חביב

לָלָה רבּיעה לא מוצאת את עצמה בתוך בליל צעקות הכאב, התפילות, ההתחננויות, ההתלחשויות, הזעקות לעזרה, והבקשות היוצאות מעומק גרונה של שכנתה היהודייה, איטו, הכורעת ללדת לראשונה, מזה שמונה שנים, בשעה טובה ומוצלחת. מזה כשמונה שנים מבקרת איטו בקביעות בקברי הצדיקים שבעיירה ‒ כל אותה שושלת של משפחת הכוהנים, שקבריהם פזורים ברחבי הכפר תלוות, שבהרי האטלס הגבוהים, וששימשו כרבנים מזה עידן ועידנים, מאז שהיהודים התיישבו באזור הזה עוד בימי הביניים המוקדמים, ואפילו זמן רב לפני כן, כשהוגלו מארץ ישראל על ידי סרגון מלך אשור, במאה השמינית לפני הספירה.

דהיינו, דורות על גבי דורות לפני שהכובשים הערבים הגיעו להרי האטלס, מערב הסעודית הרחוקה, חדורי אמונה, משולהבים עד עומק נשמתם ומלאי תעוזה ואלימות, בסוף המאה השביעית לספירה, ובכוח הזרוע אסלמו את מרבית הברברים, שהיו פגאניים מאז ומתמיד, וכך הוכרחו לקחת על עצמם לא רק את דת האסלאם, אלא גם את השפה והכתב הערביים, למרות שבמקור היו להם גם שפה וגם כתב משלהם: שפה וכתב מקוריים ביותר, שהעידו על תרבות מאוד מפותחת, תרבות של ממש.

וכל האטלס נכבש מן הקצה אל הקצה על ידי אותם כובשים שהגיחו מערב הסעודית הרחוקה, למרות רוח החירות וההתנגדות שקיננה בתוך השבטים הברבריים מאז שהופיעו על האדמה הזאת. לפי כל העדויות, הם הראשונים שהתיישבו על אדמת צפון אפריקה. והזיכרון ההיסטורי אינו מסוגל לקבוע תאריך מדויק להופעתם כאן על האדמה הזאת, אך הסברה אומרת שהם היו הראשונים, כך שמדובר בעשרות אלפי שנים לפחות, אם לא במאות אלפי שנים.

ולא פעם איטו, בקולה הרך והכנוע, פנתה לאותם צדיקים אישית בבקשה ובתחנונים, כאילו הם מכרים אישיים שלה, קרובי משפחה מזה כבר: "רבי ברהם הכוהן, אני מבקשת ממך, תחוס עליי. רבי אלעזר הכוהן, אני מתחננת בפניך, תרחם עליי". היא נשאה תפילות, ובקשות מדי יום, שאלוהים יפתח את רחמה. היא רצתה להביא תינוק לאיסחק, אהוב ליבה, מאז שיועדו האחת לשני על ידי שתי המשפחות והם עדיין ילדים קטנים.

בחברה הברברית הזאת, הן היהודית הן המוסלמית, הילדים יועדו האחת לשני כמעט מהיום שנולדו. והזיווג הזה לרוב התממש עם בגרותם המוקדמת של הילדים, דהיינו בסביבות גיל חמש עשרה פחות או יותר. ואת הזיווגים המוקדמים האלה לא היה אפשר להתיר, מאחר שהיוו סוג של גורל עבור אותם ילדים, שהיו אמורים לממש את אותן הבטחות משפחתיות. וכך הדורות הלכו ובאו עם מימוש אותם זיווגים מוקדמים, שהמשפחות היו מיודעות אליהם כמעט מיום לידתם של הילדים.

יומיום איסחק בעלה קרא עבורה את תפילת חנה, אימו של שמואל הנביא, המוזכרת בסידור בתפילת שחרית, ומדי פעם אף הזכיר לה את הקשיים שהיו לשרה אימנו, אשתו של אברהם אבינו, עם חבלי לידתה הארוכים, עד שילדה את יצחק והיא כבר אישה זקנה כבת תשעים, לפי המפרשים והכתובים, ולא לשווא היא אומרת: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה". את הדוגמאות האלה הוא לקח מהתורה על מנת שלא תיפול רוחה של אשתו האהובה, ותמשיך בתקוותה להביא יורש לעולם הזה.

זוהי דרך הניסיון שהקדוש ברוך הוא מנסה אותנו, הוא היה אומר לה, ואין לי שום ספק שאנו נממש את ייעודנו כאשר אלוהים ישעה לתפילותינו. ודרך הניסיון היא ההבטחה הבטוחה ביותר לקראת הייעוד שלנו. זוהי אהבתו של בורא עולם! הוא מעמיד בניסיון את אלה שהוא אוהב באמת. ואין לי שום ספק שנגיע למנוחה ולנחלה. אין לנו ברירה אלא להיאזר בסבלנות עד שבורא עולם ייענה לתפילותינו. ואולי אנו עדיין לא מוכנים לקבל את אותו תינוק כי אנו לא בוגרים מספיק כדי להעניק לו את כל התנאים הנחוצים לגידולו, והקדוש ברוך הוא מחכה שהתנאים יבשילו אצלנו.

ולא פעם איטו אפילו הצטרפה לללה רביעה בעלות השחר ‒ כי כל הצדיקים, למרות שמזמן אינם נמנים עם החיים, לפי האמונה העממית, הם משכימי קום, ולכן עדיף לשטח את בקשתך בפניהם מוקדם בבוקר, ככל האפשר, אם לא ממש עם עלות השחר ‒ בביקוריה בקברי הקדושים המוסלמים, ושתיהן נשאו תפילה בצוותא שאללה יקל עליה להגשים את ייעודה בעולם הזה. התפילות היו זהות ממש, וכל אחת התפללה באותה שפת אם משותפת: ברברית.

הצדיקים היו מקובלים על שתי האוכלוסיות, ופעם נראו נשים ברבריות ליד קברי הצדיקים היהודים, ופעם נשים יהודיות אצל קברי הצדיקים המוסלמים, וביחד, בקול אחד, הביאו את משאלותיהן באותה שפה ברברית (תשלחית) עתיקת־יומין בפני אותם צדיקים מוכרים מימים ימימה. ותמיד דובר בצדיקים כאילו הם שכנים קרובים של ממש, שיצאו לאיזושהי פגרה קצרה, ושעלולים להופיע בעוד רגע. הם היוו חלק אינטגרלי מחיי היומיום באותה חברה, ועל כן היה אפשר לפנות אליהם ישירות ללא מתווכים. וכל אחד ואחת השכילו להצטייד בטון ובסגנון האישי שלהם על מנת לפנות לאותם צדיקים קדושים.

סייד אלבאז — זהו תוארו של אדם מכובד בקרב אותה חברה, אדם ששמו הולך לפניו מזה זמן רב — משושלת הצורפים של הכפר, אבי התינוק שעומד להיוולד, בדרך לעיר הגדולה, הלא היא מרקש, עיר הבירה של הדרום מאז ומתמיד, שם הוא מוסר את כל ההזמנות לחנויות התכשיטים; כל העבודות שהוזמנו לפני כשבועיים על ידי מי מבעלי אותן חנויות יוקרתיות. משום מה, וזו אניגמה עדיין בלתי פתירה עבורו, מזה כתשעה חודשים גורלו שפר עליו והעולם מאיר לו פנים.

והוא יכול לומר בבטחה שההזמנות הוכפלו מאז שאשתו, יקירת ליבו, נכנסה סוף סוף להיריון המיוחל לאחר שמונה שנים ארוכות של צפייה מורטת עצבים. וזה ללא ספק סימן מעודד לבאות, והרי הכול כתוב בשמיים! הוא תמיד רצה כמה שיותר ילדים, ותקוותו אולי עומדת להתחיל להתגשם. הוא יוצא לעיר הגדולה ללא דאגה, ואפילו עם שמחה בלב. הוא יודע בברור שהוא משאיר את איטו אשתו בידיה האמונות של ללה רביעה, שכנתו המיילדת.

אין לו מה לדאוג, שכניו הקרובים יטפלו בכל בעיה שתצוץ. והרי קיר אחד בלבד ודלת אחת מפרידים בין בתיהם, ובעונות החורף המושלגות, המטילות סגר על כל תושבי העיירה, מאחר ששום תנועה אינה אפשרית, הם חיים בצוותא כאילו מדובר באותה משפחה מורחבת, למרות שבדירה אחת התגוררו מוסלמים ובשנייה יהודים. ושכנותם רבת שנים, הרבה לפני שאיסחק, בן יחיד להוריו, ירש את הבית הקטן שבו הוא מתגורר ליד שכניו הברברים האהובים. וזה לא היה מצב יוצא דופן, שתי האוכלוסיות מעורבבות האחת בתוך השנייה מזה עידן ועידנים, כך שלרוב קשה לעמוד על ההבדלים שבין שתי הקבוצות המרכיבות את הפסיפס האנושי הזה.

אין לו מה לחשוש לאיסחק, הוא יכול לנסוע בבטחה לעיר הגדולה ולחזור בשלום, הרי בעוד יומיים שלושה, כהרגלו, הוא ימצא את אשתו כפי שהשאיר אותה, ואם היא תלד, בשעה טובה, הוא יוכל רק לשמוח ולהודות לאלוהים על מתנת החיים שהוענקה לו. מזה זמן רב הוא מחכה בסבלנות רבה לבוא התינוק, או אפילו התינוקת. כמובן עדיף זכר, בכור, המחייב את טקס פדיון הבן, בכור שיבטיח את המשך קיום השושלת המשפחתית. כאן על הרי האטלס הגבוהים, השושלות אינן עניין של מה בכך, והדאגה הראשונה בקרב כל בני שתי הקהילות היא המשך קיום השושלות, ולא משנה כלל באילו שושלות מדובר! השושלות מימשו את המשך קיומם של השבטים לאורך הדורות: כל קבוצה והשושלות שלה!

לא, הוא מזמן לא ציית להוראותיו של רב העיירה, רבי עזר הכוהן, מאותה שושלת הכוהנים שהנהיגו את הקהילה מזה עידן ועידנים, שציווה עליו שאין יותר מה להתמהמה, ושהגיע הזמן להביא יורש לעולם הזה, ואפילו במחיר לקיחת אישה שנייה על פניה של איטו, שתביא לו את התינוק המיוחל, כמובן, מבלי לוותר על איטו, אהובת ליבו. ביגמיה לא הייתה דבר שבשגרה באותה חברה יהודית אומנם, אבל היא נועדה בדיוק למקרים כמו זה של איסחק.

דהיינו, למקרה והאישה הראשונה, מסיבה כלשהי, אינה יכולה להביא ילדים, שבמבחן הזמן, לאחר כמה שנים של ניסיונות, אינה מסוגלת להיכנס להיריון. וזה היה מצבה של איטו במשך שמונה השנים האחרונות, ולכן רבי עזר הציע את הפתרון שנראה לו האופטימלי ביותר: זאת אומרת שאיסחק ישמור את אהובת ליבו, מחד, וייקח לו אישה נוספת שמטרתה היחידה הייתה להביא לו יורש. ואין מן הנמנע שיגרש אותה לאחר שתמלא את תפקידה, ולא היה כלל חשוב מה יהיה גורלה של אותה אישה לאחר שמילאה את תפקידה באותה חברה פטריארכלית.

אך רבי עזר, למרות מצוות התורה המחייבת עשייה, הבין לליבו של איסחק, מאז חיתן אותם לפני כשמונה שנים, כששניהם בני חמש עשרה, כבר זוג די מגובש באותה חברה יהודית, מאחר, כפי שצוין, שהילדים יועדו די מוקדם האחת לשני, ושתי המשפחות עודדו באופן אקטיבי את הקשרים בין הילדים, שיהפכו בבוא העת לזוג מבורך. הוא הבין שהיא בת למשפחה מאוד מכובדת, ושזוהי אהבה משמיים, אך יורש הוא חייב: זוהי המצווה הראשונה שבתורה, חזר ואמר לאיסחק, מצוות פרו ורבו. ובלעדיה עם ישראל לא היה מתקיים, ולכן עליו לממש אותה ללא דיחוי!

וכל תושבי תלוות, גם היהודים וגם הברברים, צייתו בנפש חפצה להוראותיו של רבי עזר הכוהן מאז ומתמיד, שגילם מוסד של ממש בעיני כל אוכלוסיית תלוות, הן היהודים הן המוסלמים. הוא היה מקובל על כולם כאדם קדוש, שליחו הנאמן של אלוהים על אדמת תלוות, בדיוק כמו אביו ואבי אביו, במשך דורות על גבי דורות. והשנה היא 1870, דהיינו, שנים רבות לפני שהקולוניזציה הצרפתית הגיעה למרוקו בהתחלת המאה העשרים, פחות או יותר, כשהצבא הצרפתי הקדים את כל המתיישבים למיניהם ‒ אותם אזרחים צרפתים שמספר נכבד מהם הקדימו להתיישב באלג'יריה כשלושים עד ארבעים שנה לפני כן, כל הקולוניזטורים למיניהם שיופיעו יותר מאוחר בעקבותיו של הצבא הצרפתי.

האוכלוסייה היהודית של תלוות מנתה שתי קבוצות די נפרדות, האחת המקורית, מאז ימי הביניים המוקדמים, ואולי אפילו לפני כן, ולא ברור כלל מה היו מקורותיה ההיסטוריים, ואליה התווספה קבוצה קטנה של ניצולי האינקוויזיציה הספרדית, שבאו לאזור הזה שבהרי האטלס הגבוהים על מנת לברוח מצורריהם הנוצרים. הם זנחו את חיי הקדמה שהיו להם בספרד, וברחו על נפשם לאטלס הגבוה על מנת להתרחק כמה שיותר משליחי האינקוויזיציה. אותם שליחים שהמשיכו לרדוף את היהודים גם לאחר שעזבו את אדמת ספרד.

אבל כולם כעת דיברו באותה שפה, תשלחית, ולכולם אותו אורח חיים ואותה חזות, פחות או יותר. השפשוף הארוך בין כל הקבוצות האלה הביא לאחידות באורח חייהן, ולשיתוף פעולה בין שתי הקהילות בין הפוריים ביותר. וכך היה במשך דורות על גבי דורות. הדבר היחיד שהפריד בחזותם, בתקופות מסוימות, היה אותו טרבוש קטן, בגודל כיפה שחורה, שעמד במרכז ראשם של היהודים מזה דורות רבים, בשונה מכיסוי הראש של הברברים המוסלמים שדמה יותר לטורבן.

ונוסף לכיסוי הראש, המזוזה הקטנה והסטנדרטית שהבדילה בין הבתים, ובתקופות קשות עבור היהודים, דהיינו, תקופות של פורענות, במיוחד מצידם של מוסלמים שאינם ברברים במקור, דהיינו, מוסלמים מהערים הגדולות, המזוזה כוסתה בחמר על מנת שבתיהם לא יזוהו. וזה מנהג שהונהג כשהם חששו מהתקפות, במשך הדורות ועד לשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כשסוף סוף הגשימו את חלומם העתיק, וחזרו לארץ אבותיהם.

והעלייה מהרי האטלס הייתה מסיבית במיוחד. משום מה אף יהודי לא נותר מאחור. שליחי הסוכנות היהודית באו עם אוטובוסים לכל כפר וכפר שבאטלס ולקחו את כל האוכלוסייה היהודית, משפחות שלמות על כל זקניהן וטפיהן, וזה כלל זקנים עריריים ללא ילדים, בניגוד לערים הגדולות האחרות שבהן הקשישים לא היו בעדיפות ראשונה. ובתקופה זו מדינת ישראל הייתה זקוקה להרבה כוח אדם, ובמיוחד חיילים, על מנת להבטיח את הישרדותה.

ואם נחזור לאיסחק, הוא אדם עיקש, ויעמוד על שלו ואפילו במחיר אי־ציות להוראותיו של רבי עזר הכוהן, למרות כל החיבה והכבוד שהוא רחש לו מאז ילדותו המוקדמת, ולא משנה איזה עונש מידי שמיים הוא יקבל. הוא היה מוכן ומזומן לכל עונש שהוא עלול לקבל. לא, את איטו הוא לא יזנח בשום פנים ואופן, ורק ממנה הוא ייוושע! לא, הוא לא ייקח אישה נוספת, זה כלל לא בא בחשבון, זו הייתה הבטחתו לבורא עולם, גם אם בורא עולם לא תמיד שעה לתפילותיו. איטו, בסופו של יום, הוא היה סמוך ובטוח, תביא לו את היורש המיוחל.

הוא פנה אל הקדוש ברוך הוא בבקשות ובתחנונים בכל הזדמנות אפשרית בשמונה השנים האחרונות: וכמה פעמים הוא סיים את קריאת ספר תהילים בשלמותו, הוא כבר לא זוכר. ומזמורי תהילים, עם הזמן והעקשנות, כן מגיעים לתשומת ליבו של בורא עולם. בסופו של תהליך, הסבלנות ואורך הרוח שלו השתלמו, ואלוהים סוף סוף הטה אוזן קשבת ושעה לתפילותיו. כך לפחות איסחק האמין. ופיה של ללה רביעה היה נופת צופים לאוזניו, מאז בטנה של אשתו החלה לתפוח. זהו בן, בעזרת אללה, היא חזרה ואמרה לו, זהו בן גדול ובריא!

