הפצע של קפקא

הספרות של קפקא כמו ממאנת להסתיים. היא ממשיכה להיכתב: בקריאה, בתרגום, בניסיונות חוזרים ונשנים של פרשנות. זו ספרות הנפתחת בכל פעם מחדש: הספרות של קפקא היא פצע הממאן להגליד, שער שאינו ננעל. יש המוצאים בה כתב־חידה המזמין את הקורא להתנסות בפתרון. והרי לכל קורא יש כבר את קפקא שלו, וכל קורא מחזיק בשאלה שאינה באה אל פתרונה.

חיבור זה פורש את השאלה של קפקא במרחב שבין שיח הגוף, הכתב והמכונה. זוהי כמובן רק אחת הדרכים להיכנס אל עולמו של סופר זה, יהודי הכותב גרמנית, פקיד בחברת־ביטוח לתאונות עבודה בפראג: להרהר על עבודותיו כאילו היו תרשימים ספרותיים בדבר עיוותים, מחוות, פצעים, מטמורפוזות ופרדוקסים גופניים אחרים בעידן הטכני. לפי קריאה זו המשקל המיוחד של כתבי קפקא טמון בניסיונותיו העיקשים להעתיק את שאלת הגוף אל מערכת כתיבה, כלומר לתרגם מצבים גופניים אל הטקסט. ניסויים אלה מולידים את גופי־הכתב המוזרים ויצורי הכלאיים של קפקא וביניהם הגוף הנוסע, הגוף המשחק, גוף התשוקה והגוף היהודי. את התרגילים הספרותיים שלו מיקם קפקא לעתים קרובות בסביבות טכנולוגיות – בתחום השפעתן של מכונות. הרכבת, מכונת הכתיבה, השעון, הטלפון והטלגרף מעצבים את גופי־הכתב של קפקא ומטביעים בהם את חותמו של העידן הטכני. מבחינה זו אפשר לראות בקפקא סופר "ביו־טכנולוגי": יצירתו מספרת על האורגניזם החדש של עידן המכונות. ספר זה עוסק בקורותיהם של גופים ספרותיים אלה ודן בהקשרים הראשוניים בו הם מופיעים: במכתב, ברשימת יומן, בדיווח על מסע, בפרגמנט, בסיפור הלא־גמור. דווקא בהקשרים אלה, בטיוטות, בעיזבונות, בהערות אוטוביוגרפיות וברשימות קדם־ ספרותיות נחשפת פואטיקת הגוף של קפקא על צורותיה המקוריות.

הספרות של קפקא מצטמצמת כידוע בביוגרפיה קצרה בת ארבעים ואחת שנים: קפקא נולד בפראג בשנת 1883 ומת בבית־מרפא לא רחוק מווינה בשנת 1924. משפחתו השתייכה לחברה היהודית־ גרמנית של פראג, שעד מלחמת־העולם הראשונה נתונה היתה בתחום ריבונותה של הקיסרות האוסטרית. אביו, הרמן קפקא, היה סוחר ובעל בית עסק סיטונאי בפראג. אמו, יוליה לבית לוי, התייחסה אל משפחת סוחרים ורבנים. את השכלתו רכש קפקא בבתי־ספר גרמניים בפראג. במסגרת לימודיו חיבר מאמרים קצרים על לסינג, גתה, שילר וקלייסט. את עבודת הגמר שלו הקדיש לשאלת מעמדה הבינלאומי של האימפריה האוסטרית. בשנת 1901 נכנס קפקא לאוניברסיטה הגרמנית של פראג, מקצועו הראשי היה משפטים. בשנות הלימוד נטל גם שיעורים בכימיה, בספרות גרמנית, בתולדות האמנות ובפילוסופיה. בשנים אלה שב וקרא ביצירותיהם של גתה, קלייסט, הוגו פון הופמנסטל, סטפן גאורגה, תומס מאן וגוסטאב פלובר, שעיצבו את השקפת־עולמו הספרותית. בשנתו השנייה באוניברסיטה פגש קפקא במקס ברוד, אז סטודנט למשפטים, שנעשה לידידו הקרוב ביותר. ברוד טרח לטפח את הקריירה הספרותית של קפקא ולאחר מותו התמסר כידוע להצלת עיזבונו. בשנת 1906 סיים קפקא את לימודיו והוסמך כדוקטור למשפטים. לאחר תקופת התמחות קצרה בבית־המשפט התמנה כפקיד בחברת ביטוח בפראג. בקיץ 1908 זכה במשרה ב"מוסד לביטוח תאונות עבודה של ממלכת בוהמיה בפראג", שם הוצב תחילה כפקיד במחלקה הטכנית ומאוחר יותר כמזכיר במחלקה לתאונות. עבודתו כפתה עליו נסיעות ברחבי בוהמיה וביקורים בבתי־חרושת ובקונגרסים מקצועיים. עיקר עבודתו הוקדשה לניתוח וסיווג מסמכים בענייני ביטוח ולחיבור דוּחות בנושאי תאונות עבודה. בשנת 1917 התגלתה בגופו מחלת השחפת – "המחלה הגדולה" – לה ציפה כדבריו כל ימיו. חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1922, והוא בן 39 בלבד, פרש לגמלאות. קפקא לא נשא כידוע אשה ולא הביא ילדים לעולם, אך שלוש פעמים בא בהסכמי אירוסין. קשריו עם פליצה באואר, גרטה בלוך ומלינה יצ'נסקה הניבו חילופי מכתבים מרתקים, אולם רק עם אהובתו האחרונה, דורה דיאמנט, התגורר זמן־מה במשותף ברובע שטגליץ בברלין. בשנותיו האחרונות בילה הרבה בבתי־מרפא, אך מחלתו הלכה והחמירה. לאחר פטירתו הובא לקבורה בפראג.

