר, או הושמו במקום אחר של כבוד, שהשתנה על־פי הצורך.

לו נכנס אז מלך אל החדר, היה ממש מתאים לו לנסוע ברכבת הזאת.

כאן, היום, בבית שלי, אני עצלה מכדי לסדר את הבית. אף פעם לא אהבתי לשטוף את הרצפה, או להסיר את האבק. אבל גם בתוך האבק המצטבר, ואולי דווקא בכוח כובדו העתיק – ניסיתי תמיד להתאים את הבית לכל מלך שעובר במקרה בדרך, כך שאם וכאשר יגיע, יימצֵא לו מקום.

אבינועם כבר יצא מבית־הקפה והוא חומק לו ברחוב. אני שמה לב לכך שהוא צועד קרוב לגדר, או לקירות. כנראה שמכשיר הטלפון הנייד מצלצל אצלו בכיס, מפני שהוא מכניס את היד לכיס המכנסיים ומיד שולף אותה ומצמיד אותה לאוזנו.

גם יוכבד יצאה מבית־הקפה. היא חזרה הביתה. עכשיו היא שוכבת פרקדן על הכיסוי הפרחוני של הספה, מתבוננת בתקרה.

לו הייתה מעשנת, הייתה ודאי מוציאה עכשיו את הסיגריה מפיה, פולטת צרור מסולסל של עשן אל־על.

אבל היא אינה מעשנת.

למארק, זה שהיה בעלה של יוכבד, היה מבטא גולֵש. היא פעם אמרה לו כך – יש לך מבטא גולֵש, אמרה. גולֵש? – שאל אז. והיא אמרה, כן, גולש. בסופי המילים שלך יש מדרונות, הן מחליקות אחת אל תוך השנייה כמו טיפות שניתזות ממפל מים אל הנהר שמתחת.

ועכשיו היא שוכבת פרקדן על הכיסוי הפרחוני. מתבוננת בתקרה. ואינה מעשנת.

אני קוראת בְּספר. הספר שאני קוראת נכתב מזמן, עוד לפני שהתחלתי להעלות על גבי הדפים האלה את דמותה של יוכבד. ובכל־זאת, הנה היא, יוכבד, כבר כתובה בו. נמצא שמישהו אחר כתב אותה, בטרם עלה בדעתי שלי לכותבה.

בספר היא כתובה כשילדותה ובגרותה מצויות באותו דף עצמו, ואולי, אפילו, באותה אות עצמה, מפני שהספר הזה מכיל בתוכו הכול במרוכז – כמו מוקדי המשיכה הללו שמספרים שמצויים, למשל, במשולש ברמודה, בהם המרחב כולו נשאף פנימה ומתכנס בנקודה אחת.

כשביקשתי לא מכבר להעלות את דמותה על הכתב, עשיתי זאת בתקווה שתשתחרר ממני עם הזמן – אבל כעת, כשדומה שזה אכן מתרחש, אני מגלה בעצמי חרדת נטישה. גם אם מלכתחילה הגיחה יוכבד מהספר הקדמון שלפנַי ונכנסה לדפים שאני רושמת כאן כדי שאשכתב אותה בלשוני – ייתכן שעתה שוב איני נחוצה לה.

וייתכן גם שמתוך ואל תוך כל הספרים באשר הם היא יוצאת ונכנסת על־פי רצונה שלה בלבד, וגם אל הדפים שלפנַי נכנסה מרצונה החופשי וכך ביכולתה גם לצאת מתוכם. אין מי שיכבשנה.

אני רוצה לצעוק את שמה, אולי תסב ראשה אלי, אבל אני מתאפקת. קולי יכול לשבור את קיומה.

הרֵי אני מאושרת בנוכחותה.

ולא עולה בי תהִייה אם כדי לטשטש את חיי שלי הופיעה כאן – אף שחיי נחלשו עד מאוד, והחלו זולגים ממני והולכים, טיפין־טיפין, כאותם גרגרי אבק שחומקים אחד־אחד, באין־רואים, מעתיקים אגב כך מדבריות ענק ממקומם.

יוכבד כותבת ביומנה:

הגוף יש בו אינספור פתחים. כל תא בגוף הוא אשנב, צוהר בתיבה סגורה שהמבול מקיף אותה ומאיים להכחידה. אבל בכל תא שבגוף יש גם פתח מילוט אל החופש, מפני שצפון בו, בתא, זיכרון התא הראשון־הקדום שממנו יצא והתחלק.

לכן כשנוגעים בי, כשנוגעים בכל מקום שהוא בגוף שלי, נוגעים בתא הראשון ההוא שהייתי, לפני שהופרדתי אל תוך הבדידות. אני אוהבת אפילו כשמישהו זר נוגע בי, או כשאני מתחככת באגב, תוך כדי התלבשות, בבגד שאני עוטה, בַּמגבת –

כאן היא עוצרת ולא ממשיכה לכתוב.

זה לא זה.

אבינועם כותב ביומנו:

'אַקוויפֵר כלוא' מכיל מי תהום שנכלאו ואינם יכולים לצאת. מימיו נקראים גם מים פוסיליים, מי־תהום מתקופת המאובּנים.

כשהוא מניח את פניו על הדף הכתוב, הוא שומע תנועה חשאית, אטית מאוד ועיקשת.

