עד חוד הצער

שמי אֶדמונד ואני בן שבע־עשרה. מאז האביב אנחנו זוחלים על גבי גבעות אלו: רובן חשופות ומיעוטן מיוערות בדלילות. קרחות יער אלו הן בעוכרינו, אבל אנחנו למדנו להסתוות, להטעות, להיצמד לקרקע, לנצל שטחים מתים ולהפתיע את האויב. האויב יודע שיש לו עסק עם אנשים פגועים ונחושים, הוא משלח בנו את לוחמיו המאומנים והללו מסתייעים בז'נדרמים ובאיכרים מלשינים. אנחנו לא בקלות ניכנע.

אור היום אינו מיטיב עמנו, אבל הלילה הוא שלנו. אמנם גם בלילה נדרשת זהירות רבה, אך במרוצת הימים למדנו את היתרונות שיש לחשכה. אין כמו מארב בלילות קיץ: אתה דרוך וקולט כל רחש ונכון לזנק כפנתר.

בסוף הקיץ החליט המפקד לנטוש מקום זה ולנוע לקראת ארץ המים, אל הביצות ואל האגמים. מַהֲלָך זה אמנם ירחיק אותנו מן השדות והמטעים המספקים את המצרכים החיוניים שלנו, אבל יעניק לנו כמה יתרונות ברורים: מים עומדים הם מכשול של ממש וצבא אינו שש לדשדש בביצות, מנותק מן המפקדות שלו.

ביום אנחנו מחופרים ומוסווים ובלילה מתקדמים. ההתקדמות איטית אבל עקבית. כל יום מקרב אותנו אל המטרה. בלילות האחרונים יכולנו להריח את המים, והיתה שמחה שקטה. אבל אסור לשקוט על השמרים, האויב ער ועוקב אחרינו כל הזמן. הוא מנסה לאגף אותנו ולחסום את המעברים אל ארץ המים. אנחנו מערימים עליו, אורבים לו. עד עתה התנהל הכול בחישובים דקים, בלי נפגעים רבים, אבל מי יודע כיצד יסתיים מאבק מר זה.

בראשית ספטמבר הגענו אל הרכס החולש על אגם טַאנוּרָה, אגם ארוך, שסלעים מקיפים אותו מכל העברים. מסתבר כי יום קודם לכן שלח המפקד כיתה מנוסה להכין רפסודות, והן אמנם הגיעו למקום המיועד, כרתו עצים והכינו כלי שיט. כשהגענו כבר ציפו לנו כמה רפסודות קטנות על המים.

ברפסודה הראשונה יצאו כמה לוחמים לבדוק את הגדה ממול. עקבנו אחר חתירתם, נכונים לחפות עליהם ולצאת לעזרתם. הצליחה עברה בשקט. ראינו אותם יורדים, מתפרסים וסורקים בדריכות את השטח. לאחר כשעתיים סימנו לנו להשיט את הרפסודות.

הרפסודות הקטנות שטו הלוך ושוב והעבירו את האנשים ואת הציוד. אגב, הציוד שלנו אינו מועט, הוא כולל פטישים, סכינים, גרזנים, מסורים, כלי מטבח ומצרכים. אל דאגה, הכול ארוז היטב ועובר עמנו ממקום למקום, בהשגחתו של הרמן כהן, שעליו עוד אדבר בבוא היום.

אחר חצות כבר היינו בצד השני. מיד ראינו שזאת כברת ארץ שונה, מכוסה בצמחייה סמיכה ומדיפה ריח טחב עז.