ללה רביעה אינה מסוגלת להתאפק, למרות כאבה וצרחותיה של שכנתה איטו; אלו כאבי שמחה, היא הייתה משוכנעת. היא ראתה את הסימנים בירח המלא של אותו לילה. ומזמן לא היה ירח מלא, עגול ומושלם שכזה! הירח הבהב לכיוון מזרח, לכיוון מכה, אם כן, ואין שום ספק שזהו תינוק מיוחד שעומד להיוולד תחת ידיה האמונות. שנים על גבי שנים היא מיילדת גם נשים ברבריות וגם נשים יהודיות, אך לידה זו יוצאת דופן, לפי כל הסימנים. ואם הירח והכוכבים משתפים פעולה, זה מקרין על גורלו המבורך של התינוק הזה. הכול כתוב בשמיים מזה זמן רב, אין לה שום ספק בכך!

היא כבר לא זוכרת מתי היא ראתה בטן כזו גדולה ועגולה במיוחד, אך לא מדובר בתאומים, את זאת היא יודעת לפי ניסיונה רב השנים, המבוסס על חוש המישוש המפותח ביותר שיש לה. החוש שלה אומר לה שיש רק ולד אחד ברחמה של איטו. היא אפילו מצליחה להבחין בין גפיו של התינוק, כל כך מיומנת היא הייתה: איפה הראש ואיפה הרגליים של התינוק היו ממוקמים. ואומנם בכל תלוות שמה הלך לפניה, וכולם צייתו ברצון להוראותיה, כאילו הייתה מדענית מהשורה הראשונה.

היה לה מעמד כמעט של רופא כל יכול, למרות שרופאים לא נראו כלל באותה סביבה מאז ומתמיד, דהיינו מאז התיישבותם של הברברים במקום. ואפילו בימינו אלה הרופאים לא מגיעים אלא לעיתים רחוקות להרי האטלס הגבוהים. בענייני בריאות, השמאנים שלטו ביד רמה מאז ומתמיד, ולמי שהייתה בעיה רפואית כלשהי פנה מייד לאותו מרפא שבטי ששלט בכל צמחי המרפא, ושתפקד כעין כוהן גדול בכל עניין הכרוך בגורלו של היחיד.

מזה כחודשיים היא בודקת, כמעט יומיום, את התפתחות הוולד, את גודלו, את תנוחתו, את גפיו, וכל זה בעזרת ליטופים רבים ומגוונים שהיא ליטפה את בטנה של איטו. מדע שלם היה אצור באותם ליטופים, ואיטו שיתפה פעולה עם אותם ליטופים בנפש מאוד חפצה! בחודשיים האחרונים, יומיום עם עלייתה ליצוע, מייד הייתה מגלה את בטנה הגדולה לידיה המלטפות של רביעה, לליטופים ולבדיקה היומית. היא שאבה הרבה עידוד ממגעה הרך של שכנתה האהובה, ובסבלנות אין קץ היא ציפתה לדיווחה היומי המעודד של רביעה.

מזה כמה חודשים מנסה רביעה לשכנע את איטו שהיא מצפה לבן, ורק לבן. היא יודעת לפי הגודל והצורה של הבטן. היא מעולם לא טעתה. בהיסוס מה, מחמת היללות העולות מגרונה של שכנתה האהובה, היא הביעה את שמחתה בכמה צעדי ריקוד ברברי כששני הכולכלים שענדו את קרסוליה צלצלו בחשיכה. ואלה צמידי רגליים פרי יצירתו של סייד איסחק עצמו, שעמל עליהם במשך יומיים ארוכים — המתנה היפה ביותר שהיא קיבלה אי פעם, ועוד מכסף טהור, שלא נראה כדוגמתו ברחבי העיירה. היא זוכרת בדיוק מה הוא אמר לה לפני כמה שנים, כשהוא מסר לידיה, עם חיוך רחב, את שני הצמידים, שהבהבו באפלולית החדר:

"יה ללה רביעה, יה חביבתי היקרה, את מביאה הרבה שמחה לחייהן של היולדות ולמשפחותיהן. את חייבת ללוות את מתנת החיים הזאת, שאת מעניקה לחיק המשפחות ולפתח בתיהן, בצלילי ריקוד האצורים בכולכלים האלה, ורק ריקודך הוא שישחרר את הצלילים החבויים בתוכם. רק כך השמחה תהיה מושלמת בבתי היולדות. לכן אבקש שתענדי אותם ברגע זה ממש, כדי שאראה איך הם מתאימים לך, בטרם תגיעי ללידה הבאה. אני משוכנע שהם יתאימו לך להפליא. כך עיצבתי אותם, לפי גודל הרגליים שלך פחות או יותר. עיבדתי היטב את הכסף הטהור שלא יהיה עבה מדי, על מנת שהצליל יהיה יותר נקי. הפעמונים שבפנים מצלצלים חזק. את שומעת אותם? את שומעת את הצליל הטהור היוצא מהם? כך את צריכה ללוות כל לידה, במחול ובצליל. וזה גם יקל עלייך את עבודת המיילדת, אין לי שום ספק בכך! ויכניס שמחה רבה בלבבות היולדות".

היא ידעה היטב ששמו של סייד איסחק, השכן הקרוב והאהוב שלה, הולך לפניו בכל סביבת הרי האטלס, על אותו ציר ראשי המתחיל במרקש והמגיע עד לוורזאזת בדרום מזרח, אין צורף אחר המגיע לרמתו ולכישוריו. ומאז שהיא קיבלה את המתנה מידיו של שכנה, היא לא נפרדה משני הכולכלים, כה מאושרת היא הייתה כשענדה אותם. היא תמיד צייתה להוראתו הנמרצת של סייד איסחק וביצעה מספר צעדי ריקוד לפני כל לידה. וזה אומנם הקל עליה את המלאכה וגם על היולדות כפי שסייד איסחק הבטיח לה.

זה היה עבורה חלק מחייב מהטקס, על מנת להביא שמחה לחיק המשפחות, ובאותה הזדמנות להקל על היולדות. היא עצמה יילדה את עצמה לא מזמן בעזרתה של איטו שכנתה היהודייה, וגם בלידה זו היא ביצעה מספר צעדי ריקוד למרות בטנה המרשימה. ארבעת בניה לא היו כה גדולים כשנולדו כמו בלידה האחרונה, שעברה בהרבה את הלידות הקודמות מבחינת גודלו של העובר. זוהי תינוקת יותר מרשימה מבחינת הגודל והמשקל. גם לה, אם כן, מגיע לשמוח ולהקל על הלידה, במיוחד שבשעה טובה נולדה לה סוף סוף תינוקת, שהיא קראה לה שריפה. היא חיכתה הרבה זמן לתינוקת הזאת, ובשעה טובה ומוצלחת היא הגיעה.

עם שם כזה, היא הייתה בטוחה, הגורל יאיר לה פנים, ותוכל ללא שום ספק לקיים את שושלת המיילדות המשפחתית. היא הייתה מאוד שמחה על הולדת הבת, למרות שווליד בעלה היה עדיין מעדיף זכר נוסף לארבעת הבנים שהיו להם. ועם לידת כל אחד מהבנים, היא תמיד ציינה בפני בעלה שהיא חייבת בת, על מנת לקיים את שושלת המיילדות שמשפחתה פיתחה מזה עידן ועידנים. היא חייבת להבטיח את המשך השושלת!

להיות מיילדת באותה חברה צריך תכונות מיוחדות שאין לכל אישה. רק לנשים שנבחרו על ידי אללה יש את התכונות המבורכות האלה, הן התכונות הפיזיות והן הנפשיות. ולכן צריך לשמור מכל משמר על המשך שושלת המיילדות המתקיימת מזה דורי דורות בתוך השבט שלה. להיות מיילדת, זהו עניין, אם כן, הנתון מלידה, והנשים שנולדות עם הכישור הטבעי הזה נדירות ביותר, וללא ספק הן נבחרות על ידי האל. וזה יהיה מצבה של שריפה התינוקת האחרונה כשהיא תגדל ותממש את המשך שושלת המיילדות שבתוך השבט שלה.

היא התפללה מעומק ליבה שסייד איסחק יגיע בזמן ללידת בנו בכורו, ואצל היהודים, היא יודעת, הולדת הבכור היא עניין חשוב ביותר, על כן הם מקיימים את טקס פדיון הבן. הוא, אם כן, לא יכול להתמהמה יותר. היא חייבת למהר ולהכין את הכלים בקערה הגדולה, ולשפוך עליהם הרבה ערק, למרות שלהם אסור לשתות מהמשקה הזה, אבל זהו הנוזל היחיד שמטהר את הכלים, ואותו קונים אצל אותם יהודים, "היהודים הלבנים" (כנראה מניצולי האינקוויזיציה), ששלטו במדע הזיקוק, שיודעים לזקק אותו מזה דורות רבים על בסיס אותם תמרים ותאנים שגדלו בסביבה המיידית של תלוות וגם בסביבה היותר רחוקה של הרי האטלס. מעטים היו המזקקים של הערק באותה קהילה, ומכאן עלותו של אותו נוזל מטהר שבלעדיו לא תיתכן שום לידה.

ולרוב היא קיבלה את הנוזל במתנה מידיהן של אותן נשים שהיא עצמה יילדה. ומאז שהחלה להיות מיילדת ‒ אותה מיומנות שירשה כבר בצעירותה, מאימהּ פטימה, לפני שנים רבות ‒ השתמשה בערק על מנת לטהר את הכלים. ובלי טיהור, היא משוכנעת, אי אפשר ליילד. זהו שלב חיוני ביותר, את זאת היא תמיד ידעה. היא המשיכה בשפשוף הכלים בקערת החרס הגדולה שעה ארוכה. לאיטו, אחותה המאומצת, היא מחויבת בטיפול מיוחד שיביא לתוצאה החיובית ביותר! כך היא מאוד מקווה.

ותוך זה שהיא ביצעה את מלאכת הסטריליזציה באופן מאוד יסודי, אדי הנוזל עלו לאפה ומעט טשטשו את חושיה. היא תמיד ציפתה לאותו רגע שחושיה היטשטשו קמעה, וזה הוסיף רבות לשמחתה — כך היא נהנתה מהערק מבלי לשתות אותו, זוהי פריווילגיה בלעדית של המיילדות, כנראה. היא האמינה, כי אם היהודים מרבים לצרוך את אותו נוזל, סימן שזה עושה טוב לבריאותם, ומי לא ירצה בבריאות איתנה? והמשיכה בריקודה במספר צעדים נוספים. ולריקוד, היא משוכנעת, יש תפקידים חיוניים נוספים ולכן עליה לבצע את אותם צעדים הרמוניים לפני כל לידה.

כי הריקוד, היא משוכנעת, גם עוזר לגרש את השדים הארורים, מאחר שזה מונע מהם שלווה במחשכים איפה שהם פועלים, וצלילי הכולכלים, אותם צמידי רגליים, מפריעים לאוזניהם ומשבשים את תוכניותיהם, ללא שום ספק! הם אינם יכולים להתגבר לא על המתכות ולא על צליליהן. היא לא תיתן להם שום מנוח, עד כמה שהיא יכולה, ותמשיך להפריע להם עד שיגורשו לגמרי מהזירה. אך היא לפתע חוזרת להכרתה המלאה, ומבחינה כעת בהרבה זיעה, אולי יותר מדי זיעה, על מצחה ושערה השחור השופע של היולדת: היא חייבת לבדוק את חום גופה באופן מיידי.

היא מעבירה יד מלטפת על מצחה, זו לא זיעה רגילה, כי היא מלווה בחום גבוה. ומייד היא נוטלת מגבת נקייה וטובלת אותה במים הקרירים שבדלי שהעמידה לא רחוק מהיולדת למקרה הצורך, ועוטפת את ראשה במגבת הרטובה. היא מקווה רק לטוב: להצליח, ויהי מה, להוריד את חום גופה של איטו. אין מה להתמהמה יותר! התינוק כבר כאן. היא חייבת להזדרז. היא עוזרת לה לפשק עוד יותר את רגליה, ודוחפת בתנועות מיומנות את הברכיים לצדדים. "הינה הינה", היא מוסיפה בקול רם, על מנת להרגיע את היולדת, "הינה הוא מגיע".

הראש גדול מדי: בתוך תוכה היא מתפללת שתצליח להוציא אותו. היא מחזיקה בו חזק ולאט לאט מושכת אותו בתנועות מדויקות וזריזות. הינה הוא בחוץ, ברוך השם! בעשרות השנים שהיא מיילדת, רק במקרים נדירים ביותר היא לא הצליחה להוציא את התינוק לעולם, והיא ידעה היטב מה היו התוצאות באותם מקרים. היא עומדת בסירובה לתת לזה לקרות שוב. היא תעשה מעל ומעבר שהתינוק והאם ישרדו יחד, כך היא מקווה לפחות, בעזרת אללה!

זהו תינוק שלא ראתה מעולם, גדול במיוחד, ולא פלא שאימו סבלה כל כך בעשרים וארבע השעות האחרונות, ולא פלא שהיא רצוצה ועייפה, כי מזה חודשיים־שלושה אפילו ההליכה נעשתה קשה עליה, והיו ימים שנשארה במיטתה. היא לא רצתה לסכן בשום צורה את בואו של הוולד. "מנוחה, מנוחה, ורק מנוחה!" הרבתה לומר לה ללה רביעה. ואיטו שיתפה פעולה בנפש מאוד חפצה, כל כך העריכה את המלצותיה של אחותה המאומצת רביעה.

"אני אבשל בשבילך, ואעשה בשבילך את כל עבודות הבית, את הבישול ואת הניקיונות, העיקר שנשמור מכל משמר על בואו של התינוק. ומה שלא דחוף נדחה עד לאחר הלידה, אינשאללה! אין לך מה לדאוג!"

שתי הנשים נהיו עם השנים כאחיות תאומות, למרות הבדלי הגיל שביניהן, בהתייעצות מתמדת בכל עניין, הן השלימו האחת את השנייה. איטו סייעה לה בכל הלידות, תחת הוראותיה המדויקות של רביעה. היא גם עזרה לה בטיפול בקטנים, תענוג של ממש עבורה: היא טיפלה בהם כאילו היא עצמה ילדה אותם, וללה רביעה מבקשת להחזיר לה מנה אחת אפיים. קשרים סימביוטיים כאלה מתקיימים לרוב בין אחיות לאותה משפחה.

וכאלה היו קשריהן של איטו ורביעה מאז נהפכו לשכנות. לא היה דבר אחד שלא חלקו ביניהן, ואפילו הדברים האינטימיים ביותר, כגון ענייני אישות, שלא הרבו לדבר עליהם בפרהסיה. היא ביקשה מרביעה אינפורמציה על האקט המיני, מאחר שהיא חשבה שלא נכנסה להיריון, כי לא ביצעה אותו כראוי עד הסוף. אלה היו דברים אינטימיים שחלקו ביניהן, בדיוק כמו בין שתי אחיות לאותה משפחה, באותן שיחות דיסקרטיות ביותר, שכיוונו אליהן כל פעם שהגברים לא היו נוכחים בבית.

יומיום הן אפו את התנורת, אותה לפה גדולה ופריכה בתנור מחמר שבפתח הבתים, תנור חיוני ביותר לקיומן של המשפחות, ופעם איטו הכינה את הלחם עבור שתי המשפחות ופעם רביעה. רביעה גם החזיקה עדר קטן של כבשים עבור שתי המשפחות, ושתיהן נהנו משחיטתו המיומנת של רבי עזר הכוהן. זה היה דבר שבשגרה שמשפחות ברבריות נהנו מהכשרות של המשפחות היהודיות, הרי במקור הן היוו כולן חלק אינטגרלי מאותו עם, ואורח החיים היהודי היה מקובל על כולם מאז ומתמיד.

היה לאיטו מאוד קשה להוציא את התינוק, היא חזרה מספר פעמים על הדחיפות תחת פקודותיה המעודדות של שכנתה, כדי לשחרר את התינוק, ושריריה התחתונים נקרעו במאמץ העילאי הזה, כי התינוק ביקש לצאת בכל מחיר, לא היה לו יותר נוח בתוך רחם אימו. ללה רביעה לא רוצה לחשוב מה היה קורה, לו היא לא הייתה מצליחה להוציא אותו. הינה התינוק המופלא הזה. הוא יצא לאוויר העולם בועט לכל הכוונים בכל כוחו, וצורח ללא הפסקה, ממש צריחות אימה. היא שמה במיומנות רבה את אצבע האגודל שלה לתוך פיו הפעור של התינוק שנסגר מיידית על אצבעהּ, כאילו עמד לבלוע אותה.

היא מעולם לא פגשה בתינוק כל כך רעב מייד לאחר הלידה. ולאחר ניתוק חבל הטבור היא מסרה אותו לאימו להנקה הראשונה, לפי מנהגהּ בכל הלידות. היא תמכה בראש התינוק שהשעינה על השד הימני של אימו, אך הוא ממשיך לצרוח ללא הפסק. בידה השמאלית החלה לעסות את השד השמאלי של היולדת, היא לוחצת קמעה, אך בקושי מופיעה טיפת חלב בקצה הפטמה. זה מאוד מוזר שאין לה חלב, בדרך כלל לאחר הלידה יש תמיד חלב, ובשפע! שאללה יעזור לנו, מה קורה כאן? רביעה התחילה להיכנס ללחץ, כי מזמן לא ראתה תופעות כאלה מייד אחרי הלידה. ובסך הכול זו הייתה לידה מוצלחת, לפי כל הכללים הנהוגים, אך כנראה משהו אינו כשורה! והיא מאוד מודאגת.