אני כותבת ביומני:

ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ זית־שמן ודבש. הר. בקעה. מדבר. יער. חורשה. מצרים. טרבלינקה. כלב. אווז. אריה. פיל. דבורה. קיץ. סתיו. חורף. אביב. שמש. ירח. כוכבים. סבא. סבתא. אבא. אמא. יהושע. גם את שמות ילדי אני רושמת. ואת שמות ילדיהם שלהם, אלה שנולדו ואלה שטרם. ואת שמות החברים שלי. ואת שמות אהובי. ואת שמי שלי. כדי שלא אשכח.

בלהה, אמה של יוכבד, נורתה ביום אחד של ראשית האביב, ממש לפני סיומה של המלחמה. את יוכבד הביאה לעולם כבר אחרי מותה. הצירים היו קצרים, יעילים. קשה לדעת אם היה בהם כאב. אולי היה בהם כאב עמום, שנע באטיות רמוזה, כפי שנעים המאובנים בקפיאת הסלע.

יוכבד, כשהגיחה לעולם, לא בכתה. היא השמיעה בת־צחוק קטועה כזאת, לא מהוקצעת, כעין הצחוק ששמעתי מפיה כשהעליתי אותה כאן לראשונה על הכתב. ייתכן שהיא נוטה לצחוק בכל פעם שהיא נולדת.

בלהה לא ראתה את הורי, הגם שנקשה בדלת הבקתה שהסתתרו בה, שם, בכפר ז'ברובקה, אז, כשתעתה וביקשה לה פת לחם. אבא ואמא ופוצ'ה ופרוים ופרוימאן היו אז כולם מאחורי הקיר הכפול, מנסים לנשום בשקט.

כשנשמעו הנקישות של בלהה על הדלת, ידעו מיד שאין בהן סכנה. הן היו עדינות מדי. אף־על־פי־כן ניסו לנשום בשקט, אולי מתוך הרגל.

בלהה עמדה שם על יד הדלת, עטופה במטפחת הצבעונית שכיסתה מחצית מפניה. את מחצית הכיכר שנתנה לה הצ'וטקה, בעלת הבית, לקחה וברחה.

שוב לא נראתה בסביבה, הגם שפה ושם חיפשו אחריה האיכרים, שטענו שכרובים ותפוחי־אדמה נגנבים שוב ושוב מהערוגות בחצרותיהם.

מי היה אביה של יוכבד אין לדעת. חשבו שהיה נער שהסתובב סביב בלהה חודשים אחדים, עד שנתפס והוסגר לגרמנים. אולי היה אחד משלושת הזקנים שהתחבאו זמן־מה ביער, פאותיהם נבלעות בשׂער השׂיבה שלהם שצמח והלך פרַע, באין צורך או אפשרות לגוזזו. ייתכן גם, כך אני חושבת, שהיה זה אותו יוחנן בן זכאי שהוברח בשעתו בארון של מתים אל מחוץ לירושלים הנצורה, בטרם הייתה למאכולת אש. מספרים שגם לאחר שמת עודנו מגיח מפעם לפעם מן הארון שבו נקבר, ואולי הוא זה שבא אל בלהה באחד הלילות, עיבר אותה, ושניהם כאחד הם שהביאו את יוכבד לעולם לאחר מותם.

אני נזכרת עכשיו בידה הקטנה של יוכבד, אותה יד קטנה שראיתי כשהיא אוחזת בשד האם ומקרבת אותו אל הפה. לפתע שוב אין אני בטוחה אם אמנם שדה של בלהה היה השד שלפתה יוכבד, או שדי שלי. אולי אני הייתי זו שנתבעה להניק אותה כדי לתת בה כוחות.

מארק, שהיה בעלה של יוכבד, גר היום ברעננה ושוב אינו עוסק בנגרות. הוא מפסל סוגי שילובים מעודנים של עץ ועיסת נייר. הנייר נובע גם הוא מן העץ, ומארק, מדעת או שלא מדעת, משלב בעבודתו את העץ במיני גלגוליו, הגם שבכל מקרה נעקר כאן העץ מן השורש, הפך מצומח לדומם. אבל אם היית שואל את מארק הרי לא היה מגדיר את החומר שבידיו כדומם. הוא עדיין שומע בו בבירור, גם כעת, את הצמיחה.

מארק נשוי היום לשרה, אישה גבוהה, דקה, אדומת שיער. יש להם שתי ילדות. כשהוא מזכיר לפני שרה את ימיו עם יוכבד הוא מדבר עליה ברכות, כאילו דיבר על ילד חולה. שרה מקשיבה בסבלנות, גם כשהיא מכירה את הדברים, ואף קולה שלה נעשה רך. היא מעולם לא פגשה את יוכבד, אבל נדמה שאימצה אותה לבת.

יוכבד משתדלת שלא להגיע לרעננה.

אבינועם בא לביתה של יוכבד. זו לו הפעם הראשונה שהוא מגיע לביתה.

אני רואה היטב שזו לו הפעם הראשונה לבוא הנה, מפני שהוא מטפס לאט בגרם המדרגות, עוצר לפני כל דלת, בוחן בעיון כל שלט. 'גוטמן', הוא קורא. 'פלד', 'ענבר', 'ארביב'. הוא מהרהר שעל־פי מהות השלטים ניתן לגלות את הבעלים, כמעט כמו בקריאת כף־יד, יש בהם שמעוטרים בזר, או בבעל־חיים קטן, יש בהם נקיים ונטולי תוספת, יש בהם אגביים, מרושלים, או מוקפדים, גדולים יש בהם וקטנים. מעניין איך ייראה השלט על דלתה של יוכבד, הוא חושב.

אבל כשהוא מגיע לדלתה הוא שוכח את שחשב.

מבלי לעצור לשם הפוגה, הוא מצלצל במהירות בפעמון.