את ניסיונות הכתיבה הראשונים שלו עשה קפקא כבר בתקופת לימודיו באוניברסיטה. חלקם, כגון הניסיון לכתוב רומן שכותרתו הילד והעיר, לא עלה יפה. בשנת 1904 העלה את עבודות הפרוזה הראשונות שלו וביניהן הגרסה המוקדמת לסיפור תיאור של מאבק שלא ראה אור בחייו. השנים הבאות הניבו רשימות ספרותיות קטנות, פרגמנטים וסקיצות של סיפורים קצרים שהתפרסמו בכתבי־עת שונים. חלקם שבו וראו אור בקובץ התבוננות בשנת 1912. באותה שנה חווה קפקא את פריצת הדרך הספרותית שלו "בלילה אחד" עם כתיבת הסיפור גזר־דין. "שנת המפנה 1912" עמדה בסימן ביקוריו בהופעות להקת התיאטרון היהודית ממזרח אירופה, נסיעתו לוויימאר, עיר־התרבות הגרמנית, קריאתו בגתה וקלייסט, והיכרותו עם פליצה באואר. למרות פריצת דרך זו המשיך כידוע קפקא לפרסם רק מעט מאוד בחייו: לצד הקובץ התבוננות ניתן למנות כעשרים סיפורים נוספים, ביניהם הגלגול, המסיק, במושבת העונשין, רופא כפרי, דין וחשבון לאקדמיה, ביציע ואמן התענית, ולצדם פרק ראשון ברומן דרכים מתוכנן עם מקס ברוד, וכן פרגמנטים ורשימות ביקורת ספורות, ביניהן רשימה על יצירתו של קלייסט. במהדורה הביקורתית של כל כתביו בגרמנית תופסות יצירות אלה כרך אחד בלבד המחזיק כ־350 עמודים. רוב עבודותיו, וביניהן טיוטות שלושת הרומנים הנעדר (אמריקה), המשפט והטירה, טקסטים בלתי־גמורים, פרגמנטים רבים, אפוריזמים ורשימות ספרותיות ששזר ביומניו והרצאה אחת על האידיש, ראו אור רק לאחר מותו.