מה יהיה על התינוק הזה? היא שואלת את עצמה בדאגה רבה. איטו ממשיכה להזיע ללא הפסקה, ונשימתה יותר ויותר כבדה, כאילו היא על סף התעלפות. רביעה בדאגה רבה, ומזמן לא הייתה כל כך מודאגת: משהו מוזר מתפתח תחת ידיה הזריזות! מה יהיה על אחותה המאומצת? והינה פתאום נחיל דם עקבי מופיע בין רגליה הרועדות. היא מכסה אותה בשמיכת הצמר העבה שהכינה בעוד מועד למקרה ותצטרך, אך איטו ממשיכה לרעוד: משהו לא כשורה!

"יה אללה, יה קדושי האסלאם, יה הצדיקים היהודים, אני מבקשת את כל עזרתכם, תרחמו על כולנו, היא ביקשה מעומק ליבה, תרחמו עלינו בבקשה".

היא מרימה קמעה את השמיכה, איטו ממשיכה לדמם, למרות כל המגבות שהיא שמה מתחתיה ושהחליפו צבע במקום. היא מאבדת יותר מדי דם, ואיך אפשר לעצור את הדימום המסיבי הזה? רק אלוהים יכול לעזור לנו! המצב נעשה חמור יותר ויותר ועוד מעט יהיה קריטי. ולפתע איטו מפנה אליה את מבטהּ החודר, אותו מבט שהופיע אך לעיתים נדירות מאוד על פניה השלוות, ומושכת בזרועה במעט הכוחות שנותרו לה. יש לה מסר מאוד חשוב עבורה, אולי החשוב ביותר בחייה, והיא חייבת להטות אוזן:

"יה רביעה, חביבתי היקרה, אחותי, אהובת ליבי", היא אומרת לה בקול מאוד חלוש, "ביני ובינך רק אלוהים! קוראים לי למעלה, לא אספיק להניק אותו אפילו פעם אחת. ברית דמים אני כורתת איתך, כך אללה רוצה, בגלל זה הוא שם אותך על דרכי. תעשי הכול שהוא יחיה, והוא יכפר על החיים שלא הספקתי לחיות כאן על האדמה הזאת. אני משביעה אותך בשם אללה שהוא יהיה כאחד מבנייך. את תהיי האימא שלו לכל דבר ועניין עד שיגדל אינשאללה, ויתפתח כאדם מושלם מכל הבחינות! אני אלווה אותך תמיד מהעבר השני ואעשה כמיטב יכולתי לעזור לך, לא אזנח אותך אפילו לרגע אחד! ואתמוך בך בעת הצורך בעזרת אללה".

ללה רביעה הרכינה את ראשה לכיוון האם והתינוק ולחשה לאוזנהּ של איטו שהיא תעמוד בשבועתהּ ויהי מה, כך רוצה אלוהים. ובקושי הספיקה להיפרד משכנתה האהובה, שכבר הוציאה את נשמתה, והשאירה בידיה האמונות את המתנה האלוהית הזאת. היא הרימה את התינוק שהמשיך לצרוח ללא לאות, כיסתה את פניה של אימו ויצאה מהחדר. עם היכנסהּ לדירתה, הצמידה את ראש התינוק לשדה והחלה להניק אותו, ולאחר כמה דקות העבירה אותו לשד השני. היה לו תיאבון עז ביותר, וכבר אפשר להבחין שהוא נוגס בחיים במלוא כוחו. היא תצטרך, אם כן, להיות המניקה גם של שריפה, בתה, וגם של התינוק המופלא הזה: זוהי צוואה אלוהית!

ווליד בעלה פנה לכיוונה מייד עם היכנסהּ לחדר. כל הערב הוא הסתובב אנה ואנה, חסר כל סבלנות, בדאגתו הרבה ליולדת, שהייתה כאחות עבורו. ולאחר שהשכיב את ארבעת בניו על המזרנים שבחדר השני, הוא וידא שהתינוקת שלו עדיין ישנה, מצפה בקוצר רוח לחזרתהּ של אשתו מהדירה הסמוכה. הוא רצה לדעת מה קורה עם השכנה היקרה שלו: האם סוף סוף סייד איסחק ידע מהו אושר אמיתי!? יומיום הוא ראה אותו מלטף את הראשים של בניו היקרים בהרבה חום ואהבה, ומתנות רבות הוא הרעיף עליהם לאורך השנים. איסחק אהב אותם כאילו היו ילדיו. והינה עכשיו יהיה לו סוף סוף בן משלו!

אך ווליד, שהכיר היטב את אומנות המיילדות ואת ניסיונה הרב של אשתו, הבין מייד שהיו בעיות, ואולי אפילו בעיות קשות, עם הלידה הזאת, אותה לידה שכל כך הרבה שכנים משתי הקהילות ייחלו לה. וללה רביעה הודיעה לו מייד שאיטו לא הצליחה לשרוד את לידת בנה, שהיא דיממה ללא הפסקה, שהיא הייתה חיוורת כמו סדין לבן, וכל חיותהּ נעלמה ממנה. לצערה הרב, היא בקושי הספיקה להיפרד ממנה. היא מאוד מקווה שסייד איסחק יגיע בזמן לקבורת אשתו: ליהודים יש כללים נוקשים בענייני קבורה, כי הם קוברים את מתיהם באותו יום, מבלי לחכות ליום המחרת.

"יה אללה", היא חזרה והתפללה, "תחזיר את סייד איסחק לביתו כמה שיותר מהר, כולנו מחכים לו".

לאחר כמה דקות היא חשבה לנכון להעמיד סכין ליד דלת הכניסה. ומה בדיוק סימלה אותה סכין? בקרב שתי הקהילות, הן היהודית הן הברברית, העמידו סכין כדי לסייע בידי כל המאחרים, מסיבות שונות — כגון סופת שלגים פתאומית בהתחלת עונת החורף — שלא הספיקו להגיע הביתה בזמן, לחזור מייד הביתה. היא, אם כן, העמידה את הסכין על מנת שתדקור את איסחק בכפות רגליו, כדי שיחזור כמה שיותר מהר לביתו. אילו מנהגים ואמונות שהיו די שכיחים ומשותפים לשתי הקהילות מזה דורות רבים. ובקהילות רבות אחרות העמידו מזלג ליד דלת הכניסה, ששימש לאותה מטרה, כמובן, בתנאי שהיו מצוידים במזלגות.

אחריות גדולה נפלה בחלקו של ווליד, שנכמרו רחמיו על התינוק. הוא הבין מייד שהייתה ברית גורלית, בלתי ניתנת לערעור, בין שתי הנשים, ושהוא מחויב לאותה הברית, ולכן הוא צריך, ויהי מה, לעזור לאשתו בנטל. מכאן והלאה מסירותו תהיה כפולה ומכופלת, כי הוא, בצורה זו או אחרת, יצטרך להתחלק עם איסחק בגידול בנו יחידו. רביעה תהיה אימו, וגם יזכה בשני אבות, האחד יהודי, והשני ברברי. זהו רצונו של אללה, האמין ווליד, ועל זאת אי אפשר לערער! והוא בנפש חפצה יתחלק עם איסחק בנטל, והרי מאז ומתמיד התייחסו האחד לשני כאל אחים, כאילו נולדו לאותם הורים ממש, למרות הבדל הגילים ביניהם.

רביעה פונה אליו:

"יה חביבי, מה עם סייד איסחק? מדוע הוא מתמהמה כל כך? בדרך כלל הוא תמיד חוזר הביתה אחרי שלושה או ארבעה ימים. מה קרה הפעם? אנחנו כבר ביום השישי מאז שהוא יצא לכוון מרקש. יה ווליד, יה חביבי, אולי תצא לקראתו, מי יודע איפה הוא ברגע זה? אולי קרה לו משהו... אין לי הרגשה טובה. למה הוא מתמהמה כל כך? הרי הוא יודע שהוא חייב לחזור ומייד... שכולנו מחכים לו".

"יה חביבתי", הוא עונה לה, "אני מייד אכין את האתון ואצא לקראת חברי הטוב. אני מתפלל שלא קרה לו שום דבר רע. עם כל הקשיים שבדבר, אצטרך לבשר לו גם את הבשורה המשמחת וגם את הבשורה העצובה, ואין לצערי שתי בשורות יותר מנוגדות בתכליתן. שאלוהים יעזור לנו להתגבר, ויעזור לגורלו של התינוק המופלא הזה. אצא מייד לדרכי, לא אחכה עד עלות השחר. אין זמן: אני חייב לדעת מה עלה בגורלו של אחי איסחק, שאלוהים ירחם עליו, ועל ביתנו".

"שאללה יראה לך את הדרך, יה חביבי. לך בשלום ותחזרו שניכם בשלום יחדיו! כולנו מחכים לכם בקוצר רוח!"

וכך יצא ווליד לפני עלות השחר, בטרם יבקיע אור השמש בשמיים, בחיפושיו אחרי שכנו הטוב, סייד איסחק, כשתפילה בפיו לשלום חברו. ולאט לאט, עם עלות השחר וצאת החמה, הוא מתחיל להבחין בשיירות הארוכות המתחילות לפלס את דרכן לכיוון הרי האטלס הגבוהים. גמלים אחרי גמלים משתרכים בקבוצות קטנות בשבילים הצרים, וחמורים ופרדות עמוסים מכל טוב בעקבותיהם. וכל ההמון הזה מכוון את צעדיו למדבר הסהרה, לכיוון אלג'יריה ומדינות אפריקאיות אחרות.

ובראשי השיירות, מזה דורות רבים, אלה המובילים אותן בשבילים הרבים שבמדבר, אלה אותם אנשים המיומנים בקריאת תוואי הקרקע וגם בקריאת כוכבי השמיים, הקרואים "האנשים הכחולים", על שם הבגדים הכחולים שהם לבשו מכף רגל ועד ראש, החל מהטורבן המעטר את ראשם — אותו סדין דק וכחול שכשמשטחים אותו, מידותיו מגיעות לשלושה על ארבעה מטרים. ובמקרה ויש סופת חול, עניין די שכיח במדבריות ערב, הם מתעטפים בו כדי להגן על כל גופם מפני הסערה — וכלה בבגד העליון הכחול גם הוא.

אנשי הטוארג טבלו והשרו את כל בדיהם באבקה טבעית כחולה, והשתפשפו באותם בדים עד שעורם נהפך לכחול, ולכן נקראו האנשים הכחולים. מזה דורות רבים, ויש הרבה תיעוד לכך, לאורך המסלולים האינסופיים שבמדבר, הם היו מיומנים למסעות ארוכים במדבר, דהיינו, הם היו ברברים מסוג אחר, והם המובילים עד ימינו אלה ממש את השיירות האינסופיות למחוזות חפצן, ברחבי אפריקה השחורה, ועד בואכה לארצות המזרח התיכון, כולל ערב הסעודית.

ווליד בחיפוש נואש אחרי חברו. הוא חייב למצוא את איסחק שכנו כמה שיותר מהר, על מנת שיוכל לקבור את אשתו איטו בזמן, דהיינו באותו יום ממש, וגם כדי להכין את ברית המילה של בנו, ורק אלוהים יודע שהזמן קצר והמלאכה מרובה! אין, אם כן, יותר מה להתמהמה. הוא מתחיל לדבר על ליבה של אתונו במילים רכות, שתזדרז קמעה על מנת שישלימו את החיפוש לפני פניית היום, כי בחשכה יהיה לו מאוד קשה, אם לא בלתי אפשרי, לאתר אותו במרחבים העצומים האלה. עליו להזדרז כדי לאתר אותו!

לאחר כשש שעות של דהירה אמיצה, הוא מגיע לנווה המדבר טיגהדואין, וניגש למשימתו הראשונה והחשובה ליד באר המים: להשקות את אתונו — כי האתון זקוקה להשקיה יותר תכופה מאשר גמל, למשל. הגמלים, זהו דבר ידוע, יכולים להחזיק מעמד בלי מים במשך שבוע לפחות. לאחר מכן הוא פונה לכיוון העצים לאתנחתא קצרה בצל, כי השמש יוקדת במיוחד היום, והוא חייב לרכז את מאמציו על מנת לעמוד בנטל. ופתאום, בהפתעה גמורה, הוא נתקל בסוס הלבן של חברו איסחק, שהוא מכיר מזה שנים רבות. סוס די זקן אך מאוד נאמן לבעליו.

הסוס עומד, ללא כל תזוזה, על המשמר, ליד עץ גבוה. ברוך השם, חשב ווליד, זה סימן טוב לבאות. אם הסוס כאן בסביבה הזאת, זה אומר שאיסחק בסביבה. הוא ממשיך לתוך שביל הכורכר בתוך הצמחייה הסבוכה, ופתאום חברו הטוב מתגלה לנגד עיניו שרוע על כרי הדשא, מתנשף חזק, כשסימנים של דם עדיין חקוקים על מצחו. ריבונו של עולם, מה קרה כאן? האם הוא בהכרה כלשהי? האם הוא ישן באמצע היום? איך זה יכול להיות?

מבלי להתמהמה הוא מגיש סעד מיידי לחברו. לוקח לו זמן מה להעיר אותו, כאילו הוא אחרי איבוד הכרה ממושך ולא שינה רגילה, והרי זה לא דרכו של איסחק לישון במשך היום; הוא מסתפק בכמה שעות מנוחה בלילה. הוא, אם כן, מתחיל לנענע אותו בעדינות רבה, ומדבר רכות על ליבו במילים מלטפות, ולאט לאט מצליח להעיר אותו. הוא מושיב אותו כנגד העץ, מגיש לו מים שיתרענן וישטוף את פניו. מייד הוא ניגש לאתונו, מארגן מגש עם מזון ומגיש לו אותו. הוא התיישב לידו וארגן לו פיתה עם חמאה ודבש, תאנים מיובשות, והכין לו תה מהביל. ולאט לאט איסחק חוזר בהדרגה להכרתו.

לאחר שאיסחק אכל פת לחם והתחזק, החלה השיחה ביניהם. איסחק התמקד בפניו של חברו וידע אינסטינקטיבית שמשהו לא כשורה. הוא הכיר אותו היטב לפני ולפנים, וארשת פניו הייתה מהולה, בעת ובעונה אחת, גם בשמחה וגם בעצב. מזמן הוא לא ראה הבעת פנים כה מהוססת על פניו של חברו. מה קרה לו, לווליד שכנו האהוב? מה פשר העניין? מה זה מבשר? מה יש בפיו של ווליד להודיע לו? הוא חייב לעודד אותו!

הוא הקדים והחל לספר לחברו על קורותיו האחרונים, ושאין לו שום מושג איך הוא בכלל הגיע לנווה המדבר הזה, הרי נווה מדבר זה די מרוחק ממרקש ואיך הוא כיסה את כל המרחק הזה?! לא נותר לו שום זיכרון מהדרך! זו הייתה סוג של הקדמה לדו־שיח שעמד להתפתח ביניהם, וכדי להקל על חברו להיכנס לדו־שיח, הוא דרבן אותו בסיפור קורותיו האחרונים. הוא היה אמור להיכנס לשיחה בלי שום היסוס, כי ווליד ידע שהוא מבין לליבו, ושאין בפיו רק בשורה טובה להודיע לו. רעים של ממש, הם יכלו לנחש בקלות מה בפיו של כל אחד מהם, הם ידעו לקרוא האחד את מחשבותיו של השני:

"לא רחוק מכאן התנכלו אליי השודדים, בני הבלייעל האלה. הם כנראה עקבו אחריי זמן רב, אולי כבר בצאתי ממרקש, ולא שמתי לב אליהם, כל כך הייתי שמח בחלקי; אלוהים הכפיל לי את פרנסתי מאז הפעם האחרונה שהייתי בעיר הגדולה לפני כשבועיים, והודיתי לו בשירה ובמזמור לאורך כל הדרך, כך שהייתי עסוק מדי בשביל לשים לב אליהם, אחרת הייתי דוהר ולא היו משיגים אותי. לא יכולתי לזהות אף אחד מהם, כי פניהם היו מכוסים במטפחות שחורות. הם ידעו היטב להסתיר את זהותם, כי לא רצו לסכן בשום אופן את פרנסתם הבזויה. ניסיתי להתנגד בכל כוחי, אך לא הייתי מסוגל להתגבר על שלושתם. הם תקפו אותי עם נבוט גדול במיוחד, והכו אותי על ראשי מספר פעמים, ללא שום רחמנות, ומזל שאני עדיין בחיים. כך שאיבדתי הרבה דם וגם את ההכרה שלי, ואין לי שום מושג איך הגעתי למקום הזה, ושום מושג כמה זמן אני מוטל כאן במקום הזה, אולי מספר ימים. אין לי שום זיכרון, הכול נשכח ממני, אבל לאט לאט זה מתחיל לחזור אליי. הם היו לפחות שלושה בריונים, שאלוהים יעניש אותם. לא השאירו לי שום דבר, לא את הכסף שקיבלתי, ולא המתכות היקרות שקניתי, ואפילו לא אבן יקרה אחת. לצערי הרב כל הכנסותיי נעלמו, אך יש לי הרבה הזמנות, בעוד שבועיים, בעזרת אללה, אחזיר לעצמי מקצת מהכנסתי. למזלי לא הצליחו להשתלט על הסוס שלי, שברח להם ושב והצטרף אליי. הוא עדיין שומר עליי, כפי שאתה רואה. נשמה של ממש! לא אחליף אותו בסוס אחר למרות גילו המתקדם".