יוכבד כמו עמדה כל אותה העת ממש מאחורי הדלת והמתינה. היא פותחת את הדלת ללא שהות.

הוא נכנס. זוהי מבואה צרה, בצד יש מראָה וקולב. על הקולב, אולי בגלל הימים החמים, אין כל מעיל. יש עליו שני צעיפים ותיק של צד, ארוג, ירוק.

יוכבד כבר בגבה אליו. הוא הולך אחריה.

– תה? – היא שואלת. כמו לא אליו דיברה.

– אפשר תה צמחים? – הוא שואל.

אבל לפני שענתה כבר הוא לופת אותה בכתפיה. אפו המגודל נתחב בשׂערה מאחור. הוא מרגיש שדופק פועם בה גם בשיער. ריח של ארון סגור עולה ממנה. עדיין היא בגבה אליו. מבלי לסובבה הוא שולח את ידיו לקַדמת חזהּ, פורם את הכפתורים בחולצתה המחוספסת.

יוכבד כותבת ביומנה:

העיניים מכניסות הכול פנימה בלי שום נגיעה. הן פועלות מהחוץ פנימה. והידיים פועלות מהפְּנים אל החוץ. מוציאות. מחלצות את הרצון, שהוא רעיון, מהפְּנים. מביאות אותו להתבצע בחוץ. הַפֶּה. הַפֶּה. הוא הצירוף. המאחד. בין פנים וחוץ, מוחש ומופשט. הדיבור יוצא ממנו, המזון נכנס אליו.

והנשיקה –

אבינועם שותה לאט תה של מרווה עם לימונית. יוכבד שותה גם היא. קפה. נס קפה. הספל שלה קטן, היא אוחזת באוזנו של הספל תוך שהיא מניעה־מחליקה את האגודל עליו בתנועות חוזרות, כמלטפת בעל־חיים.

– וכל אלה?

הוא מצביע על ארון שמדפיו כולם עמוסים בקלטות. הקלטות אינן מסודרות. הן מגובבות בערימות בגבהים שונים.

– זה הים – היא אומרת.

מסתבר שכבר שנים היא מקליטה את הים. לגלים שבכל חוף יש צליל שונה, היא אומרת. אפילו באותו מקום, בשעות שונות, הצליל משתנה. אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע שאלה הם אותם קולות עצמם, שבאים במקצבים ובמבטאים שונים. לכל ים יש תדר אחר. ולכל ימה. ואוקיינוס. הנה, למשל, כאן יש קלטת מהים הבלטי. השמש נספגת בו רק מעט, מעט מאוד, לעומת האוקיינוס ההודי, למשל. או הים האגאי. על מיצר ברינג שמעת? היא שואלת. הוא שמע. גם למים שעוברים דרך מיצר יש קול נבדל משלהם. אפשר לומר, שפה. לכל מיצר ביטוי משלו. אחר. הדרדנלים. גיברלטר. אני נוקבת בכוונה בשמות האתרים הגיאוגרפיים במעורבב, היא אומרת, מפני שהשפות המשתנות של המים לא מחולקות אף פעם על־פי המיקום הגיאוגרפי. משהו אחר מפריד ומקשר ביניהן. המים והרוח, היא אומרת. הרוח שעל פני המים, היא אומרת.

אבינועם מסיר את משקפיו. הוא עוצם את העיניים עכשיו ומשחק בידו בציציות של כיסוי הספה. עיניו, דווקא כשהן עירומות ללא המשקפיים, מכוסות במין עדשה שקופה־הבלית, או מסך.

בינתיים אני מסיטה את מבטי, מגלה קלטת אחת שרשום עליה צבע ירוק 'בת־ים, חוף הסלע'. הו, אני פולטת. הרי הייתי שם כל־כך הרבה פעמים. בקיץ. עם אבא ואמא ויהושע.

אבל איך ומתי הגיעה יוכבד לכל המקומות הללו?

אני כתבתי אותה. אני כותבת אותה. ומה אני יודעת.

אבינועם מנשק לאט־לאט, בסבלנות שאין לה סוף, את כפות רגליה של יוכבד שמונחות למטה, על השטיח.

היא, על הספה, נראית כישֵנה.

הבוקר ראיתי שוב צב בגינה. האביב. משך כל החורף הם מסתתרים, הצבים. כשהם נראים בגלוי, משמע שהגיע האביב. ראיתי צב. אולי הייתה זו צבה, אבל נראה לי שזה היה אכן צב זכר. הצבים הזכרים קטנים יותר מהנקבות. כשהם באים לחזר אחריהן, הם צועדים לצִדן, או, בעצם, קצת מאחוריהן, בנחישות הם צועדים, תקיפים, מנגחים פעם אחרי פעם בשריונם הקטן את השריון הגדול יותר.

לבסוף הן נכנעות, הצבות. או, אולי, לא כך. ליבן הוא שנפקח לרווחה. הן נעצרות. הצב מזדקף מאחוריהן ועיניו החרוזיות, הזקנות, בוהות ומנצנצות מתוך הקמטים. פיו הקטן פתוח ולשון קטנה וּורודה מבצבצת ממנו.

ובעיצומה של ההזדווגות הוא משמיע קולות ציוציים של ציפור.

כשהעת מגיעה, חופרות הצבות ברגליהן האחוריות בור קטן. הן בועטות את העפר ממנו החוצה, מטילות פנימה ביצים קטנות. שוב הן מכסות את הבור ברגליהן האחוריות. לאחר שבועות אחדים מופיעים בכל הגינה שלנו צבונים קטנים, ענוגים, שריונם רך.