הספרות של קפקא היא עיזבון. יצירתו היא שדה של פרגמנטים. רוב ניסיונותיו הספרותיים נותרו פזורים במחברותיו כשברים; מוטלים באי־סדר, מקצתם בגרסאות שונות. חיבור זה אינו בא כמובן להציע תוכנית פרשנית מקיפה לעיזבונו של קפקא ואינו מנסה לאחות את שבריו לכדי השקפת־עולם ספרותית אחת, אלא מציע ניסיונות קצרים של קריאה הלומדים בכל פעם מעט אחרת את גלגוליה של שאלת הגוף, הכתב והמכונה. ניסיונות אלה נכתבו ברובם כטקסי פתיחה, כמעין הקדמות חוזרות ונשנות לסיפורים של קפקא, ומהווים במובן מסוים גרסאות שונות של "פרק מבוא". אפשר, לפיכך, כי פרקיו של ספר זה סותרים או לכל הפחות מתריסים זה כנגד זה, אך מכל מקום הם נועדו להשלים זה את זה, ומכאן שיש לראותן כפרספקטיבות שונות על אודות נושא משותף.

רוב הפרקים המוחזקים בחיבור עוסקים בשנות היצירה "האמצעית" של קפקא, כלומר בשנים 1912-1917 ובעיקר בפרוזה הקצרה פרי עטו. הפרק הראשון מוקדש לסוגיית הנסיעה ועוסק לפיכך בקורות מסעותיו של קפקא ובכמה דוגמאות מן הקובץ התבוננות המעידות על מקומה של נסיעת הרכבת בעולמו. הפרק השני, על המכתב הראשון, לומד את ראשיתה של ההתכתבות עם פליצה באואר בסוף שנת 1912 ומצביע על מרחב ההשפעה של מכונת־הכתיבה ומשמעותה האלגורית בעולמו של קפקא, בה הבחינו כבר ז'יל דלז ופליקס גואטרי. הפרק השלישי דן בדמות הלוליין ובגלגוליה כמודל פיזיולוגי וכצורה ספרותית, בעיקר בסיפורי הקרקס שלו כגון צער ראשון וביציע. הפרק הרביעי על הפצע דן במקומו של הפצע כמסמן אסתטי, תיאולוגי ופסיכואנליטי ברשימותיו, מכתביו ויצירותיו של קפקא, למן עבודתו המוקדמת ביותר תיאור של מאבק, דרך מכתביו לפליצה, עד הסיפורים הגלגול ורופא כפרי. הפרק החמישי – על הז'רגון – לומד את מושג "הספרות הקטנה" וזיקתו לתרבות התיאטרון של האידיש, שעיצבה את השקפת־עולמו הדרמטורגית וניכרת היטב בפואטיקת המחווה ביצירותיו. הפרק השישי עוסק במכונה, כלומר בשיח הטכנולוגי של קפקא ובהשלכות של עבודתו במוסד לביטוח תאונות עבודה בפראג על עולמו הספרותי ובפרט על היצירה במושבת העונשין. הפרק השביעי, על יהדות ומשחקי־שוטים, דן בפרשנויות יסוד על אודות זהותו של קפקא כסופר יהודי־גרמני, כפי שהן מהדהדות בשיחות וחילופי המכתבים בין ולטר בנימין, גרשם שלום וברטולד ברכט ובמאמריהם של מקס ברוד, פרנץ רוזנצוויג ומוריס בלנשו.

כל אחת מן היצירות של קפקא כבר קנתה לה השפעה ופרשנות בתולדות הספרות המערבית בעת החדשה. חיבור זה אינו מתכחש למסורת, אך שב לעמוד פעם נוספת בשעריהם של אותם הסיפורים וללמוד את כניסותיהם. והרי במובן מסוים יש כנראה בכל קורא של קפקא משהו מאותו אדם הניצב לפני שער החוק, זה שהוא, בעת ובעונה אחת, פתוח וסגור: לקרוא, פירושו של דבר, לעמוד על הסף.

מקצת מן החומרים הכלולים בספר זה התפרסמו בכתבי־העת אלפיים וזמנים ובמדור "תרבות וספרות" של עיתון הארץ. אני מודה לעורכים ולעורכות שהתירו לי לעשות שימוש חוזר בחומרים אלה.

חיבורו של ספר זה התאפשר הודות לתמיכת מרכז פרנץ רוזנצוויג וקרן המחקר על שם לקריץ באוניברסיטה העברית בירושלים. תודה מיוחדת אני חב לפול מנדס־פלור.

חיבור זה מוקדש לתלמידַי באוניברסיטה העברית בירושלים.

גלילי שחר