"אל דאגה, אחי. אל דאגה, אני כאן בשביל לעזור. אתה יודע שאני ממונה עכשיו על הבנייה והשיפוץ של הקסבה של משפחת הגלאווה, אדוני הארץ הזאת מזה לפחות מאתיים שנה אם לא יותר. ועבודה רבה יש להרבה שנים, ברוך השם. ומזון לא יחסר לנו, לא לי, ולא לך, יה אחי. תתעודד, ביחד נצליח ונתגבר!"

ווליד דחה ודחה את הבשורות הרעות, אך השאלות הנוקבות לא איחרו לבוא, ולא הייתה לו ברירה אלא להיכנס לעובי הקורה. איסחק רצה לדעת מה עם איטו אשתו, שהשאיר בהיריון מתקדם לידיה האמונות של ללה רביעה, בטרם יצא לכיוון העיר הגדולה. האם היא כבר ילדה? ומה נולד לו, אם כן? הוא מחכה כבר שמונה שנים, ואין לו יותר סבלנות לחכות. הוא ראוי ליורש, וללה רביעה מזה שלושה חודשים הקדימה לבשר לו את הבשורה: היא ציינה בפניו מספר פעמים שהיא רואה בבירור שישנו תינוק זכר ברחמהּ של איטו, אין להּ שום ספק בכך! האם התינוק הגיע בשעה טובה?

"יה אחי, אתה יכול להיות מאושר, אלוהים נתן לך בן זכר, ועוד איזה תינוק. רביעה אומרת שהוא ממלא את זרועותיה, הוא כל כך גדול. היא טוענת שמעולם לא ראתה תינוק כל כך גדול, ואתה יודע שהיא הביאה הרבה תינוקות לעולם הזה, היא מעריכה שהוא שוקל כחמישה וחצי קילו ואולי יותר קרוב לשישה. והאמן לי, היא הכניסה אותו אלינו והחדר התמלא אור ממש, כמעט כמו אור יום. ובוודאי ידו של אללה מעורבת בגורל התינוק הזה. היא לא מפסיקה להניק אותו. אנו חייבים למהר ולחזור הביתה, הרבה מאורעות חשובים מחכים לנו! כל הקהילה מצפה לחזרתנו! תתעודד, יה אחי! תתעודד!"

ווליד לא יכול להתאפק יותר ושטף דיבורו נקטע באמצע, ופתאום עיניו התמלאו דמעות, ורגשי אבל הציפו אותו. הוא חיבק בחום רב את שכנו איסחק, שהבין הכול באופן אינסטינקטיבי! הוא ראה עצב אמיתי על פניו של ווליד: קרה משהו לאהובת ליבו. וכי למה רביעה מניקה אותו, זה אומר שאימו לא יכולה, קרה משהו טראגי לאיטו, אין ספק בכך! ושכנו מפציר בו: הם חייבים למהר ולחזור לתלוות, מקור־מחצבתם, כמה שיותר מהר, על מנת ללוות את איטו למנוחתה האחרונה. כך בישר לו חברו, וזהו ללא ספק רצונו של האל!

השמש הייתה כבר גבוהה בשמיים כשהגיעו לפאתי העיירה, שם ממוקם בית הקברות היהודי, לא רחוק מהקסבה של שבט הגלאווה, היהודים הקימו את בית הקברות בקצה העיירה מזה דורות רבים. קהל מעורב יהודי־ברברי ליווה את איטו למנוחתהּ האחרונה: היא הייתה יקרה לכולם ומאוד קרובה לליבם! וכל ההלוויות בעיירה הזאת היו מאז ומתמיד מעורבות. או שקהל ברברי הופיע בבית הקברות היהודי, או שקהל יהודי הצטרף לקבורה של ברברי או אישה ברברית תחת עץ כלשהו במעלה אחת הגבעות מסביב לעיירה. והם מעדיפים מאז ומתמיד לקבור את מתיהם בטבע הפתוח, ולא בתוך בתי קברות מתוחמים.

רבי עזר הכוהן היה, כהרגלו, אמון על הטקס. בהיותו הסמכות הדתית העליונה בקרב יהודי הכפר, באופן בלעדי, הוא היה תמיד אמון על כל הטקסים היהודיים של העיירה, בריתות, בר־מצוות, פטירות, וכו', בנוסף לענייני חינוך וכשרות, וכמובן, בית הכנסת. הוא התחיל מוקדם בבוקר, מייד לאחר תפילת שחרית, כשללה רביעה הופיעה אצלו בבית הכנסת באופן פתאומי כשכולה מתנשפת, והודיעה לו על פטירתה בטרם עת של איטו שכנתה האהובה.

"היא לא שרדה את לידת בנה", היא אמרה לו עם דמעות בעיניים — אותו תינוק שאת פניו גילתה לעיני רבי עזר, כאשר הורידה קמעה את השמיכה הקטנה מעל פניו. רבי עזר הוצף חמלה על גורל התינוק הזה, במיוחד שנכח גם בלידת איטו המנוחה וגם בלידת איסחק, הוריו של התינוק המבורך, לפני כעשרים ושלוש שנים. איך הוא יישא בנטל היתמות כבר מגיל כל כך רך? "שהקדוש ברוך הוא ירחם על כל התינוקות שנולדים יתומים", התפלל רבי עזר, "הם עוללים תמימים שלא חטאו!"

הוא החל, כשעינו בוכייה, במזמור תהילים ששימש אותו בימי אבל, כשהוא דקלם אותו בבתי האבלים: "שיר המעלות ממעמקים קראתיך אדוני, אדוני שמעה בקולי, תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי". ומדי פעם קטע את שורות המזמור עם האמרה: "אדוני נתן, אדוני לקח, יהי שם אדוני מבורך מעתה ועד עולם". רבי עזר השתתף תמיד גם בשמחות המרובות וגם באבל של צאן מרעיתו, מה גם שהכיר אישית כל משפחה ומשפחה, ונכח בכל הלידות וגם בכל הפטירות, והכיר מקרוב כל בן וכל בת, וגם את שמותיהם הוא זכר. הוא היה מעורה בחייהן של המשפחות ועקב מקרוב אחרי התפתחותם של כל הילדים.

ורגישותו וגם חמלתו הרבה על המשפחות האבלות, שאיבדו את יקיריהן — ולאו דווקא מחמת זקנה: כל מיני מחלות השתוללו בתלוות וגם בהרי האטלס בכלל, בנוסף למגפות, או כולרה או טיפוס, שהופיעו מדי פעם בסביבה הזאת — היו לשם דבר בתוך שתי הקהילות. הוא היה אהוד על ידי בני שתי הקהילות, הן היהודית הן המוסלמית, והוא תמיד ניגש באותה מידה לנחם גם את כל המשפחות הברבריות המוסלמיות.

"כולם בניו ובנותיו של הקדוש ברוך הוא", היה תמיד מצהיר בקולו הרך והעמוק. "והקדוש ברוך הוא לא עושה שום הבדלים, לכולם הוא נותן לפי צורכיהם, ואת כולם הוא אוהב באותה מידה".

ליד הקבר הפתוח, בתום הטקס והקריעה, לאחר דקלום ההשכבה על ידי רבי עזר, וכמה מילות הספד על איטו היקרה והצנועה, ודקלום הקדיש מקולו הניחר של איסחק, שנחנק מספר פעמים בקריאתו את הקדיש, כולם עברו בביתו של האלמן הטרי וחלפו על פניו, על מנת לנחם אותו באבלו הכבד. ומאחר שגם איסחק וגם איטו המנוחה היו יתומים ומשפחתם דלילה, ללה רביעה עצמה היא שהכינה את הסעודה והגישה מזונות לכל המשתתפים. והיה אפשר לשמוע בחלל החדר גם ברכות על המזון בלשון הקודש, וגם ברכות בשפת הקוראן. כולם הרי התפללו לאותו אל!

היא הכינה תנורת, אותן פיתות גדולות ופריכות עבור כל המנחמים, והגישה אותן מלוות בחמאה תוצרת בית, דבש ותה מהביל ופירות יבשים. ורבי עזר, לאחר ברכת המזון, ושוב מילות הספד וברכות לעילוי נשמתה של המנוחה, הודיע לכולם בקולו העמוק, שלאחר שבעת ימי האבל, ביום המחרת, ייערך בעזרת האל טקס ברית המילה של בנה של איטו במקום, וכולם מוזמנים, עם בני משפחותיהם הרבים, לשמחה המיוחדת הזאת, וסיים באומרו:

"איטו המנוחה ציוותה לנו את החיים, ולכן טקס ברית המילה הזה מחייב את כולנו! אראה את כולכם כאן בעוד שמונה ימים, בעזרת השם יתברך! בואו כולכם מלווים בבני ביתכם, כדי שהשמחה תהיה גדולה במיוחד, לעילוי נשמתה של המנוחה".

באשר לאיסחק, הוא אינו כלל מסוגל להתמודד עם אבלו הכבד, ונכנס לדפרסיה עמוקה, שנדרשו לו מספר ימים להתאושש ממנה, אם בכלל, והוא הכריח את עצמו לתפקד, ולא הייתה לו שום ברירה אלא להתאושש, וכמה שיותר מהר, כי מטלות רבות עמדו בפניו! ובראש וראשונה, הוא דאג רבות לבנו ולעתידו. לילד הפלא הזה צריך להבטיח עתיד מזהיר. רק כך הוא יביא כפרה לאימו המנוחה. הוא ליווה את אבלו בצום על אהובת ליבו המנוחה, שלא הייתה לו שום כוונה להיפרד ממנה. היא חייתה לה עמוק בתוך ליבו. ומשם היא לא תזוז כל עוד הוא בחיים, ובעזרת השם, לאחר שישלים את ימיו בעולם הזה, והשנים חולפות מהר, אין לו שום ספק שיצטרף אליה מעבר לעולם הזה, בעולם האמת.

ובתום השבעה והצום, הוא נדר נדר, בקול רם, כשראשו פונה השמיימה לכיוון בורא עולם, מתוך תקווה לאוזן קשבת, שהוא לעולם לא ייקח אישה אחרת תחת איטו, והרי אף אישה בעולם אינה יכולה לעמוד במקומה, ולעולם הוא לא ישכח לא את אהובת ליבו, ולא את המתנה האלוהית הזאת, שהיא עשתה לו במחיר חייה. התינוק המבורך הזה יעיד על אימו במשך כל חייו; הוא יישא אותה בקרבו עד ליומו האחרון. הוא יהיה הנציג הבלעדי שלה כל עוד הוא חי.

אף אישה בעולם לא תוכל להחליף את איטו המנוחה, כך הוא החליט. היא תחיה לעולמי עד עמוק בתוך תוכו עד לסוף ימיו. נגזר עליו, אם כן, לגדל את בנו יחידו לבד, אך ידע גם ידע שללה רביעה לא תזנח את בנו, כי הבין ששתי הנשים כרתו ברית ביניהן, ושבכורח הנסיבות, ללה רביעה תגדל אותו, כי כך הוא רצון האל, ואין עוררין עליו. ואת זאת הוא מחויב לזכרה של אשתו המנוחה, שבבוא העת, אין לו שום ספק, הוא יתייחד איתה מחדש בעולם הבא. והוא חי כל חייו עם הציפייה הזאת.

והרי כל החיים על האדמה הזאת הם רגעיים וחולפים די מהר כצל הציפור, הגה איסחק, ולכן לא יחלוף זמן רב עד שיתייחד איתה מחדש. וללה רביעה החלה למלא את תפקיד האימא כמעט מהרגע הראשון שהתינוק נולד, לאחר לכתה של איטו לעולמה. וראשון שבראשון, היא ידעה שהיא מחויבת בטקס "החדיד" (מה שנקרא טקס הברזל), אותו טקס שחוזר על עצמו אחרי כל לידה הן אצל היהודים הן אצל הברברים המוסלמים.

טקס הברזל מחויב המציאות, ואי אפשר בלעדיו, כי כולם האמינו באמונה שלמה בקיומם של השדים הטורפים, החיים להם במחשכים, שמסתובבים להם ומחכים להזדמנות שיפול לידיהם איזה תינוק רך, שצריך בכל מחיר לנטרל אחרי כל לידה, כי הם תמיד מחכים בצד לאותה הזדמנות. ורק חרב ברזל (או כל כלי משחית עשוי מתכת) מסוגלת להרחיק אותם מהתינוק. ומאחר שלשדים יש תיאבון רב, בוודאי לא ירצו לוותר על תינוק מיוחד שכזה. כך שהוא היה זקוק להגנה מיידית, כפולה ומכופלת!

“צריך מייד להגן עליו מפני אותם יצורים ארורים ורעבתניים, החיים להם מתחת לאדמה", היא הצהירה בפני בעלה ווליד.

ובמקום ביקשה ממנו שיביא את פגיונו. ולמעשה אותו פגיון שימש בראש וראשונה למטרה החיונית הזאת: נעשה בו שימוש אחרי הולדת כל אחד מחמשת ילדיו. ומאחר שהפגיון הגן על כל אחד מחמשת הילדים, עובדה שהם שרדו, הוא בוודאי יגן על התינוק המופלא הזה. בהיעדר חרב גדולה, פגיונו, היא הייתה בטוחה, יספיק להגנה על התינוק. זה היה פגיון מרשים בגודלו, ובהחלט יכול לבוא במקומה של חרב, ולמלא את תפקידה בהכנעתם של השדים הרעים.

הוא שלף את הפגיון מנרתיקו בעדינות יתרה והחל לנפנף בו מעל לראשו של התינוק, פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל, הלוך חזור, לפי המנהגים המקובלים בשתי הקהילות, ככה בוודאי השדים יברחו על נפשם! הנפנוף הזה היה אמור לאיים עליהם ולסלק אותם כמה שיותר מהר מהזירה. ודבר ידוע בקרב שתי הקהילות שהשדים תמיד מפחדים מכלי משחית עשויים ברזל. משום מה הם לא מסוגלים לעמוד בפני כל כלי העשוי מתכת. צריך פשוט לאיים עליהם ולהראות להם בפני מה הם עומדים.

"שיישארו להם איפה שהם, יימח שמם, עמוק מתחת לאדמה, שם מושבם, ולא יבואו לחפש להם קורבנות אצלנו, אין להם מה לעשות בקרבתנו!" התפללה רביעה.

עם נשק שכזה, תער חד במיוחד, היא חשבה, אין להם שום סיכוי, ולא יעזו כלל. היא הניחה את הפגיון למראשותיו של התינוק. איסחק השתתף בטקס המרשים. לווליד היה הרבה ניסיון עם הפגיון הזה, כפי שצוין, מאחר שהוא קיים את טקס "החדיד" בחמש הזדמנויות שונות. אך איסחק הוסיף נדבך חיוני ביותר לטקס שנתן לו נופך מסוג אחר. הוא הוסיף את ספר תהילים שילווה את הפגיון ליד ראשו של בנו. סגולותיו של ספר תהילים, או של הקוראן לחלופין, משלימות לכל הדעות את תפקידה של החרב ומעצימות אותו, כך שלשדים אין שום סיכוי ולו הקלוש ביותר!

מדובר באותו ספר תהילים שבו הוא קרא יומיום במשך שנים מאוד ארוכות, אותו ספר תהילים שסיים מספר פעמים בציפייה דרוכה לבוא הבן. הוא הרגיש צורך להודות לבורא עולם ודקלם במקום את מזמור לתודה, פרק ק' בספר תהילים, וחזר פעמיים רצופות על פסוק הסיום: "כי טוב אדוני לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו", וזאת על מנת להביא לסיומו של טקס (הברזל) "החדיד", סמוך ובטוח שלא יאונה שום רע לבנו, הודות לכל ההגנה ההיקפית הזאת.

רביעה גם הוסיפה בקשה לבעלה: שיבנה לתינוק עריסה בדומה לעריסה הרב שימושית, שבה שוכבת שריפה בתה ברגע זה ממש, על מנת שעם תנועת הנענוע של העריסה, התינוק יהיה יותר רגוע ויישן טוב. מאידך, היא כבר מרגישה חובה לתת לו שם — כי השם הוא הגורל, היא האמינה מעומק ליבה — על מנת שיגיב לקריאותיה, מה גם שאי אפשר יותר להמשיך ולקרוא לו "התינוק של איטו", צריך שם שיתאים לו במיוחד, שם מושלם שיממש את כל ישותו. ומהו השם שיכול להתאים לתינוק מיוחד שכזה? בהתייעצות עם ווליד ועם איסחק מסביב לארוחת הערב המשותפת, היא הציעה את השם חביב־אללה, אהוב האלוהים.

"זה לא בדיוק שם יהודי", היא אמרה, "אך בעבר, לפחות פעם אחת בכל דור, שם זה ניתן לכמה תינוקות יהודים. זהו שם שמתאים לו להפליא", היא הצהירה בקול רם, "כי הוא באמת אהוב האלוהים, הוא חביב ואהוב. והשם הזה יביא עליו ברכה לכל ימי חייו. שם זה, ההולם אותו להפליא, יממש את גורלו המבורך, אין לי שום ספק בכך!"