אבינועם כותב ביומנו:

מים היא התרכובת הכימית השכיחה והנפוצה ביותר על פני כדור־הארץ. גוף חי מורכב ברובו ממים. עד כה טעו האנשים, כשבאו לחפש מקורות של מים באדמה בלבד. כדי להגיע לסוד נצח החיים יש ללמוד כיצד לחצוב בארות בשמיים.

כשיוכבד יוצאת מן הבית, אני הופכת אצלה את המגירות בשידה. יש בהן הרבה ניירות. קבוצות קבוצות של מכתבים, מקושרים ביניהם בסרט, או בגומייה. על חלק מהמעטפות אני מזהה את כתב־ידה של בלהה. מתוך מותה שלחה ליוכבד מכתבים.

בתחתית אחת המגירות אני מגלה תצלום שלי. אני עומדת עם יחיאל, בטני בולטת. אביגיל הייתה בתוכה. הנה עוד תצלום אחר, מימי הילדות, כשאני ויהושע ישובים צמודים זה לזה על גב גמל. עיני מצומצמות בגלל השמש. יהושע מרים פניו הבהירות אלי, ידו הקטנה אוחזת באמונה בצווארו של הגמל.

עד עכשיו עקבתי אני אחריה. הפחתי בה חיים במבטַי. והנה גם היא, יוכבד, אני רואה, עוקבת אחרי.

שקט ירד עלי. היא האוצרת אותי.

ובאחד המכתבים שפתחתי, כתבה בלהה ליוכבד:

אל תפסיקי לרצות. אל תפסיקי לרצות. זכרי, הכף הראשונה של מרק־עדשים חם. הצינה הראשונה של תחילת החורף בנחיריים הפקוחים. חול של ים על העור. כביסה שמתעופפת על החבל, מתהפכת ברוח. להקת־ציפורים בגבהים, כמו חץ ששתי זרועותיו לא מדויקות. ציפור בודדת קוראת. ושוב, במקום אחר, ציפור בודדת נוספת קוראת.

גם אני כותבת ליוכבד:

אל תלכי, יוכבד. בבקשה, אל תלכי.

בלהה כתבה ליוכבד:

לקום בטרם בוקר, להסיר את הענפים ממכסה השוחה, להציץ. נדמה שאין איש. לקום לאט, בכפיפה, לרוץ מגזע לגזע. לחוש את חספוס הגזע מנקר בקערית כף־היד. הגזע מכיר את התווים שבכף. אינו מבקש את נפשך. למשש את הגזע באצבעות ארוכות. לפני הכפר לעמוד זמן רב. לחכות. לחכות. לדהור אל תוך החצר הקרובה. לתלוש תפוח. אפילו שניים. לרוץ בחזרה. לנגוס לאט. לאט. לאט. עסיס ניגר על הסנטר.

בלהה כתבה ליוכבד:

חזרי על המילים, שנני אותן: ארץ חיטה. ושעורה. וגפן. ותאנה. ורימון. ארץ זית־שמן ודבש. הר. בקעה. מדבר. יער. חורשה. ארנבת. חתול. מיי־אאו־או. חמור. אי־א, אי־א־א. סבא. סבתא. אבא. אמא. יוחנן בן זכאי. כן. כן. כן.

חזרי ואמרי שוב ושוב, כתבה בלהה ליוכבד: כן, כן, כן.

עוד כתבה בלהה ליוכבד:

יש ספר שמושך להיבלע בו. לא. אסור. אסור. יש ללמוד לקפוץ בספר הזה מאות לאות. מאות לאות. מותר גם לפעמים לנתר – אבל רק לרגע – אל סימן הפיסוק, לשהות עליו למנוחה קצרצרה, אבל מיד לנתר שוב ולהגיע לאות הבאה. ולא ליפול חלילה אל בין הרווחים. לא ליפול.

אבינועם נכנס לביתו. הוא מתגורר בבית לא גדול, שנמצא במרחק קצר מהעיר. אם אתה פותח את הדלת, אתה נקלע למרחב גדול אחד, ששטיחים צבעוניים ויריעות משורטטות תלויים על כל קירותיו. לעומת הצפיפות הזאת שעל הקיר, יש בו, בחדר, מעט מאוד רהיטים. הנה אחת הכורסאות מוסבת הצִדה. אבינועם רוכן מיד בהיכנסו אל הדמות שישובה בה.

– אבא?

אביו של אבינועם לא עונה, אבל הוא מושיט יד גרומה, חמה, נוטל את יד בנו, מוסיף וכופה את ידו השנייה על צִדה השני של יד אבינועם, וכך מתנועעת יד הבן בתיבת כפות האב כמה פעמים.

חתול מגודל, כתום, יושב על ברכיו של האב. על שולחנון מעוגל שעומד בסמוך, יש חבילה פתוחה של גבינת עמק צהובה. לפני שנכנס אבינועם הביתה האכיל האב, כנראה, את החתול בחתיכות קטנטנות של גבינה.

על השולחן יש, בנוסף לגבינה, גם ספר. סימנייה מתוחה מסמנת את אחת משורות הדף הפתוח. 'ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידיים'.

האם ספר ש'מטמא את הידיים', מציץ ותוהה אבינועם, משמעו ספר שיש בו חִיוּת, ולפיכך הוא נמצא תמיד בסכנת כליה?

אחר־כך, הוא מבטיח לעצמו, אסור ואבדוק את הביטוי הזה במילון התלמודי.

– אבא, – הוא אומר עכשיו –אני כבר מחמם את האוכל.

והוא פונה ללכת למטבח, אבל בטרם לכתו הוא מעביר יד באגביות של חיבה על כתף האב.

ר' זלמן, אביו של אבינועם, שרוי בתענית דיבור שנים רבות. למעשה, הפסיק לדבר הרבה לפני שהילד נולד. אבינועם לא שמע מעולם את קולו. בקטנותו נהג לשכב לעתים קרובות ער על מיטתו בלילה, מנסה לדמות אפשרויות שונות של הקול. הוא היה כמו לוקח בהשאלה קולות שונים מִפִּיות האבות של חבריו ללימודים, או של המורים בבית־הספר, מנסה לשבצם בפי אביו. לפעמים היה מדמה שהצליח. ובכל־זאת, לא יכול היה להיות בטוח בכך.

שאלה שהעסיקה אותו הרבה משך כל שנות ילדותו, הייתה איך למד אדם הראשון לדבר. הרי לא היו לו הורים. ולא גננת, או מורים, או שכנים. ולא ילדים בשכונה.

ר' זלמן אוכל. אבינועם אוכל.

על מסך הטלוויזיה שפתוחה מולם נראה איש שמן, בחולצת פלאנל משובצת, הוא רודף אחרי איש אחר, שדמותו לא־ברורה, הדמות לא ברורה גם בעודנה רצה ברחוב החשוף, קל וחומר מאוחר יותר, כשהיא נבלעת בצללי סמטה. גלגלים של מכונית חורקים. יריות. אבינועם, אביו והחתול הכתום, שלושתם ביחד, מזיזים את המבט עכשיו כגוף אחד, עוקבים אחר המתרחש.

הכלבים שלי נובחים בחצר. ימים ראשונים של אדר. אוטובוסים חולפים ברחוב. אני שומעת רק את רעש האוטובוס, מה שאיני יכולה לשמוע הוא את המון האנשים שיושבים בו. כל אחד מהם כלוא במסגרת גופו, אני יודעת, לכוד במלכודת תולדותיו שלו, אבל קורה, לפעמים, כשהאוטובוס נעצר בפתאומיות, שחיי האחד ניתקים ממנו וניתזים לתוך חיי רעהו.

ימים ראשונים של אדר. עוד מעט יבוא חיים לבקר אותי. נשב. נשוחח. ובכל זמן שיחתנו, גם בלא שנראה, יתמלאו וילכו ענפי העצים העירומים ונטולי־העלה שבחוץ בפקעיות של אביב.

יוכבד ואבינועם מפגישים את הוריהם.

ר' זלמן ובלהה נועדים יחדיו בביתה של יוכבד. אבינועם הביא בקבוק של ליקר. יוכבד אפתה עוגה, אבל העוגה לא צלחה, וברגע האחרון, ממש לפני שהגיעו האורחים, היא רצה למגדנייה הסמוכה והביאה עוגה מן המוכן.

עכשיו הם ישובים כאן. אבינועם מנסה לומר דבר של חידוד. יוכבד, בתנועה מהירה, שובבית, מקפיצה באצבעותיה קווצת־שיער משלה, והתלתל מנגח בעורפו של אבינועם, מתחכך בצווארונו.

ר' זלמן ספון בשתיקתו. בלהה ספונה במותה. אבל נדמה שהם רוחשים חיבה זה לזו.

לא ברור לי מי אביה של יוכבד. מי אמו של אבינועם. האם בתקופות של מצוקה קשה, אני מהרהרת ביני לבין עצמי, כמו במין קפיצה של אבולוציה, אפשר להיוולד מהורה אחד בלבד?

מארק, שהיה בעלה של יוכבד, לוּ נכנס עכשיו אל החדר הזה והיה מסתכל ורואה את יוכבד כשהיא משובבת באצבעה את שׂערו של אבינועם ואת אביו ממתיק שתיקתו עם אמהּ, האם היה נתקף בקנאה?

הקנאה – אמר לי פעם מישהו – נובעת מכך שאין באפשרותך לחיות את כל המציאויות באשר הן. נפשך, שנותקה מן הכוליות, עדיין זוכרת שהיא משויכת לאחד המקיף והמכיל. כשהנפש רואה משהו אצל הזולת, היא חשה שהוא משויך לה במקורו ונתקפת בתשוקה תזזיתית לקחתו ולהשיבו אליה.

הרי החשק הוא הרצון להסיר את החישוק שבין דבר למשנהו.

כך אמר לי פעם מישהו. ולא היה אז חישוק או רווח בין גופי לבין גופו.

יוכבד כותבת ביומנה:

איש ואישה רוצים ילד. הם מתחברים. הוא מתהווה. יוצא. ואז, כשהם רואים אותו, הם מתמוגגים. בפנים קורנות הם אומרים לו 'אני אוכל אותך! אני אוכל אותך!', שוב ושוב הם אומרים לו כך. לכאורה מתוך צחוק. אבל יש בכך אמת. הם אכן רוצים לבלוע אותו שוב אל קרבם. כמו בָּרֵאשית. כמו בְּזיווג. לבלוע. לחזור לָאחד. 'אוכל אותך, אוכל אותך!', בכל התרבויות אומרים כך. הכושים. האינדיאנים. הוויקינגים. לו ילדתי ילד, הייתי ודאי גם אני אומרת לו את המילים האלה.

כך כותבת יוכבד ביומנה.

ואמא שלי, לו הייתה נוכחת כאן עדיין כמו פעם, לפני שהשִכחה החלה גורפת אותה, הייתה כותבת אלי:

אין איבוד. אין אובדן. גם מה שהתקלף ממך עודנו איתך.