ללה רביעה הבינה הרבה בכובד משקלם של שמות, שבכל שם טמון גורלו של היחיד הנושא אותו, ולכן חייבת להיות התאמה מוחלטת בין השם לבין מי שנושא אותו. ואם אין התאמה מלאה אז אין שום ברירה אלא להחליף את השם עם הזמן, ואפילו באמצע תהליך החיים. ואומנם היו מקרים, מעטים אומנם, של החלפת שמות, וזאת על מנת לשנות את גורלו של היחיד. גורלו של התינוק הזה יהיה, אם כן, גלום בתוך שמו. ואין לה שום ספק שהשם הזה הוא המתאים לו ביותר! הודות לשם הזה הוא יוכל לממש את כל הפוטנציאל הטמון באישיותו.

וכך חביב זכה בשם שילווה אותו כל ימי חייו, ושלא פעם הציל אותו ממצבים קשים וסבוכים, במיוחד כשהוא היה צריך להסתיר את זהותו היהודית. ואומנם היו תקופות די ארוכות, לפעמים חודשים רבים, שבהן הוא העדיף להסוות את זהותו היהודית מטעמי ביטחון, במיוחד בתקופות מסעותיו הארוכים, שבהם הוא היה היהודי היחיד בסביבה של מוסלמים רבים. תמיד הוא נתפס באותן הזדמנויות כמוסלמי מיוחד בימינו, סוג של מוסלמי מאוד ליברלי ומאוד פתוח, אומנם לא דומה בדיוק למוסלמים האחרים אך בכל זאת מוסלמי. ומוסלמים יש מכל הסוגים והגוונים.

כי הרי במשך אותם מסעות הוא לא בדיוק פנה לכיוון מכה חמש פעמים בכל יום על מנת להתפלל, כיאה לכל מוסלמי המכבד את עצמו ואת דתו. הוא נתפס כעין מוסלמי מהאצולה הגבוהה. לרוב, אם כן, חשבו אותו לברברי מוסלמי בגלל חזותו וסגנונו, אלה שפגשו בו במשך מסעותיו לכל אורך חייו. ובאשר להענקת השם, היה צריך גם לשכנע את רבי עזר שערך את טקס ברית המילה למחרת תום השבעה, ושדגל בהענקת שמות מהתורה הקדושה.

רבי עזר חשב על השם יוסף עבור התינוק, ולמה דווקא יוסף? כי הוא היה סוג של ניצול במשך כל חייו, כמו שהתינוק הזה הוא בגדר ניצול כבר מהיום שנולד. מה גם שליוסף שבתורה היה גורל מיוחד במינו, הן בתוך משפחתו הן במעגל היותר רחב שבסביבתו, ועם הזמן הוא נהפך למנהיג בעל השפעה רבה במצרים, מעצמה גדולה בזמנו! אם כן, יוסף, או לחלופין כל שם אחר מהתורה! העיקר לשמור על השמות של אבותינו הקדמונים, שבהם טמון גורלנו!

אך רבי עזר הבין מייד שההחלטה כבר נפלה בקרב המשפחה, ושאי אפשר להתעלם ממנה, ובוודאי שאי אפשר לחזור עליה. כן, הוא ידע על מספר יהודים, מועט אומנם, שנשאו את השם המבורך הזה. ורבי עזר היה מוכר לכולם גם בסבלנותו וגם בסובלנותו! ובכן, למה לא, אם זה שם שנושא חן בעיני אביו היקר וכל הקרובים לו! "וייקרא שמו בישראל: חביב!" הוא הכריז בקולו העמוק לאחר סיום טקס הברית. ולהפתעת כל הנוכחים, התינוק התגבר על כאבו ולא צרח כשהורידו לו את העורלה, ונראה מאוד צמא לאותן טיפות יין מבושל ומתוק שהרבי טפטף לתוך פיו הפעור.

אלו היו הסימנים הראשוניים שהעידו על כך שחביב בעל כושר סיבולת אדיר, ושהוא יעמוד בפני כל אתגר גופני לאורך חייו, וכך היה באמת. נהיר היה לכל קרוביו שהוא ניחן מלידה בגוף עוצמתי, עמיד בפני כל מחלה וכל פגיעה. וכך התברר עם השנים! המחלות והמגפות למיניהן, לאורך כל חייו, פשוט דילגו מעליו, והלכו למצוא להן מועמדים יותר מתאימים! ומה שהכריע אותו בסוף תהליך החיים, כשהוא כבר אחרי גיל תשעים, לא הייתה מחלה כלשהי, ואפילו לא ממש הזקנה, אלא חוסר רצונו להמשיך לחיות, כי לא מצא שום מובן לחיים האלה שעבורו האבסורד שלט בהם שליטה מלאה! אבל אל נקדים את המאוחר!

ללה רביעה הסתגלה למצבה החדש, היא הייתה צריכה לטפל בשני התינוקות ובארבעת בניה הקטנים בעת ובעונה אחת, וגם להמשיך בקרב הקהילה בתפקידה כמיילדת. היא לא פעם הצטרכה לעזרת אימה, פטימה, או שקראה לעזרתה של חמותה, טריפה. היא הייתה מגויסת לכל המטלות ויהי מה! כולם השתתפו במאמץ המשפחתי המשותף, ואי לכך היא עמדה בכל ההתחייבויות ובכל המטלות, והרעיפה על חביב את רגשי האימהות שלה בדיוק כמו שהרעיפה אותם על שריפה בתה ועל ארבעת בניה.

וזאת בדיוק כפי שנשבעה לאיטו המנוחה בעת כריתת הברית ביניהן. חביב היה בנה לכל עניין ודבר, ולה היה קשר כמעט אורגני איתו, קשר שלא ידעה אפילו עם ארבעת בניה, ומאוד נהנתה להניק אותו. והיה לה מוזר שרגשי האימהות שלה התבטאו יותר עם התינוק היהודי שלה, אך היא הייתה משוכנעת שזהו רצונו של אללה. והיא גם הרגישה באופן עמוק שאיטו פיקחה על העניינים ממקום מושבה שם למעלה, ואי לכך היא גם הייתה מחויבת להוכיח לה שהיא עומדת בכל תנאי החוזה שהיה ביניהן — אותה ברית שהיא כרתה איתה. ולא פעם היא פנתה לאיטו, כאילו היא מדברת אליה במציאות היומיומית, על מנת לשכנע אותה שהיא עומדת בכל התחייבויותיה, ושהיא אימא למופת עבור אותו תינוק מופלא.

היא, אם כן, מחויבת כלפיו אפילו יותר מאשר לילדיה האחרים, בגלל אותה התחייבות שלקחה על עצמה. ומאחר שהמתים אינם מתים ממש, דהיינו, אינם נעלמים מהאופק, אלא ממשיכים להתקיים בקרבת מקום, במודוס אחר אומנם, הם עלולים להופיע ולדרוש את עלבונם אם לא מקיימים איתם את אותם הסכמים שעליהם הוסכם בעודם בחיים. המעבר מעולם אחד לשני היה מאוד גמיש, ולכן האמינו בהישרדותם של המתים בצורה זו או אחרת.

רביעה לא ראתה שום הבדל: עבורה, חביב היה בנה, בדיוק כמו שאר ילדיה. והקשר עם התינוק החדש הלך והתחזק כל כמה שהייתה צריכה להניק אותו. ולא פעם היא הניקה את שני התינוקות בעת ובעונה אחת, כשהיא מעניקה את שדה הימני לחביב ואת השמאלי לשריפה, כך שהם היו אחים לחלב המשותף שהזין אותם. ולאחר כמה חודשים, חביב, שגילה סימני חוכמה מאוד מוקדם, התחיל להבין כל מה שאמרה לו אימו המאמצת: היא החלה להזכיר לו יומיום את אימו הביולוגית, על מנת שידע שהוא בן לאימא יהודייה. וגם בשביל לחזק את זכרה של המנוחה, שהייתה עבורה כאחות לכל דבר, כפי שכבר הזכרנו.

כן גם רצתה שחביב לעולם לא ישכח את אימו האמיתית. היא סיפרה לו, לעיתים קרובות, על יופייה של אימו, יופי אצילי ונדיר במיוחד, יופי יוצא דופן בנוף האנושי והנשי של תלוות. היא גם סיפרה לו על תכונותיה החסודות, על מסירותה, על צניעותה, על עזרתה לאביונים שבעיירה, על כך שאפתה לחמים למען כל הנזקקים הן יהודים הן מוסלמים. כך שחביב גדל כל הזמן בנוכחותה של אימו המנוחה. היא ליוותה אותו לאן שהוא פנה במשך כל ילדותו, וזכרה נותר איתו כל ימי חייו. זה היה החוסר המהותי שילווה אותו כל הזמן.

זכרהּ לא עזב אותו, ולו לרגע, עד ליומו האחרון, שבו חלם סוף סוף שישנו סיכוי כלשהו — אומנם קלוש ביותר, מחמת תפיסת עולמו האגנוסטית, שהוא יפתח עם השנים — שהוא יפגוש אותה מעבר לעולם הזה! זה היה בגדר של חלום ושל תקווה הרבה יותר מאשר סיכוי סטטיסטי כלשהו, כי בתוך תוכו, למרבית הפלא, לא החזיק באמונות שכאלה כלל. מנטלית הוא היה בנוי אחרת, ולא החזיק באותן אמונות שכל בני תלוות החזיקו בהן, מתוקף תרבותם ודתם וכל המשותף שביניהן.

בהגדרה הוא היה שונה בתכלית השינוי גם מהאוכלוסייה היהודית וגם מהאוכלוסייה הברברית־מוסלמית. ואת השוני הזה הוא יממש לאורך כל חייו; הוא היה טיפוס יוצא דופן בכל המובנים! ולכן לא השתייך ממש בשום צורה לשום מיעוט, וזאת למרות שבתקופות מסוימות בחייו הייתה לו זיקה לזהותו היהודית, ולאו דווקא מטעמים דתיים. הוא הרגיש צורך מדי פעם במשך חייו להשתייך באופן אקטיבי למיעוט היהודי.

אך אמונה מושרשת עמוק בתוך התרבות הברברית המקורית, עוד בטרם יאמצו להם ‒ בלית ברירה, מאחר וזה נכפה עליהם בכוח החרב ‒ את דרכי האסלאם, היא שהמתים ממשיכים לחיות בקרב החברה שבה הם נולדו. זהו סוג של אנימיזם, פולחן רוחות אוניברסלי, שלמעשה המתים אינם לעולם עוזבים את הזירה האנושית המקורית שלהם. המתים ממשיכים להתקיים, במודוס אחר אומנם, אבל קיום מציאותי, לפי כל האמונות, קיום שכל אחד יכול להתייחס אליו. ומכאן העובדה שהמוות עבורם היה, בצורה זו או אחרת, חלק אינטגרלי מהחיים, כך שהאבל היה בעיקר טקסי.

ונוכחותם של המתים בחיי היומיום הייתה מאז ומתמיד מסיבית. וכולם תקשרו עם מתיהם, כאילו היו נוכחים בסביבתם ממש. כך שלא פעם, אפילו בקול רם, השיח היה מופנה לאותם בני משפחה שמזמן הלכו לעולמם. כמעט באופן תדיר הם פנו אליהם ודיברו על ליבם, עם בקשות לעזרה, ושיטחו בפניהם את מצוקותיהם ומועקותיהם וגם את משאלותיהם, בדיוק כמו שהם פנו לצדיקים שלהם, כי גם הצדיקים, הם האמינו מעומק ליבם, ממשיכים לחיות בקרבם, בצורה זו או אחרת.

יומיום ללה רביעה הגישה את ארוחת הצוהריים לשכנה היקר. לא היה שום פער בין שני הבתים, הם חיו יחדיו ביומיום באופן הרמוני לגמרי, ואיסחק, לאחר שהתאושש מאבלו, החל להשתתף באופן אקטיבי בכלכלת הבית המשותפת לשתי המשפחות, בהמשך למנהגה של אשתו המנוחה שהוא אימץ לו בשתי ידיו. מדי שבועיים רביעה לקחה כבש מהדיר הקטן שלה לרבי עזר על מנת שישחט אותו עבור שתי המשפחות. היא גם דאגה להביא מדי פעם כבש במתנה עבור הרבי, כמחווה על עזרתו ודאגתו לשתי המשפחות.

ללה רביעה ומשפחתה צרכו, אם כן, בשר כשר, הודות לקרבתם לאיסחק, ולא ראו בזאת שום פסול, אדרבא הם ידעו שבעבר הרחוק היו שבטים שלמים של ברברים מאותו אזור שבאטלס שהתייהדו מרצונם הטוב, ללא שום אילוץ, כי צורת החיים של היהודים התאימה להם להפליא, הרבה יותר מצורת החיים הפגנית שהייתה להם לפני כן במשך דורות רבים. מה גם שהבשר הכשר תואם להפליא, בצורה זו או אחרת, את הגדרתו של בשר "החלל" שהמוסלמים צורכים.

היא גם ביקשה, מאידך, לשמור על יהדותו של חביב, על מנת שידע בדיוק מאין הוא בא, כל כך הרבה הערצה וכבוד היו להם ליהדות וליהודים. לא יכלו להעלות בדעתם חיים כלשהם ללא היהודים, שמקצועותיהם היו חיוניים ביותר, הן חברתית הן כלכלית, לשגשוגה של כל החברה שהתקיימה בהרי האטלס. מאז ומתמיד הייתה סוג של סימביוזה בין היהודים לברברים, ובמיוחד בעיירה הזאת. הם גם ידעו שהתרבות והדת המוסלמית הוכרחו עליהם על ידי הכובשים שבאו מערב הרחוקה, כי בתוך תוכם תמיד ידעו מהי זהותם המקורית ומהי תרבותם הראשונית, והיהדות הייתה חלק אינטגרלי ממנה.

איסחק עבד ימים ארוכים ולפעמים לילות שלמים, בהתאם לערבי החגים המוסלמיים כשההזמנות היו יותר מרובות, לאור העששית, מסביב לשולחן העבודה שלו בעיצוב תכשיטים רבים, וחגורות מכסף עבור לקוחותיו בסביבת העיירה עצמה. ומדי שבועיים הוא נסע כהרגלו לעיר הגדולה, הלא היא מרקש, על מנת למסור את ההזמנות הרבות שהוזמנו אצלו, הגם שהיה תמיד מלא חששות לפני כל נסיעה כי היה ער לסכנה הטמונה בדרכים. אך לא הייתה לו ברירה אלא להגיע כל שבועיים על מנת להתפרנס.

הוא גם רכש מהסיטונאים שהוא הכיר את המתכות היקרות, כסף וזהב, בכמויות שהיו נחוצות ליצירותיו הרבות. ולמרבית הפלא לא כל הגושים של המתכות האצילות דומים הן בצבעם הן בצורתם: לכל גוש ייחודיות משלו. רק עין בוחנת יכולה להבחין בין הדקויות האלה. מאידך, הוא היה כל הזמן בדאגה שמא ליסטים יתנכלו אליו שוב, והזיכרון של אותו מקרה, שכמעט עלה לו בחייו, היה עדיין טרי במוחו. אותם ליסטים עלולים להופיע שוב, והיה תמיד זהיר, משנה זהירות, במסעותיו לעיר הבירה של האטלס.

מרבית ההזמנות מאנשי העיר היו תכשיטי זהב משום מה, עגילים, צמידים, ומחרוזות במיוחד, אך בתלוות עצמה שלט תמיד הכסף הטהור בלבד, ולאו דווקא בגלל מצבם הכלכלי של אנשי הכפר. הברברים העדיפו תמיד כסף טהור באיכות גבוהה על פני הזהב, וזאת מסיבות אסתטיות גרידא. זה ענה יותר על ציפיותיהם בענייני יופי ואסתטיקה. ולכל נשות תלוות היה מגוון של תכשיטי כסף נוצצים ביופיים שענדו ביומיום.

אישה ברברית המכבדת את עצמה אינה מופיעה ברשות הרבים ללא תכשיט כלשהו, ולו הצנוע ביותר, העשוי מתכת זולה, לפעמים בהיעדר אמצעים לרכוש תכשיט מכסף ראוי לשמו. כל זאת לפי היכולות הכלכליות של כל משפחה ומשפחה. ומשפחה עם אמצעים תמיד תעדיף את הכסף הטהור. זה היה מרכיב חשוב ביותר בהופעתה וביופייה של האישה הברברית לאורך הזמנים. ונשים ברבריות היו תמיד חופשיות, ואחראיות לגורלן, ובעלות זכויות, הרבה יותר מהמוסלמיות הערביות שבערים הגדולות שבהן רדו הגברים.

איסחק, בתקופה הזאת, הצטרך חדר גדול במיוחד לעבודתו, חדר שבנה עבורו ווליד מחמר וקש, כמו כל הבניינים שעמדו בעיירה לאורך הדורות, שהיו כולם בנויים חמר וקש. זו הייתה מיומנותו הגדולה של ווליד, המהנדס והבנאי, חמר וקש, שהוא ערבב יחדיו ברקיעת רגליים קצבית, שליווה בשירה בקולו הערב, עם מים צלולים מהבאר, ודחס בכל מיני כלים שהוא המציא לאותה המטרה, ובמיוחד כלי די כבד בקוטר של שלושים וחמישה סנטימטרים, עשוי מגזע עץ, שאיפשר לו לרקוע על החמר ביותר כוח. בניינים אלה החזיקו מעמד לפחות שנות דור, בגלל עובי הקירות שנשק לפעמים למטר שלם.