כשנדמה שאינך שומעת עוד דבר־מה, זה רק מפני שהתדרים השתנו. הקול נשאר אותו קול.

מבחוץ נדמית שתיקתו של ר' זלמן כמהות אחת. ר' זלמן, ששותק כבר שנים רבות מאוד, יודע שדִממתו מורכבת מאינספור גוונים. מפני שהשתיקה היא היפך המילים, לא ניתן לומר עליה שהיא, למשל, שפה שמשופעת בהברות והגאים אינספור. מפני שהיא היפך המילים לא ניתן לפרטה, אי־אפשר להביא לידי ביטוי את מיני השתיקה השונים. אבל אם אומרים שלאסקימואים שחיים בצפון יש ריבואות מילים שבאות לומר את השלג, אוכל לכתוב כאן שהרבה יותר מזה מתקיים לגבי שתיקתו של ר' זלמן. כשהוא יושב על הכורסא שבה פגשנו אותו לראשונה, הוא מכיל אותה בכל גוֹני השקט שלו.

הכורסא, שלא כמונו, מורגלת לדבּר עימו בשפתו. כשהוא יושב בה ושותק, היא נענית לו באותה מטבע. ובמשפט האחרון רציתי לומר שהרבה מאוד מתרחש ביניהם.

בעולם המוסיקה ניתן לחלק את הצלילים גם על־פי אוקטבות, למשל, כמו גם על־פי חצאים ורבעים ושמיניות, ועוד כהנה וכהנה. אבל המיטיבים להקשיב יודעים שהיא נמדדת לאמיתו על־פי קני־מידה בהם נמדדים הכוכבים והגלקסיות.

כך הוא גם לגבי השתיקה.

לפעמים הייתה יוכבד פורצת בבכי נורא, שוכבת על הרצפה, צועקת. הייתה לוקחת ספר מהארון, תולשת את דפיו, קורעת אותם קבוצות קבוצות, משליכה אותם לארץ. לו מצאה גפרור הייתה מעלה את הבית באש.

אחר־כך היה מארק אוסף את הדפים, בודק אם ניתן להדביקם.

טייבל, אמו של ר' זלמן, הייתה אישה רחבה. לא גדולה. גם לא שמנה. היא הייתה רחבה. מצח רחב היה לה. לחיים רחבות. כל גופה היה רחב, כמו כברת־ארץ שמשקיפים עליה ממרומי גבעה.

מאז שזכרה עצמה, אהבה טייבל לקרוא. גם אחרי שנישאה לשלמה־מנחם, המשיכה להחזיק בארון שדלתות זכוכית לו את הספרים שלקחה איתה מבית־נעוריה. 'סונטת קרויצר' היה שם. ו'רעב'. ו'ייבגני אונייגן'. אבל הספרים שאהבה ביותר היו שני ספריה של קרמן סילווה, היא היא המלכה אליזבט, שהייתה מלכת רומניה. הכרכים של 'פינת־התרפים שלי' ו'מכתבי מלכה בודדה' היו בלים משימוש וקצות דפיהם מרוטים.

לפעמים, בשעות של מלַווה־מלכה, בזמן הדמדומים של פרישת השבת, כשאפלולית נמסכה על הבית ושלמה־מנחם נעלם אל השטיבל, ישבה בכיסא המרופד שלה, חובקת אל חיקה את הספרים כאילו היו תינוקות רכים. או, אולי, דווקא היא, הקוראת, נכנסה אז אל חיק ספריה, מפקירה עצמה בידיהם כתינוקת.

אין לדעת איך ומה משכה אל שלמה־מנחם. משך היום לא היה ביניהם כמעט שום קשר, ואם פנה אליה בשאלה, הייתה עונה לו תמיד בחוסר־סבלנות, מפטירה 'נו, נו' או 'טוב, טוב, בסדר'. היא נישאה לו מרצונה, לא מתוך שידוך. כך סיפרה תמיד.

שלמה־מנחם היה חייט. רוב שעות היום היה יושב מול אימום־החייטים, עיניו מצומצמות כדי לדייק במידות. הוא היה מפזם לעצמו, כשהמחט בפיו, ניגונים.

אבל בלילות היו הילדים שומעים קולות אחרים. בחדר האחד בו ישנו כולם, מתוך החושך הכבד, היו בוקעים צחקוקים וצווחות־צהלה ממצעם של טייבל ושלמה־מנחם. הילדים היו מורגלים בקולות הללו, כמו שמורגלים הישנים ביער לקול האוח. בשנתם הילדותית היו הללו צלילים של קבע, מלווים, מרגיעים.

חמישה ילדים נולדו להם. זלמן היה השני ביניהם.

ביום האחרון של האקציה, כשהיה שלמה־מנחם מוטל ירוי לרגליה, צעקה־פקדה טייבל על הילדים להימלט כל אחד לכיוון אחר. כך עשו. רק זלמן, שהיה כבן עשרים, שרד.

היא ובת־זקוניה מירהלה, שלא רצתה לעזוב אותה ולהימלט, הגיעו ביחד לטרבלינקה. גופה הרחב, העירום, עטף את הילדה שחורת־הצמות, שטמנה את נשימותיה האחרונות בין שדי־אמה, כמו ולד.

אבינועם כותב ביומנו:

כשנבין את מהות החורים השחורים ביקום, נוכל לפענח את פשר המוות.

אבינועם יושב במשרדו שבמכון הגיאולוגי. לצדו קופסאות מלאות אבנים צבעוניות. הוא מעיין בכל אחת מהן, מקליד במהירות אל תוך המחשב.

ר' זלמן יושב בבית, בכורסה. החתול הכתום שוב בחיקו.

פעם אמר לי תמיר שגם כשהנוף נראה רגוע ופסטורלי, הוא סואן וסוער ונמצא בתנועה ובתנופה אדירה כדי להפיץ את עצמו. כל השקט הזה שאת חווה כרוגע, אמר לי תמיר, הוא תשוקה, מטען מלא־עוצמה ששואף להיות. להיות. להיות. להיות.

גם החדילה שאת רואה, אמר תמיר, היא התפוררות שמאפשרת את ההמשך ואת ההלאָה.

וערב אחד, לפני כמה שנים, כך אני זוכרת, ישבתי לי בחוץ, בשטח פתוח, לא רחוק מנוה־אילן. עגתי לי עוגה סביבי, כמו חוני. שׂרטטתי מסביב, כמו במחוג, עיגול לא רחב, של מטר, אולי מטר וחצי. והסתכלתי. לאט־לאט. והכול היה שם. צמיחה. ונבילה. ושורשים. ושיחים שחלק מהעלים שעליהם חיים, וחלקם חומים ומתים. והיו עלים צהובים. וכתומים. ומואדמים. גם בעלים הירוקים יכולתי לאתר גוונים שונים של ירוק, ירוק כהה, ותיק, ובהיר־רענן. ומחטי־אורן היו על הארץ. ואצטרובלים, שחלקם הירוק נפל באיבו, וחלקם היה חום, מפוצח, יבש. ופרחים זעירים התחילו לבצבץ. לו הכרתי את הפרחים, יכולתי לומר כמה זמן יהיו כאן, עד נבילתם. אולי לא במדויק, אבל כמעט. גם פרפרים שונים היו שם. ומיני חרקים. כל אחד מהם פילס את נתיבו. הם יאכלו את הצמחים, או זה את זה. והם ייָאכלו. דווקא כשהייתי שם עטופה בַּיֵש – הרגשתי בעצם את האַיִן, והבנתי מדוע הוא שקרוי גם אינסוף.

והפעם האחרת ההיא, כשראיתי בעיצומו של הקיץ כלנית אדומה פורחת במלואה. זה לא קרה בשלהי החורף. גם לא באביב. בלב אוויר שרבי שעומד ללא ניע, בתוך אובך ומוץ משתלט, בין קוצים וברקנים – כלנית אחת אדומה צומחת לה, זקופה וענווה, מתערסלת ברוח החמה, אינה מקפידה על עונותיה, יחידאית, משולחת מעמהּ ומיתר בנות מינה, שם, על המדרון שבירדן ההררי.

יוכבד כותבת ביומנה:

אני לא רוצה. לא. לא. לא.

יוכבד כותבת ביומנה:

ואולי כן.

יוכבד כותבת ביומנה:

הכתם הזה שיש לאבינועם על הצד השמאלי של הגב, למעלה, קרוב לכתף. הרי הוא עצמו לא ראה אותו אף פעם. אני כן. רואה אותו לפנַי. בכל רגע. גם עכשיו, כשאני כותבת. כמו נקודת חן, אבל לא ממש. עם פלומה דקיקה, שאי־אפשר להרגיש אפילו במישוש. כתם, כתם של סתרים, כמו כתב־סתרים. מכתב. שנשלח רק אלי. סוד כמוס. בבית־הספר קיפלו את קצות הדפים שבספרי הזיכרונות, כתבו 'סוד כמוס לחמור ולסוס' או 'כל הפותח כלב נובח'. אז זה היה רק לכאורה. עכשיו זה אמיתי. וחי. זה אמנם כך. נכון. יש לי סוד. כמוס. לגמרי. שלי.

החתול הכתום קם, מתמתח. מקשית את הגב. מתמתח שוב. פותח פה גדול. שיניים יש לו קטנות, לבנות. לשון מחוספסת. הוא מפהק.

אבינועם יושב מול המחשב במשרדו שבמכון הגיאולוגי. הוא מקליד. מבלי שהוא נותן דעתו על כך, כבאקראי, הוא מושיט את היד אל מרומי הגב שמאחורי הכתף.

אבל אז, כאילו טעה בתנועה, הוא מסיט את היד ששלח אל הצלוחית שלצִדו. הוא לוקח לו עוגייה. הוא נוגס בה, ממשיך להקליד.

ואני מסתכלת ורואה איך קדם וצליל, הכלבים שלי, מתרוצצים להם בחצר. לא רחוק מכאן, ברחוב כ"ט בנובמבר, אני יודעת, מהדסים להם עכשיו הברווזים בפינת החי, מרקידים את הזנב. הגם שמרכז הגוף והזנב נראים אצלם כמו חטיבה אחת, יש לברווזים ריקוד שביכולתם לבצע עם הזנב בלבד.

ויוכבד משקיפה החוצה מבעד לחלון. על האדן, באדנית, פרח אחד, יחיד, אדום. המשקוף צבוע בתכלת עזה, חסרת־פחד. לו מלך היה עובר כאן, היא חושבת, היה נכנס עכשיו בדיוק לבית שלי.

ר' זלמן קורא בספר. הוא נושא את עיניו, מביט למעלה, ואז משפיל את המבט וקופץ את העיניים בכוח. אחר־כך הוא מרפה. עיניו עצומות עכשיו ברַכּוּת. הנה הוא שב ונותן אותן בספר.

מאחורי העפעפיים המוגפים הוא קורא:

'שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים'.

ר' זלמן יושב ומחכה. הוא רפוי ודרוך ומחכה.