רקיעה ודחיסה קצביות הבטיחו את חוזק המבנים, שבעיני ווליד היה תלוי באיכות התערובת והדחיסה של החמר והקש. לא כל חמר ולא כל קש התאימו במיוחד למטרה הזאת. הוא היה צריך להוציא את החמר משתי גדותיו של הנחל ולהוביל אותו במרוכז על התרמיל הכפול שנשאו החמורים על גבם עד הבית, וגם למצוא קש עמיד, דהיינו, יבש במיוחד, מורכב מכל מיני צמחי פרא שהתייבשו במשך תקופה ארוכה, שיתאים לתערובת.

וכל התערובת יוצרה בו במקום, ברחבה קטנה שהוקצתה במיוחד עבור פעילות הבנייה במרחב הפתוח שהיה מאחורי המבנה. ומדי פעם איסחק הרגיש חובה להשתתף בעבודת הדחיסה במו רגליו, שליווה בשירה קצבית, על מנת להקל על עבודת הרגליים. וזו הייתה אותה שירה קצבית שהיהודים שרו בצוותא כשמעכו את הענבים ברגליהם היחפות, על מנת להפיק מהן את המיץ, שבבוא העת ייהפך ליין.

לאורך הדורות, הברברים, הן יהודים הן לא יהודים, התאימו שירה, ולפעמים שירה בציבור, לכל עשייה פיזית הכרחית בסביבתם. לא תיתכן פעילות כלשהי ללא שירה מלווה! כך שמוזיקה ושירה היו תמיד חלק אינטגרלי מעשייתם היומיומית. ואותם בניינים שהם בנו מחמר וקש עמדו שנות דור, אך ברבות הימים כשמתחילים להופיע סדקים בקירות הבניין, אין שום דרך לתקן אותו, ופשוט עוזבים את אותו מבנה ומקימים בניין חדש תחתיו, הרי חמר וקש נמצאו בשפע בכל סביבת הרי האטלס, ובמיוחד מסביב לכפרים. כך שהבנייה הזאת היוותה עיסוק מרכזי בחייהם של הברברים באטלס הגבוה.

ווליד, אם כן, בנה חדר שענה על כל ציפיותיו של איסחק, כי רצה להפריד בין חדר העבודה לבין חדרו של חביב בנו לכשייגמל, מה גם שחדר העבודה עטה ממד כלשהו של קדושה, האווירה בו הייתה שונה: ליצירה, באשר היא, היה תמיד ממד מיסטי בעיניו של איסחק, וכך הוא תמיד התייחס ליצירה, כדבר קדוש, גם אם לאותה יצירה היה שימוש יומיומי. וזו הייתה הדרך הקלה והבטוחה ביותר להכניס את הקדושה לחיי היומיום. היצירה, כל יצירה, במהותה, קדושה, לדידו של איסחק.

ורק היצירה באשר היא, איסחק האמין, תוציא את האדם מהטומאה הסובבת אותו, ולא חסרה טומאה בעולם הזה, שצריך לגדר ולמדר, על מנת שלא תחדור לתוך העשייה האנושית! אם כן, יצירה ועוד יצירה, שיכפרו על כל הטומאה הסביבתית! היצירה, בתפישת עולמו של איסחק, הייתה בחזקת מעמדו של הכוהן הגדול, כשהיה ניגש למזבח להעלות את עולת התמיד, והרי קורבן התמיד, שבט הכוהנים היו מחויבים בו יומיום. זה הקורבן, לפי המסורת, ששחרר את בני ישראל מעוולות הסביבה שבה הם חיו, מאחר שלא הופרש ממנו בשר לצריכת הקהילה, כי הועלה בשלמותו על המזבח.

לשם ביצוע עבודת הבנייה, ווליד היה זקוק לעצתו היומיומית של איסחק, במיוחד שהוא היה מעוניין במבנה קצת שונה, מאחר שהוא רצה שווליד ישאיר לו פתחים בפינה שמעל לשולחן העבודה, כדי שבצורה זו או אחרת, אור היום יבקיע לתוך חדר העבודה. אומנם ברוב החדרים לא היו חלונות בזמנו, וזאת מסיבות של בטיחות וגם בגלל הקור העז ששרר בהרי האטלס הגבוהים בעונת החורף, ותלוות ממוקמת, פחות או יותר, בגובה של שני קילומטרים מעל פני הים.

והרי האנשים לא יצאו מבתיהם, לפעמים חודשים מספר, בגלל כמויות השלג שנערמו בעיירה, מעל ובסביבת הבתים. ומכאן הצורך שהיה להם באותם חדרים פנימיים שבהם אחסנו כמויות אדירות של מזונות, אותם חדרונים שבהם הטמפרטורה הייתה זהה לאורך כל עונות השנה. מה גם שבמשך דורות רבים לא היו בנמצא זכוכיות וזגגים: זה לא היה מקצוע מצוי אפילו בקרב היהודים המיומנים ביותר. חלונות ופתחים יופיעו בתלוות בעשור השני או השלישי של המאה העשרים.

איזה מין פתחים ווליד ישאיר עבורו, אם כן, בהתחשב באקלים וגם בבטיחות? בעצה אחת הגיעו למסקנה שהפתחים יהיו די ארוכים וצרים, על מנת לא לפגוע בחוזק הקירות, וכמובן, ממוקמים בפינת החדר מעל לשולחן העבודה, כך שאור היום יוכל לחדור או מהפינה הדרומית של החדר או מהפינה המזרחית. והיה תמיד אפשר לכסותם בשטיחי צמר עבים בימים שהצינה הייתה קשה מנשוא במיוחד. למטרה זו התקין ווליד ווים מעל לפתחים שעליהם יהיה אפשר לתלות את השטיחים.

ווליד גם בנה עבורו את הדרגשים מעץ אלון וגם את שולחן העבודה הצמוד לרצפה, שעליו הונחו כל כלי העבודה של איסחק. על אותו שולחן ממש, בבוא העת, חביב ילמד את כל רזי המקצוע מאביו, והוא עוד ילד. החיים באופן כללי בתקופה זו היו צמודים לקרקע, לאדמה, והרצפה בבתים הייתה עשויה בעיקר מאדמה דחוסה. הקרמיקה וציפויי הרצפה למיניהם יופיעו הרבה יותר מאוחר, ולכל המוקדם לא לפני שנות השישים והשבעים של המאה העשרים.

וכך חלפה שנה ועוד שנה, כהרף עין. חביב התחיל לצמוח בקצב מוגבר וכבר לא נראה כבן שנתיים. הוא נגמל מזמן, למרות שמדי פעם הוא ביקש מללה רביעה שתניק אותו, וכך הוא הלך והתחזק הודות למזונות שהכינה עבורו אימו המאומצת (או המאמצת) אם אפשר כך להגדיר אותה, וגם הודות להנקה שהמשיכה להניק אותו. וזה היה מוזר לראות ילד כזה גדול עדיין יונק, אך ללה רביעה ידעה שזהו רצון האל: הילד הזה עצמו הוא שיראה לה את התוואי לגידולו. והיא נענתה בנפש חפצה לכל בקשותיו.

ומאז נולד היא לא מפסיקה להזכיר לו, אם כן, את אימו, כך שהוא ידע מאז ילדותו הרכה ביותר, למעשה, מאז ומתמיד, שהוא יתום. וגעגועיו לאימו הלכו והתחזקו עם השנים; זה היה החוסר האמוציונלי הבסיסי שידע כל חייו. באופן סמלי הוא חיפש את אימו בכל מקום במשך כל חייו, ולכל אישה שהוא התחבר, הוא חיפש אצלה בראש וראשונה את האימהות שיכלה לבטא עבורו. כי פוטנציאלית, כל אישה אמורה להיות קודם ומעל לכול אימא, אלא אם היא עקרה, כמובן. האימהות הייתה עניין הגדרתי עבורו.

אביו איסחק הרבה לשחק איתו לצד כל ילדיהם של ווליד ורביעה. ושפת האם הראשונה שחביב דיבר, מכורח הנסיבות, הייתה ברברית ואך ורק ברברית, שפת אם שישמור באמתחתו למשך כל חייו. וממילא זו הייתה השפה שדיברו כל יהודי האטלס מימים ימימה — שפה מקורית עם כתב־יד מקורי שאינו דומה בשום צורה לשפה הערבית או לכתב הערבי שהיו חייבים לאמץ להם במרוצת הדורות — והרי, לפי כל העדויות, יהודי האטלס עצמם, ברובם, היו משושלות ברבריות שהתייהדו, כפי שהזכרתי, מרצונן הטוב במרוצת הדורות.

ואין ספק בכך שזהו תקדים היסטורי שאין כדוגמתו באף מקום אחר בעולם, שעם אחד, מרצונו הטוב, וללא שום אילוץ, מאמץ לו את הערכים, האמונות, והעשייה של עם אחר, כי השתכנע שאלה מתאימים לו במיוחד — והרי היהדות מעולם לא הכריחה את עצמה על שום עם, ולא ניסתה בשום צורה לעשות לה נפשות או להטיף לעמים אחרים. ההזדהות הספונטנית הזאת הובילה לכך שבחיי היומיום קשה היה להבדיל מכל בחינה בין יהודי לברברי מוסלמי.

חזותם וסגנון לבושם היו זהים, צורת חייהם ומנהגיהם זהים, ושפתם זהה. קשה היה, אם כן, להבחין ביניהם, ובתקופות מסוימות גם הטרבוש לא הבדיל ביניהם, כי כולם עטו את אותו כיסוי ראש, במיוחד בחורפים הקשים, הכוונה לאותו צעיף או סוג של טורבן שהגן עליהם מפני הקור של החורפים הקשים באטלס הגבוה. הטרבוש הקטן, בצורת צילינדר בגודל כיפה, שהניחו במרכז ראשם, השתמשו בו במיוחד כשמזג האוויר אפשר זאת, דהיינו, החל מעונת האביב ועד לסתיו.

ובנקודה זו בחייו של חביב, רבי עזר הכוהן שוב נכנס לתמונה, מכורח הנסיבות. הוא תמיד עקב מקרוב אחרי התפתחותם וגילם של כל הילדים היהודים שהיו בעיירה, כאילו החזיק מפקד אוכלוסין שלם בתוך ראשו. הוא ידע למי ומתי יש בר מצווה, וגם מי אמור להתחיל ללמוד ב"חדר" שבבית הכנסת, מה שנקרא ה"סלה" בעגה מקומית. הוא אומנם ביקר באופן תדיר את צאן מרעיתו, והתעניין בגורלו של כל אחד ואחד, ובמיוחד הקטנים, שאמורים לגדול תחת עולה של תורה. ועדיפות ראשונה הוא נתן תמיד לנושאים חינוכיים.

מה גם שהייתה לו חיבה יתרה לאיסחק בגלל מצבו העדין, וגם בגלל כל התרומות שהוא תרם לבית הכנסת, החל מהפרוכת שעליה הוא עיצב את לוחות הברית בחוטי זהב מאוד דקים, וכלה בכתרים ממתכות יקרות שהוא בנה עבור ספרי התורה, שלא לדבר על התפוחים שעיטרו את ספרי התורה, ושהיו עשויים כסף טהור. ורבי עזר, בחוכמתו הרבה וגם ברגישותו העדינה, הפסיק לאלתר להמליץ לאיסחק על מציאת בת זוג חדשה, כי הבין שאף אחת לא תוכל למלא את מקומה של איטו המנוחה, ושבעלה לעולם לא יזנח את זכרה. היא תהיה אשתו האחת והיחידה אחת ולתמיד, ורבי עזר כיבד את רצונו של איסחק, ולכן לא הציע לו יותר למצוא לו אישה שתבוא במקומה של המנוחה.

הוא התייצב יום אחד, אם כן, בביתו של איסחק לפנות ערב, והורה לו להביא את בנו יחידו שילמד תורה יומיום בבית הכנסת, דהיינו (בחדר) שבו הילדים היהודים למדו תורה. ואם נבצר ממנו להביאו בגלל נסיעותיו לעיר הגדולה, ללה רביעה תוכל תמיד למלא את מקומו. חביב אומנם עדיין ילד רך ויחסית קטן, הכוונה לגילו, בהשוואה לילדים האחרים — קטן אבל רצוי שיתחיל מוקדם, ואולי, רמז רבי עזר, הוא מיועד לכך, ויש לו את הכישורים להתמיד בדרכה של תורה, והרי לא לכל הילדים יש את הכישורים האלה, אלא ליחידי סגולה.

ומי יודע, הוא ציין בפני איסחק, אולי נגזר עליו להיות רבי בקרב עם ישראל, ואולי אפילו מנהיג של קהילה. מה גם שללא ספק, יביא נחמה לאימו המנוחה. ורבי עזר עצמו הוא שהרביץ תורה בילדים הקטנים של העיירה תלוות, יחד עם עוזריו הצמודים אליו: ילדים יותר בוגרים שהתלוו אליו לכל מקום. חינוך הקטנים היה בעדיפות ראשונה בראיית עולמו, ולכן דאג שכל ילד יגיע לבית הכנסת מדי יום, כדי להתחנך בדרכהּ של תורה. כי זו הדרך היחידה עבור היהודים, בראיית עולמו של רבי עזר, ואין בלתה!

וכך חביב התחיל בחינוכו העברי אצל רבי עזר, וכך הוא למד די מוקדם, ללא מאמץ רב, בגלל קליטתו המהירה, את לשון הקודש. ועם הזמן נהפך לתלמיד מצטיין בקרב אותם ילדים שביקרו יומיום בבית הכנסת. ספרים לא היו לילדים אך רבי עזר ציטט מהכתובים, כי מצווה היא לחזור על הפסוקים שבתורה, חזור וחזור ללא לאות. שעות על גבי שעות, אם כן, חזר רבי עזר על פסוקי התורה, ובעקבותיו כל הילדים, וחביב יחד איתם, כמובן. ומאחר שקליטתו הייתה מהירה הוא לא הבין, לאורך זמן, מדוע צריך לחזור ללא לאות על אותם פסוקים. הספיקו לו פעם או פעמיים על מנת לקלוט ולזכור כל פסוק.

רבי עזר ציטט מהתורה פסוקים בזה אחר זה, ונתן תרגום סימולטני בברברית לאחר כל מילה ומילה, כך שהתלמידים הבינו במקום במה מדובר, ויכלו להשוות בין לשון הקודש לבין שפת האם שלהם, ועם הזמן הכול היה מתבהר להם, ולשון הקודש נהפכה לעין שפת אם שנייה לא פחות מהברברית. ולדידו של הרבי, זוהי שפת האם הראשונה, שנשכחה ברבות הדורות מאז מתן תורה, נשכחה אומנם אבל די קרובה להכרה, והיא יכולה לפרוץ החוצה בכל רגע. במילים אחרות, לשון הקודש נמצאה תמיד על סף ההכרה, לדידו של רבי עזר. וכך היה מציין בפני תלמידיו הצעירים:

"אתם חוזרים לשפת האם האמיתית שלכם, זוהי שפת־אם שלא תישכח לעולמי עולמים, תמיד היא תחזור אליכם ואתם תחזרו אליה. אתם תחבקו אותה והיא תחבק אתכם. היא בנויה מלידה בתוך תת־ההכרה שלכם, לא תוכלו לעולם לשכוח אותה, והיא בוודאי וודאי לא תשכח אתכם! פשוט תנו לה את האפשרות לפרוץ לקדמת הבמה! היא תופיע מאליה, ותלווה אתכם לכל מקום!"

ומקהלת הקולות הצעירים האלה, שנסקה מעלה מעלה לכיוון השמיים, לאוזניו הכרויות של הקדוש ברוך הוא, נשמעה במרחבים בתוך העיירה תלוות עצמה, ומעבר לתלוות, במעמקי הרי האטלס במרחקים. ולא פעם רבי עזר, כמחנך מוכשר ביותר, על מנת להמחיש בפני תלמידיו הקטנים את מעשה הבריאה ואת עמלו של הקדוש ברוך הוא, היה מוציא אותם להסתובב בהרים כדי להתרשם ממעשי ידיו של בורא עולם, כי בהרים מסביב לתלוות הייתה תמיד "רוח קדים חרישית" שנשמעה לכל עבר, ושהזכירה לכולם את מעשי בראשית ובריאת העולם.

ורבי עזר ידע היטב מה פירושה של האמרה "כבודו מלא עולם", ואותה רצה להנחיל לכל תלמידיו הצעירים. כי בהרי האטלס הגבוהים נוכחותו של האל הייתה מאז ומתמיד מסיבית. ומדי שנה, באותו שבוע של פרשת יתרו ומתן התורה, היה רבי עזר אוסף את צאן מרעיתו הצעירים, ולוקח את כולם לטייל על גבעות החמרה שמסביב לתלוות, ומסתובב איתם שעות על גבי שעות, וממחיש להם את מעמד הר סיני, כי זה היה עבורו המעמד המכונן של עם ישראל. "לולא מעמד הר סיני, עם ישראל לא היה יודע מהו גיבוש", הוא היה מציין בפני תלמידיו הצעירים. "מעמד הר־סיני הוא המעמד המכונן", הוא היה חוזר ואומר.

הוא ביקש בכל מחיר שיחוו את אותה חוויה של בני ישראל על הר סיני בקבלם את עול התורה. והרי החוויה הזאת היא חד־פעמית בהיסטוריה של העם היהודי מאז בריאת העולם, ולכן חובה על כולם לנסות ולשחזר אותה! מעמד הר סיני היה דבר שבשגרה עבור רבי עזר, וכל הרי האטלס הגבוהים המחישו בפני כל התושבים היהודים את אותו מעמד עליון, תרתי משמע, גם גאוגרפית וגם רוחנית, ולכן הוא רצה להנחיל לאותם עוללים רכים את אותו מעמד, כדי לחבר אותם לאותה היסטוריה של עם ישראל.

"אל תשכחו ילדיי האהובים", הוא היה אומר להם, "כולנו היינו שם באותו מעמד וכולנו שכחנו, כי זה קרה לפני הרבה מאוד זמן, דורות על גבי דורות. ואתם יכולים להיות בטוחים שהמעמד הזה, כאן, דומה מאוד למעמד הר סיני, אין כמעט שום הבדל. ושקט ההרים שמסביבנו כאן מזכיר לכולנו את קול 'הדממה הדקה' שבני ישראל ידעו במעמד הר סיני. זהו קולו של אלוהים. אתם שומעים אותו? עדיין לא? אז תהיו בשקט מוחלט ותשמעו את קולו של אלוהים. קולו מסתובב כאן בין ההרים ובמוקדם או במאוחר אתם תשמעו אותו, כי הוא פונה אליכם כל הזמן. אלוהים מדבר דרך השקט של ההרים האלה, הוא לא משתמש במילים האנושיות שהוא העניק לנו. הוא רוצה שנאזין לו מעומק נשמתנו, דרך השקט הפנימי שבתוכנו, אתם מבינים? השקט הפנימי שבתוכנו מדבר עם השקט החיצוני שנמצא על ההרים האלה, וזהו הפירוש האמיתי של הפסוק 'כבודו מלא עולם'".

ואז הוא היה פונה לתלמידו הצעיר והמוכשר ביותר, הלא הוא חביב הקטן, שנראה כילד בגיל ארבע כבר, בחיבה רבה, "יה, חביב בני!" ושואל אותו אם הוא שומע את קולו של אלוהים. הרי אלוהים מדבר אליו בוודאי וודאי, כי הוא תמיד בוחר עם מי לתקשר, ואלה הילדים שאלוהים אוהב, ובמיוחד חביב־אללה, אותו ילד אהוב על הקדוש ברוך הוא. והתשובה הייתה תמיד זהה ומאוד מפתיעה מפיו של עולל קטן:

"לא, רבי עזר, לא, אני עדיין לא שומע את קולו של אלוהים, וכשאשמע אותו, אבקש ממנו שיראה לי איפה נמצאת איטו, האימא שלי, כי היא מאוד חסרה לי. אני מחפש אותה כל הזמן".

לרבי עזר היו התקפי חמלה על הילד המופלא הזה שבגיל כל כך צעיר יודע שהוא יתום מאם, וששום נחמה לא יכולה לכפר על החוסר הזה. ומאין תבוא הישועה עבור חביב? לא הייתה לו ברירה אלא לנסות ולשכנע אותו שזהו רצונו של הקדוש ברוך הוא, גם אם אנחנו לא בדיוק מבינים אותו לעומק. והוא היה חוזר ואומר לו שאימו בגן עדן, ושאין לו שום ספק, שבאחד הימים, הוא יראה אותה ממש בגן עדן, כי חביב עצמו עם השנים, הוא היה משוכנע, יהיה בוודאי ראוי למקום מיוחד בגן עדן. דרכיו של אלוהים מפותלות אבל ההארה בוא תבוא!

ואין מקום לשום ייאוש, זהו רצונו של הבורא יתברך שמו: הוא הקובע הכול למעננו ובשבילנו. וכך חביב קיבל את חינוכו העברי הראשון בבית הכנסת, אך למען האמת, הגם שהוא שלט בכל החומר הנלמד, והיה יכול לצטט פסוקים למכביר, ולפעמים פרשיות שלמות, הוא ראה את הדברים מזווית מסוימת שלא חלק עם אף אחד, כי מטבעו לא השתייך לקבוצת הילדים, ויותר מאוחר בחייו, לא לקבוצת היהודים ולא לקבוצת הברברים.

חריג הוא היה בכל אחת משתי האוכלוסיות, חריג של ממש. וחריג הוא יוותר כל ימי חייו. זה היה חלק אינטגרלי מתפיסת עולמו: הוא תפס את עצמו כיהודי וכברברי, אך גם כלא יהודי וכלא ברברי: פשוט כאדם, שיודע מהי בדידות קיומית, ששום שייכות באשר היא, שתהיה חברתית או תרבותית, יכולה לחפות עליה. והוא ירבה לחיות על גבולותיהן של שתי הקבוצות, או לחיות, עם הזמן, בקצות השוליים של אותן חברות שבהן הוא בחר לחיות, מבלי להיטמע כלל באף אחת מהן.

הוא היה במלוא מובן המילה ייצור של הפריפריות, ומעולם הוא לא השתייך לשום הגמוניה. דבר שלא הקל עליו את עול החיים, כי בשום מקום הוא לא הרגיש ממש שייכות לשום קבוצה, הגם שהוא תמיד התאקלם בקלות יתרה לכל סביבה אנושית. או שלפעמים המאורעות ההיסטוריים הכריחו אותו לבטא איזושהי שייכות בעל כורחו, ולהיכנס אפילו למחויבות מסוימת כלפי סביבתו הקרובה, גם אם הוא לא היה כל כך חפץ בכך.

ואומנם הוא היה מתהלך בשתי האוכלוסיות כבן בית. הוא דיבר את שפתם בניב המקומי, כמו שאר השפות שבהן הוא ישלוט עם השנים, הן ערבית מזרח־תיכונית והן תורכית. חלפו עוד כמה שנים, והילד התחיל לצמוח בקצב פראי. מראהו פשוט השתנה משנה לשנה, ואפילו מפסח לחגי תשרי, כך שבגיל שמונה הוא נראה כילד בין שתים עשרה לפחות. ואביו היה צריך כל הזמן להתאים לו בגדים חדשים שיהלמו את מראהו, משום מה לא היה חולף הרבה זמן והשרוולים היו מתקצרים. עניינו אותו המשחקים עם אחיו הגדולים, בני ביתו, ובמיוחד עם שריפה, אחותו התאומה למחצה, לפחות באופן סמלי.

הייתה כימיה אמיתית ביניהם כאילו הם תאומים אמיתיים מלידה! ובמשך שנים נראו משחקיהם כמשחקי ילדים, משחקים בין אח לאחות לאותה משפחה, ושניהם לא היו עדיין מודעים באופן מלא למשיכה ההדדית שהתקבעה לה ביניהם עם השנים, כי כל הזמן היו בחיפוש הדדי אחד אחרי השנייה, או אחת אחרי השני, שילך ויגבר עם השנים, עם בגרותם המוקדמת. עם הזמן התקבעה לה ביניהם סוג של משיכה אורגנית, כאילו היו זקוקים גופנית האחת לשני, כמו שני תאומים זהים של ממש.

גורלם כילדים היה להימצא האחד בקרבת השנייה, וכך שאבו עידוד האחת מהשני. ועם הזמן שניהם היו צמד נפרד בקרב ילדי המשפחה, סוג של תת קבוצה נפרדת, כאילו באמת הם תאומים הזקוקים האחת לנוכחותו של השני. וכל הסביבה המשפחתית כיבדה את הזיקה הזאת שהייתה ביניהם. וזיקה זו הייתה מקובלת על כולם — ראו את זה כדבר טבעי בין תאומים, ואפילו בין תאומים סמליים, תאומים למחצה כמוהם.

ואיסחק אביו הבין די מוקדם שפניו של בנו חביב למקצוע — אבל לא סתם מקצוע כמו רצען, סנדלר או נגר, הגם שבמקצועות האלה אפשר להגיע לדרגה עילאית של יצירה — כי למקצוע הצורפות ממד היצירה הגדרתי ממש, וזאת מעל ומעבר לכל מקצוע אחר: אותם כישורים נדירים שהוא רכש מאביו ומאבי אביו, ושבאו לידי ביטוי מלא בכל עבודותיו. הוא לא היה מסוגל להוציא מתחת ידיו יצירה לא מושלמת בכל ממדיה.

הצורפות, או התכשיטנות, אם כן, הייתה בראש טבלת המקצועות המועדפים והיוקרתיים במיוחד, אך לא כל אחד מסוגל ללמוד את המקצוע המורכב והמסובך הזה; רק המוכשרים ביותר, דהיינו, אלה שנולדו עם המיומנות המיוחדת הזאת, והמגויסים ביותר לעניין היצירתי, יכלו לעסוק בה. ורק למחוננים ביותר היה שמור המקצוע המיוחד הזה, כי זה הצריך כישורים מיוחדים, נדירים ביותר באותה חברה. ומכאן כל היוקרה שהייתה שייכת לאותו מקצוע נדיר.

על כל פנים, הוא הבין שבנו יחידו לא נועד ללימודים, ובוודאי וודאי לא ללימודי תורה ורבנות, למרות בקיאותו הרבה בכל מה שהוא למד, ועם השנים, לשון הקודש לא הייתה לו זרה כלל וכלל. ולא פעם, רבי עזר היה כל כך מלא הערכה על שקדנותו ובקיאותו של חביב, שהיה בא אל איסחק ונותן לו מחמאות למכביר על כישוריו של בנו בתחום הלימודים, בתקווה שהוא יעשה קריירה מלימודי תורה, ושבאחד הימים ייהפך למנהיג רוחני באיזושהי קהילה, או לפחות לרב ומורה.

אך איסחק, שהבין לליבו של חביב בנו, השלים עם העובדה שבנו יהיה יוצר מסוג אחר, למרות שהוא ליווה את אביו לבית הכנסת בשבתות וחגים, ששם היה יכול לתרגל את בקיאותו בפרשיות של התורה וגם בהפטרה, מספרי הנביאים. אך בעיניו של חביב, ידע לחוד ועיסוק מקצועי לחוד, והאחד לא בא על חשבון השני! אפשר להגיע לדרגה נעלה ביותר בכל אחד משני התחומים האלה, ואפילו ללא קשר ביניהם. האב, אם כן, החל להכיר לבנו מקרוב את כל כלי העבודה ואת ההבדלים המהותיים שיש ביניהם. וכך היה אומר לו:

"לא דין המלקחיים כדין הפטישונים, כל כלי מתאים לפעילות אחרת שאתה מחויב לשלוט בה לחלוטין! וסך הכול הפעילויות המצטברות והמשתלבות יחדיו הוא שמבטיח לך את שלמותה של היצירה. תמיד תחשוב על סוף התהליך ועל סך הכול הפעילויות הנכנסות למשוואה היצירתית הזאת מהתחלתה ועד לסופה, כל עוד אתה מפקח על כל שלב ושלב, מבלי להקל ראש באף אחד מהם!"

הוא גם שם לב שלבנו יחידו יש את הידיים ‒ כמוהו וכמו אביו ואבי אביו לפניו, מזה דורות רבים ‒ הידיים המתאימות בגודלן ובעוצמתן, ובהן, אם כן, חבויים הכוחות החיוניים לשעבד את המתכות לרצונות יצירתו. אלוהים העניק לו את הידיים להיות יוצר דגול, בזאת הוא היה בטוח, ולא יחלוף זמן רב והוא ייווכח שזוהי התגלמותה של מתנת אלוהים לילד המופלא הזה! הוא נועד מלידה להיות יוצר דגול, בזאת איסחק אביו היה בטוח. וכך אומנם התברר עם הזמן.

וכשחביב לא שיחק בחוץ עם הילדים, בטיולים בהרים ומסביב לבארות לשם שאיבת מים או בתפיסת ציפורים, היה מעדיף להישאר בבית, ובמיוחד בחדר העבודה. הוא היה יושב מול אביו, בשקט מופתי, וללא כל תזוזה, ומתבונן בצורה מאוד ממוקדת, שעות על גבי שעות, במעשה ידיו. כל תנועה, ולו הקטנה ביותר, לא נעלמה ממבטו; לא הייתה תנועה אחת של ידי אביו שהוא לא התמקד בה בריכוז אופטימלי. כך הוא חיבר כל תנועה לכלי המתאים לה. ואת סך כל התנועות לכל הכלים, שבהם הוא ישלוט עם הזמן באופן מלא.

הוא היה מאוד סקרן לדעת איך מתוך גוש של כסף, שלא לדבר על זהב, גושים שאין להם שום צורה מיוחדת שאפשר להבחין בה, גושים סתמיים, איך אם כך מהגושים האלה אפשר ליצור כאלה דברים מופלאים ביופיים, וכל זה מתוך מעשה קוסמות של שתי הידיים בעזרת אותם כלים מגוונים, שישבו על שולחן עבודתו של אביו. בעיניו של חביב זה היה בגדר של נס, לא פחות ולא יותר, כי המעבר מן הכוח אל הפועל של אותו גוש, הוא שמבטיח את תהליך היצירה. וכל העניין הוא להעביר את החומר, דהיינו, גושי המתכות האצילות, מן הכוח אל הפועל.

והשאלה נותרה בעיניו קשורה לאותו תהליך שמעביר את אותו גוש מן המצב הגולמי הסתמי שבו חבויה היצירה ועד לגילויה הסופי, כי היצירה, בצורה זו או אחרת, נמצאת תמיד חבויה בתוך החומר הגולמי, בתוך אותו גוש ראשוני. ותפקידו של היוצר הוא להוציא אותה מתוך הגוש הגולמי אל מימושה המלא במציאות החומרית. וכל עניין היצירה נמצא בתוך אותו תהליך המגלה אותה מתוך אותו גוש. עבור חביב זה היה תהליך של הסרת וילונות ומסכים מעל ליצירה החבויה בחומר הגולמי. בכל שלב הוסר וילון נוסף מעל פני היצירה עד לגילויה המלא כשהיא מופיעה בכל הדרה. וכך היה מדריך אותו אביו כמעט מדי יום בהציגו בפניו את הכלים:

"הינה הפטישונים, המלקחיים השונות, אצבעות העץ המאפשרות לך לעצב טבעות, המסוריות, והאזמלים למיניהם. הינה הכירה שלתוכה אתה מניח את הפחמים, והינה המפוח הקטן המותאם לפתחים של הכירה שבלעדיו אי אפשר לקיים את הלהבה. ללא המפוח וכירת החמר שום עבודה לא יכולה להתבצע, ושום יצירה לא תמצא את ביטויה המתאים. ואל תשכח בני, היה חוזר ואומר לו אביו, כדי לסכם את טבלת המיומנויות השונות, שהמיומנות האמיתית באה משליטה מוחלטת על החום והאש, כי עיבוד המתכות היקרות מצריך אש וחום במינון המתאים. בלי שליטה מוחלטת באש, לא ניתן לעצב שום תכשיט ושום כלי! יותר מדי חום מחליש את המתכת, פחות מדי חום מקשה על עיבודה. הכול במינון, בני! הכול במינון! אתה צריך להתאים את הלהבה לגוש המתכת שאתה רוצה לעבד, לסוג המתכת, לגודלה ולצורתה. לא אותו דין לגוש קטן כמו לגוש גדול, ולא משנה באיזה חומר עסקינן. לא דין חגורה כדין עגילים או כולכלים. כל אחד מאלה דורש מינון חום שונה. אתה כבר תמצא את החום המתאים לכל יצירה ויצירה שאתה תוציא מתחת לידיך.

ולא פעם אביו היה מושיב אותו על הדרגש, ממש מולו, ומציין בפניו את התכונות הרבות הנחוצות ליוצר אמיתי, הרי היוצר שונה בתכלית השינוי מהאדם המצוי, הוא זן מיוחד ונדיר בגזע האנושי, יותר קרוב לאלוהים ‒ בגלל ההקבלה הקיימת, כמעט הגדרתית, בין מעשה הבריאה לבין היצירה, כל יצירה באשר היא ‒ מאשר לבני האדם הפשוטים, ואין שום דמיון בין עיסוקו לעיסוקם. ומדי שבוע היה חוזר על אותן תכונות, על מנת שבנו יפנים אותן היטב.

ואומנם חביב ידע לעומק מהן אותן תכונות בסיסיות שבלעדיהן לא תתממש שום יצירה, וגם יישם אותן, הלכה למעשה, בכל מה שהוא ייצר. והמלצות אביו איסחק היו נרות לרגליו במשך כל חייו. תמיד הוא היה נזכר באותם דיאלוגים, מאוד פתוחים, שהוא ניהל עם אביו בענייני היצירה, וזאת גם לאחר שאיסחק נעלם מהזירה ואפילו לאחר שהלך לעולמו. אוזניו היו תמיד כרויות לדברי אביו ולחוכמה הרבה הגלומה בתוכם:

"בני", הוא היה אומר לו, "בני יקירי, תרכז את מבטך תמיד בכל הפרטים הקטנים, במכלול הפרטים הקטנטנים ביותר, שלא תפספס אף אחד מהם. תפרק בדמיונך את כל מרכיביה הקטנטנים ביותר של כל יצירה, ולאחר מכן תחבר אותם מחדש, על מנת שתגיע לכוליות המושלמת שאתה מחפש. אתה צריך ריכוז עילאי בעבודה, אל תיגש לעולם לשולחן העבודה אם ראשך מפוזר, וכלל לא משנה מאיזו סיבה. תניח את דעתך בטרם תיגש לשולחן העבודה, שיהיה עבורך תמיד כמזבח קודש, שעליו אתה מקריב יומיום את קורבן העולה שלך. הרי אתה יודע מהם כלליה של עולת התמיד!"

"קורבן עולה? עולת התמיד?"