פתאום היה רוצה כל־כך שבלהה תיכנס לחדר הזה שהוא יושב בו, לחדר הזה שיש בו מעט רהיטים והרבה יריעות ומרבדים על הקירות. הוא היה רוצה כל־כך שבלהה תיכנס לחדר הזה ותביט אל תוך עיניו.

יש מתים, חושב ר' זלמן בינו לבינו, שמותם מדבק ומושך למות עימהם. יש מתים אחרים, שמותם משליך אותך אל לב־ליבם של החיים. מאז פגש את בלהה בבית בתה יוכבד, אינו מצליח לשכוח את דמותה. במותה הזכירה לו שהוא חי.

עיניו עדיין עצומות. הספר על ברכיו עודנו פתוח.

'שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים'.

אני כאן, בבית. אני מרגישה עכשיו כבהרת של עור את כל המקומות שנגועים בי. ואת כל אלה שאינם נגועים.

כשקרא האלוהים לאור 'יום', הוא קרא לו בקול, 'יום!!' קרא, כמו שקוראים למישהו שנמצא בחדר השני ורוצים שיבוא. כך פנה לרקיע ולמקווה המים, כיוון אליהם, קורא, אולי שוב ושוב, 'שמיים!', 'ימים!!', כל קריאה הייתה זעקה, בקשה, משאלה, תחינה.

'לקרוא בשם', 'לקרוא בקול', 'לקרוא בספר', יסודם באותו שורש, נביעתם מההשתוקקות שאינה פוסקת להעמיד מולך נוכחות שתלבש חיים, תקום ותעמוד.

כשאתה קורא – בשם, בספר, בצעקה – אתה מזמֵן אישיות שתבוא לקראתך ותפגוש אותך.

מתוך אישוניה תשתקף אתה להיות.

כך נברא העולם.

ימים של ראשית אדר. הארץ נבקעת מִצמיחה. יש צמחים שכבר הגיחו. יש אחרים שעודם ממתינים, ממש על הסף, כמו רץ שקושר את השרוכים לפני שהוא מתכופף לריצה, או כמו גוזל, שמנענע מבפנים את הביצה שהוא כלוא בה, ניעות קלות, לא מורגשות, בטרם יבקיע את הקליפה.

אני לא תמיד מצליחה לקום, ללקט עצמי מפזורַי, להזדקף. האם זמני כאן הולך ואוזל? אולי אגיע לביתה של יוכבד, אפתח את מגירות השידה, שם, אני יודעת, אמצא את פרטַי. צילומים שלי. הנה אני אוחזת ביד של אבא. יהושע אוחז בידו השנייה. הנה אני עם איש, זועפת ועייפת מבט, או מחייכת, מרימה פני להסתכל בעיניו. הנה אני תחת ההינומה. והנה ילד בזרועותי. ושניים. ושלושה. ועם יצחק, במשתלה שברמת־רזיאל. והנה אני בין הילדים בכיתה, כובע טמבל לראשי. אני זוכרת את הכובע הזה, הוא היה כחול כהה.

גם קלטות של קולי שמדבר אוכל למצוא בשידה של יוכבד. ומכתבים. ופתקים שכתבתי.

וגם את הסיפור הזה.

ואוכל לקום.

בוקר. מוקדם. יוכבד מרימה את פניה מהכרית. יש עליהן טביעות ופסים. האם החלומות, לפני שהם נעלמים, משאירים על הפנים את נתיביהם, כמו פסים של רכבת? יוכבד מרימה פניה. ביד כבדה היא מזיחה שיער מעל הפנים. התנועות עדיין לא חזרו לזרום באיבריה. תמיד בבואה לקום עליה להיזכר לתוך איזה יום מכל הימים התעוררה. ולתוך איזה חיים משלל אפשרויות חייה.

שוב אני מסתכלת ביד שלה, שמזיזה את קווצת השיער מן הפנים. אני נזכרת איך ראיתי אותה אז, לראשונה. ידיה מוכרות כל־כך עכשיו. יש עליהן קצת נמשים. הן לא גדולות. העור שלהן עדין. הציפורניים מתעגלות בסוף כל אחת מהאצבעות. נדמה שאילו צמחו הציפורניים רק עוד קצת, היו יכולות לכסות את קצות האצבעות כמו כובע של מעיל גשם.

עוד מעט תצחצח יוכבד שיניים. היא תחוש בצריבת הקור של המשחה, שתרענן את הפה. היא תעביר מברשת בשׂערה. היא תלבש את החולצה שיש בה שרוך.

אולי תשלוף ותוציא מן המדף אחת מהקלטות, תאזין לקול מקולות הים.

על השרפרף הגבוה שבצד ארון הספרים אני רואה ערימה גבוהה של כרטיסים ומעטפות. הזמנות לחתונה? אני תוהה בליבי. האומנם? אבל מכאן, ממקומי, קשה לי לקרוא ולהבחין. לפעמים אני עייפה כל־כך ועיני קהות.

אגש אל השידה. אפתח את המגירה. דיוקני שמור שם, כמו בבואה בראי. גם כל הדרכים שבהן ניתן ללכת אלי וממני, כל מהלכי רשומים שם בגרפים צבעוניים, כמו שרטוטים במפה. ספר תולדות אדם. אפתח את המגירה. כבר. עכשיו.

אני פותחת את המגירה. היא ריקה. מישהו לקח כל מה שהיה בה.

אני נכנסת אל המגירה. היא גדולה. גופי קטן. אני מתכרבלת בה. עוד מעט אירדם.