"כן בני, לא פחות ולא יותר! אל תשכח בני שריכוז מצריך הרבה סבלנות, הרבה מאוד סבלנות, על מנת שתוכל להגיע, בעזרת האל ובישועתו, למחוז חפצך, ותוציא מתחת לידיך יצירות מושלמות. ידיך חייבות להיות מאוזנות לחלוטין, ללא שום רעד, ואפילו אותו רעד קטנטן ביותר שלא נראה לעין. כל דאגה, ואפילו הקטנה ביותר, הסר מעליך על מנת שידיך תהיינה תמיד מאוזנות. ללא רוגע מוחלט, אני חוזר, רוגע מוחלט, אל תתיישב ליד השולחן, ואפילו אל תתקרב לשולחן העבודה, כי אז אתה איכשהו מטמא אותו! זוהי צוואתי אליך, בני! עלה והצלח, אהוב ליבי!"

כך חביב, כבר בילדותו הרכה, הפנים את כל העצות המקצועיות של אביו והחל להתיישב על הדרגש ליד שולחן העבודה, ושם בילה שעות על גבי שעות, ומאוחר יותר, ימים על גבי ימים. משחקים בחוץ לא עניינו אותו יותר, ולא הצטרף לאותן קבוצות ילדים שבאו אליו לגייס אותו לצוד ציפורים, בגלל מיומנותו הרבה בציד, או להסתובב בגבעות לטיולים ארוכים. איסחק, די מוקדם, הרגיל את בנו חביב להחזיק בכלים המתאימים על מנת לפתח את מיומנותו, כי כל הדרכתו, הוא הבין מייד, אינה יכולה להתגשם הלכה למעשה בלי תפעולם של הכלים המתאימים ליד שולחן העבודה. על כן הוא ארגן עבורו ערכת כלים משלו על מנת שיוכל לעבוד במקביל לאביו.

ולא יחלוף זמן רב, והוא אולי בן עשר, כשווליד בנה עבורו את שולחן העבודה הראשון שלו שמיקם בפינה המקבילה לשולחן אביו, כך שיכלו לתקשר ביניהם תוך כדי עבודה. על אותו שולחן הוא הניח את ערכת כליו החדשה. ובמהירות הבזק התחיל לחקות את כל פעילותו של אביו ליד שולחן העבודה, לפרטי פרטיה. הוא לא פספס ולו הפרט הקטן ביותר. והחיקוי הזה הלך והשתפר עד לנקודה שבה לא היה אפשר יותר להבדיל בין עבודת האב לזו של בנו. והסוחרים בשוק התכשיטים של מרקש דיברו תמיד על יצירותיהם של משפחת אלבאז מבלי להבדיל בין יצירות האב לאלה של בנו.

די מוקדם, אם כן, התחיל חביב לעזור לאביו בעבודתו הרבה, והזמנות שלקחו לפני כן כשבועיים להשלמתן, היו מוכנות בתוך שבוע אחד, כך שאיסחק היה יכול להכפיל את ההזמנות ואת קצב העבודה. וחביב היה מאוד זריז בעבודתו. ותחום אחד שהוא פיתח במיוחד היה עיצוב קופסאות הטבק להסנפה מכסף טהור. זו הייתה התקופה שבה הטבקיות, אותן קופסאות הפלא שנועדו להסנפת הטבק, נהפכו למצרך חיוני ביותר באותה חברה ברברית. זו הייתה אופנה שהתפשטה בכל הרי האטלס בשיא המהירות.

איסחק היה נותן לו את ההוראות המתאימות לפי דרישות הלקוח, גודל אצבעותיו וידיו, וחביב היה מבצע אותן באופן מיידי, והיה מוציא מתחת לידיו, יצירות מופת שלא נראו כמוהן באף מקום בכל הרי האטלס. חביב ידע מראש שעתיד שלם גלום באותן טבקיות הפלא ולכן עמל עליהן בצורה מאוד מרוכזת. וכל גבר שהיה מכבד את עצמו באותה חברה הצטייד לפחות בקופסה אחת אם לא יותר, הכול לפי היכולת הכלכלית של כל לקוח.

את מלאכת העיצוב הוא פיתח לדרגות שלא היו מוכרות לאף אחד, והוא עדיין נער, ואפילו לא בקרב המומחים ואנשי המקצוע הרבים שהיו בשוק התכשיטים הגדול של מרקש. כך שהביקוש לאותן קופסאות מופלאות הלך וגדל, ולפעמים ההזמנות אצל איסחק מאותם לקוחות, שאכלסו את שוק התכשיטים שבמרקש, כללו, לרוב, את אותן קופסאות בגדלים שונים ובצורות שונות, אותן קופסאות טבק שחביב עיצב ביצירתיות רבה במיוחד.

ובגלל ההזמנות הרבות, עלה לו הרעיון לעצב כחמישה מודלים שונים של אותן קופסאות הפלא. אך המודל לא היווה כלל שטנס עבורו, שהוא היה צריך לחקות, כי כל קופסה הייתה מיוחדת במינה, ושום קופסה לא דמתה ממש לרעותה. הוא לקח את אותם מודלים כבסיס, לאו דווקא קבוע, אלא מודל משתנה ומשתכלל, שעליו בנה את הייחודיות של כל אחת ואחת מהן. כך ששום טבקייה שהוציא מתחת לידיו לא דמתה לרעותה. זה היה תהליך יצירתי ללא שום נקודה סופית. עבורו, כל קופסאות הפלא האלה היוו כעין סדרה יצירתית. לכולן הייתה זיקה לאותה שפת יצירה כוללנית שהוא הגה לפרטי פרטיה.

חביב ידע גם ידע, למרות צעירותו וחוסר ניסיונו בעולם הרחב, שהוא בדרך ליצור שפה חדשה בתחום הצורפות והעיצוב, שפת סתרים שעדיין לא מוכרת לאף אחד. אבל שפה ייחודית משלו, שהוא ישלוט בה ביד רמה בחלוף השנים, שפה שהוא ילך וישכלל, כך שעם הזמן היה אפשר להבחין בסגנון האישי המיוחד שהיה לו, ושהתבטא בכל אחת מיצירותיו, בדיוק כמו אצל כל יוצר דגול בתחום הציור והפיסול, שלו סגנון המייחד אותו והמגדיר אותו, ומבדיל אותו מכל האחרים.

וכשהגיע לשנתו השלוש עשרה, בכורח הנסיבות, רבי עזר שוב נכנס לתמונה, כי היה צריך להכין את חביב לבר המצווה שלו. ובעיניו של רבי עזר מצווה זו כפולה ומכופלת מאחר שחביב היה יתום, וללא ספק, זה היה אמור להביא להרבה סיפוק לאימו המנוחה. ולקראת השיעור הראשון שלו בפרשת נוח ובמיוחד במפטיר של הפרשה מספר ישעיהו, שהתאים לו להפליא, הוא התייצב אצל רבי עזר עם מתנה בידיו.

מתנה ארוזה היטב, ובסקרנות גדולה, רבי עזר התיר את החוטים שמסביב לאריזה כמעט בחוסר סבלנות: קופסת טבק די גדולה ומרשימה מאוד הייתה בתוך אותה חבילה. קופסת טבק שהוא עיצב מכסף טהור במיוחד עבור הרבי, שהחל במקום, באופן מיידי כמעט, להשתמש בה, כי כך ביקש ממנו תלמידו — שדאג למלא אותה בטרם יארוז אותה — מאחר שהקופסה, לכל הדעות, הרבה יותר נוחה לשימוש מאשר כיסי הבד שנועדו לשימור הטבק להסנפה, ושבהם השתמש הרבי במשך שנים רבות.

פדות, אשתו היקרה של רבי עזר הייתה הראשונה שהעריכה במיוחד את המתנה שקיבל הרבי מתלמידו חביב. זה כמובן חסך ממנה את הכביסה של אותם כיסי בד שבהם הרבי החזיק את הטבק שלו, ושהצריכו הרבה עבודה על מנת לנקות אותם עד היסוד. אשתו של רבי עזר הייתה מעורה לגמרי בסדר היום שלו וכשמישהו מבני הקהילה ביקש להיפגש עם רבי עזר פנו אליה: לרוב היא ידעה לפרטי פרטים מה היה סדר יומו העמוס, כי מעבר למטלות היומיות שלו, כגון בית הכנסת, חינוך הילדים, וכו', הוא הסתובב יומיום בתוך העיירה על מנת לערוך ביקורי חולים, מעקב אחרי המשפחות שהיו באבל, וכו'. המטלה החברתית לא הייתה פחותה מהמטלה הדתית שלו, והוא מילא אחרי שתיהן בהרבה מרץ.

הוא עבד מבוקר עד ערב ללא לאות, כל כך הוא היה מעורה בחיי היומיום של צאן מרעיתו, בנוסף לכל הביקורים שהוא ערך בקרב הקהילה הברברית־מוסלמית. ראו אותו יומיום בכל אחת מפינות העיירה הרבות, במעקב מתמיד אחרי כל חברי הקהילה, ובמיוחד הילדים שהיו זקוקים לחינוך. הפעילות הענפה הזאת זיכתה אותו בחיים מאוד ארוכים. הוא נפטר בשנת 1940, ואומרים עליו שהוא נפטר בשיבה מאוד טובה, דהיינו שהוא עבר בכמה שנים את גיל המאה.

אני חוזר לאותו מעמד שבו הרבי קיבל את אותה מתנה מתלמידו החרוץ: רבי עזר התחיל, אם כן, לטבול את מלוא אצבעותיו, באופן תדיר, בתוך אותה קופסת הפלא, שהייתה עבורו יותר מוצקה והרבה יותר נוחה למלאכת ההסנפה. וכך קבע לו מנהג לשמור על הקופסה שתהיה תמיד מלאה לשימושו וגם לשימוש אורחיו הרבים מדי יום. ופתיחת הקופסה לאורחים הרבים הייתה כעין מבוא לשיחה שקיים איתם במרוצת היום. והשיחה הייתה תמיד נינוחה הודות להסנפה הראשונית מאותה קופסת הפלא.

מאידך, היא נהפכה לחיונית ביותר לא רק בשימוש היומיומי שעשו בה, אלא גם ובמיוחד בימי הצום, שבהם היא הקלה מאוד על הצמים בבית הכנסת. וזאת לאחר שרבי עזר פסק שההסנפה אינה פוגעת בצום, ושהיא איננה מהווה תענוג, כמו תענוגות אחרים, האסורים ביום הכיפורים, למשל. כל מי שהרגיש חולשה כלשהי במשך יום הצום, וזה היה בגדר פיקוח נפשות, לא היה נמנע מלטבול את מלוא אצבעותיו באותה קופסת הפלא על מנת להקל על חולשתו.

אותה קופסה מבורכת לא תפסה מקום רב בתוך הסכרה, אותו תיק צד מעור רך, בצבעים מרהיבים, שכל יהודי האטלס, ולמעשה, כל ברברי האטלס, נשאו על כתפם, כשהרצועה די מהודקת מעל לחזה שלהם, באופן אלכסוני. וכל ברברי, יהודי או מוסלמי, המכבד את עצמו, לעולם לא יצא מביתו מבלי אותו תיק תלוי על כתפו — אותו תיק, בגודל של שלושים על ארבעים סנטימטרים, ששימש כבנק הפרטי של כל אחד ואחד.

בתוך אותו תיק אחסנו את דבריהם האישיים, ובמיוחד שטרות ומטבעות, וביניהם אותה קופסת הפלא. והיו כאלה בעלי אמצעים שלא הסתפקו בקופסה אחת. הם רכשו מספר קופסאות שונות בסגנונן, מאחר שהיו סוגים שונים של טבק עם טעמים שונים, והיה צריך למקסם את חווית ההסנפה בהתאם לאותם טעמים. כל אחד הרגיש חובה לכבד את חבריו ואורחיו בכמה טעימות שונות מאותן קופסאות, והיה צריך לעשות הפסקה קצרה בין טעימה לטעימה, בדיוק כמו שאניני הטעם טועמים יינות שונים בזה אחר זה.

וכל כמה שרבי עזר הכוהן ותלמידו חביב התקדמו בדקלום ההפטרה לפי כל טעמיה, גם רבי עזר וגם תלמידו היקר, החלו בצוותא להסניף מאותה קופסה מבורכת, שהביאה להם הרבה הנאה. ורבי עזר הרבה, ללא לאות, לטבול את אצבעותיו בתוך הקופסה, על מנת למקסם את השפעת הטבק. הפסוק הראשון מספר ישעיהו פרק נד' דיבר במיוחד על ליבו של חביב: "רני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי לא חלה", וכמובן, זה הזכיר לו את אימו המנוחה. הוא הבין מייד את פסוקי הנביא ואת התקווה הגלומה בתוכם בתיאוריו את שיבת ציון מהגלות.

ולמעשה, חניכותו של חביב בעולם הטבק החלה עם ההסנפה המשותפת לו ולרבי עזר מאותה קופסה מבורכת שהביא במתנה עבור הרבי, ותלווה אותו כל ימי חייו הארוכים, ואליה יתווסף, עם השנים, גם עישון כבד של הטבק. היה תענוג אמיתי לכל יודעי דבר להסניף מאותן קופסאות, יצירות מופת של ממש, שחביב הוציא מתחת לידיו הענקיות. את זמנו הפנוי חביב הקדיש לאחותו שריפה, ובהתחלה משחקים אלה נראו כמשחקים בין אח לאחות, אך עם הזמן יקבלו תפנית, מאחר ששניהם היו מאוד בגירים ומפותחים, ואהבה רבה יש ביניהם כבר מלידתם.

חביב כעת בשנתו הארבע עשרה וגופו הלך והתפתח לממדים מאוד מרשימים, ולא היה אפשר לעבור לידו מבלי להתרשם מממדי גופו. הוא התלווה לאביו אחת לשבועיים לעיר הגדולה כדי לקבל את ההזמנות החדשות. והוא עצמו השתתף, לפי הוראת אביו, בכל משא ומתן הכרוך באותן הזמנות, כך שקופסאות הטבק המופלאות, למשל, הכפילו את מחירן תוך זמן די קצר, כי הביקוש היה גדול במיוחד, ומדי שבועיים הלך וגדל, ולא תמיד חביב ואביו הצליחו לעמוד בקצב ההזמנות. קופסת הטבק נהפכה לאופנה של ממש באותה תקופה. והביקוש היה רב, כי לא היה אפשר בלעדיה, לכל גבר המכבד את עצמו באותה חברה. וההכנסה מאותן קופסאות הלכה ותפחה, כך שהוסיפה הרבה עושר למשפחה.

איסחק גם ביקש מבנו שיבחר את המתכות היקרות לעבודתם המשותפת, שיבחן היטב את איכות הכסף והזהב. כי לחביב ראייה מאוד ממוקדת בפרטי הפרטים של המתכות, ובמיוחד של האבנים היקרות שהם שיבצו בתכשיטים שייצרו. גודלן, צורתן, צבעיהן ומשקלן של האבנים היקרות עברו מבחנים קפדניים תחת עינו הבוחנת והמדויקת של חביב, מאחר שלכל אבן ואבן צריך למצוא את השיבוץ המתאים ביותר, ולרוב, עיצוב התכשיט עצמו נעשה בהתאם לאבן שהייתה אמורה להלום אותו, כי עיבוד המתכת, הן הכסף והן הזהב, נעשה מסביב לאותה אבן יקרה, כעין יחס אחד לאחד בין האבן לבין צורתו הסופית של התכשיט.

כך הם נהגו אחת לשבועיים. ובדהירתם הארוכה הלוך וחזור ממרקש, עיר הבירה של הדרום, החליפו הרבה דברים ביניהם, וזה מאוד קירב אותם, עד כדי כך שלא היו סודות ביניהם. הם היו לנים אצל אותם קרובי משפחה במלאח של מרקש, שציפו לביקורם מדי שבועיים. הם לא היו רק אב ובנו אלא חברים של ממש, בהתייעצות מתמדת. ולא פעם האב הזכיר לבנו את אימו עם דמעות בעיניים, ולא היה מסע אחד שבו לא הוזכרה איטו המנוחה. ודקלום ההשכבה נעשה לרוטינה יומיומית בפיו של איסחק, כל כך היה קשור לזכרה של אשתו המנוחה.

היא הוזכרה לעיתים קרובות באותם מסעות, כאילו היא עדיין חיה בקרבתם, ומלווה אותם לכל מקום שהם פונים. כן גם היה מזכיר לו את אותה חוויה קשה, שחווה בידיהם של אותם ליסטים שארבו לו בשנת הולדת חביב בנו. וזאת על מנת שחביב יפעל במשנה זהירות בכל אחד ממסעותיו. ומדי שנה הוא היה נזכר ביום ההולדת של חביב, לצד זיכרונה של איטו המנוחה, וגם אותה חוויה לא נעימה הייתה חוזרת אליו.

כך שחביב הפנים היטב את אותו סיפור בלהות שאביו סיפר לו, והיה תמיד בכוננות גבוהה, למקרה שתהיה להם איזושהי הפתעה לא נעימה מצידם של אנשים רעים, אותם ליסטים, מועטים אומנם, שהסתובבו בהרי האטלס. לרוב, לא היה שום חשש מהברברים עצמם, כי בחברה הזאת האלימות הייתה נמוכה ביותר, וחינוכם של הילדים היה חשוב ביותר לבריאותה של כל החברה. האנשים הורגלו לעשות טוב לשכניהם בשתי הקהילות משחר ילדותם. חינוך הילדים למעשים טובים היה ממש בעדיפות עליונה. כך שעבריינים רבים לא נמצאו בקרב הקהילה הברברית, לעבריינים הייתה זהות אחרת, אם כן.